preload
בס"ד
ספט 15

(קטעים מתוך השיעור של רעננה ו' תשרי ע"ד)

מה הפסוק ממנו לומדים שכל עם ישראל נקראו על שם אפרים – 'כולנו אפרים' – הפסוק שמסיים וחותם את הפטרת היום השני של ראש השנה, "הכל הולך אחר החיתום", והוא גם חותם את פסוקי הזכרונות בראש השנה, פסוק שזכה להיות מאד חביב ואהוב על כל עם ישראל? הפסוק הוא "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשֻעים כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם הוי'". בגמרא, כאשר חז"ל רוצים לציין לנו את הפרקים המסוימים של הנביא שקוראים בהפטרה – גם של יום ראשון וגם של יום שני – של ראש השנה, לגבי היום השני הלשון (בחז"ל, שמובאת גם ברמב"ם ובשו"ע) היא "מפטירין ב'הבן יקיר לי אפרים'". אף על פי שיש שם הרבה פסוקים חשובים – כולל "רחל מבכה על בניה" ו"יש שכר לפעולתך" שהזכרנו (ו"ואהבת עולם אהבתיך" שהזכרנו בשיעור הקודם) – כל ההפטרה נקראת על שם "הבן יקיר לי אפרים". כלומר, באותו מאמר חז"ל שכל עם ישראל נקראו גם על שם האמא, גם על שם הבן וגם על שם בן הבן – האמא והנכד הם בהמשך אחד של אותה הפרטה. קודם כתוב על האמא, "רחל מבכה על בניה", ובהמשך על הנכד, שכל עם ישראל הוא "הבן יקיר לי אפרים".

ר"ה, שבת שובה ויום כיפור – ימי אפרים

היות שזה הפסוק שמסיים את הפטרת היום השני של ראש השנה, סימן שהפסוק הזה לוקח אותנו ומלווה אותנו במשך כל עשרת ימי תשובה, עד יום כיפור. זה הפסוק שנשאר בראש ובלב עד יום הכיפורים, כולל שבת שובה כמו שנסביר תיכף. שוב, בתקופה הזאת במיוחד, עשרת ימי תשובה, 'כולנו אפרים'. למה אמרנו שגם בהפטרת שבת שובה יש דגש על אפרים? ההפטרה של שבת שובה היא "שובה ישראל עד הוי' אלהיך כי כשלת בעונך" – הולך על כל עם ישראל. יש פסוק מקביל בתורה, כמו שנסביר בהמשך – "ושבת עד הוי' אלהיך". שני פסוקים שאומרים שכאשר עושים תשובה – בפרט בעשרת ימי תשובה – צריכים לשוב עד (המלה המיוחדת כאן היא "עד") הוי' אלקיך. יש פירוש בחסידות חב"ד בשם המגיד ממעזריטש שהתשובה היא "עד הוי' אלהיך" – עד ששם הוי', שהוא למעלה מהטבע, יהפוך אצלך למודעות של טבע, ל"אלהיך". אבל בתורה כתוב "ושבת" – אתה, לא כתוב "ישראל" – "עד הוי' אלהיך". בנביא – בפרק האחרון של הנביא הראשון שנבואתו נכתבה בתנ"ך, הושע (נבואה קצרה, לכן כל התרי-עשר הם ספר אחד בתנ"ך) – כתוב "שובה ישראל עד הוי' אלהיך". אבל איך מסיים הפרק הזה, הפסוק השני מסוף הספר החותם את הנבואה שלו – "אפרים מה לי עוד לעצבים". עצבים בתנ"ך הם פסלים, אלילים, עבודה זרה. היום כשאומרים עצבים זה עצבים – כנראה שזה קשור. מי שיש לו איזו זיקה לעבודה זרה הוא הוא מקבל עצבים, כי הוא עובד את העצבים. אבל בסוף אפרים עושה תשובה. שוב, כל ההפטרה של שבת שובה מתחילה "שובה ישראל עד הוי' אלהיך" אבל נגמרת "אפרים מה לי עוד לעצבים". מה הכוונה, שאפרים עושה תשובה ואומר בתשובתו "מה לי עוד לעצבים".

