אנחנו עוד מעט בחי אלול. יש הרבה מה לומר על חי אלול, מה שמאיר לי כעת זה מה שהרבי אמר הרבה פעמים שעניינו של חי אלול להכניס חיות באלול, להכניס חיות לעבודת התשובה, לעבודת ה' בכלל.

גם לפני הבעל שם טוב היו יהודים יראי שמים ושומרי תורה ומצוות בתכלית ההידור. מה היה חסר? היה חסר חיות ושמחה. וזה עיקר חידוש הבעל שם טוב שאפשר (וממילא צריך) להיות יהודי שומר תורה ומצוות ויחד עם זה חי.

זה יסוד הכל. מה טעם לדבר על "ביטול"  או "שפלות"  או כל מיני מדרגות והתבוננויות למיניהם של תורת החסידות אם העיקר חסר, חסר חיות, חסר שמחה, חסר אהבה? אם הכל מת?

לפני שמדברים על ה"תשובה" ועל ה"עבירות" אמיתיות או (לרובנו) מדומיינות, צריכים משהו הרבה יותר פשוט ובסיסי: לחזור לחיים. זה "מי שחטא", וממילא מת רחמנא ליצלן. אך "מי שלא חטא", מי שמרגיש רוח נשמת חיים בקרבו, שמחת חיים בקרבו, אהבת ה' ואהבת הזולת בקרבו – חשוב שתדעו שזה העיקר, זה התכלית. ואל תתנו ליצר שלכם לבלבל אתכם, שצריכים להית בעצבות או במרה שחורה על ה"עבירות" שלכם. אין לכם עבירות. כל זמן שאתם בשמחה ובאהבת הזולת אין לכם עבירות כלל. העצבות (והטיפשות) הן הם העבירות הכי חמורות על פי תורת החסידות. ועל זה באמת צריכים לעשות תשובה. להפסיק להיות עצובים. והעיקר להפסיק להיות טיפשים… המשך יום טוב חברים!

בוקר טוב חברים. חודש אלול כולם עסוקים ב"תיקונים"  ולומדים אגרת התשובה ויש כאלה שזה אולי מכניס אותם קצת לדיכאון. חשוב לזכור, שהוראה של הרבי בפועל בנוגע ל"הענין הידוע" היתה "היסח דעת גמור מהחטא ומתיקונו". אפשר להתבונן הרבה איך זה שהרבי לוקח משהו שהוא הוא הנושא של כל אגה"ת ומבטל את זה לגמרי. אבל תכלית זה הלשון של הרבי בריבוי אגרות (מטבע הדברים רבים פונים להרבי בשאלה זו) – היסח דעת, ולהוסיף בשמחה ובחיות בעבודת ה', להוסיף באותיות התורה (מה טוב לדעת כמה פרקים של תניא וכיוצא בעל פה), ולהדריך את החברים הצעירים

התבוננתי פעם באגה"ת ושמתי לב שאדמו"ר הזקן מביא שלוש משלים לפעולת החטא. א' פגם מלשון פגימת הסכין. ב' ריבוי מחיצות שמעמידים נגד השמש. ג' מחיצה שלא מאפשרת לרוח הנופח ("ויפח באפיו נשמת חיים") לעבור. חשבתי שיש כאן שלושה משלים אז בודאי יש כאן שלוש דרגות בפעולת החטא.

הפגם מלשון פגימת הסכין בפשטות חשבתי שזה פגם בכוחות הפנימיים. זה מה שכתוב שהחטא "פוגם במוח" (מוח ושכל הם כידוע נקראים בחסידות "כוחות פנימיים")

אך מה עם שאר שני הדרגות? זכוכית מול השמש ומחיצה נגד הרוח?

הגעתי למסקנה שזה מקיפים בנפש. יש כוחות פנימיים. ויש שני מקיפים של חיה יחידה. נראה לי שחיה זה "אור". והיחידה זה "רוח", "רוחו של משיח" שבנפש האדם. אז יצא לי שהחטא בעיקר פוגם במקיפים האלה של חיה יחידה. פוגם ב"אור" של הנשמה, בחיה. ופוגם ב"רוח" של הנשמה – בחינת יחידה.

