preload
בס"ד
דצמבר 27
הרמב"ם היומי (ח' טבת)
הגבעונים אסורים לבוא בקהל. למה? כי דוד גזר עליהם, "כי ראה עזות ואכזריות שהיתה בהם בעת שביקשו שבעת בני שאול בחיר ה' לתלותם. והרגום ולא ריחמו עליהם" (רמב"ם שלוש פרקים שיעור של ח' טבת)
ניתן ללמוד מכאן כמה דברים לעניינינו.
א. "גבעונים" "אסורים לבוא בקהל". למה? כי הם חצופים ואכזרים. כלומר לענייננו, גם במאבק (שרובו צודק) נגד ה"מדינה" אסור להיות חצוף ואכזרי. כי היא גם כן "מלכות ה'"!
ב. ומה היא חוצפתם ואכזריותם? כי הם ביקשו "לתלות בני שאול" (בכל תורת הרב מלכות שאול היא היא המדינה). אז בוא נאמר שהמדינה הכי לא בסדר. אך מי שהוא "מבקש לתלות בני שאול" – זה חוצפה ואכזריות ולא יבוא לקהל לעולם…
ג. יש כאן עוד משהו. היה כאן "בג"ץ הגבעונים". והם טענו שעל פי דין מגיע להם להרוג את בני שאול (לעניינינו להרוס בתים בהתיישבות)
מה אומר ה"נתניהו" של אותו הדור?
- שני דברים.
א. אנו מדינת חוק. ואם מגיע לכם לתלות אותם – אז אין ברירה. תולים אותם.
ב. בתור "פיצוי" הוא מעניש את הגבעונים כנ"ל
***
הנקודה הזו ממש חשובה.
גם אם המדינה היא בחינת "מלכות שאול" – היא הנותנת, שאסור לפגוע בה.
בדיוק כמו שדוד המלך נמנע לפגוע במלכות שאול.
מבקרים את המדינה, נאבקים נגד עוולות של המדינה וכן הלאה. אך בשום אופן לא פוגעים במדינה!
יאללה, אני כבר רואה את הרמב"ם בכיפה (כופיה) סרוגה גדולה…
***
הכי קטע שדוקא מנקודת מוצא זו, שהיא כ"כ יסודית בתורת הרב, שהמדינה הקיימת היא "מלכות שאול" – המסקנה המתבקשת שיש קדושה במלכות זו.
***
בוא ניקח דוגמה קיצונית.
יש עכשיו מלחמה מטורפת בין ימין לשמאל. בין נתניהו למתחריו.
תאר לעצמך שאין כאן מדינה.
מה עושים השמאלנים? מגייסים כמה אלפי תומכים, לוקחים רובים, והולכים לעשות "פוגרום" בתומכי נתניהו. נכון?
ואיך משיב נתניהו? הוא גם כן מגייס כמה עשרות אלפים של מזרחים, "מנשקי הקמיעות", והולך מכות במתנגדיו?
נשמע הזוי, אה?
אז זאת היתה כל ההיסטוריה האנושית – המלחמות בלתי פוסקות כאלה ואחרים על ההשפעה וכו'.
אז בחסדי ה' בכמה מאות אחרונים מישהו המציא סוג של "תחליף".
במקום מאבק מזוין, להחליף את המאבק המזויין בהפגנות, במשחקי אופוזיציה וקואליציה, בבלמים ואיזונים, בהפרדת השלטון וכו' וכו'
אז אכן, בג"ץ הוא גועל נפש. אך מה החלופה? מלחמה?
מאידך משפטיזציה זה גם לא משהו שאפשר לעבור עליו בשתיקה.
אז חוקקים עוד חוק, ויוצרים שיח סביב החוק הזה וכו' וכו'.
דמוקרטיה לא מחסלת מאבקים. היא רק מנתבת אותם למקום פחות אכזרי, פחות אלים.
דימוקרטיה מחליפה את המאבק המזוין במאבק הוירטואיל.
בדיוק כמו שהראש היהודי המציא פעם את ה"כסף הוירטואלי" כלומר שטרות, וזה גרם למהפכה הקפיטליסטית
בדיוק ככה הדימוקרטיה מחליפה את המאבק האמיתי בסוג של "מאבק הוירטואלי".
ברור שזה דורש לכלל המשתתפים לשמור על "כללי המשחק".
כי אף כי ברור שפעם צד זה יגבר, ופעם הצד השני יגבר – אך בסך הכל הרווח הכללי הוא הרבה יותר על ההפסד הפרטי.
 
