preload
בס"ד
מרץ 15






קובץ להדפסה (פי די אפ)

פבר 08

"טוב וחסד" בפרשת יתרו

פרשת יתרו, היא פרשה מאד מיוחדת, כי קוראים בה על קבלת תורה, ושיאה בעשר הדברות. אם מחשבים את מספר הפרשה מתחלת התורה – זו הפרשה ה-17, שעולה טוב. "אין טוב אלא תורה", ולכן התורה ניתנה בפרשה ה-טוב. בסוף כל פרשה יש סימן למספר הפסוקים שיש בה, ובפרשת יתרו יש 72 פסוקים. 72 בגימטריא חסד. כשמחברים את מספר הפרשה למספר הפסוקים – טוב ו-חסד – הביטוי הוא "טוב וחסד". ביטוי זה מופיע פעם אחת בתנ"ך, בפרק תהלים – "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". הטוב והחסד מתחברים במצות צדקה, המצוה הכללית של כל התורה. החיבור ביניהם בא מכוח התורה. האדם הוא מוגבל, לכן כמה שיש לו – הוא יכול לתת רק 'חתיכות' מתוך זה לזולת. אבל התורה היא אין סופית. כשאדם יודע שכמה שהוא יתן – הוא יקבל מיד עוד בפנימיותו, עד אין סוף ("נביעת האין סוף") – הוא יכול להשפיע את כל מה שיש לו.

המשך »

פבר 01

הכח ללכת באמצע

בפרשת בשלח, התורה מספרת על הנס הגדול של קריעת ים סוף. הביטוי הוא "ויבקעו המים" – לא "ויבקע הים" אלא "ויבקעו המים" – ומכך למדו חז"ל שכל המים שבעולם נבקעו, ולא רק מימי ים סוף. הפעם נתבונן בדבר המדהים הזה, שבעת הנס של קריעת ים סוף כל המים בכדור הארץ – ואולי גם ברקיעים העליונים – נבקעו.
נתבונן במשמעות המושג מים בתורה, שמתפרש בכמה אופנים. הראשון והחשוב הוא "אין מים אלא תורה". דבר נוסף שכתוב שמים הם תשובה. על הפסוק "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" דורשים שהרוח היא "רוחו של מלך המשיח" והמים הם תשובה – כאשר יעשו תשובה שלמה, משיח יבוא. אז מים הם דימוי לתורה וגם דימוי לתשובה. ולפעמים המים רומזים לקב"ה בעצמו – "אין מים אלא הקדוש ברוך הוא",  לפי הפסוק שה' הוא "מקור מים חיים". אם כן, את העובדה שכל המים נבקעו בעת קריעת ים סוף, צריכים להבין ביחס לתורה, ביחס לתשובה, ואפילו ביחס לה'.

המשך »

ינו 29

מעלת הכלבים ביציאת מצרים

בפרשת השבוע, פרשת בא, מופיעות שלוש המכות האחרונות. המכה האחרונה היא מכת בכורות. לפני מכת בכורות משה רבינו דיבר עם פרעה, התרה בו מה עתיד לקרות, ואמר שבאותו לילה, בחצי הלילה, כל מצרים יצעקו לישראל לצאת. ואז הוא אמר ביטוי מאד מעניין – "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" – ואז המשיך "למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל".
בגמרא, בפרק האחרון של מסכת ברכות, שכולו עוסק בחלומות, כתוב שהרואה כלב בחלומו, כאשר מתעורר בבוקר מיד יאמר את הפסוק "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו", לפני שפסוק אחר יקדים לבוא לפיו. זה פסוק חיובי ליהודים, ויאמר את הפסוק הזה לפני שיבוא לפיו פסוק שלילי – "והכלבים עזי נפש". לפעמים עזות נפש היא חיובית ולפעמים שלילית, אבל בפסוק הזה המשמעות שלה שלילית ביותר. כאן הכוונה היא לחמדנות שאינה יודעת שובעה – "והכלבים עזי נפש לא ידעו שובעה" יש מי שאומר שבפסוק זה מתוארת העובדה שהכלבים הם מופקרים ביותר בין בעלי החיים, ויש קשר בין כלבים למיניות ואפילו לזנות.