בדרך כלל חושבים שהיחידה זה משהו ששייך רק לצדיקים או למצבי מסירות נפש וכו'. אבל ההיפך הוא הנכון. הייתי אומר שהיחידה זה היחודיות, זה מה שאתה משהו מיוחד. זה האופי שלך, זה עומק האישיות שלך. זה גם רוח הקודש שלך (כידוע שלילד לפני ש"טעמו טעם חטא" יש רוח הקודש של ממש). בקיצור היחידה זה מה שאתה באמת. זה האני האמיתי שלך. והחטא מעלים את זה, מעלים את עצם הנפש כפי שהרב מסביר. האדם הופך להיות צל של עצמו.

האם אפשר לתקן את זה? התשובה היא לא. היה על זה שיעור בכ"ד טבת השנה. מה כן אפשר?  אפשר "להמשיך מחדש את עצם הנפש" – זה הלשון של אדמו"ר רש"ב שהרב מביא הרבה. מה זה אומר בפועל? אני חושב שזה אומר להיות עצמי. מה זה עצמי זה נושא ארוך אולי פעם נדבר על זה

קראתי פעם סיפור על ר' ראובן דונין ע"ה. הוא היה בחור צעיר כשחזר בתשובה, ונכנס ללמוד בישיבה של לוד. ונדלק לו הרצון לנסוע להרבי. אז זה לא היה נהוג, וגם היה מאד יקר, והיו צריכים לנסוע לאניה. קיצור סיפור שלם. אך הוא התעקש. והמשפיעים יצרו קשר עם הרבי. והרבי נתן לו אישור מיוחד להגיע. הרבי כידוע מאד קירב אותו, והיה לו אישור להגיע אל הרבי בכל זמן שהוא רוצה. משהו נדיר, יוצא מהכלל לגמרי.

השאלה הראשונה שהוא שאל כשנכנס ליחידות היתה בקשת ה"תיקון". המענה של הרבי היה – תשמעו טוב! "תעלה על דרך התורה והמצוה אחר כך נדבר על תיקונים". אחרי שלוש שנים – כך הוא סיפר הוא עוד פעם הגיע לרבי ליחידות. ושאל את אותה שאלה. וקיבל את אותו מענה. רק אחרי 25 שנה, כשהוא כבר היה משפיע מפורסם, הוא הגיע איזה התוועדות של הרבי ושמע משהו שאמר לו: עכשיו כן יש לך עניין לחשוב על "תיקון"…

יש כאן מוסר השכל מדהים ומבהיל. הרבי אומר: תבנה את עצמך. תממש את עצמך. תמלא את השליחות שלך. תקרב עוד יהודים להרבי ולהקב"ה – זה עיקר התיקון. אם אחרי כל אלה יישאר עוד משהו לתקן – נדבר עוד 25 שנה… כשתהיה כבר סבא לנכדים שלך. בינתיים תסיח מזה דעת לגמרי ותעסוק בבניין האישיות שלך ובניין העולם מסביבך.

יום טוב חברים

הרב פעם דיבר או אולי כתב. מה זה אהבה? בעצם זה יכולת להודות בחולשתך ונזקקותך. אהבה זה חולשה. כשהקב"ה אומר אני אוהב אתכם בעצם הוא אומר יש לי חולשה. אני נורא זקוק לכם.

זה כל הקטע של שפלות אמיתית. לגרום להבן אדם להפתח להזולת לא לפחד להודות בחולשתו ונזקקותו. כי מצד הגאוה הבן אדם חוסם את עצמו מפחד להראות את נזקקותו. הוא חייב כל הזמן להיות הכי חזק הכי חכם הכי לא נזקק לאף אחד. ובעצם הכי בודד והכי מסכן.

