מרה שחורה
הרב יצחק שפירא. ט-י כסלו תשע"ז
ביאור נקודה מתוך קונטרס ההתפעלות[א]
נגנו הקאפליאע, נגון ישן, כאיל תערוג.
ההבדל בין שחרורו של אדמו"ר האמצעי לשחרורו של אדמו"ר הזקן
אח שלי שהיה מאד קשור לרוז'ין שאל אותי פעם: תראה איך שאדה"ז היה בכלא 53 ימים איזה בלאגן עושים, ר' ישראל מרוז'ין היה שנתיים בכלא ולא עושים מזה יותר מדי, כנראה שחב"ד עושים הרבה רעש… אמרתי לו שזו קושיה מעניינת אבל יש כאן גם חוסר הבנה של המציאות. כשר' ישראל מרוז'ין ישב בכלא זה היה אחרי שיא תפארתו, בכלא היה משבר גדול, הוא יצא משם בבריחה ובקושי הצליח להשתקם. בסוף הצליח קצת לייצר חסידות יפה, אבל וודאי שלא היה בקו של עליה.
אצל אדה"ז עד המעצר הכל היה עצור ומאז התחילה פריצה גדולה. היתה הרבה יותר הנהגה, התווספו הרבה חסידים, וגם התורה התרחבה מאד. התניא היה קודם אבל רוב המאמרים הארוכים נאמרו אחרי פטרבורג. אדה"ז שמע מהמגיד והבעש"ט שיש קטרוג על תורת החסידות, וכשיצא בעצם התבטל הקטרוג. גם מצד הגוים היה יותר קל. כל המלשינות נפלה ויד החסידים היתה על העליונה. במדה מסויימת היה אישור גורף גם מלמעלה וגם מלמטה לעשות מה שרוצים.
אצל אדה"א השחרור היה יותר דומה לר' ישראל מרוז'ין. אמנם כל סיפור המאסר היה קל יותר, אבל הוא נגמר בצורה הרבה פחות מוצלחת מהמאסר של אדה"ז. בחיצוניות – לא קיבלו אישור מלא מהגוים, וגם בפנימיות, אדה"א נפטר תוך שנה, כל החסידים התאספו לחגוג את י' כסלו הראשון והוא נפטר יום קודם בט' כסלו. זה קצת קושיה על התירוץ שלי.
חשבתי דרך זה להיכנס לעניינים. חשבתי הרבה על עצמי, שרק אחרי שלמדתי את אדה"א הרגשתי שאני מבין מה החידוש של אדה"ז, רק כשראיתי איך אדה"א לומד אותו בצורה נפלאה. כמה שלמדתי אדה"ז זה לא חידד אצלי עד כמה רוצים ואומרים שאפשר שתהיה נוכחות אלקית בתוך הבחירה של האדם, בתוך העבודה שלו. זה חידוש גדול.
עניין המרה שחורה מתוך הקונטרס
עניין יפה ופשוט דרכו אפשר לראות את החידוש הוא החלק בקונטרס ההתפעלות בו הוא מדבר מרה שחורה – 'צוברוכנקייט' (רמז יפה לזכור איפה זה נמצא, בעמוד קסח בהדפסה החדשה…). את הרחבת הדיבור בעניין המרה שחורה עד מקומות שאליהם אדה"א מגיע, לא מוצאים בפשט אצל אדה"ז. אלו לא סתם ביטושים, יש כאן הרחבת הדיבור עד הקצה.
אדה"ז מדבר בקצרה עד הקצה ומיד מדבר עד הקצה השני, ככה מרגישים שיש איזון. אדה"א מסביר באריכות עד הסוף לקצה אחד, אבל ממש עד הסוף. אח"כ לקצה שני, אבל בגלל האריכות, ובגלל הירידה לעומק הענין קשה להרגיש שיש איזון, התחושה היא של שני קצוות נפרדים ממש.
בחלק הזה שמופיע בסוף הקונטרס הוא מסביר למה אנשים לומדים חסידות וזה לא עושה להם התפעלות אלקית. אחרי שהוא עונה הרבה תשובות הוא אומר את התשובה הכי משמעותית:
ואמנם הנה אחר העיון היטיב הדק בסיבות המחלה הזאת המתפשטת ברוב אנשים, הנה הוא בא ממקום אחר והוא אשר אין להם לב נשבר (המכונה בל"א צו בראכינקייט) [בפסוק כתוב רק "לב נשבר" אבל להגיד צוברוכנקייט זה להגיד שכל האדם שבור (המלה בראך מוכרת, דבר שבור). איך אומרים את זה היום? שבר כלי, דיכאון טראומה, גם אומרים 'האדם שבור'. הוא אומר שכיון שהאנשים לא כאלו שבורים, לכן הם לא מבינים חסידות. אפשר לקרוא את זה בצורה שקוראים את אדה"ז ולחפש איזון, אבל הוא לא עוצר, הוא הולך חזק עם הנקודה הזו] האמיתית בעצם טבעם [הוא לא מסתפק בלהגיד לב נשבר, הוא מדגיש שצריך שיהיה אמיתי ונטוע בעצם הטבע], כי מנעוריו לא קיבל תחלה ד"ח (=דברי-חסידות) ע"פ סיבת התעוררות תשובה אמיתית מקרב ולב עמוק, רק בדרך מעבר לפי שעה, וכבר חלף ועבר גם בחי' הרשימו מזה לגמרי, עד שהוא איש שלם לגמרי בעצמו [הוא למד חסידות ואף פעם הלימוד לא היה כי רצה להתעורר בתשובה, הוא למד בגלל שזה מאד יפה ונחמד וזו הסיבה שהדברים נכנסים מאזן אחת ויוצאים מהאזן השניה והאדם נשאר שלם עם עצמו] (בל"א גאנץ זייער בייא זיך בלי שום צו בראכינקייט כו') [(מושלם מאד בעיני עצמו, בלי שום תחושת שבר). רואים איך הוא מאריך להדגיש עד כמה הם/אנחנו רחוקים], ע"כ קבלת ד"ח על השלימות הזאת לא יוקלט בפנימית ועומק לבו ומוחו כלל, רק דרך מעבר בעלמא, כאדם ששומע ורואה ענין שחוץ ממנו, אע"פ שנהנה ומתפעל לפי שעה מיד יתעלם והי' כלא כו' [הכל ממשיך הלאה ונגמר].
וכל שיש לו לב נשבר בעצם טבעו יותר, מצד הנה"א (=הנפש-האלקית) שהיא נקראת 'מרת נפש' במאסר חומר הגוף [כלומר שהנפש האלקית מרגישה גרוע בתוך הגוף], הגם שנראה כמו טבע אנושי' מצד התלבשותה בנה"ט (=בנפש-הטבעית) הנקרא מ"ש (=מרה-שחורה) טבעיות, אין זה באמת מצד הנה"ט כלל, כי אין בטבעה רק להיות במ"ש (=במרה-שחורה) מחסרון והעדר גופני ולא מחסרון אור אלהי כו' [אם חסר לך קשר עם הקב"ה זה וודאי לא מגיע מהנפש הטבעית אלא מגיע מהנפש האלקית. זה שנדמה לך שהדיכאון הזה הוא סתם ככל הדכאונות שיש מענייני הנפש הטבעית זו טעות, דע לך שזה דיכאון אחר שבא מהנפש האלקית. ולא סתם, עוד מעט הוא יגיד שזה ממש הטבע של הנפש האלקית].
(ולזה אמרו (חגיגה יג.) גם במקבלי רזי תורה שאין זה אלא במי שלבו דואג תמיד בקרבו, [עכשיו הוא מסביר מה זה "לבו דואג בקרבו". הייתי יכול לפרש בהרבה צורות פשוטות את מאמר חז"ל, שהוא רוצה להכיר את ה', או שלא רוצה להתרחק או לפגום בתורה, אבל הוא מסביר קצת אחרת] שהוא ענין המ"ש הטבעיות והעצמיי' מעצמות דנה"א [יש טבע של הנפש האלקית להיות במרה שחורה], ובלעדה לא יאיר אור רזי תורה בנפשו ולא יתקיים כלל וכלל, רק אדרבה יבוא לידי חושך, והוא רק הגסות והפריקות עול כידוע בניסיון גמור) [כל החסידות שלומד זה רק גסות ופריקת עול]).