בוא נאמר שזהו גם כן ראש יהודי מובהק. בדיוק כמו במקום הקרבנות יש לנו היום "בית מקדש וירטואלי", בבחינת "נשלמה פרים שפתינו"
כך יש לנו אפשרות לתעל את המאבק לאפיקים וירטואליים.
 
קח לדוגמה את המדינות הפרימיטיביות, כמו רוסיה למשל. שמה עדיין הכל מאבק מזוין. מי שמדבר נגד השלטון – מחסלים אותו.
האם זה עדיף?
 
דימוקרטיה, בוא נאמר בשפה של הרב, היא מודל. מודל של מאבקים אמיתיים ואינטרסים אמיתיים שיש בעולמנו.
כמו כל מודל, אינו מודל אידיאלי. אך המעלות של המודל הזה רבות. והחסרונות – אף כי גם כן מרובות- בכל זאת יש יותר מעלות מאשר חסרונות.
 
כל הויכוח הוא האם ה"מודל" הקלסי של מלכות, בוא העם הוא "טיפש", חסר מודעות לגמרי וכו' וכו' –
האם זה שייך באופן כל שהוא למצבנו היום?
הרי כל הסיבה של החלפת ה"מלכות" ב"דימוקרטיה" ברוב רובם של מדינות העולם – היא דוקא כתוצאה מעליית המודעות העצמית של ההמונים.
דצמבר 19

ראיתי את מאמרו של בועז אלברט על חנוכה
http://www.hakolhayehudi.co.il/item/blogs/%D7%97%D7%92_%D7%94%D7%94%D7%A1%D7%91%D7%A8%D7%94
דבר ראשון מאמר יפה. כל הכבוד.
דבר שני. יש בכל המאמר היפה הזה איזה הנחה סמויה. שישנה "אמת" אחת ויחידה. וצריכים רק לחפש דרך להעביר את האמת היחידה הזו ובא לציון גואל.
וכאן "הבן שואל". האמנם כן? האמנם ישנה רק אמת אחת ויחידה? האמנם כולם חיים בהכרח באותו סרט, באותו "סיפור". או שמא "זה מעשה שלי וזה מעשה שלו", וכל אחד חי בסיפור אחר טיפה, או אולי אפילו בסיפור אחר לגמרי?
וזה לא בעיה שלא הסברת את עצמך נכון. זה יותר עמוק.
בסופו של יום חנוכה זה חג של חופש דת. כל המרד של חשמונאים היה נגד "כפיה חילונית". לא נגד "התיוונות" כתופעה – והראיה הם התייונו בעצמם בסוף. אלא נגד הכפיה היוונית.
אז תנו לכל אחד לחגוג חנוכה איך שהוא מרגיש. להדליק נר איך שהוא רוצה. תנו לכל אחד לספר את הסיפור שלו. ואז באמת כולי האי ואולי "ובא לציון גואל"

בעצם, אם כבר באים לתת פרשנות כל שהיא על חנוכה, כל הרעיון הוא "פך שמן טהור החתום בחותם כהן גדול"
יש לא מעט שיחות של הרבי על זה, ממה שעולה לי כעת, ה"פך השמן" הזה הוא עצם הנשמה
כשכל השמנים כבר טמאים, כשלא נשאר רק עצם הנשמה היהודית – אז  באים ומדליקים את העצם הזה, שנשאר תמיד טהור.

