preload
בס"ד
ספטמבר 13

בע"ה

מוצאי ו' תשרי ע"ד – תתעורר תתעורר – רעננה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

הוידאו – באתר מלכות ישראל: http://malchuty.org/2010-02-23-15-41-08/1006–q.html

ניגנו את ניגון תמוז עג, "כתיבה וחתימה טובה".

לחיים לחיים, שנה טובה ומתוקה לכולם, לכל עם ישראל.

 

א. עשרת ימי תשובה – ימי אפרים

שלש נשים נפקדו בראש השנה

יש שלש נשים שנפקדו בראש השנה, שאת השם של אחת שמענו קודם (מהשליח) – השם של אמא של הרבי, חנה. לכן קוראים בהפטרת היום הראשון של ראש השנה על חנה, איך שהיא בקשה מה' בן וה' ענה לה, והרבה הלכות של תפלה – איך מתפללים לה' – לומדים מחנה. עוד לפני חנה נפקדו עוד שתי נשים בראש השנה, שרה אמנו שהיתה עקרה ונפקדה בראש השנה וגם רחל אמנו שהיתה עקרה ונפקדה בראש השנה[ב]. יש שלש נשים שנפקדו בראש השנה, סימן שראש השנה הוא הזמן הכי טוב להפקד בזרעא חייא וקיימא. הסימן של שלש הנשים, ר"ת שרה-רחל-חנה לפי סדר הדורות, הוא שרח – שרח בת אשר, עוד אשה דגולה בעם ישראל, שלפי חז"ל חיה לנצח. הרמז מכוון, כי שרה וגם שרח הן ב-שׂ שמאלית. אם מתבוננים עוד רואים רמז נוסף של שלש הנשים שנפקדו בר"ה, רואים איך כל אחת יוצאת מהאות השניה של האשה הקודמת – מהאות השניה של שרה יוצאת רחל, היא ה-ר של שרה, ומהאות השניה של רחל יוצאת חנה, היא ה-ח של רחל. אם כן, שלש הנשים הללו הן השתלשלות מובהקת.

שיבת ציון בזכות רחל – אם כל ישראל

היום נדבר בעיקר על רחל אמנו. שרה נזכרת בקריאת התורה של יום א' דראש השנה. רחל מוזכרת בהפטרת היום השני של ראש השנה – "רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו". אז הקב"ה אומר לה "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעֻלתך נאם הוי' ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך נאם הוי' ושבו בנים לגבולם". לכאורה רחל היא אמא רק של מיעוט השבטים – יוסף ובנימין, כאשר יוסף מתחלק לאפרים ומנשה – אבל מכאן בפסוק לומדים שרחל היא האמא של כל השבטים, של כל עם ישראל. כך חז"ל לומדים מהפסוק, שכל עם ישראל נקראו על שם רחל – היא האמא של כולנו – היא כנסת ישראל. שוב, חז"ל אומרים שרחל היא האמא של כל עם ישראל. לכן נוהגים לפקוד את קברה של רחל על כל צרה שלא תבוא, על דבר שרוצים לבקש מה'. מנהג ישראל מאז ומתמיד לפקוד את קבר רחל בבית לחם יהודה, ושם לבקש מה' על כל דבר ודבר. קולה של רחל בוקע את כל הרקיעים, התפלה עולה ומתקבלת והאדם נענה. שוב, הפסוק אומר "רחל מבכה על בניה"[ג] ואחר כך ה' מבטיח לה "יש שכר לפעלתך… ושבו מארץ אויב… ויש תקוה לאחריתך… ושבו בנים לגבולם". לכן מקשרים את רחל ותפלתה, והפטרת היום השני של ראש השנה, עם שיבת ציון. היא מבקשת שכל הבנים שהתפזרו והתרחקו בגלות, בתפוצות, יחזרו הביתה. מבקשת שכל הילדים שלה – וכולם ילדים שלה – ישובו הביתה. כך ה' מבטיח לה, "ושבו מארץ אויב" – כרגע הם בארץ אויב, אבל מבטיחים לה שישובו. אחר כך "ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם".

'כולנו רחל', 'כולנו יוסף', 'כולנו אפרים'

יש מאמר חז"ל[ד] כי כשם שכל עם ישראל נקראו על שם רחל אמנו, כך כל עם ישראל נקראים על שם בנה – יוסף, בנה הבכור. מביאים פסוק מעמוס הנביא – "אולי יחנן הוי' אלהי צבאות שארית יוסף". "שארית יוסף" בפסוק זה היא שארית כל עם ישראל, ומשם לומדים שכל ישראל – כולנו – נקראים יוסף. חז"ל אומרים שהסבה לכך היא שהוא בנה הבכור של רחל אמנו, וכשם שכל עם ישראל נקראו על שמה, כך המשך הזכות שלה שלא נקראו רק על שמה אלא גם על שם בנה – כולנו יוסף. היום בשפה המדוברת, כשרוצים להזדהות עם מישהו – להביע הזדהות מלאה עם מישהו – אומרים 'כולנו הוא…'. ככה, 'כולנו רחל' ובזכותה 'כולנו יוסף'. באותו מאמר חז"ל ממשיכים – לא רק היא, לא רק בנה, אלא שכחה כל כך גדול עד שכל עם ישראל נקראו על שם בן בנה, אפרים.

"הבן יקיר לי אפרים"

מה הפסוק ממנו לומדים שכל עם ישראל נקראו על שם אפרים – 'כולנו אפרים' – הפסוק שמסיים וחותם את הפטרת היום השני של ראש השנה, "הכל הולך אחר החיתום", והוא גם חותם את פסוקי הזכרונות בראש השנה, פסוק שזכה להיות מאד חביב ואהוב על כל עם ישראל: "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשֻעים כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם הוי'". בגמרא, כאשר חז"ל רוצים לציין לנו את הפרקים המסוימים של הנביא שקוראים בהפטרה – גם של יום ראשון וגם של יום שני – של ראש השנה, לגבי היום השני הלשון (בחז"ל, שמובאת גם ברמב"ם ובשו"ע) היא "מפטירין ב'הבן יקיר לי אפרים'". אף על פי שיש שם הרבה פסוקים חשובים – כולל "רחל מבכה על בניה" ו"יש שכר לפעולתך" שהזכרנו (ו"ואהבת עולם אהבתיך" שהזכרנו בשיעור הקודם) – כל ההפטרה נקראת על שם "הבן יקיר לי אפרים". כלומר, באותו מאמר חז"ל שכל עם ישראל נקראו גם על שם האמא, גם על שם הבן וגם על שם בן הבן – האמא והנכד הם בהמשך אחד של אותה הפרטה. קודם כתוב על האמא, "רחל מבכה על בניה", ובהמשך על הנכד, שכל עם ישראל הוא "הבן יקיר לי אפרים".

ר"ה, שבת שובה ויום כיפור – ימי אפרים

היות שזה הפסוק שמסיים את הפטרת היום השני של ראש השנה, סימן שהפסוק הזה לוקח אותנו ומלווה אותנו במשך כל עשרת ימי תשובה, עד יום כיפור. זה הפסוק שנשאר בראש ובלב עד יום הכיפורים, כולל שבת שובה כמו שנסביר תיכף. שוב, בתקופה הזאת במיוחד, עשרת ימי תשובה, 'כולנו אפרים'. למה אמרנו שגם בהפטרת שבת שובה יש דגש על אפרים? ההפטרה של שבת שובה היא "שובה ישראל עד הוי' אלהיך כי כשלת בעונך" – הולך על כל עם ישראל. יש פסוק מקביל בתורה, כמו שנסביר בהמשך – "ושבת עד הוי' אלהיך". שני פסוקים שאומרים שכאשר עושים תשובה – בפרט בעשרת ימי תשובה – צריכים לשוב עד (המלה המיוחדת כאן היא "עד") הוי' אלקיך. יש פירוש בחסידות חב"ד בשם המגיד ממעזריטש שהתשובה היא "עד הוי' אלהיך" – עד ששם הוי', שהוא למעלה מהטבע, יהפוך אצלך למודעות של טבע, ל"אלהיך". אבל בתורה כתוב "ושבת" – אתה, לא כתוב "ישראל" – "עד הוי' אלהיך". בנביא – בפרק האחרון של הנביא הראשון שנבואתו נכתבה בתנ"ך, הושע (נבואה קצרה, לכן כל התרי-עשר הם ספר אחד בתנ"ך) – כתוב "שובה ישראל עד הוי' אלהיך". אבל איך מסיים הפרק הזה, הפסוק השני מסוף הספר החותם את הנבואה שלו – "אפרים מה לי עוד לעצבים". עצבים בתנ"ך הם פסלים, אלילים, עבודה זרה. היום כשאומרים עצבים זה עצבים – כנראה שזה קשור. מי שיש לו איזו זיקה לעבודה זרה הוא הוא מקבל עצבים, כי הוא עובד את העצבים. אבל בסוף אפרים עושה תשובה. שוב, כל ההפטרה של שבת שובה מתחילה "שובה ישראל עד הוי' אלהיך" אבל נגמרת "אפרים מה לי עוד לעצבים". מה הכוונה, שאפרים עושה תשובה ואומר בתשובתו "מה לי עוד לעצבים".

"אני כברוש רענן"

בסוף אותו פסוק ה' אומר "אני כברוש רענן" – אומרים זאת לכבוד רעננה, צריך לדרוש בכבוד אכסניה. ה' אומר לאפרים "אני כברוש רענן". מה פירוש? רש"י מסביר בשם חז"ל שאת עץ הברוש אפשר לכופף, ואז כל אחד יכול להאחז ולהחזיק בו. כך ה' אומר – אני כמו הברוש הזה, שמתכופף לכל אחד ואחד. מקרב את עצמי, כמו בתקופה הזו של "דרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" (שנאמר על עשרת ימי תשובה), כך אני מתכופף כברוש רענן ומקרב עצמי לכל אחד ואחד כדי שיוכל בקלות להחזיק בי. "ממני פריך [גם לשון אפרים] נמצא" – שמא תאמר שעץ רענן לא נושא פרי, אבל אני כברוש רענן ויחד עם זה "ממני פריך נמצא", הפרי של אפרים. שוב, הפסוק מתחיל "אפרים [עושה תשובה ואומר] מה לי עוד לעצבים". גם פה אפשר להבין מהמשך הפסוקים שאפרים כאן הוא שם של כל עם ישראל. אם כי ברור שהנביא מתכוון גם לאפרים המסוים, מלכות הצפון. מה שאנחנו רוצים להסביר בהמשך הערב מה אפרים אומר היום במובן צבורי. יש מלכות יהודה ויש מלכות אפרים.

נבואת הושע לאפרים: מ"חבור עצבים אפרים" ל"אפרים מה לי עוד לעצבים"

הנביא שהכי מדבר לאפרים הוא הנביא הושע – הגם שהוא נביא קטן יחסית, הראשון מבין התרי-עשר כנ"ל, אבל יש בו הריכוז הכי גדול בכל התנ"ך של השם אפרים. בכל ספר הושע השם אפרים מופיע 37 פעמים – המון פעמים יחסית לכמות הספר הזה. בכל התנ"ך כולו אפרים מופיע 180 פעמים[ה], אבל רק כאן, בספר קטן – ספר הושע – יש 37 פעמים אפרים. בשאר הנביאים הגדולים מופיע אפרים פעמים בודדות – "הבן יקיר לי אפרים" הוא פסוק בודד יחסית בירמיהו. בהושע יש הרבה אפרים, והוא חותם באפרים. מה הפסוק הראשון בו מוזכר אפרים בהושע? גם יחסית מוכר – "חבור עצבים אפרים הנח לו". מה פירוש הפסוק? שאפרים כל כך קשור – היום אומרים מכור – לעבודה זרה, לעצבים, שאין מה לדבר איתו בכלל. הנביא אומר – כמה שאני מנסה להוכיח אותו, אני מתייאש. אין מה לדבר איתו, הוא מכור לדבר הזה, אי אפשר להוציא אותו מזה – לכן "הנח לו". אם תוכחה לא מועילה, אז תניח את זה, תעזוב את זה. זה פשט הפסוק. "חבור עצבים אפרים". גם מאד משמעותי לגבי היום. "אפרים" לא מדבר על יהודי פרטי, אלא דפוס חשיבה של צבור. כל עם ישראל הוא אפרים, וגם האפרים המיוחד שהוא הקונטרה ליהודה – הקונטרה ליהודה הוא משהו כללי, לא פרטי. אם האפרים שלנו – שאנחנו רוצים  לדבר עליו הערב – מכור לגמרי לע"ז, "חבור עצבים", אז המסקנה של הנביא היא שאין מה לעשות, 'זה מה יש' כמו שאומרים היום, ו"הנח לו", עזוב אותו. רואים כאן משהו מאד יפה, תופעה בתנ"ך של "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" (כלשון ספר יצירה, שהסוף מחובר להתחלה וההתחלה לסוף), שהפעם הראשונה שמופיע אפרים בספר הושע היא "חבור עצבים אפרים הנח לו", שאין מה לעשות, והפעם האחרונה היא "אפרים מה לי עוד לעצבים" – שאפרים עצמו מתחרט, תופס את עצמו. בפעם ה-37 שהוא מוזכר כאן (שוב, בריכוז עצום), גילוי היחידה שבו, אחרי שאומרים לו "שובה ישראל עד הוי' אלהיך כי כשלת בעונך", אפרים תופס את עצמו ואומר "מה לי עוד לעצבים", עוזב בעצמו את העצבים[ו].