ודבר זה שמעתי בפירוש מפי אאמו"ר ז"ל ששמע בזה"ל מהרב המגיד ז"ל שלא יוכל אדם לבוא לקבלת אמיתית רזין דאורייתא והשגת עמוקות האמיתית באא"ס עד שיוקבע בנפשו ממש [היינו שיבוא להשגה ברמה כזאת עד שהמציאות והנוכחות של אור אין סוף תקבע ממש בתוך נפשו], בלתי אם יש בו המ"ש הטבעי' והעצמי' שמושרשת בו מנעוריו דוקא, ודוקא בבחי' ההיולי שבה הכללי' (בל"א אשענצייע (=תמצית)) [היולי בנפש זה כמו דבר קיומי שעומד בתשתית, משהו ראשוני, חומר גלם שממנו הכל מתהווה. כמו בבריאה שהיה חומר היולי ששימש ליצירת הבריאות השונות. הוא מתאר דבר פלא שהחומר ההיולי של הנפש, החומר גלם של כל חלקי הנפש האלקית הוא המרה שחורה] אם הוא לעומק האמיתית דוקא [רואים כמה חשוב לו להדגיש את אמיתות העניין] (דהיינו צו בראכינקייט האמיתית בטבע עד שמואס ממש בחייו בתמידית בכל שעה ושעה) [פה הוא מסביר תכל'ס מה הוא רוצה, הוא לא עוצר כלל בהסברה שלו. (ככה ה' רוצה אותנו?) כן. אמנם יש הרבה מקומות שמחנכים שה' רוצה רק שיהיה טוב שיהיו שמחים, אך מה שהוא כותב כאן זה ממש אנטיתזה לחינוך כזה. (אחד הנוכחים שאביו דמות חינוכית חשובה אמר שאם היה מכיר את זה בגיל צעיר החיים שלו היו הרבה יותר טובים. זה המנוע לחיים טובים). (איך אפשר להגיד דבר כזה זה ממש נורא, איך אפשר ללמוד ככה, להתפלל, זה מנוע מקולקל. אפשר לזכות לרוח הקודש עם עצבות כזו?) הוא אומר שאפילו לרזי תורה אי אפשר לזכות בלי זה, ק"ו לרוח הקודש. באמת זה נמצא גם אצל אדה"ז בתניא רק שבגלל הקיצור והאיזונים שיש בתניא, קשה לחשוב שהוא מתכוון עד כדי כך. הוא כותב כך (פרק טז): "וגם נפשו ורוחו אשר בקרבו כך יאתה להן, להיות כלות אליו בחשיקה וחפיצה, לצאת מנרתיקן, הוא הגוף, לדבקה בו. רק שבעל כרחן חיות הנה בתוך הגוף וצרורות בו כאלמנות חיות". ראית פעם אלמנה? היא מרירה מאד. (אבל אם אדם חי ככה הוא לא מגיע לעצבות?) שתית? תנו לו משקה ("תנו שכר לאובד ויין למרי נפש"…) אפשר גם את כל מה שכתוב פה להעביר בין האזנים "רק בדרך מעבר לפי שעה"… נמשיך לקרוא], אז ישכון בו ממקור כל החיים 'מקורא דכולא' להחיות רוח נדכאים וכמ"ש "את מי אשכון את דכא ושפל רוח כו'", בכל אשר הוא עושה, אם בהתבוננות ברזין דאורייתא – מוסרין בנפשו בגילוי אמיתית, אם לבו דואג בקרבו (ולהיפוך [היינו כאשר אין לבו דואג בקרבו] אין מוסרין בנפשו כלל גם שיודע ומשיג הפשט וכו'). וגם בכל פרט ופרט מדרכי העבודה האלהי' ה' ירצה בו, ואז נהפך האנחה שלו והמ"ש הטבעיות הנ"ל לשמחה ועונג רק מצד אלהו' ששורה על נפשו ממש [אם נמשיך את הדימוי של אדה"ז, האלמנה כבר לא ממש צעירה, ויותר מזה היא אלמנה חיה, אין לה יכולת להתחתן, למצוא את הבעל זה חלום רחוק שאין בו שום הגיון. אפשר ממש לראות איך הוא לוקח משפט אצל אדה"ז "וצרורות בו כאלמנות חיות" כנ"ל, לוקח אותו ברצינות גמורה ומאריך בו מאד מאד. עצם זה שהנשמה נמצאת בגוף עושה דיכאון לנפש האלקית. מי שלא מרגיש ככה לא מגלים לו רזי תורה וה' לא שוכן בתוכו]. אבל בלתי זה ובפרט להיפוך מי שטבעו ממרה הלבנה בהוללות טבעיות, הגם שהוא כלי מוכן לקבל כל רז כו' לא יתקיימו בנפשו ויהי' בחושך הילוכו כל הימים להטעות א"ע בתכלית כי אין ה' אתו בשום אופן כו'. ע"כ תוכן הדברים [של אדה"ז בשם המגיד ממעזריטש].
הנחיצות להסביר את הדברים בשפה שלנו
אם נסתפק רק בלקרוא את זה, אז זה בעצמו אמור להיות שוב כמו שהוא כותב "רק דרך מעבר בעלמא, כאדם ששומע ורואה ענין שחוץ ממנו, אע"פ שנהנה ומתפעל לפי שעה מיד יתעלם והיה כלא היה". כשמסתפקים רק בקריאה של זה אז מרגישים שזה לא ממש שייך לדורנו (כמו שכתוב לגבי כל העניין של תעניות וסיגופים וכדו') ואין מה לעשות עם מה שכתוב פה. אבל באמת כל הקונטרס הזה בא להגיד שיש הבדל בין "דברי חסידות הישנים" לבין "דברי חסידות אשר הנחילנו והאיר לנו אאמו"ר ז"ל (אדה"ז) נ"ע באור תורתו", וא"כ מה שכתוב כאן זה מעודכן יותר, זה "החסידות החדשה".
לכן צריך להסביר בשפה שלנו את מה שכתוב כאן, כדי שזה יותר ישבור לנו את הלב. אז נתחיל קודם לראות מה קורה כשאנחנו לא עושים את מה שכתוב כאן.
כשלא עושים מה שכתוב כאן
ניתן דוגמא: נניח שאני מנהל עסק ויש דברים שאני מעדיף לא לעשות. בדרך כלל אני משאיר אותם בצד. אם הם לא סובלים דיחוי אז אני עושה מה שצריך כדי שהם כן יהיו סובלים דיחוי ומשאיר אותם בצד. ככה נשארות ערימות של דברים והשולחן מתמלא, כשאין מקום על השולחן מתחילים למלא את החדר וכן הלאה, נהיה כבד להיכנס למשרד. מה ההבדל בין ילד למבוגר? הילד הוא כמו עובד צעיר, הוא נכנס למשרד כשעוד אין כל כך הרבה דברים, המבוגר כבר עובד הרבה שנים, לכן כל המבוגרים נראים כאלו מדוכאים. יש לנו מלא דברים לא מטופלים.
איזה דברים שמים בצד? את הדברים הלא נעימים, כל אותם דברים שמעדיפים לא להתעסק איתם. פעם הבאתי את זה כמשל למישהו. הוא יועץ לאנשים איך לעשות פנסיה. הוא אמר שהוא בחר מקצוע קשה. ליועץ משכנתאות תמיד יש עבודה, רוצים לקנות דירה, רוצים להתקדם. יועץ פנסיה לא מעניין אף אחד. אפילו כשמגיע לקוח הוא רוצה כמו שאמרנו כאן, שאני אמצא לו פיתרון כדי שהוא כבר לא יצטרך לחשוב ולהתעסק עם זה. הוא אמר שיעוץ פנסיה יותר חשוב בעיניו, זה יותר חשוב לאנשים וחוסך להם יותר כסף. אבל אנשים לא רוצים לחשוב על הזקנה שלהם, הם מקוים שזה יפתר מעצמו ביום מן הימים, שהם יגלו שהם הסתדרו בתחומים האחרים ויש להם מספיק כסף, או שהם כבר מיואשים, ממש כמו בעבודת ה'.
מטבע הדברים הנושא הכי לא מטופל הוא הנושא הכי לא נעים. כשהאדם מרגיש בעצמו שאלות קיומיות הוא מעדיף לא לגעת בהם, לא לחשוב עליהן ולא להיות מוטרד מהן, לשים פלסטר על המקום. האדם רוצה להמשיך את החיים, לחיות טוב, מפחיד מדי לפתוח מקומות קשים.
הפיתרון של אדה"א
מה אדה"א מציע לאדם? בא נפתח את המקום לגמרי, תשים לב מה באמת מטריד אותך, את מה אתה מזניח, ואז יהיה לך מהפך. מה המהפך? במקום לחשוב שאתה יכול להיות מאושר בחיים תתייאש מזה לגמרי. אם ישאלו אותך אם באמת שווה לחיות, התשובה תהיה שלא. תגיע למסקנה הזו, תלך עליה, אל תעצום את העינים, תגיד בפה מלא שאם היו מגלים לך מראש מה הולך להיות והיית יכול לעשות שיקולי רווח והפסד, לכל הפחות לא היית הולך על החיים בשתי ידים.