המשך »

ינו 20

רוגזו של משה על פרעה

מה הכוונה כאשר ה' אומר למשה "ונצבת לקראתו"? יש שתי דעות בין זוג ידוע של אמוראים, רבי יוחנן וריש לקיש. רבי יוחנן סובר ש"ונצבת לקראתו" הכוונה: תזכור שהוא מלך. זה אדם מכובד, ויש מצוה לכבד את המלך. בהקשר אחר רואים שיש מצוה לכבד את פרעה, כמה שהוא רשע, כי הוא מלך. אז ההסבר של "ונצבת לקראתו" הוא הסבר לו פנים. ריש לקיש אומר לא, אומר הפוך – "ונצבת לקראתו", "העז בו פנים", תדבר בעזות. לא "הסבר" אלא "העז". שני דברים מהקצה אל הקצה.
הגמרא מקשרת את המחלוקת, אם צריך לדבר עם פרעה בהסברת פנים או דווקא בעזות פנים, לעוד דבר שאמר ריש לקיש בהקשר לפרשה הבאה. כתוב שמשה רבינו עמד לפני פרעה והתרה בו על המכה האחרונה על מכת חושך, ולא חזר שוב – אדרבה, פרעה אמר שאם הוא יחזור שוב יהרוג אותו – אלא התרה בו גם על בכורות. אז משה אומר "וירדו אלי כל עבדיך" – אומר "וירדו" ולא אומר "וירדת" כי חלק כבוד למלכות. בסוף פרעה עצמו ירד להתחנן שיצאו ממצרים. בסוף הפרשה כתוב "ויצא מעם פרעה בחרי אף". כך נפרד משה רבינו סופית מפרעה לפני הסוף, לפני מכת בכורות. כתוב בחז"ל שקודם הוא מדבר איתו יפה כמו שרבי יוחנן אומר. אבל כאן, ריש לקיש דורש על המלים האחרונות – "הכל הולך אחר החיתום" – "ויצא מעם פרעה בחרי אף", "סטרו ויצא". הוא פשוט ניגש לפרעה המלך, נתן לו סטירה, ויצא.

המשך »

ינו 13

אמונה – נשיאת הפכים
"ויצו פרעה לכל עמו לאמר, כל הבן הילוד היארה תשליכוהו"; המושג "אמונה" קשור עם נשיאת הפכים. כתוב "ויהי אומן את הדסה". אומן הוא מטפל, אבל מטפל שנושא – "כאשר ישא האומן את היונק" – ומרים את כל המשא של האדם. כך צריך לומר, גם על האמנות, שאמן צריך להיות אחד שנושא וסוחב את כל ה'פעקלאך', את הבעיות והצרות של מישהו אחר ומחנך אותו. הכל משרש אמונה. אמונה היא לשאת דבר, שהוא בלתי נסבל מצד עצמו, להיות סובל. עם ישראל נקראו 'נשואים' "הנשואים מני בטן".
גם לשאת אשה, זה מאותו לשון של נשיאת הפכים, כאשר הקדוש ברוך הוא נושא את שניהם. האמת היא נשיאת הפכים בכח, והיא קיימת יותר אצל האיש, בעוד שהשלום הוא נשיאת ההפכים בפועל, והוא קיימת יותר אצל האשה. לכן האיש הוא זה שצריך לשאת את האשה, שכן היא מורכבת מהפכים.

המשך »

ינו 08

לפתח את החוש המיוחד

"איש אשר כברכתו ברך אותם"; כל שבט מי"ב שבטי ישראל, מסמל שורש נשמה בעם ישראל, וכל שורש נשמה מבטא חוש מיוחד. לכן "אין קוראים אבות אלא לשלושה – אברהם יצחק ויעקב" – כי רק הם נשמות כלליות, ובכל יהודי נמצאות תכונותיהם של האבות.