נבואת הושע לאפרים: מ"חבור עצבים אפרים" ל"אפרים מה לי עוד לעצבים"

הנביא שהכי מדבר לאפרים הוא הנביא הושע – הגם שהוא נביא קטן יחסית, הראשון מבין התרי-עשר כנ"ל, אבל יש בו הריכוז הכי גדול בכל התנ"ך של השם אפרים. בכל ספר הושע השם אפרים מופיע 37 פעמים – המון פעמים יחסית לכמות הספר הזה. בכל התנ"ך כולו אפרים מופיע 180 פעמים[1], אבל רק כאן, בספר קטן – ספר הושע – יש 37 פעמים אפרים. בשאר הנביאים הגדולים מופיע אפרים פעמים בודדות – "הבן יקיר לי אפרים" הוא פסוק בודד יחסית בירמיהו. בהושע יש הרבה אפרים, והוא חותם באפרים. מה הפסוק הראשון בו מוזכר אפרים בהושע? גם יחסית מוכר – "חבור עצבים אפרים הנח לו". מה פירוש הפסוק? שאפרים כל כך קשור – היום אומרים מכור – לעבודה זרה, לעצבים, שאין מה לדבר איתו בכלל. הנביא אומר – כמה שאני מנסה להוכיח אותו, אני מתייאש. אין מה לדבר איתו, הוא מכור לדבר הזה, אי אפשר להוציא אותו מזה – לכן "הנח לו". אם תוכחה לא מועילה, אז תניח את זה, תעזוב את זה. זה פשט הפסוק. "חבור עצבים אפרים". גם מאד משמעותי לגבי היום. "אפרים" לא מדבר על יהודי פרטי, אלא דפוס חשיבה של צבור. כל עם ישראל הוא אפרים, וגם האפרים המיוחד שהוא הקונטרה ליהודה – הקונטרה ליהודה הוא משהו כללי, לא פרטי. אם האפרים שלנו – שאנחנו רוצים  לדבר עליו הערב – מכור לגמרי לע"ז, "חבור עצבים", אז המסקנה של הנביא היא שאין מה לעשות, 'זה מה יש' כמו שאומרים היום, ו"הנח לו", עזוב אותו. רואים כאן משהו מאד יפה, תופעה בתנ"ך של "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" (כלשון ספר יצירה, שהסוף מחובר להתחלה וההתחלה לסוף), שהפעם הראשונה שמופיע אפרים בספר הושע היא "חבור עצבים אפרים הנח לו", שאין מה לעשות, והפעם האחרונה היא "אפרים מה לי עוד לעצבים" – שאפרים עצמו מתחרט, תופס את עצמו. בפעם ה-37 שהוא מוזכר כאן (שוב, בריכוז עצום), גילוי היחידה שבו, אחרי שאומרים לו "שובה ישראל עד הוי' אלהיך כי כשלת בעונך", אפרים תופס את עצמו ואומר "מה לי עוד לעצבים", עוזב בעצמו את העצבים[2].

אי-יכולת האב להניח לבנו בחטאו

נחזור לפסוק הראשון, "חבור עצבים אפרים הנח לו", יש ווארט מאד יפה של הרד"ק על דרך הפשט. אף על פי שהנביא מתחרט, מתייאש, אומר שאין מה לעשות – 'חבל על הזמן' – הטבע של אבא, שאף אם הבן יצא לתרבות רעה והאב מנסה להחזירו אך הוא חבור-מכור לזה, האבא פונה לבן עצמו ואומר שלא אדבר איתך יותר על הנושא הזה. אני רואה שאין לי השפעה כלל וכלל, 'חבל על הזמן', לא אזכיר לך עוד מילה ועוד חצי מילה לגבי הנושא הזה, כמה שיכול להיות חמור ביותר. אומר הרד"ק שאחרי שהוא אומר את זה – מחר הוא יוכיח אותו שוב. הוא מתייאש ממנו לגמרי, וגם מצהיר שלא הולך להזכיר לו את זה אף פעם, אין טעם, ואף על פי כן כך חוזר כל יום. זה לגבי הפסוק הראשון. בהתחלה באמת גם החזרה שלו לא עוזרת, אפילו שאומר שוב ושוב, אבל אולי מטפטף איזה מסר, כי בסוף אפרים עצמו אומר "מה לי עוד לעצבים" (כבר נמאס לי מהעסק הזה).

ב. "הבן יקיר לי אפרים?!"