אי-יכולת האב להניח לבנו בחטאו

נחזור לפסוק הראשון, "חבור עצבים אפרים הנח לו", יש ווארט מאד יפה של הרד"ק על דרך הפשט. אף על פי שהנביא מתחרט, מתייאש, אומר שאין מה לעשות – 'חבל על הזמן' – הטבע של אבא, שאף אם הבן יצא לתרבות רעה והאב מנסה להחזירו אך הוא חבור-מכור לזה, האבא פונה לבן עצמו ואומר שלא אדבר איתך יותר על הנושא הזה. אני רואה שאין לי השפעה כלל וכלל, 'חבל על הזמן', לא אזכיר לך עוד מילה ועוד חצי מילה לגבי הנושא הזה, כמה שיכול להיות חמור ביותר. אומר הרד"ק שאחרי שהוא אומר את זה – מחר הוא יוכיח אותו שוב. הוא מתייאש ממנו לגמרי, וגם מצהיר שלא הולך להזכיר לו את זה אף פעם, אין טעם, ואף על פי כן כך חוזר כל יום. זה לגבי הפסוק הראשון. בהתחלה באמת גם החזרה שלו לא עוזרת, אפילו שאומר שוב ושוב, אבל אולי מטפטף איזה מסר, כי בסוף אפרים עצמו אומר "מה לי עוד לעצבים" (כבר נמאס לי מהעסק הזה).

"ראש אפרים" – שבט אחד, עשרת השבטים, כל ישראל

אם כן, אנחנו מתחילים להכנס לראש של אפרים. יש בתורה ביטוי "ראש אפרים" (יש "ראש מנשה" ו"ראש אפרים") – לאפרים יש ראש מיוחד. את זה שכל עם ישראל נקראו על שם אפרים – לא רק שחצי נקראו יהודה וחצי נקראו אפרים (על פי פשט הוא פחות מזה, שבט אחד, אבל יש פשט שהוא החצי הגדול, עשרת השבטים, ועוד יותר מזה חז"ל אומרים שהוא הכל) – רואים במדרש בעוד מקום. חז"ל אומרים "עשרה יקרים הם" – מדרש מפורסם, שיש עשרה דברים בתנ"ך שנקראו יקר – ואחד מהם הוא עם ישראל. כל דבר חז"ל לומדים מפסוק, ומה הפסוק שכל עם ישראל יקרים? לא מזכירים שם בכלל את אפרים, אלא אומרים ישראל יקרים (אחד מהעשרה, הראשון שבהם, הכי חשוב), אבל לומדים מהפסוק "הבן יקיר לי אפרים". פשוט לחז"ל, אפילו בלי לומר, שאפרים בפסוק הזה הוא כינוי לכל ישראל, לכן לומדים ממנו בפשטות שישראל נקראים יקרים.

"[הבן יקיר] לי" – "[אני לדודי ודודי] לי"

יש עוד משהו מאד יפה, במלה הקטנה שכתובה בסמיכות ליקיר – "[הבן יקיר] לי" – דורשים "כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא". זה מדרש חשוב, שהמלה "לי" היא משהו עצמי ונצחי, לעולם ועד (בחינת "עד ועד בכלל", כמו שנבאר). יש "לי" חשוב בתשרי, בעשרת ימי תשובה, בפסוק שהתחלנו לכוון בחדש אלול – "אני לדודי ודודי לי". כתוב ששייך לא רק לאלול אלא גם לעשרת ימי תשובה, כשבפרט המלה "לי" שייכת לעשרת ימי תשובה. בחדש אלול "אני לדודי" וגם "ודודי" – הדוד מתעורר לבוא אלי (אך עדיין בבחינת "עד ולא עד בכלל") – אבל ה"לי" בפועל הוא בעשרת ימי תשובה. מה הרמז? "אני לדודי ודודי לי" ר"ת אלול וס"ת יייי, ארבעים הימים האחרונים שמשה רבינו היה בהר, שלשים ימי אלול (מ-ל אב עד כט אלול), ייי, ועשרת ימי תשובה, ה-י של "לי". לא רק זה, כל המלה "לי" היא ארבעים – בתוך עשרת הימים האחרונים מרוכזים כל ארבעים הימים. כל ה"אני לדודי ודודי לי" מתעצם בעשרת ימי תשובה. אז כמו שיש אהבת דודים, שהיא אהבה בתענוגים, יש גם כעין זה בתוך אהבת אב לבן – "אם ילד שעשֻעים".

אפרים – יחסי דוד ורעיה בין הקב"ה ועם ישראל

בדרך כלל אומרים שיש שלשה יחסים שלנו לקב"ה. בתפלות אנחנו מתפללים כעת, כל יום מר"ה עד יו"כ, "אבינו מלכנו" – "אם כבנים אם כעבדים". אבל ביום כפור אומרים גם "אנו רעיתך ואתה דודנו". כלומר, יש יחס מאד חשוב – שהוא "קדש קדשים", יותר קדש גם מאב ובן או מלך ועם/עבד – שהוא רעיה ודוד, "אנו רעיתך ואתה דודנו", היחס של שיר השירים. שיא אותו יחס הוא "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". אבל היות שיש התכללות, איפה מורגש היחס הזה של שעשוע, של תענוג, של יחוד וממש זיווג, גם ביחס של אב ובן? כאן, בפסוק הזה, "אם ילד שעשֻעים" (והנה, היחס של "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" ל"אם ילד שעשֻעים" הוא בדיוק "שלם וחצי"![ז]). אפילו כתוב שמה שההורים משתעשעים עם ילד קטן הוא כי בלא-מודע מורגש השעשוע של הזיווג כאשר משחקים ומשתעשעים עם הבן הקטן, ה"ילד שעשֻעים". כל אפרים נקרא על שם "כי הפרני אלהים בארץ עניי"[ח] – כך כתוב כשהוא נולד, בהופעה הראשונה של השם אפרים בתורה. יוסף בעצמו הוא בחינת זיווג, הוא ספירת היסוד בקבלה, ואפרים נקרא על שם כח הפוריות שלו. כל הילד הזה מסמל את היחוד והחבור בין איש ואשה, ואם כל עם ישראל הוא אפרים – זה בפרט עם ישראל כרעיה, ככלה אהובה, לדוד העליון. כלומר, עם ישראל ביחס של שיר השירים, הגם שמשתמשים במשל של אב ובן, "ילד שעשֻעים וגו'".

ב. "הבן יקיר לי אפרים?!"

שאלת "הבן יקיר לי אפרים"

נשים לב לפסוק " הֲבֵן יקיר לי אפרים" – מה פירוש "הֲבֵן"? לא כתוב הַבֵּן, זו לא ה הידיעה. מהי ה-ה של "הבן יקיר לי אפרים"? זו ה עם חטף-פתח, ה השאלה, ה התמיהה (סוד ה עילאה שבשם, בינה-אמא "דקיימא לשאלה", בעוד ה תתאה שבשם היא ה הידיעה, כמבואר באריכות בספר סוד ה' ליראיו). כלומר, צריך לקרוא את הפסוק "הבן יקיר לי אפרים?!". מכיון שזו ה השאלה ולא ה הידיעה אין דגש ב-ב. אם זו היתה ה הידיעה היה צריך להיות " הַבֵּן", אבל היות שזו ה השאלה כתוב " הֲבֵן" – לשון תמיהה. אבל לא ראינו בשום מקום בחז"ל שמפרשים את הפסוק הזה בלשון תמיהה, תמיד מביאים אותו כאמירה. אבל על פי דקדוק זו כוונת הפסוק – "הבן יקיר לי אפרים? אם ילד שעשֻעים?". מה פשר הדבר?

תמיהה המתקיימת – אהבה שלמעלה מטעם ודעת

יש כמה וכמה מפרשים על פי פשט, שמסבירים את התמיהה כאן כ'תמיהה המתקיימת' (זה הביטוי[ט]). מצד אחד זו תמיהה – כי מי האפרים הזה? אחד שעד כאן היה מכור לעבודה זרה. כל הזמן הוא ילד רע שובב, ילד שיצא לתרבות רעה. לכן בסוף צריך להגלות את עשרת השבטים מארצם, ומי יודע מה יהיה עליהם, מתי כבר יחזרו אם בכלל יחזרו. לכן זו באמת תמיהה, האם יכול להיות אחד, בן כזה רע, שאף על פי כן הוא הכי יקר לי? יכול להיות כזה דבר?! "הבן יקיר לי אפרים?! אם ילד שעשֻעים?!", עם אחד כזה אני יכול להשתעשע?! בכל התנ"ך כאשר יש ה השאלה ואחר כך "אם", ה"אם" הוא המשך התמיהה – האם אחד כזה יכול להיות ילד שעשועים?! שוב, אומרים שלפי חז"ל, לפי הקבלה, החסידות – כל המקורות – אין אף אחד שלרגע חושב שיש פה שאלה שנשארת שאלה. פשוט שהגם שנאמר בלשון שאלה, "הבן יקיר לי אפרים?", זה ככה, זה נכון – הוא באמת הבן הכי יקיר לי ובאמת הוא הילד הכי שעשועים שלי. שוב, איך קוראים לזה? 'שאלה המתקיימת'. מה זה מוסיף בהבנה שלי? אם הייתי אומר "הבּן יקיר לי אפרים" – בסדר, כמו שיוסף היה הבן הכי יקר אצל יעקב אבינו, בן זקונים, אותו אהב מכל בניו. אבל ברגע שאומרים "הבן יקיר לי?" לית כל מוחא סביל דא – מה שהכי יקר לי, מה שהוא ילד שעשועים, נוגד את השכל לגמרי, גם השכל של הקדושה. השכל אומר שלא, שאי אפשר שאחד כזה יהיה בן יקיר ואי אפשר שאחד כזה יהיה ילד שעשועים, ואף על פי כן זה ככה. יש פסוק במקום אחר בנביא – "גם בעיני יפלא". יש דברים שכביכול גם אצל ה' פלא איך זה יכול להיות. זו דוגמה – "הבן יקיר לי אפרים? אם ילד שעשֻעים?", פלא שאף על פי כן, עם כל העבר של אפרים, הוא עדיין הילד הכי יקר שלי, ילד השעשועים שלי.

רושם השעשוע נשאר גם כשהילד גדל ונעשה איש

יש רמז בפסוק ש"אם ילד שעשֻעים" ר"ת איש. איש הוא ההיפך מילד, ילד הוא לא איש. כשאומרים אדם – שם המעלה של מין המדבר – הוא יכול להיות קטן, ברגע שתנוק נולד הוא כבר אדם, ויכול להיות גם גדול, בכל שלב של התבגרות. לעומת זאת איש הוא רק גדול, מבר-מצוה ואילך, וילד הוא פחות מזה. אז מה אומר הרמז ש"אם ילד שעשֻעים" ר"ת איש? מסבירים שכמו שאמרנו שמהות השעשוע של הילד בעצם מזכירה את השעשוע והאהבה בתענוגים של ההורים, כך מי שהוא ילד שעשועים, גם כשהוא מתבגר ונעשה איש נשאר רושם השעשוע. לא רק שנשאר רושם, אלא שהפשט הוא "ילד שעשֻעים" (גם בהיותו גדול) וה"איש" מופיע רק ברמז (שממנו יודעים שמדובר ב"ילד שעשֻעים" גדול).

