א' הדברים שהכי מאירים לי לאחרונה. כל ה"פרק בעבודת ה'" של הרב הוא בעצם על נקודה זו: שלילת ביישנות יתר. שהיא היא "חטא אדם ראשון" והיא היא "פגם הברית" כי בגלל הבושה המוגזמת הבןצאדם נמנע מלמאלות את שליחותו בחיים היש לך פגם יוצר מזה?
כח העניין של חסידות הוא לגלות "חי-יחידה". והמונע העיקרי הוא ביישנות יתר. התוצאה מההרגש העצמי המוגזם
אחד העניינים שהרב הכי מרבה לדבר עליהם הוא בודאי (פגם) ברית. בהתחלה זה הפליא אולי אפילו הרגיז אותי. כימבליובאוויטש לא מדברים על זה יותר מדיי. אך אצל הרב זהו ממש מיסודות (תרתי משמע) תורתו.
עם השנים התרגלתי לסגנון הדיבור הזה והתחילתי יותר לשים לב לתוכן דבריו
בתכלית ספירת היסוד היא גם כן בחינת אמת. בחינת מימוש עצמי.
זה שהבן אדם לא מוכן ללכת עד הסוף, "להתאבד" על מה שחשוב לו ועל מה שיקר לו הוא הוא ה"פגם ברית". בסגנון מודרני קצת יותר אולי היינו מדברים על "חוסר חיבור לעצמו". חוסר ערךעצמי. חוסר בטחון עצמי בסיסי.
הרבי אומר במאמר שעמלק הוא התנשאות ללא טעם.
אבל על פי פשט עמל נלחם דווקא עם "הנחשלים" החלשים והעייפים. האמת כנראה גם וגם.
תכלית ערב שבת פרשת זכור זה הזמן להתבונן במשמעות הדברים כל חד וחד לפי מה שהוא ואיפה שהוא אוחז בחיים.
איך שיהיה התיקון של בעלי תשובה תלוי בעיקר בצדיקי הדור. כי להחזיר להאדאם את הבטחון העצמי האבוד רק הרב(י) יכול
שבת שלום
הרב הרי מדבר על הרגש עצמי כמקור לכל הצרות. אך בוא נשאל שאלה פשוטה איפה יש יותר הרגש עצמי ברצוא או בשוב? והתשובה ברורה למדי
**
הרצוא כולו הרגש עצמי. רץ לבך.
**
גם ברצוא גופא יש רצוא ושוב. לדוגמה שליחות הוא בחינת רצוא ביחס לעסק הפרנסה. אך אם כולו רצוא בסוף גם זה לא ממש מצליח. טוב תכלית יוצא שהכל ישות וגאווה. כמה לא מפתיע. השאלה מה עושים עם זה?
אברהם אבינו היה המדען. החוקר האולטימטיבי. שכל חריף. שכל נעלם מכל הרעיון. משום מה כל העסק הזה אינו מוליד. אינו עושה ילדים.
מה הפך אותו לראש מאמינים וגם על ידי זה זכה לבנים? על ידי "לך לך". על ידי "הלוך ונסוע הנגבה" (מוסבר בחסידות שנגב מסמל את האהבה). הוא חיפש אהבה והלך ועלה מדרגה לדרגה של אהבה גופא. עד שזכה שהתגלה אליו שורש נשמתו
***
הרב פעם אמר שכל צדיק כותב ספר על עצמו. הרב קוק אומר גם כן שהספר הכי חשוב הוא הספר שהבן אדם כותב בעצמו. זה ספר תולדות אדם. הספר שהבן אדם כותב בעצמו ועל עצמו. ביאוגרפיה? פסיכולוגיה? היסטוריה של המחלה? יש הרבה סוגים של הספרים..
***
ושוב תורת החן של רבי נחמן. למה התפילות שלנו לא מתקבלות? – כי אין להם חן, כך אומר רבי נחמן. ומה עושים כדי שיהיה להם חן? – התורה נקראת "יעלת חן" כי היא מעלה חן של האדם בעיני הקב"ה. מעלה את החן של עם ישראל בעיני העמים גם כן. התורה היא משהו שגורם (או אמור לגרום לי) למצוא חן בעיני הסובבים אותי. כנראה רק בתנאי שאני לומד תורה לשמה וכו' .
