קכט. ראוי להשתוקק להיות מחובר עם כל כלל ישראל. וכל מה שיזקק יותר את דיעותיו ומעשיו, כן יוכל להיות מתחבר עם הדרגות היותר גדולות ועם הדרגות היותר קטנות שבכלל. וכפי הקוטן והגברת הדינים, כך יהיה החיבור פחות כולל, וכל מה שיחסר חיבור עם הדרגה היותר ירודה, לעומתו יחסר החיבור עם הגדולה שבמדרגות, כי השלימות הגמורה היא חיבור עם הכלל כולו, בכל אופן ומידה שהוא.

משתוקקת היא הנשמה הגדולה להתפשט על הכל, על כל הדרגות, לפשוט את רגליה עד סוף כל המדרגות כולן, כדי להחיות את הכל, לקרב את הכל, לעלה את הכל. וכפי מה שהיא פושטת רגליה, הרי היא מגבהת את כל שיעור קומתה, והיא מתגדלת, ומשגת ברוממותה דרגות עילאות, חסדים גדולים ועזיזים מופיעים לפניה, את כל הדרכים היא מיישרת. ובאים קטנים, ומעכבים אותה מפישוט רגליה, וממילא כופפים את קומתה, והיא מצטערת, מתכווצת ומתמקמקת, עושה לפעמים את חפץ המעכבים, מתקמטת היא בחוג צר, ועיניה נשואות להאיר לכל, גם לאלה המעכבים, גם לכל השדרות שמלמעלה ומלמטה, מליאה היא תקוה לרחבי עולם, לנחלה בלא מצרים, לנחלת יעקב, לבמתי ארץ.

קכו. כשההשכלה האלהית היא קטנה, אז הציור שמציירים את האלהות הוא גם כן קטן. וכיון שהתוכן האלהי הוא מבאר את ההקטנה האין סופית של האדם לפניו, אז אין לשער עד כמה האדם נעשה זוחל ובטלן על ידי יראת שמים שאין בה דיעה. ואיך יבוא האדם לידי השערה של הגודל האלהי, באופן שצורתו העצמית של הדר הנפש לא תיטשטש אלא תתרחבעל ידי הרחבת כח המדע שלו. על ידי שחרור דמיונו ומעוף הגיונו, על ידי דעת העולם והחיים, על ידי עושר ההרגשה בכל ההויה, שצריך על זה באמת לעסוק בכל החכמות שבעולם, ובכל תורות החיים, ובכל דרכי התרבויות השונות ותוכני המוסר והדת של כל אומה ולשון, ובגדולת נפש ידע לזכך את כולם. ופשוט הוא שכל יסוד מדעו בתור ישראל, יהיה בנוי על יסוד התורה בהרחבתה היותר גמורה, וישתדל תמיד שדרכו לא תהיה מצומצמת, ודיעותיו לא תהיינה דחוקות ומרוסקות, אלא הולכות בהרחבה ובדרך בטוחה. אל ישיא על עצמו פחדים רבים, שמונעים את השכל מעבודתו, ואת הכחות הרוחניים משפעת השפעתם, רק יהיה בן חיל, ידע את העוז, את הטוב ואת הרע, ואת המקוריות העליונה שהכל נובע ממנה בצורה מסודרת, ההולכת ומשתלמת עם השתלמותו. ואז, לפי גדלו הנשמתי, תזרח עליו האורה האלהית, ונפשו תהיה גדולה, והענוה האלהית העליונה, המגדלת את כל הכשרונות כולם, תמלא את כל קרביו, וגבורה שמימית תאמצהו תמיד, ויעשה גדולות ונצורות לעצמו ולעולם כולו.

(רב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, ערפילי טהר)

החוצפה דעקבתא דמשיחא באה, מפני שהעולם הוכשר כבר עד כדי לתבוע את ההבנה, איך כל הפרטים הם מקושרים עם הכלל, ואין פרט בלתי מקושר עם הגודל הכללי יכול להניח את הדעת. ואם היה העולם עוסק באורה של תורה במידה זו, שתתגדל הנשמה הרוחנית עד כדי הכרת הקישור הראוי של הפרטים עם הכללים הרוחניים, היתה התשובה ותיקון העולם יוצאה אל הפועל. אבל כיון שההתרשלות גרמה, שאור תורה פנימית, הטעון רוממות וקדושה עצמית, לא הופיע בעולם כראוי, באה התביעה של סידור חיים כאלה שהפרטים יהיו מובנים במובן הכלל, בזמן כזה שהגמר של גילוי האור וסלילת הדרך להבנה זו עדיין לא בא, ומזה באה ההריסה הנוראה. ואנו מוכרחים להשתמש בהתרופה העליונה, שהיא הוספת כח בהכשרון הרוחני, עד אשר הדרך איך להבין ולשער את הקישור של כל עניני הדיעות והמעשים התוריים עם הכלל היותר עליון, יהיה דבר המובן והמוצע בדרך ישרה על פי הרגשת הנפשות השכיחות. ואז ישוב כח החיים הרוחניים, במעשה ובדיעה, להופיע בעולם, ותשובה כללית תחל ליתן את פריה.