כלומר שהחג חנוכה הוא בדיוק היפך מהסברה. הוא החג הכי פנימי. הכי עצמי.
ועצם הנשמה הזו מהי בדיוק?
עצם הנשמה היא מה שאתה בעצמך. ה"איך" שלך, מה שאתה באמת, לא מה שמישהו אומר לך מה שאתה אמור להיות
אז אם אתה רוצה להצליח במשימה, לקרב מישהו אל האור הגדול – אז תן לו למצוא את עצמו. אל תכפה עליו את הסיפור שלך, שאולי כלל לא נכון עבורו.

ראיתי הבוקר כמה סרטים של "אבודים".
חוץ מזה שתוכנית הזו פשוט מדהימה, יש שמה איזה אמירה של צופיה גרנט
שבעצם כולנו אבודים.
וכל אחד צריך "לחפש את עצמו"
ואכן, "נר הוי'ה נשמת אדם, מדליקים נר, כמה נרות, אך הכוונה היא – שבן אדם סוף סוף יוכל למצוא את עצמו.

תגיות:
דצמבר 19

האם ההתפתחות של 300-400 שנים אחרונות, שהעמידה את האדם במרכז הבמה (או אולי החזירה אותו למרכז) – האם זה מהלך מבורך? או שמא טעות?

היהדות הקלסית המוכרת לנו, ובמיוחד היהדות בגירסתה החסידית, ועוד יותר – בגירסתה של הרב – "מאפסת" את האדם. הוא לא חשוב. הוא צריך להתאפס והתבטל ולהתאיין. "לעשות מיש אין"

"בלתי אל ה' עינינו", "כעיני השפחה אל יד גבירתה" וכן הלאה.

כמובן שזה לא משהו ייחודי ליהדות, זוהי גם כן היתה הגישה הנוצרית הקלסית. ועוד יותר גישה המוסלמית הקלסית.

ואם תרצה אז העוני והמחלות והמלחמת ההישרדות התמידית – זה מה שגרם לבן אדם להרגיש את עצמו אפס, משהו בן חלוף, כחלום יעוף וכן הלאה.

אם כבר מדברים על היוונים – אז אולי יש לומר שהיוונים העמידו את ה"אדם" במרכז. והיהודים העמידו את האלוקים במרכז.

אך לפני 300 שנה ויותר הבן אדם פתאום התחיל להכיר את עצמו. להתחשב עם עצמו, להרגיש את עצמו חשוב ומשמעותי. בדיוק מה שאתה כותב.

כל השאר בא בעקבותיו. המהפכה הצרפתית, וההשכלה, ואחר כך זה איך שהגיע גם למחנה ישראל – זה בסופו של יום תוצאה מכך שהבן אדם הכיר את עצמו. נודע לו שהוא נברא בצלם אלוקים.

וכמובן שהמדינה איך שהיא התייסדה היא התייסדה ברוח זה ועל יסוד זה – חופש האדם באשר הוא אדם.

עכשיו השאלה האם זו ברכה או קללה?

אפשר לומר, כמובן, וזו פחות או יותר האמירה של יהדות החרדית, שהאדם הוא אפס. וכל ההתפתחות של הזמן החדש הוא "יצר", "גאווה", "ישות" וכיוצא.

וללחום נגד זה

אפשר גם "לאפס" את האדם בדרך החסידות. "ביטול", "שפלות" וכן הלאה..

ואז כמובן המדינה היא האויב הכי גדול, כי היא מסמלת את חופש האדם, ואת ערך האדם, ואת השליטה של האדם על גורלו.

וכל ה"סממנים" הדתיים לא משנים את העובדה הפשוטה הזו.

בכל זאת אפשר – ואני אישית יותר מאמין לזה – אפשר לשלב. אפשר לראות ברכה ואור גדול בהתפתחות של העידן החדש.

אפשר לראות בשאיפה זו אל החופש, והמסירות נפש הזו אל החופש (במיוחד בשנות המהפכה לפני כ300 שנה) את גילויו של הניצוץ האלוקי שבאדם.

כי הניצוץ האלוקי הוא הוא הצלם אלוקים והוא החופש והשאיפה אל החופש, וכפי שהרב קוק אמר ב"נבוכי הדור".