שאלת "הבן יקיר לי אפרים"

נשים לב לפסוק " הֲבֵן יקיר לי אפרים" – מה פירוש "הֲבֵן"? לא כתוב הַבֵּן, זו לא ה הידיעה. מהי ה-ה של "הבן יקיר לי אפרים"? זו ה עם חטף-פתח, ה השאלה, ה התמיהה (סוד ה עילאה שבשם, בינה-אמא "דקיימא לשאלה", בעוד ה תתאה שבשם היא ה הידיעה, כמבואר באריכות בספר סוד ה' ליראיו). כלומר, צריך לקרוא את הפסוק "הבן יקיר לי אפרים?!". מכיון שזו ה השאלה ולא ה הידיעה אין דגש ב-ב. אם זו היתה ה הידיעה היה צריך להיות " הַבֵּן", אבל היות שזו ה השאלה כתוב " הֲבֵן" – לשון תמיהה. אבל לא ראינו בשום מקום בחז"ל שמפרשים את הפסוק הזה בלשון תמיהה, תמיד מביאים אותו כאמירה. אבל על פי דקדוק זו כוונת הפסוק – "הבן יקיר לי אפרים? אם ילד שעשֻעים?". מה פשר הדבר?

תמיהה המתקיימת – אהבה שלמעלה מטעם ודעת

יש כמה וכמה מפרשים על פי פשט, שמסבירים את התמיהה כאן כ'תמיהה המתקיימת' (זה הביטוי[3]). מצד אחד זו תמיהה – כי מי האפרים הזה? אחד שעד כאן היה מכור לעבודה זרה. כל הזמן הוא ילד רע שובב, ילד שיצא לתרבות רעה. לכן בסוף צריך להגלות את עשרת השבטים מארצם, ומי יודע מה יהיה עליהם, מתי כבר יחזרו אם בכלל יחזרו. לכן זו באמת תמיהה, האם יכול להיות אחד, בן כזה רע, שאף על פי כן הוא הכי יקר לי? יכול להיות כזה דבר?! "הבן יקיר לי אפרים?! אם ילד שעשֻעים?!", עם אחד כזה אני יכול להשתעשע?! בכל התנ"ך כאשר יש ה השאלה ואחר כך "אם", ה"אם" הוא המשך התמיהה – האם אחד כזה יכול להיות ילד שעשועים?! שוב, אומרים שלפי חז"ל, לפי הקבלה, החסידות – כל המקורות – אין אף אחד שלרגע חושב שיש פה שאלה שנשארת שאלה. פשוט שהגם שנאמר בלשון שאלה, "הבן יקיר לי אפרים?", זה ככה, זה נכון – הוא באמת הבן הכי יקיר לי ובאמת הוא הילד הכי שעשועים שלי. שוב, איך קוראים לזה? 'שאלה המתקיימת'. מה זה מוסיף בהבנה שלי? אם הייתי אומר "הבּן יקיר לי אפרים" – בסדר, כמו שיוסף היה הבן הכי יקר אצל יעקב אבינו, בן זקונים, אותו אהב מכל בניו. אבל ברגע שאומרים "הבן יקיר לי?" לית כל מוחא סביל דא – מה שהכי יקר לי, מה שהוא ילד שעשועים, נוגד את השכל לגמרי, גם השכל של הקדושה. השכל אומר שלא, שאי אפשר שאחד כזה יהיה בן יקיר ואי אפשר שאחד כזה יהיה ילד שעשועים, ואף על פי כן זה ככה. יש פסוק במקום אחר בנביא – "גם בעיני יפלא". יש דברים שכביכול גם אצל ה' פלא איך זה יכול להיות. זו דוגמה – "הבן יקיר לי אפרים? אם ילד שעשֻעים?", פלא שאף על פי כן, עם כל העבר של אפרים, הוא עדיין הילד הכי יקר שלי, ילד השעשועים שלי.

