ביום הכיפורים, חלק מרכזי מעבודתנו הוא הוידוי. לפנינו שלֹשה סיפורי וידוי — השייך למדת ההוד שבנפש — על החוזה מלובלין [עם ביאור מהרב], שפותחים בפנינו צֹהר קטן לעבודת היום הקדוש.
ספור א'
מעשה באחד שנכנס לחוזה לתת קוויטל כנהוג. היהודי נכנס ונתן לרבי את הפתק לבקש ברכה. החוזה לוקח ממנו את הפתק, ובפתק לא היתה כתובה בקשה מסויימת, רק בקשת ברכה "לי ולבנֵי משפחתי". אך כשהרבי קורא, הוא אומר "לי ולבנִִי מִשִפְְחָָתי". לא נעים, אבל היהודי מתקן את הרבי החוזה קורא עוד הפעם, אבל שוב אומר "לי ולבנִי משִפחתי". היהודי שוב מתקן את הרבי, וחוזר חלילה, עד שבסוף הרבי פונה אליו ואומר "רשע תן תודה". בשלב זה אותו יהודי כבר נשבר והיה מוכרח להודות שאכן חטא ונולד לו בן מהשִפחה שלו. סיפור קצת קשה — להוציא ממישהו וידוי בכח.
ספור ב'
אל החוזה מלובלין הגיע בעל עבירה ואמר שברצונו לעשות תשובה. אותו יהודי נפל על פניו לפני הרבי ובקש שיעזור לו לעשות תשובה. כשקם מהארץ, הדבר הראשון שעשה אותו יהודי, היה לנער את בגדיו מהאבק והעפר — פעולה ספונטאנית. החוזה, לאחר שראה זאת, אמר שאחד כזה עדיין לא יכול לעשות תשובה. על דרך תשובה לחוטא כתוב — בפרט בתשובה על פגם הברית —"בכל עת יהיו בגדיך לבנים" — שהבגדים —מחשבה דיבור ומעשה, יהיו לבנים. אבל מי שרוצה להתוודות ולשוב על פגם הברית, אבל דואג על האבק שעל המכנסים, סימן שהוא עדיין בחוץ — "הודי נהפך עלי למשחית".
ספור ג'
אל החוזה מלובלין הגיע יהודי שכבר היה בעל תשובה, אחד מאד רציני, שהרבה זמן עוסק בתשובה, ועוד לפני שהגיע לחוזה לקח לעצמו דרך של סיגופים בעבודת ה' — לצום ולצער את עצמו בכל מיני דברים. אותו בעל תשובה למד בספרי המוסר שמי שרוצה לעשות תשובה צריך להסתגף (גם בתניא כתוב שצריך לצום, אבל כתוב שזה לא העיקר. היו כאלה לפני החסידות שחשבו שצומות וסיגופים הם עיקר התשובה). למרות שכבר היה סגפן רציני, בכל זאת החליט שכדאי ללכת לאיזה צדיק שיתן לו דרך תשובה עוד יותר נעלית.