ואז אתה מבין שהמהלך הזה הוא מהלך משיחי. שמה שקרה כאן בתש"ח הוא באמת "אתחלתא".

שמה שמשנה לשנה הערך העצמי של האדם, הערך של כבוד האדם (מהמסתעף מזה – כבוד האשה, ערכי שוויון וכיוצא) – הוא רק הולך וגדל – שזה ברכה ולא קללה.

שכל ההיסטוריה הארוכה של "דיכוי האגו" זה שייך לגלות. זה לא ממש שייך לארץ ישראל. זה לא רלבנטי. זה לא עובד.

מה שכן עובד – זה חיבור לעצמי, חיבור לאדמה, חיבור לעם. זה כן עובד.

זו בעצם השאלה. מה נכון? להחזיר את האדם בעל כרחו לימי הביניים? להחזיר את האדם לפחות למנטליות של ימי הביניים?

אז אכן המדינה היא האויב גדול.

או שמא להבין שהמהלכים ההיסטוריים הם בידי ה'. והמדינה כמו שהיא עכשיו היא היא רצון ה'

***

מכאן לשאלה השניה – היחס בין התורה והאדם. מהי תורה? משהו שמגיע למעלה? או משהו שיותר קשור להאדם?

חז"ל אומרים שאצל אברהם אבינו היה בחינת "נשמת אדם תלמדנו".

אני שומע מכאן שהתורה – השורש של התורה – היא בעצם משהו שמגיע מלמטה, מהאדם עצמו.

ממילא כשיש שינוי במודעות של האדם, ועוד יותר במודעות של החברה – זה משליך גם על התורה.

ה"נשמת אדם תלמדנו", ה"כליות היועצות", מה שנקרא "המוסר הטבעי" זה משתנה – כשמודעות של החברה משתנה.

אז כן, זה משליך על התורה.

אז נכון שהתורה בשרשה היא "חמדה גנוזה" וקדמה לעולם אלפיים שנה, וכן הלאה. אמת ויציב ונכון.

אך התורה גם ירדה למטה. ונתלבשה בנפש האדם. בנפש של אנשי הדור.

יש לנו בארץ היום תורה חדשה, התורה שצומחת מתוך האדם, מתוך "נשמת אדם תלמדנו שלו".

והתורה הזו היא חיה וגמישה, וכן היא עוברת שינויים יחד עם השינוי של אופי של האדם וחברה.

והיות שכמו שהכבוד של האדם והאוטנטיות זה מה שנמצא היום במרכז הבמה – אז כן, בהחלט זה אמור להשליך גם על ההלכה באיזה שהוא שלב.

דצמבר 08

הייתי אתמול בשני התוועדויות י"ט כסלו בכפר.