זה לא חידוש יותר מדי גדול, אלו מאמרי חז"ל "נח שלא נברא" "על כרחך אתה נוצר וכו'". אבל צורת ההסברה כמו כאן, בתוך הנפש, היא חידוש גדול.
חוויה תמידית של מרה שחורה
[ככה צריך להרגיש כל היום?] נסביר מה הכוונה לחיות ככה כל הזמן. צריך לחשוב באריכות ובעומק בצורה שהוא מצייר כאן, שהמרה שחורה היא המציאות ההיולית של החיים שלך, ככה הם בנוים וזה לא במקרה, לא משהו שכדאי להתעלם ממנו. שואלים מה עושים עם זה. בסוף זה מאד פשוט. אם תחשוב שבאמת מצד עצמך לא היית רוצה את עצמך אבל ה' מאד רוצה אותך, וזה מאד הגיוני, אז משהו יתהפך אצלך. [למה לא להתאבד?] זה לא מה שה' רוצה. הוא אומר שאתה מרגיש מרה שחורה כי אתה מרגיש את המציאות שלך. כלומר למה הנפש האלקית מרגישה כל כך גרוע? כי היא מרגישה שכל פעם הגוף אומר-משדר שהוא רוצה להיות בעל הבית ואחראי על כל מה שיש, ובתוך המצב הזה הנפש צריכה להגיד שיש הצדקה לחיים, שכדאי לחיות אותם. אבל באמת זה לא נכון, הנפש לא יכולה להצדיק חיים כאלו!
אם אני חי כי ה' רוצה שאני אחיה [למה ה' רוצה?] למה זה קשור? [אני במרה שחורה, לא ברור לי למה ה' רוצה] הוא מסביר לך מאיפה נובעת המרה שחורה, אל תתעלם ממה שהוא מסביר. זה בא מהתלבשות הנפש האלקית בתוך הגוף. כל הקושי הנפשי הוא מהמציאות, לכן נוצר דיכאון. עיקר הדיכאון הוא מהמחשבה שאני רוצה ואבא שלי לא רוצה, כשהילדים חושבים שהאבא רוצה – וזה לא משנה למה – הם יוצאים מהדיכאון[ב].
הדיכאון כשאף אחד לא רוצה אותי
השאלה אם האבא רוצה אותי או לא היא שאלה משמעותית מאד לאדם[ג]. מאד חשוב לאדם לחשוב שה' רוצה אותו. הנפש האלקית מלובשת ותקועה בתוך הנפש הטבעית. הנפש הטבעית עניינה להגיד שהחיות שלי היא מהמציאות של העולם[ד], ובסופו של דבר במציאות היחיד כאן שמעניין אותו לדאוג לי הוא רק אני, וזה מה שמייצר דיכאון. אם מכל מי שנמצא פה בחדר (כולל הקב"ה, "כל ביה עשרה שכינתא שריא") היחיד שאיכפת לו ממני זה אני, זה יוצר דיכאון חריף. לחשוב ככה זה נקרא שהנפש האלקית היא כאלמנה בתוך הגוף, ככה הגוף חי שהמציאות שלו היא העולם הזה ואין קשר עם הקב"ה. וממילא הוא צריך לריב על החלק שלו בתוך כל העולם. אז הוא נגד כולם. המרה שחורה היא לא מהנפש הטבעית שמצד עצמה היתה מתגלגלת כמו בעל חיים, הדיכאון בא מהנפש האלקית שתקועה בתוך הנפש הבהמית ומאולצת להרגיש שהחיים שלה, כמו שהם, אמורים להיות טובים.
[למה צריך את זה, אי אפשר לדלג על השלב הזה?] אם אתה מרגיש שאתה חי בלי שה' רוצה אותך, אז גם כשאומרים לך שה' רוצה אותך זה לא משמעותי. השמחה נובעת מכך שה' רוצה אותי והיא באה אחרי שאני מרגיש שאני לא יכול בלי.
בד"כ את כל החשבון הזה אנחנו מעדיפים לא לעשות. כיון שכך אנחנו משאירים המון דברים לא נעימים בחיים שלא מתעסקים איתם. זו הסיבה לכל הכבדות שלנו. [איזה דברים לא נעימים?] לחשוב שאני באמת לא רוצה לחיות, זה מאד לא נעים. [למה זה סיבה שהחסידות לא פועלת?] כל החסידות באה לתת נקודת מבט על איך שה' מסתכל מלמעלה, מה הוא רוצה. אם כל מה שהוא מסתכל ורוצה זה בכלל לא משנה לי, אז איך אני יכול לראות את זה?
כל המציאות קיימת רק בגלל שה' רוצה אותה
בעצם אני רוצה לצייר שהמציאות קיימת רק בגלל שה' מאד רוצה אותה, ניתן דוגמא כדי שזה ממ יתפס אצלנו: אם אני מחזיק למשל כוס, צריך להשקיע הרבה כח. אני מבין שצריך מישהו שיחזיק אותה. בד"כ מסתכלים על המציאות כאילו היא כבר קיימת, מה הבעיה. אני זוכר שאחרי שהגעתי ליצהר ביקשו ממני שאהיה במזכירות. אחד הדברים שמהר מאד שמתי לב שאנשים אומרים "הישוב" "המזכירות" ביחס למדינה אומרים "המערכת" כאילו יש משהו שאמור לעבוד אוטומטית, זה מצחיק, אם תעשה יהיה, אם לא לא. כשרוצים לבחור חבר מזכירות את מי יבחרו, מישהו שחושב שהכל אוטומטי? אם אמא תגיד שהכל אוטומטי, לילדים לא יהיה מה לאכול. נורא פשוט… הרבה פעמים מבחינת האבא זה עובד אוטומטי… זה קורה. כדי שהעולם יתקיים צריך שמישהו ירצה אותו. נכון שמחנכים ילד להרגיש את הקביעות כדי להרגיש ביטחון, אבל כדי להיות אבא ואמא הילדים חייבים לחשוב שהדברים לא עובדים מעצמם.
אותו דבר כאן. אם תחשוב שאתה חי מעצמך, שסתם ככה הדברים עובדים, אז כל החסידות נכנסת מפה ויוצאת משם, אתה לא מבין איך הקב"ה מחיה את המציאות, זה לא נתפס אצלך בחוש. זה המצב כשהנפש האלקית נמצאת בתוך הנפש הטבעית, היא מנסה לחשוב שהכל עובד אוטומטי. איי הרי בפנים בפנים היא מרגישה שזה לא ככה? אז מדחיקים. אך אדמה"א רוצה שתטפל בזה, תשים לב שחשיבה כזו, הדחקה כזו, היא מקור העצבות.
אם המציאות עובדת אוטומטי אז אין טעם בחיים
יותר בעומק, אם אתה חושב שהכל אוטומטי אז באמת לא שווה לחיות. אם הכל אוטומטי אז אני כאן חסר תועלת ובעל כרחי, חי ותקוע בתוך עצמי. ככה מרגישה אלמנה חיה. [בזה צריך להתעמק?] כדי להרגיש שבאמת ה' מהווה בכל רגע, וכדי שזה יהיה נוגע לי, הדבר תלוי בכמה מפריע לי שאם הכל עובד אוטומטי אז אני כאן בעל כרחי. מה התחושה שזה אוטומטי? חיים בשרשרת דורות של יצר הרע שמוליד ילדים, גם אני נכנסתי באישזהו שלב ונדרסתי בתוך השרשרת. השתוקקות הנפש האלקית היא למשהו שאין בנפש הטבעית. אם היתה רק נפש טבעית לא היתה בעיה. היית זורם עם מה שיש. העימות בין הנפשות מייצר את הקושי. אם אתה מרגיש שאתה זורם בחיים בלי שברון לב ממשי, זה אומר שאתה מדחיק/נכנע לנפש הטבעית. בן אדם שנמצא בודד באיזה מקום (כמו בבידוד בכלא) הוא מרגיש שהוא חייב להיות פה ולא לזוז מפה, כי אם אני לא אהיה פה אני לא אהיה בכלל. איי הרי להיות כאן זה תקוע? אין מה לעשות. זה נקרא תקוע.