פירושי הפשטנים לפסוק (וחלקיו השונים) – מתמיהה שלילית לאמירה חיובית

לא כל הפשטנים קוראים כמו חז"ל, שזו תמיהה המתקיימת. למשל, המלבי"ם קורא את כל הפסוק הזה כתמיהה שלא מתקיימת – הכל כפשוטו, הוא לא בן יקיר, לא ילד שעשועים, לא מגיע לו שאזכור אותו ולא מגיע לו שארחם עליו. שומו שמים, פירוש הכי מתנגדי שיכול להיות. כל כך למה? כי מתחיל ב-ה השאלה – "הבן יקיר לי אפרים?", אחד כזה יכול להיות יקר?! כשקוראים את כל המפרשים על דרך הפשט, רואים שאחרי כל פסיק בפסוק הזה יש פירוש שאומר שעד כאן היתה שאלה ועכשיו בא ה"אף על פי כן" – הפוך. כלומר, שיש פירוש שהגם שבדרך כלל ה"אם" אחרי ה השאלה ממשיך את השאלה, אבל כאן לא ככה – "הבן יקיר לי אפרים" עדיין בגדר שאלה, אבל ברגע שאני אומר "אם ילד שעשֻעים" אני אומר שאף על פי שלא מגיע להיות בן יקיר, הוא כן ילד שעשועים (כך משמע מת"י). יש מי שאומר שנקרא כמו שאמרנו על פי פשט, ש"הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשֻעים" כולו שאלה-שלילה, ואף על פי כן – "מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד", מתהפך כבר לחיוב. יש מי שאומר שגם "כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד" – עד האתנחתא של הפסוק – הוא חלק מהשאלה, מהתמיהה-הלא-מתקיימת. אבל ברגע שהפסוק ממשיך מהחלק השני, אחרי האתנחתא, "על כן [כמו אף על פי כן, כאן] המו מעי לו רחם ארחמנו נאם הוי'", כבר קיים[י]. אמרנו שהמלבי"ם כולל אפילו את זה בתוך התמיהה.

מבנה הפירושים בסוד העולמות

אם כבר, נאמר איזו התבוננות בינים – אם יש כאן שלבים בפסוק, שלפי פירושים שונים בכל שלב יכולה להיות התהפכות – "אתהפכא" משאלה לתשובה, מתמיהה לקיום – ראוי להתבונן מהם חלקי הפסוק הזה. נאמר בקיצור, בלי הרבה הסבר, שאם אני אומר שכל הפסוק הוא תמיהה המתקיימת – אלה מוחין של אצילות. גם שיש שאלה, ולא מובן בשכל בכלל – ככה זה. מה אפשר לעשות – ככה זה, למרות שלא מובן, כן "הבן יקיר לי אפרים". אם אין לי את המוחין דאצילות, ואני קורא עדיין כשאלה – האבא מתייחס כעת לבן שסטה מן הדרך, ובאמת יש לו בראש שאלה האם אני יכול לאהוב את הבן הזה?! אבל באיזה שלב השאלה מתהפכת אצלו. אם מתהפך תיכף, "הבן יקיר לי אפרים?", אבל "אם ילד שעשֻעים", הוא ילד שעשועים שלי, אני מאד אוהב אותו – זה מוחין דבריאה. אם גם "אם ילד שעשעים" חלק מהתמיהה, ורק "כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד" כבר מתהפך – אלא מוחין דיצירה, שם הזכירה, "תפארת גופא", "עוד" הוא הגוף (כעת אומרים אותיות פורחות של קבלה). אם גם זה תמיהה, ורק בסוף "על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם הוי'" אלה מוחין דעשיה של קדושה. אם מפרשים כמו המלבי"ם, שגם הסוף נשאר שאלה והאבא לא מסוגל להתהפך… לומדים מכל זה שהאבא בסופו של דבר חייב להתהפך, כמה שיש לו עצבים על הבן שלו (שהלך אחר עצבים) – הוא חייב להתהפך בסוף. הקב"ה מיד מתהפך, לפי חז"ל אין שניה אחת שהוא ממש רוגז. אם מתהפך רק בסוף, "על כן המו מעי לו וגו'", אלא מוחין דעשיה דקדושה. אם אפילו שם לא – הוא לא במוחין דעשיה של הקדושה אלא במקום אחר.

ג. "אפרים מתנודד" – תשובה על התשובה

"שמוע שמעתי אפרים מתנודד"

נאמר עוד ווארט אחד ונעשה הפסקה לנגינה: אמרנו ש"הבן יקיר לי אפרים" בא בהמשך ל"רחל מבכה על בניה". מה כתוב באמצע? יש כמה פסוקים באמצע. מיד אחרי שכתוב "ויש תקוה לאחריתך נאם הוי' ושבו בנים לגבולם" הפסוק הבא הוא "שמוע שמעתי אפרים מתנודד". הנביא אומר "שמוע שמעתי" – פונה לאפרים, מדבר על אפרים בן-בנה של רחל – "אפרים מתנודד". מה פירוש "אפרים מתנודד"? הכל כלפי אפרים, הילד השובב, ו"מתנודד" פירושו כאן שהוא מתחיל להתחרט. כאן אנחנו בירמיהו הנביא. אמרנו שהריכוז הגדול של אפרים הוא בהושע, שסיומו ב"שובה ישראל עד הוי' אלהיך", שמתחיל הכי רע לגבי אפרים – מכור לע"ז לגמרי – ובסוף מתהפך, שהוא עצמו אומר "מה לי עוד לעצבים", זורק את העצבים שלו. אבל כאן מתחיל "שמוע שמעתי אפרים מתנודד".

תשובה לאחר שיבת ציון – תשובה על התשובה

הפסוק הזה נאמר מיד לאחר "ושבו בנים לגבולם". נחזור, על מה רחל מתפללת? על שיבת ציון, שהבנים יצאו מהגלות. זו תשובה. בהרבה פסוקים בתנ"ך תשובה היא לצאת מהגלות פשוטו כמשמעו – שהיהודי יקום מאמריקה (ארץ אשור), מרוסיה (ארץ מצרים), מאיפה שהוא נמצא, ויבוא לארץ ישראל. חזרת כל עם ישראל לציון נקראת תשובה בהרבה פסוקים בתנ"ך. גם כאן, "יש שכר לפעולתך… ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך… ושבו בנים לגבולם", ארץ ישראל. אחרי זה נאמר "שמוע שמעתי אפרים מתנודד" – מה הכוונה? נאמר את המשך הפסוק – "שמוע שמעתי אפרים מתנודד [והוא אומר לה'] יסרתני [לשון יסורים ולשון מוסר] ואוסר [קבלתי את המוסר שלך] כעגל לא לֻמד, [ואפרים מתחנן לה'] השיבני ואשובה כי אתה הוי' אלהי". אלה דברי אפרים. אחר כך יש עוד פסוק של דברי אפרים, ואחר כך הפסוק "הבן יקיר לי אפרים". אחרי שני הפסוקים של הבעת החרטה והתשובה של אפרים, לאחר שהוא שב לציון, אחרי "ושבו בנים לגבולם", כתוב "הבן יקיר לי אפרים". אפרים שב לציון, ואז יש שני פסוקי תשובה וחרטה – תשובה על התשובה. מאד נוגע לדור שלנו, שאחרי התשובה בגשמיות מגיע הזמן שאפרים צריך להתחיל להתנודד. אז הוא אומר לה' – "השיבני ואשובה". קודם הייתי "כעגל לא לומד", ועכשיו – כשהוא נמצא בארץ – אני מתחנן לך ה' "השיבני ואשובה כי אתה הוי' אלהי".

תשובה על התשובה – "כי אחרי שובי נחמתי" – הופכת ל"הבן יקיר לי אפרים"

אחר כך הוא אומר "כי אחרי שובי נחמתי" – אחרי התשובה נחמתי. זה הפסוק המובהק של המושג בחסידות שצריך לעשות תשובה פעם אחת ואחר כך שוב תשובה – תשובה על התשובה. "אחרי שובי נחמתי" על איפה שהייתי בתשובה הראשונה שלי, "אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך". בזכות התשובה הראשונה שלי קבלתי איזו דעת, אבל "אחרי הודעי", אחרי הדעת שקבלתי ובגלל הדעת שקבלתי, אני "ספקתי על ירך" מתוך חרטה של תשובה, "בֹשתי וגם נכלמתי". כתוב שמי שמגיע לשלב הזה, שאומר אחרי התשובה הראשונה, על התשובה הראשונה, "בשתי וגם נכלמתי" – ר"ת בן – הוא בן, לכן הפסוק הבא הוא "הבן יקיר לי אפרים". "בשתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי"[יא] (ר"ת חן כמו חטאות נעורים[יב]). זו התשובה על התשובה של אפרים, ואחרי "בשתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי" מגיע השיא שעל שמו נקראת ההפטרה כולה, "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשֻעים וגו'". במה זה תלוי? בכך שאפרים מתחיל להתנודד, מלת מפתח כאן, וה"מתנודד" שלו מביא אותו ל"אחרי שובי נחמתי", אחרי ה"ושבו בנים לגבולם" "נחמתי, ואחרי הודעי ספקתי על ירך, בשתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי". מי שמגיע לדעת הזו, לתשובה על תשובה, עליו נאמרת התמיהה המתקיימת של "הבן יקיר לי אפרים".

"מתנודד" – הרגשת שתי הנטיות בנפש

לפני ההפסקה, רק נסביר קצת מהו ה"מתנודד" – כבר פירוש עמוק בחסידות[יג]. כתוב ש"מתנודד" הוא כאשר מתגלים בתוך הנפש שני צדדים הפכיים ומנוגדים, שתי נטיות. הכי פשוט שיש לאדם נטיה לטוב ונטיה לרע, נקרא בכל הספרים יצר הטוב ויצר הרע. סתם אדם, גם כשהוא פותח את ספר התניא – ספר היסוד של החסידות – ולומד שיש לי נפש אלקית ונפש בהמית, הוא לא מזהה במוחש ממש שקיים אצלו פיצול אישיות. לשם כך צריך פסיכיאטר חסידי (משפיע אמיתי). אבל כשהוא מתחיל באמת להתבונן פנימה – גם באלקות, וגם במשמעות של זה לגבי עצמו – הוא מתחיל יותר ויותר להרגיש את הניגוד הפנימי, את פיצול האני שלו. אז הוא מתחיל להרגיש את עצמו כל הזמן בנד-נד – ההרגשה הזו היא ראשית התשובה על התשובה. ההרגשה שאני מתנודד. למה כתוב "שמוע שמעתי"? כתוב הפירוש שהנביא אומר שאני שומע שלפעמים הוא הולך לכיוון הזה ולפעמים לכיוון ההפוך – "שמוע שמעתי אפרים מתנודד". למה אפרים הוא הדוגמה הכי טובה למישהו שמתנודד? כתוב שבשם אפרים גופא יש שני ניגודים – כמו שנסביר בהמשך.

התנודדות אפרים וסוד התנודדות-התפוררות הארץ

יש בקבלה ובחסידות שאפרים הוא אפר-מי או אפר-ים. על פי פשט אפרים הוא לשון "פרו ורבו", "כי הפרני אלהים בארץ עניי", אבל מסבירים שהמשמעות הבסיסית ביותר של השער של פרו – פר (שער הוא בסיס של שרש, ויש הרבה שרשים שיוצאים משער פר) – היא לשון פירורים. זה על פי פסוק אחר בנביא, שכתוב "פור התפוררה ארץ". גם פסוק מופלא, בספר ישעיהו – "רֹעה [לשון להריע ולרועע, שבירה] התרֹעעה ארץ, פור התפוררה ארץ, מוט התמוטטה ארץ. נוע תנוע ארץ…". ארבעה לשונות – רֹעה, פור, מוט, נוע. יש רמז שסופי התיבות של ארבעת הלשונות האלה (רֹעה, פור, מוט, נוע) כותבים למפרע ר"ת של מלה מאד חשובה – עטרה. "בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתֻנתו וביום שמחת לבו" – פסוק שהולך על יום כיפור. אמרנו שאפרים מלווה אותנו מהפטרת ראש השנה עד יום כפור, אבל ביום כפור הוא מתעצם מאד, כי אפרים בשינוי קל הוא כִפֻרים (בחילוף א-כ דאכב"י, וכן לפי הקבלה א ו-כ הן שתי אותיות הכתר באלף-בית). גם ביום הכפורים עיקר השער הוא פר (וכידוע שיום הכפורים הוא כמו פורים – בשניהם יש גורל וכו'), ו-פר הוא בעיקר לשון "פור התפוררה".