ההתוועדות הרשמית הגדולה של הכפר. המסורתית. המאורגנת היטב. עם ח"כים ואישי ציבור.
והיה חסר לי שמה מאד את האוירה הביתית ואת ה"יקוד אש" של התוועדויות של הרב.
ואח"כ מישהו "הדליף" שיש התוועדות אצל הרב "מתחת לרדר". טוב זה היה בעיקר לתלמידי הישיבה. והיו שמה דיבורים מוקצנים פחות ומוקצנים יותר.
כמובן בהתוועדויות של הרב העולם בכלל לא תופס מקום.
בעיקר מה שהיה חסר לי זה החיבור בין שניהם.
נודע לי בימים אחרונים על "מספד בירושלים" שנשא הרב קוק זצ"ל על הרצל (כלומר שמעתי שהוא כתב משהו שרמז על היותו של הרצל משיח בן יוסף. אך את ההספד עצמו קראתי רק לאחרונה).
תכלית, הוא מדבר שם על שני כוחות, כוח גשמי (יוסף) וכוח רוחני ודתי (יהודה) שנפרדו.
על דרך זה הייתי אומר – שכל הטענות שיש (חלקם מוצדקות יותר וחלקם מוצדקות פחות) על המדינה, ועל הצבא, ועל החב"ד הגדולה, ועל הכיפות הסרוגות -
בתכלית זה אותה טענה בדיוק – שיש כאן איזה מנגנון גשמי, ללא איזה שהוא כוח רוחני שמפרה אותו.
ממילא המנגנון הגשמי הזה – כל מנגנון – לא משנה דתי או חילוני – בהעדר הכוח הרוחני המפרה וממתיק -
הופך להיות למשהו קשוח מקובע ואפילו אכזרי.
ומאידך הכוח הרוחני של ממש מחובר למציאות – טוב, את זה כולנו מכירים…
וכמה חבל שהם לא מסוגלים להתחבר ולהתדבר.
בעצם אם (וכאשר) הם יתחברו – זה כבר יהיה המצב המשיחי.
ועד אז – הגשם נורא מפחד מהרוח. איך שמאיר אטינגר מתאר במאמריו איך שה"מחלקה היהודית" מפחדת מהבחורים. אכן. כי הגשם מפחד מהרוח. הגשמי מפחד מהרוחני.
בעצם גם היחס של החב"ד הגדולה אל הרב – זה אותו דבר בדיוק. הם מ-פ-ח-ד-ים. האם זה מעלה? לא חושב. תכלית זה המצב של תהו.
והרוח – הרוח בעיקר מלא תיסכול מזה שהגשם לא מבין אותו ולא רוצה להתחבר איתו.
כשאני שומע שהרב מדבר על הקב"ה שצריך "לעורר את הניצוץ משיח שבו" – בעיקר אני שומע שהרב נורא מתוסכל מכך שאינו מצליח באמת – אבל באמת – לחדור למציאות.
כי המציאות – היא בעיקר גדרים וגבולות. כללי המשחק. "דינא דמלכותא דינא"
וכשיש בן אדם שין לו גבולות. אין הבדל בין טוב לרע. אין שחור ואין לבן. וכל דיבורו כפול
- אז למי שיש לו חוש בזה (ולי דוקא יש…) זה נורא מגניב.
אך זאת לא השפה שאפשר לדבר איתה עם המציאות.
אולי ב"עולמות עליונים" אפשר להשתמש ב"לוגיקה של קוונטים".
בעולמנו אנו דוקא לא. בעולמנו אנו צריכים "לשבור את הגל".
דצמבר 06
אתמול הרב דיבר על משיח. בחינת משיח שבהקב"ה ועוד כאלה דיבורים מבהילים
בוא נאמר לא ממש אהבתי. בעצם גם האמירה של הרבי שהרב התבסס עליה. שהקב"ה צריך להחליט ולהביא משיח סוף סוף כו'
מצטער איני מבין.
הקב"ה נתך לך מדינה. נתן לך מלחמות שכולם היו ניסי ניסים
ב"ה בנו כאן מדינה לתפארת.
כל זה לא משיח?
ואולי לא מחפשים אותו נכון?
ואולי לא רואים את המשיח בגלל שחושבים – שמשיח אמור להיראות כמו איזה יהודי עם זקן ארוך ועיניים יוקדות כאלה. כמו הרב קוק. או כמו הרבי. או כמו הרב…
ואולי המשיח שיבוא – כמו שאדמו"ר הזקן אמר – שהמשיח שהעולם מחכה לו אף פעם לא יבוא
ואולי המשיח שכבר בא – זהו הרצל שעליו אמר הרב קוק שהוא בחינת המשיח. וי.ח.ברנר. ובן גוריון. וכל אלה שרוח ה' דיברה בם והקימו לנו כאן את המדינה?
למה אני חושב ככה? אפשר לומר בהשראת כמה שיעורים של הרב. אף כי אודה שלקחתי את הרעיון והפכתי אותו קצת על פניו.
הרעיון הוא שבכל יהודי יש ניצוץ קטן. שהוא ניצוץ של בורא שנעשה נברא.