הפסקת שאלות
[הוא מדבר על המוחין או שזו גם ממש דרך חיים? צריך להפריד בין מה שחושבים לאיך שמתנהגים? לחשוב שבאמת זה ככה אבל בשביל לקום בבוקר צריך להיות שמח] אם תחשוב שאתה רוצה לקום בבוקר אתה מדחיק ומייצר עומס ודיכאון, אם תחשוב שה' רוצה בך זה מה שיתן לך את היכולת לקום. [אז אני לא לגמרי הולך על המחשבה שאני תקוע, אני חושב שה' כן רוצה] בסוף אדה"א כותב כאן שהוא רוצה שתהיה בשמחה מהענג והאלקות השורה על הנפש. [אז זה לא אלמנות חיות] אם אני חושב על עצמי רע לי, אם אני חושב על ה' טוב לי. אם באמת הכל בעל כרחי, אז מה אני רוצה? באמת אני לא רוצה, ה' רוצה. יש גם תירוצים אחרים, לעניינו זה הענין. אני לא יכול לרצות את עצמי באמת, ולעומת זאת, אם ה' רוצה יש רצון אמיתי.
יש את חלק המודע שבו אני משחק בדרך כלל ויש את החלקים העמוקים יותר ששם אני עובד פחות. אם מרגישים כמו הלל הזקן שיכול להגיד שהנפש הטבעית שלו ממש שקופה והנפש האלקית נמצאת בה בצורה טובה, בסדר. אבל סתם לא לחשוב שיש אצלך עימות – זה לא נכון, יש לך ואתה צריך לחשוב על זה, אחרת אתה מדחיק.
[באמת הרבה פעמים אצל אדם מדוכא שנכשל בכל דבר שהוא עושה הכישלון בא בגלל שהוא מאד רוצה, אדם שלא רוצה כלום מרגיש משוחרר וחי בגן עדן] כן, אבל אתה מצייר שהוא לא רוצה ואז השאלה אם יש לו רצונות, האם הוא חי או שהוא הופך להיות אנמי בלי רצון כלל. אם אין רצון בכלל זה בעיה. אם מרגישים את הרצון של ה' זה מחיה. נהיה רצון שמה שה' רוצה זה טוב ומה שלא לא. [אז יוצא שעל כרחך אתה חי זה לא סוף פסוק, זה רק מצד הסתכלות האדם אבל ברגע שאני מקבל את זה מתעורר רצון גדול] כן.
[יש מצב שאני צריך להסתכל אם ה' מדוכא ממה שאני?] למה להגיע לזה? [הפוך זה המכשול, אני מאד רוצה מה שהוא רוצה ואני נשבר מאיך שהוא מסתכל עלי] זה וודאי, שהמחשבה הפשוטה של האדם שלא סתם שהוא מיואש מעצמו, ה' מיואש ממנו. בד"כ זה מייצר תירוץ ונובע מכך שאני לא רוצה לעבוד את ה'. המצב שלי כזה חמור, גם הקב"ה כביכול כבד ומטופל בתיקים כבדים כמוני[ה]…
[במודעות שלי זה לא נתפס, גם אם אני מבין שה' רוצה אותי אני מרגיש שמחר אני אקום בבוקר שבור ואלמן באותה צורה] אתה חושב שזה שיש לך מודעות נפרדת זה משהו נצחי וקדמון או שזה משהו נברא? [נברא] אז כמה זה יכול להיות עצמאי אם זה נברא? נניח שאתה לוקח אדם מאד נעבעך ובאים כמה אנשים ואומרים לו שהוא הציל את החיים שלהם, נותנים לו המון כבוד. הוא מרגיש שלא מעניין אותו הכבוד או שהוא מרגיש פתאום שהוא חשוב? [אם הוא נעבך אמיתי הוא לא מרגיש עם זה משהו מיוחד] אם הכבוד הוא אמיתי אז הוא כן ירגיש.
בסוף אתה אומר שיש דיכאון ויש אי וודאות והשאלה היא מה הסיבה ומה התוצאה. אתה אומר כמו הטבע הפשוט, שבגלל שה' לא מראה לי שהוא רוצה אותי, לכן יש לי מרה שחורה. אדה"א אומר שהסיבה שאתה לא מרגיש שה' רוצה אותך היא בגלל שאתה לא רוצה להיות במרה שחורה. אדה"א מסכים שזו החשיבה הפשוטה אבל הוא רוצה להפוך לך את הסיבה והתוצאה.
[קוראים את קהלת זה לא נגמר כמו אדה"א במשהו שמח, החיים נגמרים לא טוב] כשאני קורא את קהלת אני לא קורא כמו שקראתי פעם וכמו שאני שומע שעדיין אנשים קוראים, אלא אני מצייר לעצמי שאני יושב בקליניקה ומגיע מישהו גדול שאומר לי שהוא ניסה הכל הכל ובסוף הגיע למסקנה מה הכי טוב, שתהיה לו משפחה עם כמה ילדים, הכי טוב 12 שיהיה ממש עמוס בילדים. מגיע מישהו חשוב ורוצה לספר סוד, מה עובר עליו. עשה הכל הכל ובסוף הכי טוב זה חיים של משפחה נורמאלית, זה דוגמה לחיים של יראת שמים. זה עושה לי מהפך בראש. לא סתם שלמה המלך הוא זה שאמר את זה. אם דוד היה בא ואומר את קהלת לא הייתי יוצא מהכלים, באמת החיים שלו לא נראים כאלו מוצלחים. שלמה נראה מוצלח מאד, ובסוף מואס בחיים, בהכל, ואומר שהכי טוב זה יראת שמים.
[את מה ה' רוצה? אני כלוא כאן ואת זה ה' רוצה? ה' רוצה גם את הכלוא הזה?] מה אתה חושב? הקב"ה חושב שהיא באמת כלואה? הוא כלא אותה? [לא] ומה אני חושב? שאני כלוא? [כן] למה? כי אני לא חושב כמו ה' [כשאני חושב על עצמי מצד עצמי] זו הבעיה. בד"כ אתה מרגיש שאתה רוצה את עצמך, זה הבעיה זה ה'בראכנקייט' שאתה מרגיש שאתה רוצה את עצמך. אם תשים לב שאתה לא באמת רוצה את עצמך – שזו מחשבה שאתה לא אוהב לחשוב – תשים לב שה' רוצה אותך. [מה מתלווה למחשבה הזו? קשיים נסיונות] זה לא מספיק? למה צריך עוד משהו? כבר אין תיק, עזוב את הנסיונות, אני בכלל לא שם לב כי זה לא משמעותי. התיקים היו כי החלטתי לא להתמודד. תאר לך שמגיע יועץ למישהו שיש לו מלא פקעלעך. אומר לו שפשוט יחליט שהוא מוכן להתמודד עם המקומות הקשים, וכל התיקים יעלמו. נניח שאתה מתבייש מאד מהרבה דברים, אתה ממש לא מסוגל לדבר בפני קהל כי נראה לך שמסתכלים בצורה מסויימת, אבל אם תשים לב שזה לא מבייש, שהם לא מסתכלים ככה, או שזה לא נורא אם מסתכלים ככה, הכל יעלם. נניח ששנים רבים כל אחד מאשים את השני. בא אחד ומחליט להאשים את עצמו. ברגע אחד הכל נפתר ונעלמו כל התיקים.
[זה חידוש גדול? יש הרבה ווארטים שאומרים את הנקודה הזו] נכון אבל הוא אומר את זה קיצוני, אתה מסכים? [כן] הוא אומר את זה כמשהו קיומי גורף. אני לא מכיר כל כך מקומות כאלו. כתוב הרבה פעמים לב נשבר, זה כתוב בכל החסידות, אפילו דוד המלך כבר כתב את זה… ברור שזה כתוב, אבל להפוך את הסיבה והתוצאה ולהסביר כמה זה קיומי, מבוטא כאן נורא חזק, זה הבדל גדול אם קוראים איך שכתוב במקומות אחרים או שקוראים כאן. הקיצוניות הזו היא פלא.
חזרה קצרה
נחזור, אדה"א אומר שהסיבה שאני לא רואה את האור היא כי אני לא רוצה להיות בדיכאון, אבל אתה חושב – ורוב האנשים ככה חושבים – להיפך, שבגלל שה' לא מאיר אתה בדיכאון. צריך להפוך את הסיבה והתוצאה. אתה שואל איך זה קורה? זה צריך להיות אחרי הרבה לימוד חסידות. אתה שואל שאנשים למדו הרבה חסידות ועדין נשארו בדיכאון? יכולות להיות עוד סיבות לדיכאון, יכול להיות שהדיכאון באמת לא בא מהנפש האלקית.
נגנו תשב אנוש
בקבלה וחסידות אפשר להגיד הכל
בדיוק היום שאל אותי מישהו שניסה ללמוד הרבה דברים בקבלה בחסידות, ברב יצחק, שהוא מרגיש שזה מעניין אבל זה לא נוסע לו, הוא לא מבין מה הענין. תוך כדי שהוא דיבר איתי הוא אמר שפתאום הוא מבין מה הבעיה שלו. הוא מרגיש ששום דבר לא מוכרח, אפשר להגיד כך ואפשר הפוך. עד שהוא התחיל ללמוד קבלה ופנימיות אז הכל היה יציב, פתאום מגיע משהו לא יציב ואפשר להגיד הכל.