השפלות האמיתית מוציאה את האדם מבדידותו זו פותחת אותו לקשר אוהב עם הזולת

הרב מדבר (השיעור של ז אדר שאני עדיין מתרגם) על כך שמשה זקוק לאהרן. שיתרגם אותו ויפיץ את דבריו.
אפשר להתבונן מה הקטע? העניין שמשה נמצא בעצם באצילות. אולי עוד למעלה מאצילות. איך אפשר לקחת המושגים של אצילות ולהסביר אותם לעולם העשיה, לאנשי עולם העשיה?
זה כמו להסביר לשבט פרימיטיבי בוא נאמר תורת הקוונטים.
איך איך אפשר? אפשר רק על ידי שינוי צורה לגמרי. זה יהיה כבר משהו אחר, זה כבר לא תורת האצילות, זה כבר תורת בי"ע. בגדול אהרן הוא זה שלוקח תורת האצילות של הרב. ומלביש אותה במושגי עולמות התחתונים. זה משהו שלא מובן מאליו או לא מיבן כלל.
מי שינסה לבוא עם האור של אצילות ולהאירו בעולם העשיה פשוט ישרוף את העולם במקרה הטוב..

*

איפה רואים בצורה הכי מובהקת (בעצם היה שיעור על זה לפני שנתיים – בר מצוה של אופן – וגם קצת לכבוד יום הולדת שלי.. במוצאי שבועות תשע"ז?) שהרב שחט שמה הרבה פרות קדושות… שהיה ניתן לחוש, למי שהיה לו חוש, שהרב אומר בצורה הכי פשוטה, שמה שהוא מדבר זה לא ממש בעולם העשיה. ממילא צריכים מישהו שיקח את דברי הרב ו"יתרגם" אותם לשפת העולם העשיה.

רואים את זה בצורה הכי מובהקת בכל מה שקשור ל"מלכות ישראל". למה הרב עוסק במלכות ישראל 30 שנה ויותר ושום דבר אבל באמת שום דבר לא זז? מסיבה א' פשוטה. כי התלמידים חושבים שזה כפשוטו. שצריכים מלך בדיוק כמו לפני 3000 שנה. צריכים בית המקדש עם קרבנות כמו לפני 3000 שנה. צריכים לשחוט את כל הגוים וכן הלאה.

חבר'ה, באיזה סרט אתם חיים?  יש סיכוי כל שהוא שזה יתקיים במציאות של ימינו? מישהו יסכים שיהיה כאן "מדינת הלכה"?  נו, באמת!

אלא מאי? הרב רואה איזה שהוא מציאות רוחנית. מציאות בעולם האצילות ולמעלה מזה. אבל צריכים אנשי מעשה שיורידו את זה לעולם המעשה, יידעו איך לתרגם את זה למציאות של ימינו בלי לשבור את כל הכלים.

כשמנסים לעשות "העתק הדבק" לעולם המעשה – אז הכל תקוע כבר 30 שנה.

משל למה הדבר דומה? זה דומה לנושא המשיח, איך שהרבי דיבר על המשיח. שג"ר כתב פעם שהרבי "אנס" את הרמב"ם. כי ברור לכל בר שכל שלהרבי לא היה שום מעמד הלכתי של "מלך המשיח" איך שזה מופיע בהלכה בהרמ"בם. אז מה הרבי רצה כשדיבר על משיח, ושמשיח כבר כאן וכו'? הרבי רצה להעביר לנו את הראיה שלו, את הראיה של עולם העליון. אבל העבודה שלנו כאן לקחת את האורות האלה של משיח, אורות התוהו, ולתרגם אותם למציאות ולהלכה כאן למטה. אבל חב"ד לקחו הכל כפשוטו. ממילא רק מפאת הכבוד הגדול שהעולם חש לרבי זצ"ל עדיין לא החרימו את חב"ד…

צריכים חוש חד והרבה דרישת אמת, כדי להבין מתי מדובר על מציאות רוחנית, ומתי מדובר על משהו גשמי, הלכה למעשה, מעשה בפועל. זה בדיוק התפקיד של "אהרן" . לתרגם את הראיה הרוחנית של משה למשהו מושג בגשמיות העולם ולא שורף אותו. מקווה שהסברתי את עצמי… מותר לא להסכים. מותר לשאול שאלות.