אך מהו הניצוץ הזה החסידות אינה מפרשת. יש ניצוץ. מה הניצוץ הזה עושה לי?
הרב אתמול אמר שהניצוץ זה למעלה מהיחידה. זה יותר גבוה מהיחידה
הרב קוק אומר שהניצוץ – ה"צלם אלוקים" – הוא החופש המוחלט שניתן לאדם
אז בעצם הרב קוק כבר אמר כאן משהו נורא חשוב. שהתעוררות ההרגשה של חופש המוחלט. עד כדי כך ששוללת לגמרי "כוח הפועל בנפעל" = הוא הוא ה"ניצוץ של משיח" שבכל אחד ואחד.
המסקנה המתבקשת – שהתנועה של "חילון" וכל ההתפתחות של מדעים וכל ההתפתחות של "זכויות הטבעיים" של האדם, עצם ההרגשה הזו של האדם שהוא "בעל ערך" – הוא הוא הגילוי של אותו "ניצוץ" מסתורי
אז חדי עין ראו בתנועת ההשכלה את הניצוץ של משיח. ובשיבת ציון הם ג"כ ראו את הניצוץ של משיח.
יש צללים? אכן. "צללי גללי חמורו" של משיח.
אך זה לא הופך את התופעה לפחות משיחית.
תכלית – מי שחושב שהמשיח ייראה כמו יהודי משטעטל – אמור להתבדות. הוא יכול להיראות כמו יהודי מתבולל. כמו הרצל. כמו איזה "שלום עכשיוניק" משוגע.
איך הרבי אמר? צריכים רק לפקוח את העיניים. סתם ולא פירש.
אכן צריכים לפקוח את העיניים כדי לראות בחילון, ובהתבוללות, ובליברליות – תופעות משיחיות מובהקות. כי הן אכן כאלה.
להרב קוק היה את הראיה הזו.
מכירים את הבדיחה? "לא תתורו אחרי ללבבכם ואחרי עיניכם". הפירוש החבדי העממי – "להסתכל" ביידיש "קוק". "לב" ביידיש "הארץ" "אחרי לבבכם" – הרצל. "ואחרי עיניכם" – קוק.
קיצור מי שאמר את הבדיחה הזו ניבא ולא ידע שניבא.
כי אכן אולי הרב קוק הוא ה"עיניים", ה"אורות" של משיח.
והרצל (וכל מה שקשור בשמו, חילון, התבוללות, ליברליות, השכלה) – הוא ה"לב" של המשיח.
עד כאן הדרשה שלי לכבוד י"ט כסלו…
נובמבר 16
יש מושג בפיזיקה שנקרא Laplace demon. כלומר שיש דטרמיניזם מוחלט. היום פיזיקאים לא ממש מחזיקים מהרעיון הזה, אך כנראה בדת זה עדיין מחזיק מעמד. זה נשמע משהו מימי הביניים, שהאלוקים הוא "יודע הכל", שבעצם העולם שלנו הוא כעין "ספר בעיות" ועל כל בעיה ישנו פתרון בסוף הספר, ועלינו לנסות לעלות על הפתרון.
היום פיזיקאים כבר לא חושבים ככה. העולם לא ממש מתנהג כך. אין משהו חד-משמעי. אין קשר חד משמעי בין סיבה למסובב. לא בכיוון העבר ולא בכיוון העתיד.
אך הדת על פניו נשארה באותה תפיסה שהקב"ה יודע הכל, ושיש דטרמיניזם מוחלט בבריאה. במילים אחרות, התפיסה הקלסית של הבורא – הוא משהו כמו אותו "הנחש של לאפלס" שכבר נזרק לפח של היסטוריה של המדע.
***
זוהר על פרשת שבוע אומר שעשיו היה גילגולו של נחש. וזה היה הסיבה שיעקב היה צריך לקבל ברכות במרמה. כי כמו שהנחש בא במרמה והביא קללה לעולם כך יעקב בא במרמה ולקח את הברכות חזרה.
אז בעצם עשיו, הפילוסופיה הקלסית המערבית, הוא הוא "הנחש של לאפלס"! המשך »
נובמבר 13
אתמול ישבתי בבית כנסת של רבי עמוס בנתניה. ניגש שאלינו יהודי אחד חביב. התחיל להרצות שאשכנזים האלה הם בעצם הכוזרים שהתגיירו. כמובן שמעתי מזמן את ה"תיאוריה" הזו. אפילו לא כעסתי עליו…
אחר כך חשבתי לעצמי. אולי כל היהודים האלה שהם "אנטי-ציונים" לאמיתו של דבר הם אולי "כוזרים"? ממילא אין להם שום קשר לארץ ישראל? ממילא בא להם להישאר בגטו ובגלות?
***
תגידו מה שאתם רוצים. עבורי החיבור הזה של לוחמי חירותינו ומסירות נפשם והכנסת ספר תורה לזכרו של יאיר שטרן ושולי רנד ששר את השיר הזה חיילים אלמונים – הוא הוא הישראליות במיטבה. כי זה החיבור של חיים.
נובמבר 13