אמרתי לו שזה נורא פשוט למה זה ככה. הנגלה הוא שמתוך המציאות בונים מגדל. יש מציאות כזו וכזו וצריך להגיד עליה משהו. אבל בפנימיות מתחילים מהקב"ה ובאמת שם הכל פתוח, הכל אפשרי, עכשיו צריך לבנות מתוך החוסר מחויבות, מתוך הבלי גבול לבנות מגדל ולהגיד משהו שהוא דווקא ככה. איך אפשר? זה כמו ההבדל בין אומן למדען. המדען בא מתוך המציאות שהוא חוקר. מבחינתו היא הרבה יותר יציבה ממה שהוא חושב וההחלטות שלו לא משנות, הם רק מגלות את מה שכבר יש. האומן לעומת זאת הוא מחליט בצורה שרירותית מה הוא רוצה, למשל דירה בתחתונים, על זה הוא רוצה שיקרא שמו, הסיפור השיר או כל יצירה אחרת.
למה זה התחבר לי לפה? אדה"א אומר שכל עוד אתה מנסה לצאת מתוך המציאות בעצם אתה יוצא מתוך מה שאתה קיים ואתה היחיד שחושב על עצמך וצריך כל הזמן לחשוב איך אתה כבר מציאות קיימת. אתה החלק היציב. ופתאום אומרים לך שאתה לא יציב, אתה סתם כלוא, אתה קיים ואתה חייב להחזיק בכח, אבל זה לא מתחיל מכאן. זה מתחיל מכך שה' שהוא אין סוף ויכול לרצות הכל, והוא רוצה את זה. אתה מרגיש שזה כבר דבר קיים ורצוי ואתה לא יכול להפסיד את זה, אבל באמת זה מגיע מלמעלה לא מלמטה. בגלל שהקב"ה כל כך רוצה את החיים שלנו, מצטייר לנו שהחיים שלנו שווים משהו ומאד חבל לנו עליהם. כמו שיש חפץ שלא שווה בעיני כלום אבל בשוק אנשים מאד רוצים אותו, אז הוא נהיה שווה גם בשבילי. בשביל הקב"ה כל החפצים לא שווים כלום. למה הם כן שווים? כי ה' רוצה, ובגלל שהוא רוצה כולם מרגישים שזה שווה משהו. בשביל לחשוב ככה אני באמת צריך לחשוב שאני לא שווה כלום, זה בראך, זה בראכנקייט. אני מעדיף לחשוב שהחיים חשובים ושווים מצד עצמם. פתאום אני צריך הפוך, להגיד שהחפץ שלי לא שווה כלום ורק הרבה אנשים החליטו בצורה מוזרה שזה שווה משהו. הרבה פעמים בחסידות כשמביאים משל הכל הפוך. האנשים השוטים שעושים עניין מכלום משמשים כאן כמשל לקב"ה שעושה עניין ממשהו לא חשוב וככה הוא נהיה חשוב. אם אני יעשה עניין ממה שאין בו עניין לא יהיה בזה עניין. אם אני חושב שרק בגלל שה' עושה מזה עניין זה חשוב, זה עושה בזה עניין.
אצל הקב"ה אין חשיבות לכלום
[אתה משווה בין רצון שטותי של אנשים לרצון של ה', חשבתי שיש לקב"ה סיבה נעלמת וחשובה] תגיד לי מה יכול להיות חשוב לקב"ה? אין לזה חשיבות חוץ ממה שזה חשוב לו. הרצון הזה יוצר חשיבות אמיתית בשבילי, אבל בשבילו יש רק בחירה. זה בדיוק כמו במשל של השוק, המחיר עלה רק כי אנשים רצו, להם זה לא משמעותי, הם יכולים להתחרט, בשבילי זה משמעותי כי אני יכול למכור את זה במחיר יותר גבוה. יש משהו אמיתי בזה שבגלל שרוצים משהו הוא נהיה שווה. כך עובד השוק וכך זה אצל ה'.
ניתן דוגמה פשוטה: ילד מחליט שהוא רץ למקום מסוים אומר לכולם שהוא השיג אותם, מיד אחריו כולם רצים. מעשים שבכל רגע. למה? אם הוא מחליט שהוא הולך על משהו, זהו, זה עצמו שווה. תלוי מי רץ, בשביל ילדים חשוב שילד רץ, אבל לנו חשוב שהקב"ה רץ על משהו. אם אני רץ אחרי העולם והקב"ה צוחק ממני זה לא נותן לי לרוץ. העולם חשוב רק כי הקב"ה החליט שהוא חשוב ומזה כולם רצים.
ההסבר מדוע עשו עניין מי' כסליו (השאלה שנשאלה בהתחלה)
[למה זה מסביר את העניין שעשו מהשחרור? סתם העבודה שלו והתורה שלו חשובות מה זה קשור לכלא] החסידים הרגישו שי' כסלו הוא כמו הכנה ל יט' כסלו אף על פי שבסדר ההסטוריה זה היה הפוך. למה זה ככה? כמו שאמרנו עכשיו. החסידים החליטו שהם ממציאים חג כמו שכתוב "החודש אשר בדה מלבו". הם החליטו שיש להם כח לבוא ולהגיד שיש להם כח לבוא ולהגיד שיש להם כח וכו' ואת זה אפשר לחגוג. יש משהו במציאות שהוא כמו חי הנושא את עצמו. יט כסלו הוא המצאה גמורה, למרות כל העליה שהיתה, עדין זו החלטה מאד חזקה לעשות מזה חג. זה כמו לקחת יהודי ולהגיד שהוא צדיק, הוא המשיח, הוא גילוי אלקות, באותו אופן להגיד על יום מסוים. אם אי אפשר להגיד שיש גילוי אלקות ממש, זה גלות, ואם אפשר להגיד זה גאולה. מה שקרה שבזמן אדה"א, זקני החסידים היו מאד חשובים, אנשים גדולים מאד, כשקוראים את הסיפורים מי שהכי דחף לשני החגים זה ר' אייזיק, וודאי י' כסלו זה ר' אייזיק. מה הוא הרגיש? אם אני קולט טוב מה שהיה לפי מה שקראתי, שלהסביר כזו הסברה, רק אם יש אדה"א אפשר להסביר ככה את אדה"ז. להגיד שיש כזה גילוי אלקות בתוך היהודי, שהיהודי משקף מה שה' רוצה, וכל מה שהיהודי רוצה הוא בגלל שה' רוצה (זו דוגמה אחת) אפילו אחרי שאדה"ז אמר את זה אני לא יוכל להגיד בפה מלא בלי אדה"א. להגיד שזה יכול להחזיק את עצמו אחרי שאדה"א אמר זה חידוש. בדורות האחרונים עיקר העניין שהצליחו להמציא משהו ולקבע אותו.
להגיד שעצם זה שאחרי אדה"ז יש מישהו שיכול לקחת את הגילוי אלוקות ולהגיד שהוא באמת קונה שביתה בתוך המציאות זה מה שחוגגים. חגגו את זה שיש דבר כזה. זה פלא.
הסיבה שאדמוה"ז לא עשה בעצמו כמו אדמו"ר האמצעי
[למה אדה"ז לא ביטא את זה בעצמו כל כך חזק? הוא בכוונה הסתיר את אופן ההסברה שאדה"א כתב?] יש בזה הגיון טבעי, ההברקה הראשונה שיש צריכה אח"כ התפשטות גדולה. היא גם נראית כל כך סותרת את עצמה מיניה וביה כל הזמן. רק אם אח"כ אתה בא ואומר שזה באמת דבר שיכול להחיות את הנפשות, אתה הופך את זה לכאילו ממשי. אדה"ז במידה מסוימת לא רצה שזה יהיה כל כך ממשי. למה? כי הוא הדור הראשון. זה שאדה"ז חי כפי שחי, בסדר. אבל שמישהו בא ואומר שככה היה הראשון ואני כמו שאני בגלל מה שהוא היה, זה נהיה ממשי. זה כמו ההבדל בין לחיות לבד, שאני מתלבט אם אני קיים או מדומיין, לבין חיים ליד עוד אנשים שעוזרים לי לחשוב שאני באמת קיים. בא מישהו ואומר שיש דבר כזה, ואז בא מישהו ואומר שיש שנים כאלה זה הופך למציאות. הראשון הוא כמו ברק המבריק והשני מעיד עליו ומפתח אותו. מסביר כמה הוא מתחיה מהראשון, כמה הראשון יכול להיות בצורות שונות גם אצל אחרים, זה לא נחלתו הבלעדית. כל פעם שרוצים להיות כמו copy של מישהו זה בעיה. שהרי בסופו של דבר הוא מקורי ואני רק copy א"כ לא הצלחתי באמת להיות copy של המקורי. אבל פה במידה מסוימת אני אומר שאני copy אבל אני גם מקורי, זה לא רק חיקוי, זה נהיה עצמאי. אדה"א הצליח להיות במובן הזה גם חיקוי וגם מקורי.