מבנה הפירושים בסוד העולמות

אם כבר, נאמר איזו התבוננות בינים – אם יש כאן שלבים בפסוק, שלפי פירושים שונים בכל שלב יכולה להיות התהפכות – "אתהפכא" משאלה לתשובה, מתמיהה לקיום – ראוי להתבונן מהם חלקי הפסוק הזה. נאמר בקיצור, בלי הרבה הסבר, שאם אני אומר שכל הפסוק הוא תמיהה המתקיימת – אלה מוחין של אצילות. גם שיש שאלה, ולא מובן בשכל בכלל – ככה זה. מה אפשר לעשות – ככה זה, למרות שלא מובן, כן "הבן יקיר לי אפרים". אם אין לי את המוחין דאצילות, ואני קורא עדיין כשאלה – האבא מתייחס כעת לבן שסטה מן הדרך, ובאמת יש לו בראש שאלה האם אני יכול לאהוב את הבן הזה?! אבל באיזה שלב השאלה מתהפכת אצלו. אם מתהפך תיכף, "הבן יקיר לי אפרים?", אבל "אם ילד שעשֻעים", הוא ילד שעשועים שלי, אני מאד אוהב אותו – זה מוחין דבריאה. אם גם "אם ילד שעשעים" חלק מהתמיהה, ורק "כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד" כבר מתהפך – אלא מוחין דיצירה, שם הזכירה, "תפארת גופא", "עוד" הוא הגוף (כעת אומרים אותיות פורחות של קבלה). אם גם זה תמיהה, ורק בסוף "על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם הוי'" אלה מוחין דעשיה של קדושה. אם מפרשים כמו המלבי"ם, שגם הסוף נשאר שאלה והאבא לא מסוגל להתהפך… לומדים מכל זה שהאבא בסופו של דבר חייב להתהפך, כמה שיש לו עצבים על הבן שלו (שהלך אחר עצבים) – הוא חייב להתהפך בסוף. הקב"ה מיד מתהפך, לפי חז"ל אין שניה אחת שהוא ממש רוגז. אם מתהפך רק בסוף, "על כן המו מעי לו וגו'", אלא מוחין דעשיה דקדושה. אם אפילו שם לא – הוא לא במוחין דעשיה של הקדושה אלא במקום אחר.


[1] אפרים ועוד 180 = אסנת, אמא שלו. 180 = יהודה פנים ואחור, חיבור של אפרים ויהודה.

[2] בפסוק הראשון – "חבור עצבים אפרים הנח לו" – יש חוה אותיות. ביחד עם הפסוק האחרון – "אפרים מה לי עוד לעצבים אני עניתי ואשורנו אני כברוש רענן ממני פריך נמצא" יש חוה תבות – סימן מובהק של השלמת הפסוק האחרון לראשון (בדרך של "נעוץ סופן בתחלתן" כאשר נחלק, לפי טעמי המקרא, את הפסוק האחרון ל-חו תבות ונחבר אותו ל-ה תבות הפסוק הראשון – אותיות חוה, ללמד ש"זדונות נעשו לו זכויות", ודוק). ועוד, בפסוק האחרון, יש ג פעמים חוה אותיות ("אל הוי'" כנ"ל). בשני הפסוקים יחד יש 76 = חוה פנים ואחור אותיות (נמצא שיחס התבות לאותיות הוא א:ד, היחס המושלם כנודע). והנה, רק בפסוק מירמיהו "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשעים כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם הוי'" יש 76 = חוה פנים ואחור אותיות, כמו בשני הפסוקים של הושע יחד.

בהמשך נתבונן בגימטריא של אפרים = 1330, כאשר ה-א של אפרים = 1000. 1330 = 70, אדם וחוה, פעמים חוה. בהפטרת "הבן יקיר לי אפרים" יש חוה פסוקים כאשר הוא הפסוק החוה. היחוד של אפרים יהודה (שיתבאר לקמן; ב"הבן יקיר לי אפרים", יהודה נכלל באפרים) = חוה ברבוע. היחוד של אפרים דוד משיח, ר"ת אדם ("אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'", כמו שיתבאר בכינוס הילדים) = 703 = 37, הבל, במשולש = חוה פעמים (בנה) הבל (כשם שחיה היא הנקודה הפנימית של אדם כך חוה היא הנקודה הפנימית של הבל). הכל רומז לתיקון חוה.

אפרים ועוד חוה = 350 = 7 פעמים 50. יוסף ועוד חוה = 175 = 7 פעמים 25, החצי של 350, סוד "שלם וחצי" (יהודה ועוד חוה = 49, 7 ברבוע – יהודה בן לאה מתקן חוה ראשונה, שכנגד לאה, ואילו יוסף-אפרים מתקנים חוה שניה, כנגד רחל, כנודע בכתבי האריז"ל).

[3] ראה אור המאיר בדרוש לראש השנה.

הוסף תגובה