למה שמאי סירב להסביר את התורה על רגל אחת. והילל דוקא הסכים. אולי כי שמאי זה תורת עולם הבא. ובעולם הבא אין כזה חיה תורה על רגל אחת. כי תורת עולם הבא כולה תנועה. כולה "ריקוד". דבקות-ביטול. שמחה-בכיה. רצוא ושוב. דפיקו דליבא. אבל הילל כן הסכים. כי בתורת הנגלה כן יש כזה מציאות של "רגל אחת" – איזה עיקרון אחד ויחיד שעליו הכל מתבסס. אך לא בתורת הנסתר והחסידות שכולה תנועה מתמדת. וזה – לא תופסים. בשביל זה צריך רבי חי בגוף
גשמי. מישהו חי בגשמיות שילמד אותך את ה"ריקוד" הזה

ובעצם זה עיקר החידוש של "פרק בעבודת ה'". הריקוד הזה. ולכן זה כל כך קשה להבנה לחבדניקים כמוני. כי חושבים חשיבה סטטית. גלותית. לא מסוגלים לחשוב גם וגם. חושבים או-או

***

ואולי מכאן: שמאי מלשון שם אורחותיו. כלומר מדידה. ארוכה מארץ מידה. כלומר שאין אמיתות מוחלטות. אין טוב מוחלט ואין רע מוחלט. כפי שהרב אמר פעם שההבדל בין צדיק לרשע הוא כמותי ולא איכותי. שהאיכות היא בסופו של יום כמות גם כן. זה "ראש" של ימות המשיח. וזהו גם כן ראש של תורת החסידות. שמ"צרה" ניתן לעשות "צוהר"

 

נובמבר 12

"להתחתן" הוא מלשון "חות דרגא". לרדת למציאות העולם. מרגלה בפומיה דהרב יצחק גינזבורג שכל הענין של חסידות הוא להתחתן.
הוא תמיד אומר שבתוהו לא מתחתנים

אמר פעם שבן אדם יכול להיות נשוי כך וכך שנים אך לאמיתו של דבר אף פעם לא התחתן

***

פעם שמעתי ממישהו ווארט – לאחרונה צף בזכרוני. אמר לי כך. חז"ל אומרים "ויהי שם לגוי גדול" – מלמד שהיו מצוינים שם". אפשר ללמוד מכאן – שהמילה "גאווה" משמעותה הבדלה. להיות "מצון". להיות "מוזר". חוסר יכולת להתחבר. חוסר יכולת להשתייך. חוסר יכולת להעניק אהבה. חוסר יכולת ליצור קשר של קיימא. קשר של אהבה.

כלומר מי שהוא "בעל גאווה" הוא לא באמת "מתחתן". כלומר הוא לא באמת "נוחת" מלשון "נחת" לעולם. הוא נשאר בנבדלות שלו. הוא רוצה להיות מחובר, אך אינו מסוגל לזה. אז הוא בוחר להיות מחובר על ידי מעשים שונים ומשונים. על ידי הבדיחות ועוד כל מיני דברים שמושכים "צומי". אך זה לא הוא

בעצם זה תיאור של "נשמות דתהו". שלא מתחתנים כלל. או שלא באמת מתחתנים. כי הם לא יורדים מ"מגדל השן" שלהם מעולם.