אם היה רק קונטרס ההתפעלות בלי אדה"ז אי אפשר היה להבין מזה כמו שמבינים כשיש אדה"ז. מאד קשה לצייר כי הוא מאד נסמך על אבא שלו. למה? אם אין דברים מוצקים אין על מה לדון, יש מוצק ויש דיון יותר פתוח. אדה"ז תפס את כל התמונה יחד[ו] זו רזולוציה קטנה וכל דבר נהיה נורא קטן. זה כמו שאומרים על נשר שיש לו שני מיקודים. באחד הוא רואה את כל האיזור בבת אחת, ובאחד הוא רואה רק את איזור הטרף, כמו תמונה בתוך תמונה, ככה נשר רואה. ברק המבריק זה גם ככה, לראות ממש תמונה שלמה ולא רק כל פרט בפני עצמו. אדה"א הוא בינה לעומת אדה"ז שהוא חכמה.
[בברסלב אין רבי שממשיך, ר' נתן הוא לא חידוש ביחס לר' נחמן, זה לא התבטא בצורה מקורית, ממילא הוא גם לא כל כך copy]
אדה"ז כותב שלא יגידו עליו זי"ע. למה? כי להגיד זי"ע זה שהנשמה נמצאת בהיכל שיש בו הרבה השפעה, ואמירת זי"ע גורמת שמאותו היכל תימשך השפעה. אבל אדה"ז אמר שאני לא אהיה בשום היכל, לא תצליחו לקחת שום דבר. רק דבר אחד, שאני כל הזמן אעשה התעוררות של תשובה אצלכם. הוא רצה להגיד שצריך שיהיה הכל אלוקות. אם הוא אומר שהוא לא רוצה לא את הגן עדן ולא את העולם הבא, התוצאה היא שאי אפשר להגיד זי"ע [זכרונו לתשובה…]. במידה מסויימת. זה קצת מובן מאליו, אם כל מה שאני רוצה זה אלוקות אז מה זה זי"ע?!
קיבוץ גלויות עפ"י החסידות – גילוי אלוקות בתוכנו
כתוב שבגאולה העתידה: לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם:
אפשר לחשוב שהכי חשוב מהכל הוא הקיבוץ גלויות. איך הפסוק מוסבר בחסידות? הכוונה שלא יתגלה רק החלק החיצוני של התורה אלא גם הפנימיות של התורה. זה נראה מוזר, מה הקשר? במעמד הר סיני ה' גילה את הנגלה, ביציאת מצרים הכל היה פשוט, עכשיו אפילו הקיבוץ גלויות הגשמי קורה מזה שיש יותר פנימיות התורה. איך חסידים תופסים, למה יש קיבוץ גלויות? כי יש תשוקה גדולה לגאולה, תשוקה גדולה לגילוי סודות התורה, וזה מה שגורם שאנשים ירצו לבוא. ה' נמצא בתוך המניע שגרם לקיבוץ גלויות, את זה כאילו חוגגים. חנוכה זה לא נס בגשמיות, זה נס שהולכים על המצוות במסירות נפש. אפשר להגיד שכשמתגלים רזי תורה ופנימיות התורה זה כמו שאדה"א כותב בקונטרס הזה שאני נשבע שאין יותר סודות, גילינו הכל. מה הכוונה שכל הסודות גלוים? שכל יהודי יכול לעבוד את ה' כמו צדיק גמור. זה מונח אצל האדם בפשיטות שהוא יכול לעבוד את ה' כמו צדיק גמור. זה נקרא שאין סודות, שהכל מונח בתוכך. זה נקרא כי פי ה' דיבר. פעם ה' דיבר מלמעלה וזה נקרא נגלה. נגלה מתגלה כשה' גלוי. מתי מתגלה הנסתר? כשה' נסתר. עכשיו הכל מתגלה מתוך האדם. במעמד הר סיני התגלה שה' נגלה בתוך המציאות, מה הוא רוצה בה ומה לא. אבל להגיד שה' נמצא בתוך כל אחד ואחד זה בעצם שה' בעצמו מסתתר ומה שמתגלה זה המציאות איך שהאלוקות נמצאת בתוכנו.
כיצד הנאמר פה גורם להבין טעמי תורה ומצוות
נגיד בצורה שונה: למה כל הדברים האלו גורמים שאני אבין טעמי תורה ומצוות? כי כל טעמי התורה ומצוות שהם מעל הנגלה הם בעצם לבוא ולהגיד שעצם התענוג של היהודי הוא בגלל היותו אלקי. זה נקרא גילוי, משם מגיעים הגילויים של הנסתר. אם היהודי מרגיש שהוא אלקי מתגלים לו סתרי תורה כמו שהוא. ואם תשאל מה משה רבינו לא היה כזה? איך לא התגלו לו סתרי תורה שלעתיד לבוא? אצל משה רבינו התגלתה הדעת. התגלה שהמציאות היא מציאות של תורה של אלוקות. אבל אצל המשיח מתגלה האמונה, האמונה היא שאין מציאות הכרחית. אצל משה רבינו כל המציאות של התורה היא הכרחית, על דרך ומעין מה שהמציאות של העולם הכרחית לנו, ככה נראה הנגלה. כמו שיש מדענים שדנים במציאות, כך הוא דן איפה הקב"ה, אבל הוא דן במציאות קיימת כביכול, מציאות אלקית קיימת. המשיח דן במציאות לא קיימת, הכל אפשרי, זה נקרא אמונה. [הרב יצחק אמר בשיעור שאי הוודאות המדעית זה השער לה' בדור שלנו, יש בזה דמיון לאי הוודאות בתוך התורה, אי הוודאות היא השער לה' ואצל ה' כל התורה מתחדשת].
[יוצא שמשה הוא מדען, ומשיח הוא אומן]. אדה"ז כותב כך בפירוש בתניא שמשה הוא בחינת הדעת של כל יהודי. "כמו שהיא מקושרת בדבר גשמי שרואה בעיני בשר". אמונה אי אפשר לראות וגם לא כאילו לראות, זה ממש תלוי בתוך הלב. למה אי אפשר לראות? משה רבינו מסתכל על הכל כאילו הוא מציאות אלקית, אז ממילא גם הוא אלקי משהו נצחי וחזק, הוא חלק מסיפור התורה. הוא מספר על הכל כמציאות נצחית מבחינתו. אבל אם אתה רוצה להגיד שכמו שהקב"ה הוא אלקות גם כל יהודי הוא חלק אלו-ה ממעל אז יוצא שאין מציאות שאפשר להגיד עליה שהיא המציאות. כי מה שאתה מאמין הוא מה שקיים, מאמינים שכך ה' רוצה וזה קיים, אבל אין את מה לראות. להסתכל ככה זה כמו להסתכל על הגאולה, אם מסתכלים על הגשמיות שבה או על הרוחניות. למה זה ככה בגשמיות כי החלטתי, העיקר זה לשים לב לרצון שכך יהיה.
אמרתי בסוכות שהצדוקים התעצבנו מניסוך המים, ויש יש בזה הרבה הגיון. יש כל כך הרבה דברים מהתורה, קרבנות הרגל, סוכה, ארבע מינים ועוד, ופתאום באו הפרושים ואמרו לא! יש ניסוך המים שלא כתוב ורק ברמז, והחליטו ללכת עליו ולעשות ממנו את כל העניין. מרוב שמחה על ניסוך המים כמעט ולא נשאר כח לשמוח בשאר הדברים… ההגיון הוא שהפרושים אמרו שמה שכתוב בתורה זה לא העיקר, העיקר הוא שאנחנו יכולים לומר שכך כתוב בתורה, שיש יהודי שאומר שזה העיקר. בלי שיהיה יהודי שהאלוקות תחדור בתוכו והוא יגיד שהמציאות של ה' היא כזו, אין לזה משמעות. בשמחת תורה זה ממשיך הלאה, שהשמחה הכי גדולה בעניין הכי גדול של השמחה היא המצאה גמורה. [המג"א שואל איך אומרים זמן מתן תורתנו כשזה לא הזמן. מתרצים כך שהיום כשיהודי שמח בתורה זה הכי מתן תורה].
נספחים (משיעורים אחרים)
הקדמות לדיבור על שפלות
א.