החן הזה הוא סוג של סוד, שמשה רבינו מנסה לעמוד עליו. "ואדעך למען אמצא חן בעיניך" – משה רבינו שואל – איך מוצאים חן בעיניך?
אם מצאתי חן בעיניך – למען אמצא חן בעיניך – כנראה שיש כמה דרגות של חן
העיקר – מי שבא לבקש מבלי לטרוח למצוא חן – מקבל משהו מועט. כמו השנורר הזה – למה דוקא שנור הפך להיות "סמל מסחרי" של החיים החרדים? – אולי בגלל שאנו כל כך בטוחים ש"לא מגיע לנו" ש"אין אנו מוצאים חן" שאפשר לבקש רק משהו קטן?
אנחנו אוהבים חידוש, אנחנו שואפים להתחדשות. אך יש לזה מחיר. כי החידוש פירושו גם כן הרס. איפוס של המצב הקודם.
נכון שהתשובה היא חידוש. התחדשות. אך התשובה היא גם כן הרס. איפוס. להתחיל הכל מחדש. לפעמים החידוש צריך להיות להפסיק לאלתר. להתחיל קצת לשמור על כללי המשחק.
כנראה כמו שהקב"ה הוא הכי יש ובו זמנית הוא הכי אין – אותו דבר הוא האדם. הוא הכי יש והכי אין בו זמנית. הכי גדול והכי אפס בו זמנית. בעצם כל התפילות שלנו הן מבוססות על הריקוד הזה של יש-אין-יש של האדם כלפי הבורא. משפיל גאים מגביה שפלים.
אנו מדברים המון על המצב ה"משיחי" בנפש. המצב המשיחי הוא חיבור הפכים. חיבור בלתי אפשרי של כמה אפשרויות סותרות.
משיח נמצא הרי על פתחה של רומי. והוא מצורע. בדרך כלל מדגישים שהוא מצורע. אך גם "פתחה של רומי" אומר לי משהו!. "רומי" מלשון רם ונישא!. המשיח הוא רם ונישא ובו זמנית מצורע זה ה"קונץ" כמו שהרב אומר לומר..
כמה שיש לבן אדם נשמה גבוהה יותר (רבי נחמן אומר היות והנשמה היא שכל מי שיש לו שכל חריף בידוע שיש שמה נשמה גדולה) כך הוא יותר מלא דינים וספקות הן בנוגע בכצמו יהן בנוגע לסובבים אותו. וכך הוא זקוק יותר לקשר עם צדיק אמת שימתיק אותו ויזכך אותו ויאיר את נשמתו. וכנראה גם צדיק אמת הזה נורא זקוק שהתלמידים כאלה יגיעו אליו. כי על זה הוא עיקר ההשתדלות של היצר למנוע מהבן אדם להתקשר לצדיק אמת חס ושלום
***
ואולי יש עוד לומר שכמה שהבן אדם עולה דרגא ברוחניית כך יש לו יותר דין על עצמו ועל במציאות. ולכן הוא צריך שוב לשוב בתשובה כפי שאדמו"ר הזקן כותב בתניא. כדי להמתיק את הדין החדש הזה
***
ואולי יש לומר שהתשובה תתאה היא דין. ולכן חייבים לאזן אותה עם התשובה עילאה שתמתיק את הדין. אולי יש בכך משום הסבר למה אדמור הזקן מדבר באגרת התשובה על תשובה עילאה ששייכת לכאורה רק ליחידי סגולה. אלא כנ"ל. שבכל דרגא יש תשובה תחתונה שהיא דין. ותשובה עליונה שהיא המתקת דין
(נכתב ב770 https://www.facebook.com/itzik.roytman/posts/1866913373321201)
ראיתי את מאמרו של בועז אלברט על חנוכה
http://www.hakolhayehudi.co.
דבר ראשון מאמר יפה. כל הכבוד.
דבר שני. יש בכל המאמר היפה הזה איזה הנחה סמויה. שישנה "אמת" אחת ויחידה. וצריכים רק לחפש דרך להעביר את האמת היחידה הזו ובא לציון גואל.