אבל בתהו אין חיים של ממש. יש רק "וימלוך וימת". אין זה חיים. החיים זה רק תיקון

חיים של משמעות. של אימפטיה. של נתינה. של אהבה

***

בלשון הקודש – אולי לא במקרה, הלשון נופל על לשון. מי שנקרא "גאה" בלשון הקודש – כנראה שהוא פשוט "בעל גאוה", שלא מחובר באמת שלא יודע מה זה להתחבר.

איך מי שאוהב את חברו מסוגל לעשות בו מעשה כל כך מכוער? כל כך לפגוע בו? אתה אוהב אותו – אז למה אתה פוגע בו?

ייתכן שבגלל זה הם כל כך צועקים. "מצעדים" וכל מה שהם עושים. כי הם צמאים לאהבה. ואין להם. אז הם מנסים "לשחק אותה". לעשות "קול רעש גדול" שישתיק את הצורך של הנשמה באהבה אמיתית. אהבה של תיקון.

היא הרבה יותר שקטה האהבה של תיקון. היא גם הרבה יותר צנועה. היא לא מבקשת "מצעדים" וכותרות. "האהבה היא סוד". הסוד לא מגלים, לא צועקים עליו בראש כל חוצות.

אפילו בין חברים. בין האבא להבן. האהבה האמיתית מוצאת את הביטוי שלה בצורה הרבה יותר צנועה ופשוטה. במבט. בלחיצת יד. בחיבוק. באנרגיה שעוברת בין שני חברים נאמנים. האהבה שמעצימה, האהבה שמעודדת, אהבה טהורה. אהבה שמכירה בגבול וערך של הזולת. לא מבקשת למחות אותו.

אוקטובר 29
אני אוהב להמציא וורטים הזוים אז הנה עוד אחד.
הרב שדומה למלאך הוא בחינת "חש-מל-מל" כידוע (מי שלא מכיר, אצל הרב יצחק גינזבורג הוא א' הוורטים המכוננים).
על מה הרב אמור "לשתוק" ומה הוא אומר בסוף כן לומר?
הייתי יכול לחשוב שהדבר הכי סודי (כמו שהוא אצל הקב"ה כנראה כך הוא ג"כ אצל כל רב ורבי וצדיק אמיתי) הוא עד כמה הוא אוהב את התלמידים שלו.
וכן הוא מוכרח לשתוק. אחרת הם יפחדו ויברחו ממנו. לכן הוא מסתיר את עצמו בכל מיני לבושים כמו "העיקר הוא התורה שלי" וכיוצא.
אבל בסוף הוא חייל לומר את זה בקול…
אחרת התלמידים באמת ובכנות יכולים להתחיל לחשוב שהעיקר הוא התורה שלו…
בעצם.. למה רק הרב והצדיק?
בעצם זה ככה אצל כל משפיע. אם אינו מסוגל להודות ולספר עד כמה הוא אוהב את המושפעים שלו – כנראה משהו חסר מן הספר
ובעצם אפילו כל אבא. אם אינו מסוגל לספר לילד עד כמה הוא אוהב אותו – הילד עלול לגדול ולא לדעת שהאבא שלו אהב אותו כך כך…
ואם מישהו יתמה על דיבורים הזויים כאלה אז הנה הקב"ה בא ואומר "ואני מתחיל" ומספר עד כמה הוא מאוהב בעמו ישראל, ועף על עמו ישראל, ואינו יכול לחיות מבלעדיו…
אבל… בשביל זה צריך "להרוג את הגאוה בלי להרוג את הבן אדם". כי מצד הגאווה אי אפשר כלל לאדם להודות בכך שהוא נזקק. להודות בכך שהוא חסר. להודות בכך שהוא תלוי. אז צריך להרוג את הגאוה ואז אפשר להודות בנזקקותו