להיזהר לא לפגוע
כשמנסים להתבונן במידת השפלות צריך הרבה הכנה נפשית. במיוחד כאשר מדברים עם אחרים על המידה הזאת. להסביר למישהו אחר עד כמה הוא שפל, יכול מאוד לפגוע, אם לא עושים את זה בזהירות הנצרכת. לכן כשמדברים עם אחרים על שפלות צריך מאוד להיזהר. אם נחזור למנהג של חסידי חב"ד בשמחת תורה שהזכרנו קודם, לבוא לבן אדם מכובד ולהגיד לו לעשות גלגול, כשהכוונה היא בעצם להגיד לאותו אדם: אתה לא כל כך חכם בשביל שהראש שלך יהיה כל הזמן למעלה, תתגלגל, תשים את הראש למטה ואת הרגליים למעלה, אולי הרגליים שלך יותר חכמות… זה יכול מאוד לפגוע. אם כן, מאוד מסוכן לדבר עם מישהו על מידת השפלות, כי אפשר לפגוע בו, אבל מצד שני מידת השפלות היא מידה מאוד יקרה וחשובה וזה מאוד עוזר לבן אדם שמדברים איתו על שפלות. לכן צריך להשקיע בזה מחשבה, איך מצד אחד לא להתעלם מהמידה הזאת, כי היא מידה מאוד חשובה וחמודה, זאת המידה שהכי חומדים (כמו שנסביר יותר טוב בשיעורים הבאים), ומצד שני להשתמש בה נכון. הקושי הזה, למצוא את המילים הנכונות לדבר על שפלות בלי לפגוע, נכון גם כשמדברים עם הזולת, וגם כשבאים למצוא את השפלות בתוך האדם עצמו. צריך להיות מאוד עדין וזהיר.
הקושי לדבר על שפלות לעומת הרצון לדבר עליה
נגיד הקדמה נוספת: יש צד שבו יותר קל לדבר על מידת השפלות, מאשר על הביטול. כי לדבר על ביטול זה מאוד נעים, לדבר על זה שאפשר לפרוץ כל פעם את התודעה שלנו, ולעלות למקומות יותר גבוהים, אבל מצד שני בפנים חשים שסתם עושים הצגה. כשבאים לחיים בפועל, לא נשאר שום דבר מכל הדיבורים היפים שהיו כשדיברנו על ביטול. אדם עומד ומסתכל על עצמו, ואומר: איפה אני ואיפה ביטול, איפה צדיק, איפה בינוני, איזה יש מאין או דבקות בה' יש לי? התחושה היא כמו של אותו חתול מפורסם שאילפו אותו לעמוד על שתי רגליים ולהגיש את האוכל, ואיך שהוא ראה עכבר הוא שכח הכל וחזר לחיות כמו שהוא רגיל… ככה כשאנחנו מדברים על זה שאנחנו בטלים לה' אנחנו מגישים את האוכל בצורה מנומסת, ואחר כך בבית, כשרק קורה משהו הכי קטן שלא כמו שאנחנו רוצים, כבר אנחנו פושטים את הסינר וחוזרים לחיות בצורה הטבעית הידועה שלנו. לעומת זאת כשמדברים על שפלות אפשר לדבר באמת על החיים שבה נמצאים בפועל בלי לעשות הצגות. כלומר, שפלות זו מידה שגורמת לאדם להיות ריאלי, להכיר את עצמו באמת. להקדיש את כל החיים רק ללמוד מה קורה באמת בעולם מצד ה', זה דמיונות לצורך ענייננו, כיוון שאנחנו לא נמצאים שם באמת, הרי אפשר לקרוא הרבה מאמרים בחסידות, ואחרי זה גם להסביר אותם לאחרים, ואחר כך גם לייעץ לאחרים מה לעשות בעקבות אותם דברים שלומדים, ובעצם כל הזמן לעבוד על עצמנו ועל האחרים בעיניים. אחרי שגמרנו ללמוד אנחנו עוצרים ושואלים את עצמנו: רגע, יש בכל זה נקודה אחת של אמת? משהו שבאמת אנחנו חיים אותו בפועל? האם נשאר לנו משהו אמיתי מכל מה שדיברנו עליו? מה זה אומר לנו בפועל?
לעומת דיבורים על ביטול, שבהם אנחנו לומדים עד איפה אפשר להגיע, וכמה מדרגות עד אינסוף אפשר לפרוץ על מנת להתבטל לה' באמת, בדיבורים על שפלות אנחנו לא מחפשים להגיע לשום מקום. אנחנו רוצים קודם כל לשים לב איפה אנחנו נמצאים בפועל. לכן דיבורים על שפלות לא דורשים מהאדם כלום, ולא יוצרים אצלו מחוייבות, כמו דיבורים על ביטול. יותר מזה, אי אפשר לדרוש שום דבר ממי שהוא בהסתכלות של שפלות כיוון שהתחושה שלו היא שאף אחד לא יכול להבין באיזה עומק של שאול תחתיות הוא נמצא. מבחינתו כל האנשים חיים ופורחים, ואילו הוא נתון במצוקה קיומית.
לכן מצד אחד קל יותר לדבר על שפלות כיוון שכשמדברים על שפלות לא "דופקים חשבון" לאף אחד, ואומרים בדיוק מה קורה איתנו, בלי שיעניין אותנו בכלל מה אמור לקרות באמת. כשמדברים על ביטול זה יוצר התחייבות. יש דברים שהם מעבר לתפיסה שלנו, ואנחנו חותרים לשם. אבל לדבר על שפלות זה הרבה יותר קל מהצד הזה, כי אין בשפלות שום התחייבות. לכולם ברור שמי שמתגלגל נמצא עם הראש באדמה, כהכנה לזה שיום אחד כל הגוף יהיה בתוך האדמה… (אם לא נזכה ל"הקיצו ורננו שוכני עפר"), ואין בו שום התיימרות להגיע מעבר לזה. בשפלות האדם יודע מי הוא, והוא לא רוצה שיצפו ממנו לשום דבר. זה הצד שקל יותר לדבר על שפלות.
מצד שני יש, כמובן, גם את הצד שבו יותר קשה לדבר על שפלות. כי להיות מפוקח, ולהכיר את המציאות כפי שהיא, גורם לרצות שהמציאות תהיה שונה. ההכרה בערך עצמנו מעוררת אצלנו את השאלה הנוקבת האם באמת כך אנחנו רוצה להיות? [לכן לפעמים קשה לנו להכיר שזהו באמת המקום האמיתי שבו אנחנו נמצאים. אנחנו מעדיפים להמשיך לדבר הרבה על המקומות הגבוהים מאיתנו, וליהנות מן התחושה שאם אנחנו מדברים על זה כל כך יפה, אולי באמת אנחנו שמה. אנחנו מעדיפים את השקר על פני הפיכחון הכואב.] אם הבן אדם באמת מפוקח, הוא יודע שכל מה שהוא מדבר על ביטול – הכל זה רמאות, כיוון שהוא לא נמצא שם באמת, ולא רק שהוא מרמה את עצמו הוא מרמה גם את האחרים, אבל בכל זאת הוא כן רוצה להיות כל הדברים שהוא מדבר עליהם. הוא לא רוצה להיות רק ריאלי, רק בשפלות. אם כן, מצד אחד שפלות נותנת תחושה מאוד נעימה כי סוף סוף אני מכיר את מקומי, אבל מצד שני שפלות נותנת תחושה מאוד לא נעימה כי כשמה כן היא. היא משפילה אותנו, ומראה לנו איפה אנחנו נמצאים, מקום שבו אנחנו ממש לא רוצים להיות.
ב.
החלק הזה של הלימוד שלנו, שבו נשלים את הצורה שבה מתבטאת מידת השפלות בלבושי הנפש, הוא החלק הקשה ביותר, מבחינה מסוימת. זה השיעור שצריך לתת את הציור הכי טוב של מידת השפלות בקדושה, ולכן הוא צריך להיקלט טוב ולשבת חזק בנפש, כל אחד ואחד לפי היכולת שלו לקלוט, כי כידוע הדברים האלו לא נקלטים בשווה אצל כולם. הקושי בהבנה של מידת השפלות שונה מההבנה של מידת הביטול. ההבנה של מידת הביטול קשה כיוון שצריך להתרגל לצורת חשיבה מופשטת, אבל השיעורים על השפלות קשים מכיוון אחר, מכיוון שבמידת השפלות אדם צריך להתרגל למצוא עומק פנימי אצלו, ולחדור פנימה. כאשר יש אדם שהתרגל להדחיק כל מיני דברים שחשוב לחשוף אותם, צריך להרגיל אותו לשים לב לדברים עמוקים, וזה קשה. יש באדם התנגדות בסיסית לחשיפה כזו, הוא לא רוצה שייחשפו אצלו הדברים הכי עמוקים שיש לו. זה ההבדל בין השיעורים על מידת הביטול לשיעורים על מידת השפלות. יכול להיות שהביטול הוא משהו מופשט יותר, אבל השפלות היא משהו עמוק יותר ונפשי יותר. בשפלות על האדם לזהות בתוכו רבדים פנימיים יותר, שבדרך כלל הוא מדחיק אותם, ומפחד לפתוח אותם.