וכאן "הבן שואל". האמנם כן? האמנם ישנה רק אמת אחת ויחידה? האמנם כולם חיים בהכרח באותו סרט, באותו "סיפור". או שמא "זה מעשה שלי וזה מעשה שלו", וכל אחד חי בסיפור אחר טיפה, או אולי אפילו בסיפור אחר לגמרי?
וזה לא בעיה שלא הסברת את עצמך נכון. זה יותר עמוק.
בסופו של יום חנוכה זה חג של חופש דת. כל המרד של חשמונאים היה נגד "כפיה חילונית". לא נגד "התיוונות" כתופעה – והראיה הם התייונו בעצמם בסוף. אלא נגד הכפיה היוונית.
אז תנו לכל אחד לחגוג חנוכה איך שהוא מרגיש. להדליק נר איך שהוא רוצה. תנו לכל אחד לספר את הסיפור שלו. ואז באמת כולי האי ואולי "ובא לציון גואל"
בעצם, אם כבר באים לתת פרשנות כל שהיא על חנוכה, כל הרעיון הוא "פך שמן טהור החתום בחותם כהן גדול"
יש לא מעט שיחות של הרבי על זה, ממה שעולה לי כעת, ה"פך השמן" הזה הוא עצם הנשמה
כשכל השמנים כבר טמאים, כשלא נשאר רק עצם הנשמה היהודית – אז באים ומדליקים את העצם הזה, שנשאר תמיד טהור.
כלומר שהחג חנוכה הוא בדיוק היפך מהסברה. הוא החג הכי פנימי. הכי עצמי.
ועצם הנשמה הזו מהי בדיוק?
עצם הנשמה היא מה שאתה בעצמך. ה"איך" שלך, מה שאתה באמת, לא מה שמישהו אומר לך מה שאתה אמור להיות
אז אם אתה רוצה להצליח במשימה, לקרב מישהו אל האור הגדול – אז תן לו למצוא את עצמו. אל תכפה עליו את הסיפור שלך, שאולי כלל לא נכון עבורו.
ראיתי הבוקר כמה סרטים של "אבודים".
חוץ מזה שתוכנית הזו פשוט מדהימה, יש שמה איזה אמירה של צופיה גרנט
שבעצם כולנו אבודים.
וכל אחד צריך "לחפש את עצמו"
ואכן, "נר הוי'ה נשמת אדם, מדליקים נר, כמה נרות, אך הכוונה היא – שבן אדם סוף סוף יוכל למצוא את עצמו.
האם ההתפתחות של 300-400 שנים אחרונות, שהעמידה את האדם במרכז הבמה (או אולי החזירה אותו למרכז) – האם זה מהלך מבורך? או שמא טעות?
היהדות הקלסית המוכרת לנו, ובמיוחד היהדות בגירסתה החסידית, ועוד יותר – בגירסתה של הרב – "מאפסת" את האדם. הוא לא חשוב. הוא צריך להתאפס והתבטל ולהתאיין. "לעשות מיש אין"
"בלתי אל ה' עינינו", "כעיני השפחה אל יד גבירתה" וכן הלאה.
כמובן שזה לא משהו ייחודי ליהדות, זוהי גם כן היתה הגישה הנוצרית הקלסית. ועוד יותר גישה המוסלמית הקלסית.
ואם תרצה אז העוני והמחלות והמלחמת ההישרדות התמידית – זה מה שגרם לבן אדם להרגיש את עצמו אפס, משהו בן חלוף, כחלום יעוף וכן הלאה.
אם כבר מדברים על היוונים – אז אולי יש לומר שהיוונים העמידו את ה"אדם" במרכז. והיהודים העמידו את האלוקים במרכז.
אך לפני 300 שנה ויותר הבן אדם פתאום התחיל להכיר את עצמו. להתחשב עם עצמו, להרגיש את עצמו חשוב ומשמעותי. בדיוק מה שאתה כותב.
כל השאר בא בעקבותיו. המהפכה הצרפתית, וההשכלה, ואחר כך זה איך שהגיע גם למחנה ישראל – זה בסופו של יום תוצאה מכך שהבן אדם הכיר את עצמו. נודע לו שהוא נברא בצלם אלוקים.