ביאת המשיח בזכות "אפרים מתנודד" – סוד גילוי העטרה

נחזור: יש כאן להתרועע, להתפורר, להתמוטט ולנוע – סופי תיבות עטרה למפרע. מהי עטרה בקבלה? יש מושג גילוי העטרה – זו העטרה על הברית. שלמות התשובה היא שה' מל את הלב שלנו מלמעלה. אנחנו מצווים "ומלתם את ערלת לבבכם" מלמטה, אבל תשובה שלמה היא שה' מל את לבבנו מלמעלה, ואז יש מושג גילוי העטרה. העטרה היא שרש נשמת אפרים. הברית עצמה היא יוסף, אבל העטרה היא שרש נשמת אפרים. כלומר, כל מה שמדברים כאן על אפרים, שהוא יום הכפורים, הוא תקון העטרה. עטרה היא כתר – כתר על הברית – וכתר הוא מלכות. בסופו של דבר יהודה הוא המלך, דוד מלכא משיחא, אבל הכתר, העטרה שלו, שרש המלכות, הוא אפרים. בהמשך נסביר יותר שיש משיח בן יוסף, שנקרא בחז"ל משיח בן אפרים, ויש משיח בן דוד. אפרים הוא העטרה, והעטרה הזו רמוזה כאן בכל הלשונות הללו – לכאורה השליליים ביותר – שהארץ מתמוטטת. מה זאת אומרת? שיש מצב שיהודים חוזרים לארץ, מקימים כאן מדינה וכו', ופתאום מרגישים שהעסק כאן מתפורר. זה שרש ה"מתנודד", התנודה של אפרים. כך כתוב, ממש מפורש בחסידות, כמאה וחמשים שנה לפני המדינה. כתוב ש"אפרים מתנודד" הוא "פור התפוררה ארץ" לאחר "ושבו בנים לגבולם". אבל התשובה הזו היא משהו משיחי לגמרי, בזכות ה"אפרים מתנודד" יבוא המשיח – משיח בן אפרים, שהוא עצמו יהיה העטרה של משיח בן דוד.

אפרים – התנודדות הפרט (פר) בין התכללות באחדות (א) לנפרדות וריבוי (ים)

איזו עוד מלה יוצאת משער פר, לשון התפוררות? פרט. התפוררות היא לפירורים-פרטים, כל פרט בפני עצמו הוא פירור. מה שני הכחות שמושכים את אפרים לשני כיוונים? יש כמה הסברים בחסידות, אבל ההסבר הפשוט הוא שה-פר שלו נמשך ל-א ונמשך גם ל-ים. השם אפרים – העיקר אותיות פר, אבל תנועה אחת היא שה-פר נמשך ל-א, כל הפירורים נמשכים להתבטל ולהתכלל באחדות הפשוטה, ותנועה הפוכה היא שה-פר נמשך ל-ים, ללשון הרבים, שיש כח שמושך כל אחד מהפרטים להיות גלוי כדבר נפרד בפני עצמו (גם פרד משער פר[יד], אחד השערים הכי עשירים בלשון הקדש). המשיכה שהפרטים יתגלו מתוך הכלל, וכל פרט יתפוס מקום, ולכל פרט מגיעה איכות חיים ברמה הכי גבוהה – זו משיכת ה-פר לריבוי והתגלות, כמו ילד שדוחף לצאת מהרחם, להוולד וללכת לכיוון הריבוי של ה-ים. זה הסבר אחד ל"מתנודד" של אפרים. לכל דבר יש שרש בקדושה, לשני הכיוונים. השרש בקדושה של ה-פר שנמשך להתכלל ב-א הוא "פרט שצריך לכלל", מהמדות שהתורה הקדושה נדרשת מהם. ומשיכת ה-פר ל-ים, לריבוי, להתגלות, להיות דבר נפרד בפני עצמו, שרשה בקדושה הוא "כלל הצריך לפרט" – הכלל רוצה לגלות את הפרטים שבו, הכח הטמון בו. זה יותר קרוב לפשט של אפרים, פרו ורבו, שהאבא והאמא רוצים להוליד כמה שיותר ילדים בעולם, שכל אחד יהיה מהות בפני עצמו.

נעשה הפסקה. עד כאן ראינו שעיקר תיקון אפרים בימים האלה הוא שלאחר שהוא שב פעם ראשונה – ברוך ה' הרבה מעם ישראל כעת בארץ, עם כל הנסים והנפלאות שה' עשה לנו, כאשר רוצים שה' יבוא עכשיו ויגאל אותנו גאולה אמיתית ושלמה על ידי משיח צדקנו צריך להכנס למהלך הבא, שמתחיל ב"שמוע שמעתי אפרים מתנודד" וסיומו הטוב "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשֻעים".

נזמין את עובד שינגן לנו עוד כמה ניגונים. לחיים לחיים.

ניגנו "תרין תפוחין", "כי אנו עמך" וכו'.

ד. תשע"ד: "על פי שני עדים" – יהודה ואפרים

נבואת חבור יהודה ואפרים – חבור ממלכת הדרום (ימין) וממלכת הצפון (שמאל)

לחיים לחיים. אמרנו שכל עם ישראל נקרא אפרים, אבל יש בתנ"ך הרבה פעמים שמחלקים את עם ישראל לשנים, יהודה ואפרים. כמו בתולדות עם ישראל: ממלכת הדרום, הימין, החסד, היא מלכות יהודה; ואילו ממלכת הצפון, השמאל (מתאים גם למושגים המודרניים של ימין ושמאל), הוא אפרים. הימין הוא יהודה והשמאל אפרים[טו]. בימין יש שני שבטים ובשמאל, באפרים, עשרה שבטים. אבל המלכות שה' מבטיח לעולם ועד היא לבית דוד, לימין. גם בית המקדש נמצא בחלק של הימין. היות שגם המלכות העיקרית של עם ישראל ניתנה לימין וגם בית המקדש ניתן לימין, לכן השמאל – במודע או לא-במודע (אז היה מאד במודע, היום או שכן או שלא) – מקנא בימין. לכן בשורת הגאולה בנביא היא "וסרה קנאת אפרים" – שקנאת אפרים ביהודה תסור – "וצֹררי יהודה יכרתו". כמו שקנאת אפרים ביהודה תסור כך "וצֹררי יהודה יכרתו" – יש פירוש שהכוונה לאפרים הצורר את יהודה ויש פירוש שהכוונה לאומות העולם הצרות ליהודה, אך בפשט משמע (וכן יש מפרשים על דרך הפשט) ש"צֹררי יהודה" היינו מה שיהודה צר את אפרים, כי ההמשך הוא – "אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצֹר את אפרים". לכן מפרשים ש"וצֹררי יהודה" – אף שמשמע שהכוונה מי שצורר את יהודה, הכוונה שזה הניגוד – "ויהודה לא יצֹר את אפרים". בכל אופן, רואים מהפסוק שגם בזמן הבית וגם בזמן הגלות יש עימות ומתח גבוה מאד בין אפרים ליהודה (ואף היו מלחמות ושפיכות דמים לרוב ביניהם). שוב, מצד אחד אפרים הוא כל עם ישראל, ומצד שני הוא עומד כאן בעימות נגד יהודה. באמת, יהודה ואפרים משלימים. יש לזה גם רמז מאד יפה במספר. יש כלל גדול בקבלה, ששני שמות שמשלימים אחד את השני יוצרים יחד רבוע – מספר משוכלל ומושלם. אפרים יהודה עולה יט (חוה, אם כל חי) ברבוע – סימן שבאמת צריכים את שניהם יחד שיתחברו.

יהודה ואפרים היום – הצבור הדתי והצבור החילוני

במלים הכי פשוטות היום, מי הוא הצבור שנקרא יהודה ומי הצבור שנקרא אפרים? היום אומרים שיש דתיים ויש חילונים, שני צבורים גדולים. הרוב הוא אפרים. אם כן, כל מה שדברנו קודם על "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשֻעים" ומה שקדם – ש"אפרים מתנודד", ועוד יותר קדם, ש"חבור עצבים אפרים הנח לו", עד שתופס את עצמו ו"אפרים [אומר] מה לי עוד לעצבים" – שייך למצב היום. רואים שכל הנביאים, ובפרט הנביא הושע, מתנבאים בעיקר לאפרים. כמה שהצבור הזה לכאורה, בעיני יהודה, סטה מן הדרך – ה' הכי אוהב אותו, הכי רוצה אותו. כמובן, ה' רוצה שהוא יחזור בתשובה, מתוך מצב שכאילו נואש – שאין סיכוי שהוא יחזור בתשובה. המצב הוא שאין סיכוי, הוא בשלו, ניט-שייך, "הנח לו", תניח לו, ואף על פי כן. צריך שנבין למה ה' צריך גם את יהודה וגם את אפרים, ואם יש "שני כתובים המכחישים זה את זה" בעם ישראל אז חייב ש"יבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם", יעשה שלום ביניהם ויבטל את הקנאה וצרות העין – "צֹררי יהודה" גם מלשון צרות עין. לכאורה ה"צֹררי" יותר חמור מהקנאה. אם הקנאה היא מאפרים ליהודה וה"צֹררי" מיהודה לאפרים, זאת אומרת שיש עוד יותר בעיה באהבת ישראל אצל הדתיים מאשר אצל החילוניים בהתחלה, עד שבא מלך המשיח ומגלה מודעות אחרת, שמבטלת את קנאת אפרים, מבטלת את צֹררי יהודה. צריך להבין מה זה.

תהא שנת עד

כדי להבין ננסה להתבונן בזה על פי הסימן של השנה הזו. הרי יש מצוה לחיות עם הזמן, והפתגם של אדמו"ר הזקן "לחיות עם הזמן" אומר הרבה דברים – לחיות עם פרשת השבוע, עם החגים, וודאי עם הענינים והרמזים המיוחדים של כל שנה. אדמו"ר הזקן עצמו כתב והדגיש בתניא שכל שנה יש אור חדש שלא היה מעולם – שנה לשון שינוי. כל שנה היא שינוי מובהק גם בראש שלי – ראש השנה, לשנות ראש. כל שנה צריך לשנות ראש. מי שמשדר על האור החדש שיורד לעולם בתקיעת שופר – אוטומטית שינוי הראש הוא בהתאם, בהתאם למה שמהדהד באויר מתקיעת השופר. השנה הזו היא שנת תשע"ד. עד כאן אמרנו כמה וכמה רמזים של גימטריא ל-תשעד, אבל אנחנו יודעים שהרבי אהב – בפרט בשנים האחרונות – לדרוש את השנים בר"ת, בסדרת השנים של "תהא שנת…". זה לא עובד לפני או אחרי הת"שים, רק במאה השנים האלה. אז צריך להתחיל עם הפרט-קטן שבא אחרי הת"ש… אנחנו בתהא שנת ע"ד. עוד לפני הר"ת, אפשר לומר "תהא שנת עד" – שתי מלים פשוטות, או עֵד או עַד. המלה עַד עצמה יכולה להיות שני דברים שונים, או "עד הוי' אלהיך" ו"בטחו בהוי' עדי עד", או "בבקר יאכל עד" בו מתברך בנימין (בנה השני של רחל), "עד" במובן של שלל (יש גם עדי – תכשיט). אז עוד לפני הר"ת יש לנו את הדברים הפשוטים של תהא שנת עֵד או שנת עַד (יכול להיות גם עֹד, חסר כתיב, כמו בפסוק בסיום המבול "עֹד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו", נמצא שישנם "שלשה עדים", וכמו שיתבאר).