האמת שאותו דבר בדיוק הוא בכל מה שקשור לעבודה פנימית של כל אחד ואחד. מי שחושב שאפשר לעשות "העתק הדבק" מהספרים העתיקים החל מתניא וליישם אותם הלכה למעשה הוא בור ועם הארץ. כי הרבי לדוגמה שלל לגמרי סברא להתענות כפי מס' תעניות הכתובים בתניא ועוד כיוצא בזה. כלומר גם בזה נדרשת מלאכת "תירגום" של המושגים של תניא להשפה של הדור ולמנטליות של הדור. ובעצם כל אחד צריך "לתרגם" את התניא למצבו ומעמדו ול"אותיות" שלו.

ואז פתאום יש לו חיות, ואז פתאום יש לו שמחה, ואז פתאום יש לו התלהבות בעבודת ה'. הכל תלוי באיכות ה"תירגום". אם משהו לא מתחבר לך ב"עבודה" – כנראה לא תירגמת את הכתוב בתניא ל"אותיות" הנפש שלך. תתאמץ. שוה השקעה. בדוק. המשך יום טוב חברים

ואולי כי תצא למלחמה פירוש למצוא את שליחותך בעולם ולהתחיל למלאות אותו. למה זה מלחמה? כי השליחות האמיתית שלך בעולם לפעמים זה משהו הכי מפחיד. למה מפחיד? כי זה משהו שאינך יכול לחיות בלי זה. אז אתה מפחד לחשוף את זה. אז אתה בורח מזה…

הרב פעם אמר שלמשה רבינו היה "תסביך בריחה". משה רבינו רצה גם כן לברוח משליחותו אך הקב"ה הכריח אותו ו"צעק" עליו ואז הוא יצא לשליחות והצליח.

בכל אחד מאיתנו יש ניצוץ משה. ממילא – כך הרב אמר אז – יש גם "תסביך בריחה". לברוח מהשליחות. להמשיך להיות רועה צאן, צדיק נסתר. אז התורה אומרת "כי תצא למחלמה". אל תפחד. צא למלחמת השליחות שלך וה' יצליח דרכך ותיקח גם "שביו" ניצוצות קדושה שנפלו לקליפות וייצאו לחופשי בזכותך. המשך יום נעים חברים

הבעיה של התבוננות בכלל שהמודעות שלנו לא ממש חודרת לעומק התת מודע ששם מרכז האישיות כידוע. כלומר שאליבא דאמת איני מכיר את עצמי כלל. לא את המעלות שלי ולא את החסרונות שלי. ויכול להיות מאד מוטעה בקשר לשניהם. ממש מהקצה אל הקצה.

יש מי שיחשוב את המעלה שלו לחסרון. וינסה לתקן. וחסרום למעלה. וינסה להגדיל. כל כך למה? כי זה מנותק ממעשה ממילא זה הכל הכח המדמה הלא מתוקן שהוא "עגל הזהב" כלשון הרב.

הרב פעם אמר שהיו צדיקים שעד גיל 40 לא ידעו האם הם שייכים לקליפה או לקדושה.

ממילא ההתבוננות על דבר מצבו לא ממש משנה את האדם. מה שכן חודר ומה שכן משנה זה רק המעשה בפועל. המעשים שלנו משקפים את העומק של תת מודע שלנו ומשנים אותו הן לטוב והן למוטב. לכן הרבי מאד מאד הגביל בדור שלנו דור השביעי דור המעשה את עבודת ההתבוננות ודרש מעשה מעשה ועוד פעם מעשה. יש מכתבים של הרבי חריפים ביותר על זה.

זה לא רק שמי שעוסק בהתבוננות יתר על המידה לא באמת מתקן שום דבר. וגם מבזבז את הזמן וכו. בעיקר הוא באשליה לגמרי בסרט לגמרי אודות מהות עצמו. הוא חושב שטבעו התעדן אבל ממש לא.
מתי כן שייך ורצוי להתבונן? כשאתה מבין שהגעת למבוי סתום. שאתה תקוע. כשאתה על הקרשים. אז תתבונן התבוננות אליבא דנפשיה איך לצאת מה"בראך". אם תרצה המצב הזה גופא הוא מעין "סיבה" שהקב"ה מזמין

אבל הבעיה האמיתית, הבעיה אולי הכי קשה בנפש, שהיא ממש אם כל חטאת, ורבים חללים הפילה וכו. היא הבישנות שלא במקומה. אכן שלושה סימנים לאומה זו וכו. אך יש ביישנות שהיא מחלה. כשיש לבן אדם צורך חיוני במשהו. או הוא מרגיש בנפשו לפעול איזה פעולה. אבל הוא מתבייש… יש איזה סיפור קיצוני שפעם קראתי על זה אולי אכתוב בהמשך.