וכמובן שהמדינה איך שהיא התייסדה היא התייסדה ברוח זה ועל יסוד זה – חופש האדם באשר הוא אדם.
עכשיו השאלה האם זו ברכה או קללה?
אפשר לומר, כמובן, וזו פחות או יותר האמירה של יהדות החרדית, שהאדם הוא אפס. וכל ההתפתחות של הזמן החדש הוא "יצר", "גאווה", "ישות" וכיוצא.
וללחום נגד זה
אפשר גם "לאפס" את האדם בדרך החסידות. "ביטול", "שפלות" וכן הלאה..
ואז כמובן המדינה היא האויב הכי גדול, כי היא מסמלת את חופש האדם, ואת ערך האדם, ואת השליטה של האדם על גורלו.
וכל ה"סממנים" הדתיים לא משנים את העובדה הפשוטה הזו.
בכל זאת אפשר – ואני אישית יותר מאמין לזה – אפשר לשלב. אפשר לראות ברכה ואור גדול בהתפתחות של העידן החדש.
אפשר לראות בשאיפה זו אל החופש, והמסירות נפש הזו אל החופש (במיוחד בשנות המהפכה לפני כ300 שנה) את גילויו של הניצוץ האלוקי שבאדם.
כי הניצוץ האלוקי הוא הוא הצלם אלוקים והוא החופש והשאיפה אל החופש, וכפי שהרב קוק אמר ב"נבוכי הדור".
ואז אתה מבין שהמהלך הזה הוא מהלך משיחי. שמה שקרה כאן בתש"ח הוא באמת "אתחלתא".
שמה שמשנה לשנה הערך העצמי של האדם, הערך של כבוד האדם (מהמסתעף מזה – כבוד האשה, ערכי שוויון וכיוצא) – הוא רק הולך וגדל – שזה ברכה ולא קללה.
שכל ההיסטוריה הארוכה של "דיכוי האגו" זה שייך לגלות. זה לא ממש שייך לארץ ישראל. זה לא רלבנטי. זה לא עובד.
מה שכן עובד – זה חיבור לעצמי, חיבור לאדמה, חיבור לעם. זה כן עובד.
זו בעצם השאלה. מה נכון? להחזיר את האדם בעל כרחו לימי הביניים? להחזיר את האדם לפחות למנטליות של ימי הביניים?
אז אכן המדינה היא האויב גדול.
או שמא להבין שהמהלכים ההיסטוריים הם בידי ה'. והמדינה כמו שהיא עכשיו היא היא רצון ה'
***
מכאן לשאלה השניה – היחס בין התורה והאדם. מהי תורה? משהו שמגיע למעלה? או משהו שיותר קשור להאדם?
חז"ל אומרים שאצל אברהם אבינו היה בחינת "נשמת אדם תלמדנו".
אני שומע מכאן שהתורה – השורש של התורה – היא בעצם משהו שמגיע מלמטה, מהאדם עצמו.
ממילא כשיש שינוי במודעות של האדם, ועוד יותר במודעות של החברה – זה משליך גם על התורה.
ה"נשמת אדם תלמדנו", ה"כליות היועצות", מה שנקרא "המוסר הטבעי" זה משתנה – כשמודעות של החברה משתנה.
אז כן, זה משליך על התורה.
אז נכון שהתורה בשרשה היא "חמדה גנוזה" וקדמה לעולם אלפיים שנה, וכן הלאה. אמת ויציב ונכון.
אך התורה גם ירדה למטה. ונתלבשה בנפש האדם. בנפש של אנשי הדור.
יש לנו בארץ היום תורה חדשה, התורה שצומחת מתוך האדם, מתוך "נשמת אדם תלמדנו שלו".
והתורה הזו היא חיה וגמישה, וכן היא עוברת שינויים יחד עם השינוי של אופי של האדם וחברה.
והיות שכמו שהכבוד של האדם והאוטנטיות זה מה שנמצא היום במרכז הבמה – אז כן, בהחלט זה אמור להשליך גם על ההלכה באיזה שהוא שלב.
הייתי אתמול בשני התוועדויות י"ט כסלו בכפר.