"שני עדים" – כל "יקום דבר" במציאות דורש לפחות שתי נקודות מבט

בהשראת ה"עֵד" נפתח בפסוק מהתורה (עד כאן דברנו על פסוקים מהנביא). כתוב "לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר". פסוק מאד חשוב, שבכל מלה בו מדייקים חז"ל. בכל הפסוק הזה יש עד אותיות. מהבטוי "עד אחד" בפסוק הזה לומדים חז"ל שכל מקום שכתוב "עד" סתם (בלי "אחד") הכוונה לשני עדים. שוב, יש עד אותיות בפסוק. מה זה רומז לי לגבי השנה הזו? שאם "תהא שנת עד" – חייבים להיות לפחות שנים. זו חייבת להיות שנה כפולה, "כפלים לתושיה", לא יכולה להיות שנה פשוטה. באמת השנה הזו היא 'כפולה', יש בה שני אדרים – זו "שנה תמימה", שנה מעוברת, שני עדים. זה שאדר יכול להתחלק לשנים גם רמוז במזל שלו, דגים, לשון רבים, ומיעוט רבים שנים (ויש מי שמפרש ששני האדרים הם בעצמם כנגד שני בני יוסף, אפרים ומנשה, שנתברכו בדגים – "וידגו לרב בקרב הארץ"[טז] – שעל כן אין עין הרע שולטת בהם ובכל מצב הם "הבן יקיר לי אפרים אם [ר"ת אפרים מנשה] ילד שעשעים"). למה צריכים להיות שני עדים כדי להעיד על מציאות אחת כדי ש"יקום דבר"? כי לא מספיק להסתכל על המציאות מתוך נקודת מבט אחת. חייבים להסתכל על המציאות משתי נקודות מבט. אפילו העובדה שלאדם יש שתי עינים באה כדי לאזן את המבט שלו, איזון מיניה וביה. אבל כדי שדבר יקום במציאות צריך ששני אנשים בבת אחת יסתכלו על אותו דבר משתי נקודות מבט ממש.

גם ה' דן לפי שתי השקפות – "אל דעות הוי'"

אם כותבים עד הפוך זה דע – "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה". כתוב על ה' יתברך "אל דעות הוי'" – גם לה' לא מספיקה דעה אחת. דעה היא השקפה על המציאות – איך מביטים ומודדים את המציאות. אפילו ה' עצמו הוא לא עם דעה אחת, הוא "אל דעות", מיעוט רבים שנים – יש לו שתי דעות על המציאות. בלשון הקבלה, יש דעת עליון, ראית המציאות כשמסתכלים מלמעלה למטה, ודעת תחתון, ראית המציאות כשמסתכלים מלמטה למעלה. רק כשמסתכלים על המציאות משתי נקודות מבט "יקום דבר" – אפשר לדון, לחייב את החיב ולזכות את הזכאי. מכל יתורי הלשון בפסוק לומדים איזה עונש אחר – "לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא"[יז]. כמובן השאלה הכי בולטת בפסוק, אם מספיקים שני עדים למה כתוב "או על פי שלשה עדים". גם מכך יש הרבה דינים שלומדים חז"ל. בכל אופן, כמו שלה' יש שתי דעות, כך לגבי כל מציאות צריכות להיות שתי דעות.

הפיצול בעם ישראל – שתי השקפות עולם הכרחיות

עיקר הווארט שלנו, שגם בעם ישראל – למה חייב להיות כזה פיצול? קודם דברנו על פיצול פנימי בתוך אפרים, שהוא עצמו סימן של תשובה על תשובה – תופעה מאד חיובית, הכרחית. אבל קודם יש את הפיצול הזה בין יהודה לאפרים, שבלשון גסה אמרנו בין דתיים ללא-דתיים. הרבי לא אהב את המלה חילוניים, כי כאילו מחליט – כאילו אומר "הנח לו", להשאיר אותו חילוני. אין כזה דבר, יהודי הוא יהודי, עם לב חם לכל הקדוש לישראל. בכל אופן, היות שכך מדברים בצבור, ואנחנו רוצים להמחיש את הענין, נשתמש בלשון של הרחוב – שיש דתיים ויש חילונים. אבל הכל עם ישראל אחד. חייבים את שתי הדעות. איך שהדתי מסתכל על המציאות מתוך עיניו זו השקפה אחת, ואיך שהחילוני – אפרים לפני תהליך התשובה שלו (וגם אחרי – בתשובה שלו הוא מתקן את נקודת המבט שלו על המציאות אבל לא משנה אותה להשקפה ההפוכה של יהודה, הוא עדיין נשאר 'מציאותי' לגמרי[יח], בדעת תחתון על המציאות) – מסתכל על המציאות זה עד שני. מה הפסוק אומר? "לא יקום עד אחד באיש" לכל דבר – לא יכולה להיות רק השקפה אחת, חייבים שתי השקפות יחד.

"שמע ישראל… הוי' אחד" – אמוני-דתי-חילוני

לפי זה נפרש "או על פי שלשה עדים" – הכי טוב שלשה. שנים מספיקים, אבל הכי טוב שיהיו שלשה, כמו "עד שיבוא הכתוב השלישי" (המדה האחרונה, ה-יג, של המדות שהתורה נדרשת בהן, כנגד מדת הרחמים ה-יג, "'ונקה' לשבים", המדה של הדור שלנו), כמו השותף השלישי בין האיש והאשה. זו בעצם נקודת המבט של המשיח – הוא לא דתי ולא חילוני, משהו שלישי, משהו אחר, שבעצם כולל את כולם. מתי מכוונים זאת? כשאומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" בעינים סגורות – אחד כולל ח, חילוני, ו-ד, דתי, אבל בלי ה-א, עצם האחדות, זה לא כלום. מהי ה-א? נאמר ש-א היא אמוני – אחד שמאמין ("המאמין לא יחיש"). מיסודי היסודות של הבעל שם טוב שהאמונה היא לא רק בה' אלא בכל יהודי. כמו שמאמינים בה' אף שאיני רואה אותו, כך צריך להאמין שיש "חלק אלוה ממעל ממש" בכל יהודי, ולכן "הבן יקיר לי אפרים" בתמיהה מתקיימת. לכן הוא לא נוקט בשום קיצוניות, בשום צד, כי כולו אמוני – מאמין בכולם. אם יש את האמוני הזה, שהוא בעצם המשיחי, יחד עם החילוני והדתי – יש לנו אחד, "גוי אחד בארץ". כתוב "אתה אחד [ה' אחד] ושמך אחד [התורה היא השם של הקב"ה והיא אחת] ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ". יש לחשוב זאת כאשר אומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

אי אפשר להסתפק בדעת עליון

מה אמרנו? ש"תהא שנת עד" ו"לא יקום עד אחד באיש" לכל דבר, אלא "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר", ואם אני הופך את עד הוא דע. רק דע אחד הוא ר"ת דעת עליון. לא מספיקה דעת עליון. אפשר לחשוב שמספיק איך שה' רואה את הדברים מלמעלה, אבל החידוש הוא ש"לא יקום עד אחד" (אחד רומז לה'). הפסוק הזה מתחיל לומר משהו מאד מפתיע – שכדי לדון את המציאות בארץ לא מספיק גם "עד אחד", גם אותו "אחד" שהוא עד, ואיך שהוא רואה מלמעלה, לא מספיק. חייבים גם עד שרואה את המציאות מלמטה, מתוך עיני בשר של בן-אדם, עינים חילוניות. עוד פעם, אם זה רק "עד אחד" מלמעלה, זה עד מאד דתי, "עד אחד" שעליו כתוב "לא יקום עד אחד באיש" לשום דבר. צריך "על פי שני עדים" והכי טוב "על פי שלשה עדים יקום דבר". כשאומרים את המלה דע, אם רק דע ר"ת "דעת עליון", וזה לא מספיק, אז צריך דעת שלמה – דעת-עליון-תחתון. כתוב שרק יהודי הוא בר-דעת, ועצם המלה דעת כוללת גם את העליון וגם את התחתון – שתי הדעות, שני העדים (כמו "ועמך כלם צדיקים" – בכל יהודי יש שני צדיקים, צדיק עליון, הרואה את המציאות מלמעלה למטה, וצדיק תחתון, הרואה את המציאות מלמטה למעלה).

שני עַדים – "עדי עד" – "עד ועד בכלל"

אמרנו שעֵד הוא גם עַד. אם יש שני עֵדים צריכים להיות גם שני עַדים – מי הם? קודם הזכרנו שני פסוקים מקבילים, "ושבת עד הוי' אלהיך" ו"שובה ישראל עד הוי' אלהיך". אפשר לומר שיחסית התורה היא מלמעלה למטה והנביא מלמטה למעלה (כמו שמשה קרוב לשמים וישעיהו קרוב לארץ כנודע). גם הזכרנו פסוק מאד מפורסם, שאומרים בתפלות שלנו – "בטחו בהוי' עדי עד". אפשר לומר "תהא שנת עדי עד" – ה"עדי" הוא רק מעבר, אבל כשאומרים "עדי עד" כבר יש שנים. מה פירוש "עדי עד"? בלשון חז"ל זה "עד ועד בכלל". אם יש "עד ולא עד בכלל" – שמתקרבים ליעד (גם לשון "עד", "תהא שנת יעד", שנה שעלינו להגיע ליעד), מגיעים לשער אבל לא נכנסים לגמרי (מסתפקים בכמעט) – זה רק עד אחד, ועל זה נאמר "לא יקום עַד אחד באיש" לשום דבר. אבל אם זה "עד ועד בכלל", מגיעים עד הדבר וגם נכנסים פנימה, מתעצמים איתו לגמרי (עד שמשיגים בו עֹד ועֹד, "ברכה עד בלי די"), זה כבר "עדי עד" ("עדים מהר חורב", שני כתרים-עטרות כנגד "נעשה ונשמע", "עד ולא עד בכלל" ["נעשה"] ו"עד ועד בכלל" ["ונשמע"]) – פעמיים עד, שני עדים, "בטחו בהוי' עדי עד".

סדר הופעות "עדי עד" בתנ"ך – שלמות שתי הדעות בהכנעה-הבדלה-המתקה

כמה פעמים כתוב בתנ"ך "עדי עד"? אמרנו פסוק אחד, "בטחו בהוי' עדי עד". אם בודקים מוצאים שבכל התנ"ך יש שש פעמים "עדי עד". כל שלש פעמים "עדי עד" שוים דעת. ידוע שכל דעת כוללת שש פעמים דעה (שש דעות), לכן בזהר כתוב שהדעת היא "מפתחא דכליל שית". אצל הרמב"ם (בהלכות דעות) דעה היא לא שכל אלא רגש, מדה. הדעת היא המפתח לפתוח את חדרי הלב, את כל ששת הרגשות של הלב. הגימטריא – מאד יפה – ששש פעמים דעה עולה בדיוק דעת. עדי-עד עולה דעה-דעה (אם מחלקים את ה-י של "עדי" לפעמיים ה), אז שש פעמים דעה זה ג"פ "עדי עד". אם יש בתנ"ך שש פעמים "עדי עד" זה פעמים דעת – אמרנו שכל דעת כוללת דעת-עליון-תחתון, אבל החלוקה לשתי דעות עוד יותר מפורשת כאשר יש פעמיים דעת, דעת עליון ודעת תחתון. מה הפסוקים? שנים של הכנעה – "יבֹשו ויבהלו עדי עד" ו"להשמדם עדי עד" (שני פסוקים בתהלים). נראה שיש שני פסוקי הכנעה, שני פסוקי הבדלה ושני פסוקי המתקה. יש כלל גדול מהבעל שם טוב שיש שלשה שלבים בעבודת ה': הכנעה – להכניע את הרע. הבדלה – גילוי העטרה שהזכרנו קודם, שהטוב יתגלה בנפרד לגמרי מהרע. המתקה – שאפשר לחזור לרע ושהטוב ימתיק אותו לגמרי, יהפוך אותו לטוב (מאד), עיקר היעד. שני פסוקים ההכנעה הם "יבשו ויבהלו עדי עד" ו"להשמדם עדי עד". שני פסוקי ההבדלה הם "גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך" ו"זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה" (גם שני פסוקים בתהלים, שניהם באותו פרק – פרק קלב בתהלים). שני פסוקי ההמתקה (בנביא ישעיהו) – "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים" ו"שישו וגילו עדי עד" (פסוק של גאולה). בכל זוג, הראשון הוא של דעת תחתון ואילו האחרון של דעת עליון. אז "תהא שנת עדי עד" עם כל ה"עדי עד" – פעמיים דעת – שיש בכל התנ"ך כולו.