לדוגמה. לפעמים לבחור יש בעיה (כידוע שלבחורים יש בעיות). והוא סוחב את הכל בתוך עצמו. כי הוא נורא מתבייש… אז הוא אוכל את עצמו.. אומרים לו בחור לך למשפיע שלך לך אל הרב שלך תשיח את הדאגה שלך ותסיח אותך מדעתך! אבל הוא עדיין מתבייש.. לאמיתו של דבר הבושה שלו היא בעצם הגאוה שלו כמוסבר ב"פרק"

בעצם יש עוד משהו. אולי זה אותו דבר. יש *חרדה*
הרב פעם אמר שמחשבה זרה זה חרדה. או שמא חרדה היא מחשבה זרה.
זה כל כך תפס אותי שנשארתי אצל הרב והתחלתי לצלם והשאר היסטוריה.
ממה הבן אדם הכי חרד? הבן אדם הכי חרד להישאר לבד. בשפה של הפסיכולוגיה זה נקרא "חרדת נטישה". הבן אדם נורא מפחד שהחברים יעזבו אותו או הורים יעזבו אותו או הרב שלו או המשפיע שלו יכן הלאה.

איך זה קשור לבושה? מאד פשוט. הבן אדם מפחד לדבר על מה שמעיק לו למשפיע שלו כי הוא מפחד שהוא ינטוש אותו. או להרב שלו וכו. לאמיתו של דבר ההיפך הוא הנכון. כשהרב שלך או משפיע שלך מרגיש שאתה מדבר מתוך הלב השבור שלך הוא יתמלא עליך חמלה וילמד עליך זכות ויעודד אותך ויראה לך דרך איך לחזור לדרך המלך

בוקר טוב חבר'ה. על הקב"ה נאמר "לית מחשבה תפיסא ביה כלל". המחשבה לא תופסת בהקב"ה. המחשבה, השכל, בכללי, לא
"קולטים" מי זה הקב"ה. ולא שאולי קולטים קצת בכל זאת. אלא שלא
קולטים "כלל"!

מה זה אומר בפועל? בפועל זה אומר שכל התיאורים
שיש לנו על הקב"ה והיחס בינינו להקב"ה הם רק משלים. כשאני אומר
שהקב"ה מלך – זה רק משל. כשאני אומר שהקב"ה הוא אבא – זה גם משל. כשאני
אומר שהקב"ה הוא יש אמיתי ואני אין ושפל וכויצא זה כל משלים

מה המכוון של המשל? המשל מכוון לעורר את הרגש.
לא את השכל. לכן אם אני מרגיש שהקב"ה הוא אבא שלי הוא אכן אבא שלי. אם אני
מרגיש שהקב"ה הוא מלך הוא אכן מלך. זה הכל רגש, זה שפת רגש שמבוטא באותיות
כאילו של שכל. הבן אדם צריך למצוא את ה"ציור" של הקב"ה שהכי
"עובד" בשבילו שהכי מדבר בשבילו שהכי מוחשי בשבילו

מה המשל החסידי? מאד פשוט. תסתכלו ב"אמונה
ובטחון" של הרב. המשל על הקב"ה הוא הצדיק. לכן מי שמקושר לצדיק אמת הוא
מתחיל "להרגיש" את הקב"ה לא רק להבין אותו

מה המכוון של המשל? המשל מכוון לעורר את הרגש.
לא את השכל. לכן אם אני מרגיש שהקב"ה הוא אבא שלי הוא אכן אבא שלי. אם אני
מרגיש שהקב"ה הוא מלך הוא אכן מלך. זה הכל רגש, זה שפת רגש שמבוטא באותיות
כאילו של שכל. הבן אדם צריך למצוא את ה"ציור" של הקב"ה שהכי
"עובד" בשבילו שהכי מדבר בשבילו שהכי מוחשי בשבילו