היהודי הגיע לחוזה וסִפר לו מה ענינו ומה עשה עד כה, במשך שנים, ושברצונו שהרבי יסדר לו דרך תשובה. כששמע החוזה את דבריו, ענה לו שלא זו הדרך. אם אתה רוצה שאתן לך דרך תשובה, קודם אתה צריך להיות חזק בגשמיות, כי בלי זה לא תוכל לעמוד בתשובה שלי — חֹדשיים תאכל ותשתה טוב שתתחזק, ואז תחזור אליי. אותו בעל תשובה עשה כמצות החוזה, הפוך מהנהגתו עד אז ואחרי חדש הגיע שוב לחוזה ואמר לו שאכל ושתה וישן היטב חֹדש שלם והוא כבר חזק מספיק כדי לעשות תשובה. החוזה אמר לו שזה עדיין לא מספיק, ושעליו לעשות את כל מה שאמר במשך חֹדשיים, כפי שאמר בתחילה. שמע זאת היהודי וכך נהג חֹדש נוסף ובסופו שוב חזר אל החוזה. החוזה הביט בו ושאל — אתה כבר מוכן? ענה — ודאי שכן. החוזה עדיין פקפק, אני לא בטוח שיש לך מספיק כֹח, אתה בטוח שאתה מוכן? שוב ענה — ודאי שכן. אם כן, אמר החוזה — נאמר ביחד את הוידוי. הוידוי מתחיל 'אשמנו', אחרי שהחוזה אמר עם אותו בעל תשובה את המלה הראשונה, אותו אחד התעלף, ורק בקושי רב אפשר היה להעיר אותו. כשהתעורר אמר לו החוזה — אמרתי לך שעדיין אין לך מספיק כח לעשות תשובה, אין לך אפילו מספיק כח כדי לומר מלה אחת של וידוי…
ביאורו של הרב יצחק גינזבורג שליט"א
הוידוי שייך למידת ההוד שבנפש — "רשע תן תודה" — שעניינו הוא הכנעה והודאה על האמת. בשביל להתוודות צריך קודם כניעה, אבל צריך גם הכרה עמוקה בחטא שלי (אפילו אם לא הכרה של השכל, אלא מה שלמעלה מהשכל — מודים ומודים דמודים — זו הכרה עמוקה). בסיפור הראשון היהודי יודע שחטא, אבל הוא אפילו לא מוכן להודות בחטא שלו, הוא פשוט רוצה להתעלם ולהמשיך הלאה.
החוזה מלמד אותנו שבלי הודאה על האמת, אין שום דבר, אי אפשר להתקדם, לכן צריך להוציא ממנו את ההודאה בכח וליצור אצלו הכנעה, שלב ראשון בתשובה.
בסיפור השני אנחנו פוגשים מישהו שחטא, וגם מודה על כך, הוא נופל בפני הרבי ומבקש תשובה, אבל המעשה הספונטאני שלו, זה שמנער את מכנסיו, מלמד שהכל מן השפה ולחוץ, אין כאן הודאה אמתית על החטא. כך אי אפשר לעשות תשובה.
בסיפור השלישי לא רק שהיהודי מודע לכך שחטא, אפילו יש אצלו כבר הכנעה, הוא כבר עוסק בתשובה לפי הבנתו — בתעניות וסיגופים, רק שזה עדיין לא מועיל לתשובה אמתית לפי דרך החסידות, כיוון שהוא עדיין לא יכול לומר "אשמנו" — הוא לא יכול להסתכל בחטא שלו בגובה העינים, באמת. כמה שהוא יודע שחטא — הוא לא באמת יודע שחטא. לדאבוננו זה המצב של רוב מי שקורא לעצמו בעל תשובה על חטאים. היום רוב בעלי תשובה הם תינוקות שנשבו, זה משהו אחר, אבל באמת להודות על חטא — זה כח שרק החסידות מגלה. צריך כח וקשר עם הצדיק כדי שתוכל לדעת באמת מה עשית. איך שמגיעים לנקודת האמת — בזכות הצדיק — זה עולם אחר לגמרי. רואים
שהודאה אמתית על האמת, היא משהו אחר לגמרי. כח הצדיק להקרין הוד, להקרין וידוי – להוציא ממך את הוידוי העמוק והאמיתי. כל מה שהאדם עשה, וחשב שאוחז באיזו מדרגה, זה הכל דמיון, וכשהוא מגיע למדרגת האמת, הוא פשוט יכול להתעלף. בשביל לעמוד בזה,
בפרט בעל תשובה, צריך המון כח רוחני כדי לעמוד בנקודת האמת. כל העולם הזה הוא 'עלמא דשיקרא', וכך גם לאדם יש נטיה לשקר לעצמו שעושה תשובה. כדי לעמוד בפני האמת הערומה ולומר "אשמנו" צריך המון כח רוחני (וגם פיזי), ולהגיע לכך, אפשר רק בזכות הצדיק שיביא אותנו לאמת הזאת.