אפרים – "עד אחד", "שני עדים", "שלשה עדים" (חש-מל-מל)

אמרנו שכל זה לפני שניתן כמה רמזים אפשריים לר"ת תהא שנת ע"ד – רק דרשנו את ה"עד" עצמו. אולי נקשר עם אפרים. עם כל העֵדים והעַדים אנחנו מדברים הערב בעיקר על יקרת אפרים, שכל היוקר של ישראל נלמד מהתמיהה המתקיימת של "הבן יקיר לי אפרים". בפסוק של עד אותיות כתוב "לא יקום עד אחד… על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר". יש "עד אחד", "שני עדים" ו"שלשה עדים", רק שה"עד אחד" הוא 'לא' וה"שני עדים" וה"שלשה עדים" הם כן-כן. לא-כן-כן הוא סדר שבקבלה נקרא חש-מל-מל (מל = כן). ה"עד אחד" כאן הוא משהו מאד גבוה, כמו שאמרנו. כמו שבהלכה כתוב "יחיד ורבים הלכה כרבים" – מסבירים שהיחיד כולו דעת עליון, אבל לכן ההלכה לא כמותו. ה"רבים" כוללים דעת תחתון, ולכן הלכה כמותם. שוב, ה"עד אחד" הוא מאד גבוה – כל כך גבוה, שהמציאות לא כמוהו, ההלכה לא כמוהו. עד אחד הוא אור מאד גבוה, אבל העצמוּת לא שם. יש "עד אחד" לא, "שני עדים" כן ו"שלשה עדים" כן – קוראים לסדר הזה חש-מל-מל. זאת אומרת שהמל-מל בנוי על החש, הכן-כן מיוסד על הלא. המלה השניה מתחלת הפסוק היא "יקום", בגימטריא יוסף, והמלה השניה מסוף הפסוק היא גם "יקום". יש בפסוק חן, סימטריא, של יקום-יקום, יוסף-יוסף. כלומר, ה"יקום" בסוף תלוי ב"[לא] יקום" בהתחלה. כל זה כדי להצדיק את הסדר של "עד אחד", "שני עדים" "שלשה עדים" (כמו שסופרים 1-2-3) – ששוה יחד אפרים. איך יכול להיות? "עד אחדשני עדים" כבר נשמע יותר… כאשר ה-א של אפרים היא 1000, אז הוא עולה 1330, בדיוק "עד אחדשני עדיםשלשה עדים". כלומר, אפרים הוא כל התהליך הזה.

פסיקה במציאות (לא לפי דעת עליון אלא) לפי ריבוי דעות – "יחיד ורבים הלכה כרבים"

קודם יש שלילה – אפרים בעצמו הוא זה ששולל את דעת עליון. "יחיד ורבים הלכה כרבים" זו מנטליות של אפרים. מי שרק דתי לא חושב ככה לכתחילה. נקח דוגמה קיצונית, שאולי היחיד הוא הרבי – איך ההלכה? מה שהרבי אומר. מה משנה מה שכולם אומרים?! אם הרבי אומר ככה וכולם אומרים אחרת – פשוט אצלו שהרבי צודק. על זה פתאום בא הפסוק, שגם על משה רבינו נאמר "לא יקום אחד באיש לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא". "על פי שני עדים [שלא יכולים להיות משה ואהרן, פסולים יחד, אחים, מדי קרובים – צריכים שתי נקודות מבט, ואתם שייכים לאותו דפוס חשיבה] או על פי שלשה עדים יקום דבר". הכל כדי להכנס לראש של שנת תשע"ד.

ה. "שלשה עדים" – שלש דעות בחדש תשרי

ע"ד – עלמא דאתכסייא בתוך עלמא דאתגלייא

אם יש רק שני עדים, מה יכול להיות רמז מאד מכוון של "שני עדים"? יש זוג מושגים בקבלה וחסידות, מספר הזהר והלאה, שיש שני עולמות – "עלמא דאתכסיא" ו"עלמא דאתגליא". יש את העולם המכוסה, הנסתר, הפנימי – הוא קיים, אבל הוא נסתר. כמו נשמה בתוך הגוף – לא רואים אותה, כמו שלא רואים את ה', אבל היא עולם שלם. איזה עולם הוא הנשמה? "עלמא דאתכסיא", ר"ת עד. ויש את הגוף, הלבוש של הפנימיות, שנקרא "עלמא דאתגליא". אז מה אומר שצריכים לפחות שני עדים? שצריך לחבר את שני העולמות – "עלמא דאתכסיא" ו"עלמא דאתגליא". הפסוק "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים" אומר שבאותיות י-ה ה' צר שני עולמות, עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, ושם אחד בתוך השני. באדם ה"צור עולמים" – ה-צור – היינו צדיק ורשע[יט]. בכל אחד יש צדיק ורשע, נפש אלקית ונפש בהמית, וה' שם את הצדיק בתוך הרשע. על זה כתוב "רשע מכתיר את הצדיק" (שעולה אפרים יהודה בהכאה פרטית, וכן "אולי ירחם" בהכאה פרטית!) – בהתחלה הרשע מכתיר אותו וחונק אותו, אבל בסוף הוא מכתיר אותו, שם לו כתר על הראש. זה תיקון אפרים, שהוא העטרה, כמו שהסברנו. זה ה"עדי עד" – "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים". אם כן, יש רמז של עד – שבשנה הזאת צריך להתבונן שבכל דבר יש ממד פנימי, עלמא דאתכסיא, וממד גלוי, עלמא דאתגליא, ולא סגי הא בלא הא. כמו בתורה, לא מספיק ללמוד רק הלכה ולא מספיק ללמוד רק חסידות – צריך ללמוד ולקיים את שניהם, גם הנסתר וגם הנגלה של התורה. כי כך ה' "אסתכל באורייתא וברא עלמא", וברא אותו בבחינת "צור" – "צר צורה בתוך צורה", כדרשת חז"ל[כ] על "אין צור כאלהינו", "אין צייר כאלקינו" (השונה מצייר בשר בדם שאינו מסוגל לצור צורה בתוך צורה).

"שלשה עדים" – שלש דעות

זה היה רמז בשביל "שני עדים". מה הרמז בשביל "שלשה עדים"? לפני שנסביר את ה"שלשה עדים" של "תהא שנת עד", צריך להסביר שיש גם שלש דעות. עד כאן רק אמרנו שיש דעת עליון, איך שמסתכלים על המציאות מלמעלה למטה, ודעת תחתון, מלמטה למעלה. לא הסברנו איך שמוסבר בחסידות, שכאשר מישהו מסתכל מלמעלה למטה הוא תופס שלמעלה היש האמתי ולמטה אין – "כולא קמיה כלא חשיב", המציאות התחתונה לא תופסת מקום. ממילא מובן הרבה יותר טוב מה שאמרנו קודם, שרק עם דעת עליון אי אפשר לדון את המציאות – אם כל מה שיש למטה הוא גארנישט אי אפשר לדון אותו, אי אפשר להתיחס אליו ברצינות. גם ה' לא רוצה כך תכל'ס, שלמטה הכל גארנישט, אבל זו דעת עליון. דעת תחתון – "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" – היא שלמטה יש ולמעלה אין. יש משהו פנימי, אבל איני רואה אותו, לכן אני מכנה אותו אין. אני מאמין בו, אבל לא רואה אותו. מה יכולות להיות שלש דעות? בשביל להסביר "שלשה עדים" צריך להבין מה הן שלש דעות. תמיד מדברים על שתי דעות, "אל דעות הוי'", אבל נסביר בקיצור מה השרש של שלש דעות בחסידות.

דעת הנעלם ודעת המתפשט – חבור החכמה והבינה וחבור המוחין והמדות

לא מזמן למדנו בתניא – מי שלומד את התניא לפי החלוקה השנתית של הרבי הקודם – את אגרת הקדש טו. שם הוא מסביר את המשמעות והפירוש של כל הספירות. בסוף האגרת הוא מסביר שיש שתי דעות. הוא לא משתמש בביטויים, אבל בלשון הקבלה קוראים להן "דעת הנעלם" ו"דעת המתפשט". הדעת העליון, שנקראת "דעת הנעלם", היא כח בנפש לחבר בין החכמה והבינה של הנפש, בין ה"ברק המבריק על השכל" לבין "רחובות הנהר", ההסבר הרחב של השכל, הביאור הטוב לאורך, לרוחב ולעומק של כל מושג לאשורו – להבין אותו טוב, לתפוס אותו טוב, לקלוט אותו טוב. הברק המבריק בפני עצמו, ברק החכמה, אם לא תופסים אותו הוא מיד בורח ונעלם, כמו ברק שנעלם. הכח להתחיל להאחז בברק החידוש, בהמצאה, ולהעביר אותו למוחין של הסברה – נקרא דעת הנעלם. זה הכח בנפש שמחבר בין החכמה ובין הבינה. מהי הדעת השניה? הדעת השניה בנפש היא הדעת שמחברת בין השכל בכלל והבינה בפרט – אחרי שכבר הגענו להסברה – למדות. או, בלשון אחר בחסידות, הכח בנפש להוריד רגש מרחם האם, שהיא הבינה של השכל. הדעת הראשונה היא לחבר בין החכמה והבינה, בין הברק ובין ההסבר, הביאור. הדעת השניה היא להוליד מתוך השכל – שכעת מובן ונקלט בכי טוב בנפש – את התוצאות, המדות. אם ה' הוא כזה טוב וגדול – ראוי לאהוב אותו. ואם ה' הוא אור אין סוף גם כאן ופה – אני נרתע ממנו, גם מתבייש ממנו, "בֹשתי וגם נכלמתי" שהזכרנו קודם. לפי ההבנה הטובה נולד רגש בנפש, אבל צריך כח של ריכוז – להתרכז טוב-טוב בהתבוננות – עד שמולידים רגש בנפש. זה הסבר של שתי דעות, לא בדיוק לפי ההסבר שלמעלה יש ולמטה אין לעומת למטה יש ולמעלה אין. זה הסבר אחר לשתי דעות – דעת הנעלם שנסתרת במוחין ודעת המתפשט שמתפשטת ומתגלה ברגש.

הדעת השלישית – הכח של "בכל דרכיך דעהו"

מהי הדעת השלישית, אם יש שלש דעות? הדעת השלישית היא הדעת של ההנהגה היום-יומית, מה שנקרא "הנהג בהן מנהג דרך ארץ". אדם גומר להתבונן ולהתפלל וללמוד את שיעורי התורה שלו וצריך לצאת לעבודה, ושם – במציאות התחתונה ממש – עליו לדעת את ה', בכל מה שהוא עושה, גם כשהוא אוכל וגם כשהוא ישן. איך קוראים לזה? חז"ל אומרים שיש מקרא אחד קצר שכולל את כל התורה כולה – הפסוק "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". יש דעת שהיא לגמרי מלמטה למעלה – "דעהו". כתוב ש"דעהו" היינו דע-ה-וה היא השכינה, האור ששוכן במציאות ממש, וה-ו היא קודשא-בריך-הוא שקדוש ונבדל מהמציאות. צריך לעשות יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה (וכל יחוד הוא כח של דעת, "והאדם ידע את חוה אשתו"), לקחת את הטבע ולחבר אותו לה' שלמעלה מהטבע – לקחת את הטבע ולנוסס אותו (להעלות על נס). זה כח מיוחד של דעת שיש ליהודי בנפש, אנחנו "מהלכים" בעולם – שכל הזמן יהודי הולך ויודע את ה' (מחזיר את הכל לה' בדרך-דעת של מלמטה למעלה, כמו שאומר דוד "[כי ממך הכל] ומידך נתנו לך"). הוא אוכל משהו, ומחבר את האוכל לאלקות, מתוך תודעה ש"לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם". זה "בכל דרכיך דעהו" – משהו אחר. אז מה הן שלש הדעות? כח בנפש לחבר בתוך השכל עצמו, כח בנפש לחבר את השכל לרגש, וכח כאשר אתה יוצא לרחוב לחבר את המציאות לה' (שזו התכלית ממש, העיקר). זו השלמות של "על פי שלשה עדים יקום דבר" – ממש "יקום דבר", שה"דבר" מלמטה יקום. ה"יקום דבר" הולך בסוף בעיקר על ה"או על פי שלשה עדים". עיקר החידוש הוא העד השלישי, שהוא הדעת השלישית.