מה המשל החסידי? מאד פשוט. תסתכלו ב"אמונה
ובטחון" של הרב. המשל על הקב"ה הוא הצדיק. לכן מי שמקושר לצדיק אמת הוא
מתחיל "להרגיש" את הקב"ה לא רק להבין אותו

אבל כל ילד חסידי הוא בעצם צדיק. אז אולי לא
צריכים ללכת לצדיקים אלא להסתכל על הילדים הצדיקים… הילד שמלא שמחת חיים ורגש של
חמלה ורחמנות כלפי הזולת הוא בודאי צדיק. אני חושב שאפשר אפילו לבקש ממנו ברכה…
כלומר החבר שלך שהכי אוהב אותך הוא ה"צדיק" שלך. ואם אתה אוהב אותו חזרה
אז אתה ה"צדיק" שלו לגמרי. וכמה שיש לך יותר רגש של חמלה ורחמנות על
הזולת ככה אתה יותר "צדיק" ויותר "רבי"… כי מי הוא
ה"רבי"? מי שיודע הכי לרחם עליך הוא ה"רבי"
שלך. אז גם אתה יכול להיות "רבי" אם אתה רק יודע
לרחם על החבר שלך, ולומר לו מילת עידוד ולעודד אותו אם אתה רואה שהוא קצת נפל
ליאוש… יום טוב צדיקים!

לכן אולי כתוב "אל תגעו במשיחי". אל
תגעו בילדים הטהורים והקדושים האלה. יש להם הקב"ה בלב, יש להם היכרות אישית
עם הקב"ה. אל תלמדו אותם מי זה הקב"ה, אדרבה, תלמדו מהם מי זה
הקב"ה, ומה זה רגש של חמלה ורחמנות ושמחת חיים

המבוגר חושב שהוא "מלמד" את הילד.
האמת הוא ההיפך מזה – הילד הנשמה הטהורה שרק הגיחה לעולם הוא זה שמלמד את המבוגר
מי זה הקב"ה. רק מה למבוגרים האלה יש המון גאוה וישות. והתורה מרחמת עליהם
ואומרת "ושיננתם לבניך" אבל לאמיתו של דבר זה בדיוק הפוך. הילדים הם אלה
שמלמדים אותך. הרב איציק שפירא פעם דיבר על זה

מה היה הטענה של אדמו"ר הזקן על המתנגדים? מובא בבית רבי כמדומני, "דנתם אותנו שלא בפנינו. התרתם את דמינו מבלי לשמוע אותנו כלל". הפלא באמת איך הגאון מוילנה "שכח" כלל כזה פשוט? כנראה שהפחד מפני ה"כת" היה כל כך גדול שהתירו את דמם כפשוטו (כלומר התירו להרוג אותם!) מבלי לדבר איתם כלל!

אבל אני שואל שאלה אחרת. איך בכל זאת נמצאו חבר'ה שמסרו את נפשם כדי להיות חסידים של אדמו"ר הזקן למרות החרם (שלכאורה על פי תורה וחתום על ידי הגאון בעצמו ומי יבוא אחרי הגאון?). ודוקא מבכירי התלמידים של הגאון כידוע. אשמח לתשובות. התשובה הכי מעניינת תזכה בפרס 🙂 אם משהו לא מיבן תשאלו שאלות. לילה טוב בינתיים

המענה של א' התלמידים:

התשובה שחשבתי על השאלה ששאלת מקודם שידוע "שמים גנובים ימתקו" משל שכמו שאם תגיד לילד לא לפתוח ארון מסוים זה ענין של זמן עד שתמצא את הארון הזה פתוח אז ככה גם כאן שהגאון לא הסכים לתלמידים שלו אפילו לדבר אם החסידים אז באופן טבעי זה עורר סקרנות אבל אדמור הזקן לא התנגד שהחסידים שלו ילמדו תורת הגאון וכו' אז לא היה להם משיכה לזה וד"ל.