כאמור ישנו חוש מיוחד, כנגד כל שבט משבטי ישראל, וממילא לא כל אחד חזק באותה מידה, בכל י"ב החושים. כמובן שישנה התכללות של כל החושים, בכל אחד ואחד, אלא שלכל אחד יש חוש, בו הוא חזק במיוחד. זאת שליחותו בחיים של כל אחד – לפתח נכון את החוש השייך לו. על זיהוי החוש, והדרך לפותחו כראוי, נאמר "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" – כלומר, שצריך לחנך כל אחד ואחד, על פי החוש והחן המיוחדים לו. ואם כן, החודשים, החושים, והשבטים – משמשים לנו מבנה שלם – איך להכיר, ללמוד ולהבין, את כל תכונות הנפש.

("חודשי השנה וכוחות הנפש")

המשך »

דצמ 30

לקט משיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א בנושאי הנפש והמידות

היחוד העיקרי בעולם

"ויגש אליו יהודה"; לפי הקבלה העימות והמפגש בין יהודה ליוסף בראשית פרשתנו, הוא יחוד וזיווג בין שני עולמות, שני אבות טיפוסים של דמויות, החוזר שוב ושוב בצורות שונות בכל תולדות עם ישראל. ובעומק יותר, זהו הייחוד העיקרי בכל העולם – יחוד בין ספירת היסוד (אותה מייצגת דמותו של יוסף ה"צדיק יסוד עולם"), וספירת המלכות (אותה מייצגת דמותו של יהודה שזכה למלכות נצחית) – יחוד בין מקור השפע האלוקי העליון, והכוח האלוקי הטמון במציאות עצמה ומכוון אותה.

למרות שבפרשה עצמה נראית פרשנות זו רחוקה מהפשט – שהרי אין זה יחוד אלא עימות, ויהודה כלל אינו יודע שהוא עומד לפני יוסף – באה ההפטרה עוסקת בייחוד בין "עץ יהודה" ו"עץ אפרים" – בין מלכות דוד למלכות ישראל (שהיא המייצגת את כוחו של יוסף) ומלמדת כי יחוד יהודה ויוסף, הוא עיקר תורף הפרשה.

(מתוך "מעיין גנים")

המשך »

אוק 21

לקט משיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א  בנושאי נפש ומידות

פרשת בראשית תשע"ב. גליון 54

קשר חי עם הבורא

יש הבדל בסיסי בין הגישה לקריאה ולימוד הנהוגה בתרבות המערב לבין זו של התורה והקבלה. תרבות המערב רואה את תכלית הלימוד בצבירת ידע ובליקוט מידע. המטרה היא לשלוף את הנקודות המועילות ולהתקדם הלאה. בניגוד לזה התורה מלמדת אותנו כי מטרת הלימוד היא לשפר ולעדן את התנהגותנו. על ידי לימוד התורה אנו מבקשים להתקרב אל ה' ביודענו כי נוכל לעשות זאת רק על ידי שנלך בדרכיו ונדמה לו במידותיו, כמאמר חז"ל "מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום". לפיכך לימוד התורה והקבלה אינו מסתכם בידיעה טכנית גרידא. ניתן להדגים זאת על פרופסור למתמטיקה שאין לו צורך לחזור על המשוואה הבסיסית "אחד ועוד אחד שווה שניים" כי לא תצמח לו מכך כל תועלת. כפי שתפס משוואה זו כילד כך הוא מבינה היום. לעומת זאת גם התלמיד חכם הגדול ביותר חוזר מדי שנה ללמוד את "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", ובכל פעם יזכה לתובנות חדשות לגמרי. התורה היא תורת חיים במובן שהיא חיה ומפעמת. בהיותה קשר חי עם הבורא, וככל שנרבה לעסוק בה, כך יתגלו לנו רבדים נוספים במשמעותה.

המשך »

אוג 18

עלון שבועי של אוצר הנפש – מאת ר' עודד מזרחי שי'  – פנינים מתורת הנפש של הרב יצחק גינזבורג שליט"א

קובץ PDF להורדה:

http://jewish-education.info/uploads/otzar_hanefesh/otzar-hanefesh-ekev-5771.pdf