חדש תשרי – מקדושת החגים ל"ויעקב הלך לדרכו"

לאור ההסבר הזה נסביר עוד דבר: איך לכוון את כל החדש הזה – החדש השביעי, המושבע בכל טוב (כתוב ששבע לשון שובע), החדש הכי מלא, כולל ומרוכז. החדש מתחיל בשני ימי ראש השנה, "יחיינו מיומיים", ואז יום כיפור (שנקרא ביחזקאל "ראש השנה"), עליו נאמר "ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו". בין ראש השנה ליום כיפור יש עוד שבעה ימים. אחר כך יש ארבעה ימים בין יו"כ לסוכות, שבעת ימי סוכות, ואז יום אחד של שמיני עצרת. כשמסיימים את שמיני עצרת מכריזים – הרבי מאד הדגיש מנהג זה של החסידים – "ויעקב הלך לדרכו", יוצאים למציאות. אחרי כל ריבוי החגים מגיעה שבת בראשית, מגיע הסוף של חדש תשרי – שנכנס לשבת נח – ויוצאים לעולם, שעל זה נאמר "ויעקב הלך לדרכו". לאיזו דרך הוא הלך? לדרך של "בכל דרכיך דעהו", ה"דרכו" של היהודי. התכל'ס של כל החגים היא להגיע בסוף ל"ויעקב הלך לדרכו" – לעד השלישי של "בכל דרכיך". "דרכיך" היינו הדרכים שלך, לא תורה ומצוות (שהן הדרכים שלי), "הנהג בהן מנהג דרך ארץ". ב"דרכיך" צריך להיות "דעהו" – זה תכלית הכל. הבעל שם טוב היה אומר שעיקר גילוי האלקות הוא כאשר נדמה לך שהכל נגמר – גמרת את פרק המשניות, גמרת לקיים את המצוה. גמרת את החג, עשית הבדלה, ואם זכית אז עכשיו, אחרי הכל, יש את עיקר התכלית. עיקר התכלית הוא להגיע לעד השלישי, הדעת השלישית של "בכל דרכיך דעהו" (שהוא הוא הכתוב השלישי שמכריע ביניהם כנ"ל, עיקר הענין של הדור שלנו).

שלש הדעות – ימי החול בין ר"ה ליו"כ; הימים בין יו"כ לסוכות; הימים שלאחר שמיני עצרת

איך לפי זה מוסברים כל החגים? בקיצור נמרץ, שני ימי ראש השנה הם כתר וחכמה – כך האריז"ל אומר. לכן שניהם "עמק ראשית". כתוב שכתר הוא ראשית וגם חכמה היא ראשית. הכתר הוא ראשית העל-מודע, הלא-מודע, והחכמה היא "ראשית חכמה" של המודע בנפש. יום כיפור, "לפני הוי' תטהרו", הוא בינה. כתוב שכפרת העונות היא פנימיות אמא, בינה. אז מה הם עשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום כיפור, בין כתר וחכמה לבינה? דעת הנעלם, דעת עליון. יוצא שכל התקופה של הימים בין ראש השנה ליום כיפור היא להתעצם עם דעת עליון. מה הם שבעת הימים של סוכות, מיו"ט ראשון של סוכות עד הו"ר? שבע המדות. אז למה צריכים להיות ארבעה ימים בין יום כיפור לסוכות, להגיע ל"ושמחת בחגך", "נתתה שמחה בלבי" – השמחה של לידת המדות, "נתתה שמחה בלבי" (כל החדש מתחיל ב"שלש עקרות נפקדו בראש השנה", והשמחה הזו מתגלה בשמחת סוכות – "בכסה ליום חגנו") – מהם הימים שבאמצע? דעת תחתון, דעת המתפשט. כתוב שדעת היא כח פנימי, שאין לו כלי. אפילו לכתר יש כלי דק. לעניננו, דעת היא לא יום טוב, היא מעבר, כח שמחבר. הדעת הנעלם הם הימים בין ראש השנה ליום כיפור – הימים שאנו בעיצומם. הדעת שמחברת את האמא העליונה לבנים היא הימים בין יו"כ לסוכות. מהו שמיני עצרת? לשם כך צריכים ללמוד את כתבי האריז"ל. הושענא-רבה אינה המלכות העיקרית, אלא עטרת היסוד (הסוד שדברנו עליו). גם בארבעת המינים, שלשת ההדסים הם חסד-גבורה-תפארת, שתי הערבות נצח-הוד, הלולב הוא היסוד והאתרוג הוא המלכות, אבל לא המלכות העיקרית אלא עטרת היסוד (בחינת אפרים שהזכרנו). הושענא-רבה היא הכתר של המלכות, אבל מה עם כל פרצוף המלכות? זה שמיני עצרת, לשון "זה יעצור בעמי". המלך נקרא "העוצר" – אחד משמות המלך בתנ"ך. על המלך הראשון בישראל, שאול (בן של רחל אמנו), נאמר "זה יעצור בעמי". שוב, המלכות העיקרית בפני עצמה היא שמיני עצרת. מה קורה אחר כך? בדיוק מה שאמרנו קודם – זה כבר העד השלישי, "ויעקב הלך לדרכו". "ויעקב הלך לדרכו" היינו ה"בכל דרכיך דעהו" מלמטה למעלה – עיקר התכלית של הכל. ככה הסברנו מה קורה בכל הימים של החדש הזה.

ו. שלשה ע"דים – עומקא דלבא, עזות דקדושה, עת דודים

עומקא דלבא, עזות דקדושה, עת דודים

אחרי כל זה נסיים עם שלישית ביטויים שבהשקפה ראשונה לא רואים שהם ממש יחידה אחת. עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא הם זוג פשוט שמשלימים זה את זה. כעת נקח שלשה ביטויים, שכל אחד קובע ברכה לעצמה, כאשר ראשי התיבות של כל אחד מהם הוא עדתהא שנת ע"ד. אמרנו שאחד מסימני תשעד הוא "וצדקה כנחל איתן". באותו פרק בתניא מרוכז הביטוי "עומקא דלבא" (יש בעוד מקומות בתניא, אבל שם הכי מרוכז). אם כן, תשע"ד היא תהא שנת עומקא דלבא – רמז אחד. דרך אגב, כל הרמזים שאני אומר כעת – אנשים הציעו, לא ממני. אבל כל אחד מהם מצא חן בעיני, לכן אני חוזר עליהם. יש עוד רמז שמישהו אמר – תהא שנת עזות דקדושה. יש עוד רמז שמישהו אמר, הכי יפה והכי קשור למה שדברנו קודם (כל הרמזים הקודמים הם עם ד של ארמית – עלמא דאתכסיא, עלמא דאתגליא, עומקא דלבא, עזות דקדושה – אבל הרמז האחרון החביב כולו עברית, לשון התנ"ך) – תהא שנת עת דודים. "והנה עתך עת דודים" – הגיע זמן הגאולה, הגיע הזמן של משיח שיבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש. העת של המשיח היא "עת דודים" – ה"לי" של "אני לדודי ודודי לי".

עומקא דלבא – תפלה ותשובה – צעקת "עד מתי" מעומק הלב

כאילו כל דבר כאן הוא עולם בפני עצמו, אבל נעשה משלשת הרמזים התבוננות וסדר: "עומקא דלבא" שייך בעיקר לעבודת התפלה – שאני מתפלל אל ה' ומבקש ממנו את מבוקשתי מעומקא דלבא, עומק הלב שלי. גם שייך לעבודת התשובה – הרבה פעמים תפלה ותשובה הן אותו קו של עבודת ה' יתברך. אם כן, הדבר הראשון בשנה זו – לכן אמרתי לפי הסדר זה – הוא עומקא דלבא. בסוף צריך להגיע ל"והנה עתך עת דודים", ביאת משיח, אבל צריך להגיע לזה על דרך הכנעה-הבדלה-המתקה, כפי שלימד מורנו הבעל שם טוב. מה הדבר הראשון? צריך לבקש זאת מעומקא דלבא, להתפלל לה' ולבקש משיח. הרבי אמר שמשיח לא בא כי לא צועקים "עד מתי" מעומקא דלבא. הוא אמר שכמו שצריך להכריז "משיח נאו" ו"יחי המלך", צריך גם לצעוק לה' – הרי לא רואים את המשיח בינתים. העיקר הוא ה"עומקא דלבא" של היהודי. עומקא דלבא הוא דעת. כל אחד מהדברים האלה הוא דעת. יש דעת שמתבטאת ביכולת לחפור לעומק הלב ולהתפלל לה'. הכח לחפור בארות הוא כחו של יצחק – "ויעתר יצחק להוי' לנכח אשתו" שיולד להם ילד, הילד הוא המשיח. זו דעת של עומקא דלבא.

קידום הגאולה (תשובה צבורית) ב"מעשה הוא העיקר" דורש עזות דקדושה

מה אחרי שהאדם מתפלל מעומקא דלבא שיבוא משיח? הוא צריך להתחיל לעשות משהו לקדם את זה, לא לשבת בחיבוק ידים (דבר המצביע למפרע שתפלתו לא היתה באמת מעומקא דלבא). היום מדברים על קידום אתרים – צריך לקדם את הענין הזה, את האתר הזה. את האתר שנקרא ביאת משיח – שיתפשט, שכולם יכירו אותו, שכולם יתלהבו ויצטרפו. בשביל כל מעשה, במיוחד מעשה שמביא חידוש לעולם, צריך לקיים את ההלכה הראשונה של השו"ע. תמיד הרבי חזר ש"המעשה הוא העיקר" (ובכך סיים את השיחות) – צריך לעשות משהו כדי שזה יהיה. הרבי מדבר שיחה ארוכה, שעות ארוכות על נושאים עמוקים בחסידות, אבל צריך שיהיה תכל'ס, שיהיה לפועל – צריך לעשות משהו. מה הספר שאומר ליהודים מה לעשות? שולחן ערוך. איך הוא מתחיל? "הוי עז כנמר", "לא יבוש מפני המלעיגים". צריך לעשות משהו להביא משיח – אל תתבייש. יהיו הרבה שילעגו, יהיו גם הרבה שיקנאו ויהיו גם הרבה צוררים – מכל הכיוונים. אבל כדי לעשות משהו בחיים צריך עזות דקדושה, במיוחד להפוך משהו. אם האדם מסתפק בתשובה הראשונה – ב"ה שהגעתי לארץ ישראל עם כל היהודים, או אפילו ב"ה שחזרתי בתשובה ואני מקיים תורה ומצוות בביתי, ב-ד אמות שלי – לא מפריע לאף אחד (אולי קצת, אבל לא יותר מדי). אבל ברגע שרוצים תשובה של צבור – תשובת יהודה כצבור ותשובת אפרים כצבור, שצריכים להתחבר – צריך להיות נועז, עזות דקדושה. לכן מתחילים מעומקא דלבא, הכנה נפשית פנימית (בחינת הכנעה), אבל עזות דקדושה אומרת שצריך לעשות משהו – כולם צריכים להתאגד פה, להתחבר (ב'בליטה' דקדושה, "חותם בולט", בחינת הבדלה, גילוי העטרה). ההיפך מ"חבור עצבים אפרים" – צריך להתחבר בשביל משיח, בשביל גאולה. זה השלב השני.