המענה שלי:

תודה על המענה . מה שאתה כותב זה מענין. אבל אני יותר מאמין במה שכתוב בתניא אגרת הקודש ד (אני כבר כמה שנים טוען שזה הפרק הכי חשוב בתניא). יש מה שנקרא נקודת פנימיות הלב. כשיש משהו שנוגע לך מאד, אתה ממש לא יכול לחיות בלי זה, אז מתעוררת נקודת פנימיות הלב, הייתי אומר סוג של הכרה פנימית ראיה פנימית מה נכון לעשות. הרבי בכלל ואדמו"ר הזקן בפרט זה אחד שמגלה ומעורר את נקודת פנימיות הלב של יהודי. ואז הבן אדם פשוט רואה בראיה םנימית איפה האמת ואיפה השקר. וזה הרבה יותר חזק מכל שיכנוע שכלי חיצוני. זה מה שנקרא יחידה שבנפש. אז אדמו"ר הזקן הדליק את נקודת פנימיות הלב, את בחינת היחידה שבנפשם. ואז הם הלכו אחריו

במילים אחרות אדמו"ר הזקן פשוט גילה אצלם רוח הקודש (כך הרב מסביר בשיעורים בסוד ה' שגילוי יחידה זה מה שנקרא רוח הקודש וזה למעלה מגילוי אליהו). אז הם פשוט ראו את האמת והלכו עם אדמו"ר הזקן

בעצם כל התכלית של עבודת ה' על פי חסידות ובמיוחד על פי שיטת הרב הוא לגלות את רוח הקודש של היהודי (ראה בספר שיעורים בסוד ה' כרך א קרוב להתחלה)

או אולי יותר פשוט. הוא אמר "טעמו וראו כי טוב ה'". הוא נתן להם "לטעום" את טוב ה' הוא פתח להם את הלב והראה להם שאפשר לעבוד ה' גם עם הלב ולא רק עם המוח. והם הלכו אחריו. כעצם יש סיפור על המגיד כשהוא הגיע לבעל שם טוב אז שמה זה ממש פשוט

"אני אמרתי מה רציתי בתחילת הבריאה: אלקים אתם. אריז"ל אומר שזה הולך על הגילוי שת היחידה שבנפש. מי שזוכה לגלות את היחידה שבנפש, מתקיים אצלו הרצון המקורי של הקב"ה במעשה בראשית ש"אני אמרתי אלקים אתם" וכך גם כן מתגלה אצלו הניצוץ של משה רבינו" (שיעור ז אדר תש"ע שא נור)

צריך להבין מה זה אומר. ביחידה אין כללים. אין אותיות. הכל אינטואיציה טהורה. ראה שיעורים בסוד ה' בהקדמה
אי אפשר להביא משיח כשמשחקים לפי הכללים. שיעור של הרב לפני כשנתיים בשבת סליחות בתל אביב שמאד כדאי ללמוד כהכנה לראש השנה
גם שיעור של שבת סליחות שנה שעברה מאד כדאי ללמוד

במילים אחרות אי אפשר להביא משיח כשהולכים "על גשר ברזל" – הלשון שחוזר על עצמו בהמון שיעורים של הרב

"פרק בעבודת ה" זה איך משפיע צריך "לאפס" את עצמו לפני ההשפעה. לא איך לאפס את המושפעים שלו. מי שילמד לעיון יעלה על זה. זוהי הסיבה בפשטות למה ה"פרק" לא שייך כלל לגיל ישי"ק בודאי לא שיעור א

המשפיע צריך להיות בתכלית השפלות. והמושפע צריך להיות בתכלית השמחה. ואז ההשפעה מתקבלת בכי טוב. המשפיע שמשפיל את התלמיד הופך בעצם להיות "נוקבא" כידוע

הלכתי בדרך חשבתי על טנת"א (מסתמא ראיתי איזה ווארט של הרב על טנת"א)

אותיות,תגים,נקודות,טעמים

כשהבן אדם מתחיל ללמוד הוא לומד תחילה אותיות. מה שנקרא "גירסא". מה שמעניין אותו זה טקסט בלבד.

השלב הבא כנראה תגים. תגים זה דיוקים. תילי תילים הלכות על כל תג. כלומר הוא לומד דיוקי מצוות. שו"ע ונושאי כלים.