עיקר לימוד תורה לשמה אי אפשר לבוא, כי אם על ידי הכשר זה של ההבנה, וההרגשה הבאה עימה, איך כל פרטי תורה חביבים חיבת קודש, ואיך האור הכללי, המלא חיים ומביא חיים לעולם, מתפלש הוא בכל הפרטים כולם.

(רב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, ערפילי טהר)

מאד הנני משתוקק שיהי' דיבור של חיבה מצוי בין חבורתינו, בין יחידי הסגולה המבינים ומרגישים שיש לנו עבודה רוחנית עזה, חדשה וגדולה. המקצועות הרוחניים שבתורה מוכרחים הם שיעבדו באותו המרץ שנעבדו ושצריכים להיעבד המצקועות המעשיים שלה… ומשא ומתן והשאלות ותשובות בהלכות דעות ואמונות צריכים להיות נכתבות, בסברא ברורה, בלב מתנה וברוח דעה וגבורה, דוקא מחכמי התורה הקבועים באהלה… על כן הייתי חפץ מאד לקבוע קורספונדנצי'ה קבועה עם כל השרידים של נבוני הצעירים, יודעי תורה ואוהבי'ה, נוצרי אמונים ושומרי תורה ומצוות, ועסוקים במדעים באופן הגון ומזורז…"

(אגרות הראי"ה, אגרת קסד, מובא ב"אישים ושיטות" ע' רנ"ה)

מי יגלה גלי עפר מעל הלבבות האטומות, ישיני אדמת עפרות הגלות המנוולת, וינערו חצנם ממנה ומכל קסמיה, ביחד עם כל עלבונותיה ורציחותיה ויבואו לארץ חיים להלקט אחד אחד להבנות בארץ חיים

(מובא ב"אישים ושיטות" ע' רנ"ה)

כלל גדול אומר לכבודו, שהשקפה היותר מאירה בענייני אמונות ודעות, כמו בכל עניינים נשגבים, היא לצאת מהחוג הצר, שבו נמצאים שיטות מחולקות, הצוררות זו את זו, ומבטלות אלו את אלו, ולבוא עד מרום הפסגה, שמשם נשקפות כל הדעות בשרשן, איך שכולן עולות למקום אחד, ורק שינוי תנאים באורחות החיים ובמצב הנפשי הוא המחלק ביניהן. והחוקר המיושב, המשתמש בשכל ישר, מצורף לרגש בהיר ונכון, ידע איך להוקיר כל דבר בערכו, ואיך לשלב כל דעות במצב כזה, שכל אחת תשלים את החסרון שיש בחברתה אפילו במקום שהן נראות חולקות זו על זו

(אגרות הראי"ה, אגרת עט, מובא ב"אישים ושיטות" ע' רנט)

רעיון יסוד הי' לו להרב (רב א"י הכהן קוק זצ"ל) – קדושת הכלל. "הי' רגיל להבליט בשלהבת קודשו בסדר ההגדה של פסח "ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר, שההוצאה את עצמו מן הכלל הישראלי היא העושה את כפירה בעיקר". האידיאליות הרוחנית אינה יודעת ממהות הפירוד כלל. היא מכירה רק את הכללות ואת האחדות. החמרנות הגופנית היא העושה את הפירוד בין הנושאים שבמציאות.

("אישים ושיטות, ע' 217)

"ווארט" יפה מארי'ה לוין:
במלחמות בין העמים, מרכז האויב את עיקר המלחמה על המבצרים החזקים, בכדי להחליש את יריביו. וכך נוהגת גם סט"א – היא מתאמצת בכל כוחותי'ה למנוע השפעות חיוביות של גדולים בעלי רמה גבוהה, ולקומם נגדם תמימי לב. כך הי' לגבי הרמב"ם, כך הי' לגבי רמח"ל, ובימינו ראינו זאת ביחס למרן הרב
(מתוך "מלאכים כבני אדם" (תולדות חייו של הרב קוק זצ"ל), 258)

"כיון שיש שמאשימים אותי שאני עושה מעשים מסויימים משום כבודי, ואינני חס על כבוד שמים, לכן אני מצווה שכבוד עצמי לא יהי' חשוב בעיני כלל וכלל"

(שם, 345)