במובן מסוים, היכולת של הרב יצחק לגעת בנקודות האלו, הנקודות הכי מודחקות אצל האדם, היא הפתח שלו להשוות את עצמו עם מה שמכונה היום פסיכולוגיה. כלומר למצוא איפה הנפש במקום הכי עמוק שלה זקוקה לפסיכולוג. עניין בפני עצמו הוא להסביר איך מה שאנחנו לומדים פה מתקן את מה שקורה היום בעולם [ובעזרת ה' נגיע לזה בהמשך הקורס], אבל באופן כללי מה שכולם מכירים זה שהפסיכולוגיה כמקצוע מתעסקת בחיפוש אחרי רבדים עמוקים של הנפש, או דברים מהתת מודע, או אפילו דברים יותר קרובים למודע אבל בכל זאת הם מודחקים, והפסיכולוגיה מנסה לשחרר אותם. גם אנחנו נחפור אחרי המקום הכי קדום בנפש, ונראה איך אפשר להביא אותו לידי ביטוי בצורה גלויה, בלי לפחד לחשוף אותו. ההבדל בין מה שנעשה פה לבין מה שעושים בפסיכולוגיה הכללית הוא שהפסיכולוגיה נוגעת במקום שניתן להיראות בצורה חיצונית, ולכן ממילא הוא מקום רע. כלומר, אם גם לאחר החפירה הכי עמוקה בנבכי הנפש, עדיין מגיעים רק למקום כזה שהוא בכלל לא קשור לה', סימן שהחפירה לא הגיעה למקום הקדום שבנפש, שבו היא קשורה בבוראה לגמרי, וממילא זה מקום רע. אנחנו, לעומת זאת, ננסה להוציא את הדברים המודחקים על ידי חפירה בקדושה. חפירה כזו שמגיעה למקום שבו הנפש קשורה לקב"ה. זו האינדיקציה לבדוק האם המקום שחשפנו בנפש הוא בקדושה או בטומאה. האם המקום הזה נחשף גם בלי הקב"ה, או שהוא נחשף רק כאשר הקב"ה נמצא.
באופן תיאורטי אדם כן יכול לדמיין שהוא חושף את המקום הפנימי הזה בנפש גם בלי קשר עם הקב"ה, אבל אם הוא רוצה שהמקום הזה יהיה שמיש ופועל אצלו, זה יכול להיות רק אם באמת הוא בקשר חי עם הקב"ה. יותר מזה, אם נחפור טוב בעומק ההבנה שלו, נגלה שיש בה איזה פגם, אם הוא מנסה להבין את המקום הפנימי שבנפש שלו בלי אמונה בה'. לפעמים אדם יכול להסביר משהו, ונראה שהוא הבין טוב את אותו עניין, ושינוי קטן יכול להפוך את העניין מהצד של הקדושה ל"סטרא אחרא", הצד האחר, שהמרחק בינו לבין הקדושה הוא קטן מאוד.
ג
נקודת ההצלה של הביטול
אדמו"ר האמצעי כותב לקראת הסוף של "קונטרס ההתפעלות" על מה שחז"ל אומרים ש"אין מוסרים רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו", שמי שאין לו מרה שחורה טבעית, שבכל שעה ושעה הוא מואס בחייו בתכלית, אין לו למה ללמוד חסידות. בהמשך נעדן את זה, אבל כמו שאמרנו חשוב קודם לבודד את מידת השפלות, ולראות איך היא עומדת בעצמה. מידת השפלות בנפש סמוכה מאוד לרע, ויכולה להביא איתה שלוש מידות מגונות מאוד: גסות, יאוש וציניות. מגסות צריך להישמר כאשר מתייחסים לחבר בעיניים של שפלות, שכן מי שמכה אחד שיש לו רוח הקודש הוא גס. הזלזול מביא לטשטוש של היכולת הבחנה ויכולת הערכה של הדברים החשובים. מיאוש צריך להיזהר כשהאדם מסתכל על עצמו בעיניים של שפלות, שכן יאוש מגיע מהנטיה להיות ריאלי, וממילא, כיוון שהאדם מכיר את מקומו הוא "מבין" שהוא לא יכול לעשות שום דבר מועיל מהמקום הזה, וציניות היא מעין שילוב של שתי המידות הקודמות. אם כן, מה עושים? איך אפשר להיות בשפלות מתוקנת, בלי ליפול לאחת מהמידות המגונות הללו?
אדם שמתייחס אל עצמו בשפלות כשהוא לבד, ירגיש, אם נחזור לשפה שדיברנו בה בשיעור הראשון, כמו עפר מן האדמה בלי שיש מישהו שנופח בו נשמת חיים. שפלות אמיתית נובעת מזה שיש בן אדם נוסף שהוא יהיה הביטוי של הביטול, והוא ינשים כל הזמן את האדם שחי בשפלות. בלי שתהיה תחושה לבן אדם שהשני הוא הביטול שלו והוא השפלות של השני – הוא יקרוס לגמרי. כי למידת השפלות אין חיות מצד עצמה, והיא חייבת כל הזמן לקבל חיות ממקום אחר. כאשר מישהו אומר שהוא יכול לעמוד מול האמת, הוא לא אומר שהוא בבעיה קיומית. הפוך, הוא אומר שאמנם הוא בלחץ, אבל הוא יכול להסתדר. לעומת זאת כאשר אדם נכנס באמת למידת השפלות הוא אומר שאין לו שום יכולת עמידה עצמאית. זה בדיוק הפוך מהאמירה שאפשר לעמוד מול האמת. בלשון ספר הזוהר "לית לה מגרמה כלום" (אין לשפלות מעצמה כלום), כלומר אין לשפלות מציאות. לכן אצל החסידים יש מישהו אחד שלא נותנים לו מכות כאשר יש לו רוח הקודש, והוא, כמובן, הרבי. אם גם הרבי היה בשפלות – הכל היה מתפורר. (איך באה לידי ביטוי מידת השפלות אצל הרבי – דבר זה צריך הסבר בפני עצמו.) נקודה אחת קטנה של ביטול מספיקה להחיות "ים" של שפלות. (אמנם הנקודה הזאת של ה"הצלה" מוכרחה להיות בביטול גמור, כמו שנסביר בהמשך) כלומר, כאשר אדם בא לעשות חשבון נפש עם עצמו ו"להיות ריאלי", לראות באיזה מקום הוא נמצא באמת, הוא חייב שיהיה לו קרש הצלה על מנת לרדת לתוך הים של השפלות. הוא הולך עכשיו למקום של מוות, שאין לו חיות מצד עצמו. הוא הולך אל תהומות בנפש, אל מקומות כאלו שאדם שבוי בהם, שהוא נכנס אליהם ולא יכול לצאת. [לעומת זאת כשיש לו נקודה שהוא מתבטל אליה, הוא מרגיש שאמנם אין לו חיות מצד עצמו, אבל יש מישהו אחר שמחיה אותו כל הזמן.]
[א] שכתוב התוועדות ט-י כסליו (יומולדת, הילולא וחג הגאולה של אדמו"ר האמצעי) עם הרב יצחק שפירא שליט"א. לא מוגה.
[ב] היה אצלי עכשיו אבא שהיה לו קושי עם הילדים. הוא סיפר שהיתה לו שיחה עם אחד הילדים, הבן חשב שהאבא לא כל כך מעוניין להיות איתו בקשר, אבל כשהאבא כתב לו שזה ממש מופרך וזה לא נכון, הילד כתב כאלה מלים של אושר שהאבא לא הבין מה קורה פה. הוא לא הבין מה הבן חשב מעיקרא, למה זה קרה. בסוף כן היה מובן למה זה קרה, ומה שהיה הסתדר, אבל החוויה הזו היא ממש חזקה אצל הילד.
[ג] כמו שהסברנו באריכות לגבי מצוות כיבוד הורים. אב זה לשון של רצון (כמו "ולא אבה ה' אלוקיך"), "אביך" זה בעצם מי שרוצה אותך.
[ד] כפי שנתבאר באריכות בשיעורים בתניא (בעיקר בנספחים).
[ה] הייתי עכשיו בבית משפט ובדיוק ראיתי את החוויה הזו שהשופט יושב עם מלא תיקים שנמרחים ונמרחים, נראה ממש מסכן…
[ו] כמו שהסברנו כמה פעמים על הקושי בלימוד כתבי האר"י.