אחר כך מגיע שלב של נקודות. בשביל מה צריך נקודות? כי ללא נקודות אי אפשר להגות שום מילה. צריכים תנועות כדי להניע את המילה. כלומר שהוא מחפש איך "להתניע" – איפה שיש סתירה גלויה בין הלכה א' לשניה צריכים להגיע לאיזה הכרעה.

למעלה מכולם טעמים. כלומר ניגון. זה לא מונע מסתירות. זה מניע את הכל.

אולי זה קשור ל"עד ארבעין שנין" וכו' – עד אז אין לב לדעת. עד שאתה מגיע לטעמים, לניגון, להכלל שלמעלה מהפרטים – אינך יכול להורות הלכה למעשה. אם יש לך רק אותיות ספק אם תוכל ללמד.

*

ליטאים אם ככה יוצא שזה "אותיות". להתעצם עם האות היבשה של החוק

לעניינו היהדות החרדית-חסידית היא "תגים". להוסיף תילי תילים של חומרות על כל צעד ושעל…

דתי לאומי – נו – חרד"לי מה שנקרא זה אולי "תנועות" לכן יש להם הרבה "תנועות" כלומר איפה שיש סתירה גלויה – אז חייבים ליישב.

נג

אבל למעלה מכולם זה חסידות, לא חסידות של ימינו חסידות של בעל שם טוב ורבי נחמן. שעיקרה ניגון. שהעיקר שמה בעל מנגן. שמתחברת עם כל עשב ועשב. עם כל מעין ועם כל לב. לא רק עם הספירות העליונות למעלה מעלה.

אז רבי נחמן למעלה מכולם? ייתכן.

אך אם אינך שומע ניגון – תרד דרגא. תרד לאותיות.

*

כשחטאו בעגל – אז הניגון הסתלק. אז האותיות פרחו. כנראה שלפעמים גם אותיות זה לא מספיק. צריך לרדת לחיים, לטבע, לגשמיות הגוף ומשם לעלות מעלה

*

כי ימצא איש – איש, כידוע זה הקב"ה את הנערה המאורסה – הנערה כנראה היא הנשמה…

אז אם בשדה מצאה – שדה כידוע הוא שם קוד של ברייתא.

ואם בעיר מצאה – זה כבר יותר שייך למשנה שלנו ולגמרא שלנו.

אז הנערה מרגישה שה"איש" פשוט "אונס" אותה. מרגיש שזה לא יכול להיות ככה. זה לא מסתדר ככה! אני לא יכול להמשיך ככה!

אז אין אשמה על הנערה רק על ה"איש" שנתן לנו את התורה הזו..

אבל אם היא לא צועקת. אם היא לא מרגישה את הסתירה. אז האשמה היא גם עליה.

כלומר אם אתה לומד משהו וזה לא מסתדר לך משום פנים ואופן – אז עליך לצעוק. שזה "אונס", זה לא יכול להיות ככה. זה היפך כל מה שאני מרגיש!

אז אולי ה"אונס" יהפוך ל"נס" וה"איש" הזה – הקב"ה – ישא אותך לאשה. כלומר שתמצא חיבור אמיתי עם התורה ועם הנותן התורה.

אבל אם אתה לא צועק – אז אתה פשוט מת. "ורצחו נפש כן הדבר הזה". התורה הזו, ה"איש" הזה פשוט רצח אותך, את ה"אני" העמוק שלך…

כמובן זה לא חייב להיות הקב"ה. זה גם יכול להיות רב, צדיק, או סתם איזה משפט בספר שאתה קורא. אם אתה לא צועק "לא!!!" – זה פשוט הורג אותך. וזה לא ממש הכוונה.

*

דיברנו על ארבע דרגות – ארבע עולמות של טנת"א. בין עולם לעולם יש מחסום. יש מצב בלתי אפשרי, יש הרגשה שאי אפשר להמשיך ככה.

אז או שאתה עובר את המחסום, מתאמץ (אומץ זה אמונת הצדיקים – כך הרב גינזבורג אומר). או שאתה מת. מת בפנים. מיתת הלב מה שהרבי נחמן קורא מיתת הלב.

אבל הכוונה היא שלא תמות. אלא שתעבור את המחסום ותחיה.