התכלית – "עת דודים" (בין הקב"ה לכנס"י, בין הצבורים בתוך עם ישראל ובין המשיחים)

אם זוכים לעזות דקדושה תוך כדי אהבת ישראל צרופה, גם ליהודה וגם לאפרים, מתוך אמונה שלמה – האמוני שמחבר את החילוני והדתי יחד – זוכים בסוף ל"עת דודים" (המתקה). חוץ מ"עת דודים" בינינו לבין הקב"ה, יש עת דודים, שעשועים ואהבה בתענוגים, גם בין יהודה ואפרים גופא. יהודה ואפרים הם גם חתן וכלה – אפרים החתן ויהודה הכלה. צריך שהצבורים יתאהבו זב"ז. אם כרגע יש עוינות מסוימת, וקנאה וצרות עין, צריך שהכל יתהפך לגמרי – שיתאהבו אחד בשני, שיבינו שאחד משלים את השני. יש תשובה – לא רק התשובה שהדתי הטיף לחילוני, אלא רמה אחרת לגמרי של תשובה. לרמה הזו של התשובה אפרים יגיע, תוך כדי ה"מתנודד" שלו, וכל שאר השלבים, עד שיתגלה ש"הבן יקיר לי אפרים". על הפסוק שאמרנו קודם, "וסרה קנאת אפרים… אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצֹר את אפרים", אומר רש"י שמשיח בן יוסף ומשיח בן דוד לא יקנאו זה בזה. צריך שני משיחים, שתי דמויות, שתי דעות, שני עדים – שיש ביניהם "שכינה ביניהם", עוד אחד שלישי, שלא יקנאו זה בזה, שלא יהיו עוינים זה את זה.

לגרום לקב"ה לחייך

שנזכה לקיים את הרמזים היפים של תהא שנת ע"ד. שנזכה להתפלל לה' מעומקא דלבא, שנזכה לעשות דברים צבוריים – תיקון הכלל, שהפרטים יצטרפו לתיקון הכלל – ולשם כך צריכים הרבה עזות דקדושה, ואז נזכה לתכל'ס, ההמתקה בסוף, של "והנה עתך עת דודים" – ביאת המשיח, שכמובן לפי האתערותא דלתתא שלנו יש בסוף אתערותא דלעילא של ה', שבסוף הוא מביא את המשיח. אנחנו עושים כל אשר ביכלתנו, כפי שהרבי אמר, ובסוף הקב"ה מחייך ומביא את המשיח. החיוך שלו הוא כבר ביאת המשיח, אבל צריך לעשות שהוא יחייך – שנעשה משהו בעזות דקדושה. שה' יתן לנו שנה טובה ומתוקה.

תשובה – יפה ביותר

נאמר עוד רמז לסיום ממש: הרמב"ם כותב – לשון שהרבי אוהב לצטט[כא] – על הימים האלה, עשרת ימי תשובה, שבהם "התשובה יפה ביותר". הביטוי "יפה ביותר" לא מופיע בשום מקום אחר ברמב"ם, אלא רק כאן בהלכות תשובה – שבעשרת הימים האלה התשובה יפה ביותר. אם עושים גימטריא של "יפה ביותר" – שוה תשובה בדיוק. כלומר, בעשרת ימי תשובה מגיעים לעצם התשובה – שהיא יפה ביותר. התשובה היא אשת חן, יפה ביותר. כבר אומר שהתשובה בימים האלה צריכה להיות יפה ביותר, שתעורר את הדוד העליון ותהיה עת דודים. אומר שצריך לעשות תשובה יפה – כנראה יש מי שעושה תשובה לא יפה – ועכשיו הזמן – עשרת ימי תשובה – לעשות תשובה על תשובה. שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה, לכל עם ישראל – שכולם יתברכו בכל הברכות, והעיקר שכולם ידעו שהברכה העיקרית, היעד של תהא-שנת-יעד, היא גאולה לכל עם ישראל, חבור בין יהודה ואפרים.


[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] שרה רחל חנה = 806 = אל פעמים הוי' ("אל הוי' ויאר לנו"; "אל הוי'" = ג פעמים חוה אם כל חי, המקור הראשון של שלש הנשים שנפקדו בראש השנה, שתיקנו את מקורן, חוה) = "לעשות", התבה החותמת את מעשה בראשית ("הכל הולך אחר החיתום"), תכלית מעשה בראשית.

במילוי: שין ריש הא ריש חית למד חית נון הא = 2408 = כח (ז במשולש, מספר האותיות של הפסוק הראשון בתורה, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ") פעמים אלהים ("אני אמרתי אלהים אתם"). במילוי המילוי: שין יוד נון ריש יוד שין הא אלף ריש יוד שין חית יוד תו למד מם דלת חית יוד תו נון וו נון הא אלף = 5000 = הרבוע הכפול של 50 = 4 פעמים 1250 (הרבוע הכפול של 25) = שרה רבקה רחל לאה בלהה זלפה. והוא 2408 הנ"ל ועוד 2592, הרבוע הכפול של 36 (לאה). יחד, השרש המילוי ומילוי המילוי = 8214 = 6 פעמים 1369 = 37 ברבוע (= "ורוח אלהים מרחפת על פני המים").

שרה נפקדה ביצחק, רחל ביוסף וחנה בשמואל. יצחק יוסף שמואל (כל אחד כפולה של 13, אחד-אהבה; שמואל = שנה טובה כנודע) = 741, המשולש של 38 = 19, חוה, פעמים 39, טל = הוי' אחד. וביחד עם שרה רחל חנה = 1547 = 7 פעמים 13 פעמים 17 (= "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה"), ודוק.

במספר קדמי, שרה = 1905 = 15 פעמים 127, חיי שרה. רחל = 936 = לאה פעמים הוי'. חנה = 246 = צלם אלהים (6 פעמים אם, יה הוי'). יחד = 3087 = 7 פעמים 441, אמת (אהיה פעמים אהיה) = 3 ברבוע (התכללות שלש הנשים) פעמים 7 בחזקת 3, ודוק.

[ג] "מבכה" = "בניה", בבכי של רחל אמנו היא מזדהה ומשתווה לגמרי עם בניה, כל נשמות ישראל. "רחל מבכה על בניה" ר"ת מערב (= יב צירופי הוי' = "עין יעקב") – "שכינה [רחל] במערב".

[ד] בראשית רבה עא, ב. רות רבה ז, יד.

[ה] אפרים ועוד 180 = אסנת, אמא שלו. 180 = יהודה פנים ואחור, חיבור של אפרים ויהודה.

[ו] בפסוק הראשון – "חבור עצבים אפרים הנח לו" – יש חוה אותיות. ביחד עם הפסוק האחרון – "אפרים מה לי עוד לעצבים אני עניתי ואשורנו אני כברוש רענן ממני פריך נמצא" יש חוה תבות – סימן מובהק של השלמת הפסוק האחרון לראשון (בדרך של "נעוץ סופן בתחלתן" כאשר נחלק, לפי טעמי המקרא, את הפסוק האחרון ל-ח-ו תבות ונחבר אותו ל-ה תבות הפסוק הראשון – אותיות חוה, ללמד ש"זדונות נעשו לו זכויות", ודוק). ועוד, בפסוק האחרון, יש ג פעמים חוה אותיות ("אל הוי'" כנ"ל). בשני הפסוקים יחד יש 76 = חוה פנים ואחור אותיות (נמצא שיחס התבות לאותיות הוא א:ד, היחס המושלם כנודע). והנה, רק בפסוק מירמיהו "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשעים כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם הוי'" יש 76 = חוה פנים ואחור אותיות, כמו בשני הפסוקים של הושע יחד.

בהמשך נתבונן בגימטריא של אפרים = 1330, כאשר ה-א של אפרים = 1000. 1330 = 70, אדם וחוה, פעמים חוה. בהפטרת "הבן יקיר לי אפרים" יש חוה פסוקים כאשר הוא הפסוק החוה. היחוד של אפרים יהודה (שיתבאר לקמן; ב"הבן יקיר לי אפרים", יהודה נכלל באפרים) = חוה ברבוע. היחוד של אפרים דוד משיח, ר"ת אדם ("אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'", כמו שיתבאר בכינוס הילדים) = 703 = 37, הבל, במשולש = חוה פעמים (בנה) הבל (כשם שחיה היא הנקודה הפנימית של אדם כך חוה היא הנקודה הפנימית של הבל). הכל רומז לתיקון חוה.

אפרים ועוד חוה = 350 = 7 פעמים 50. יוסף ועוד חוה = 175 = 7 פעמים 25, החצי של 350, סוד "שלם וחצי" (יהודה ועוד חוה = 49, 7 ברבוע – יהודה בן לאה מתקן חוה ראשונה, שכנגד לאה, ואילו יוסף-אפרים מתקנים חוה שניה, כנגד רחל, כנודע בכתבי האריז"ל).

[ז] הר"ת של שני הלשונות = 420 = 4 פעמים 105. האוס"ת = 2205 = 21 פעמים 105 (= 5 פעמים אמת, אהיה ברבוע).

[ח] "הפרני" = משה (ה פעמים 69, הערך הממוצע של כל אות של "הפרני"). והוא עולה אפרים דוד (יחוד שני המשיחים). "אפריםהפרני" = 676 = 26, הוי' ב"ה, ברבוע. "[ואת שם השני קרא] אפרים כי הפרני אלהים בארץ עניי" = 1225 = 35 ברבוע = 49 במשולש. יש כאן 25 אותיות, 5 ברבוע, הערך הממוצע של כל אות = 49, 7 ברבוע. פנות הרבוע של 25 האותיות – אמיץ ("אם לכח אמיץ הנה" – ה"אמיץ" היחיד בתנ"ך ["אם לכח אמיץ הנה" = 300 = "רוח אלהים" וכו'. יש בביטוי 12, זה, אותיות. הערך הממוצע של כל אות = 25, כה – נבואת משה ונבואת שאר הנביאים, ודוק]). וביחד עם הנקודה האמצעית (ה-א של "אלהים") 5 הנקודות = 142 כאשר שאר האותיות = 1083 = 3 פעמים 19 ברבוע, אפרים יהודה, כמו שיתבאר. חוץ מ"הפרני", שעולה בגימטריא משה כנ"ל, שאר 20 האותיות = 880 = דוד במילוי: דלת וו דלת. הערך הממוצע של 20 האותיות = 44, "לדוד מזמור".

[ט] ראה אור המאיר בדרוש לראש השנה.

[י] ראה פירוש הר"י קארו.

[יא] "חרפת נעורי" = 1024 = 32, לב, ברבוע וכו'.

[יב] על ידי "כי נשאתי חרפת נעורי" – "ונח מצא חן בעיני הוי'" (שני הלשונות יחד = 2236 = הוי' פעמים אלהים = ב"פ [בכל יום תמיד] "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד").

[יג] לכללות הדברים (ובפרט בכל הבא לקמן בפרק זה) ראה עבודת הלוי לר"ה ד"ה "הבן יקיר לי אפרים".

[יד] הפרט הוא נפרדד-ט מתחלפות באותיות הלשון.

[טו] יהודה ימין = 140 = 10 פעמים דוד (מיהודה) = 7 פעמים 20 (הפירמידה של 7). אפרים שמאל (רוס"ת אותיות שמאל ואמ"ת אותיות אפריםאפרים בתוך שמאל) = 702 = שבת = 13 פעמים דן (ידין עמו כאחד שבטי ישראל – יהודה). יש כאן זוג של 13 ו-7, כאשר אפרים-שמאל הוא הזכר (13) ויהודה-ימין הוא הנקבה (7), ודוק.

[טז] "וידגו לרב בקרב הארץ" = 861 = 41 ("אם ילד שעשעים" – אם רוס"ת אפרים [וכן אדם וכן אברהם, כנגד שלשת הרמזים של אדם ר"ת א.. דוד משיח, ראה בשיעור של כינוס הילדים]) במשולש (7 פעמים ענג, יחי המלך). וביחד עם אפרים מנשה = 1587 = 3 פעמים 529, 23 (חיה-חדוה) ברבוע, תענוג (עיקר ענין הדגים). דלוג אותיות: 623 = 7 פעמים גוף = רוח הקדש וכו'; 238 = 7 פעמים 34 = רחל (אם יוסף, אפרים ומנשה). יש בביטוי 16 אותיות, 4 ברבוע:

ו  י  ד  ג

ו  ל  ר  ב

ב  ק  ר  ב

ה  א  ר  ץ

הערך הממוצע של ד הפנות = הוי' ב"ה. השורה העליונה = 23 (חיה-חדוה, שרש תענוג, כנ"ל). השורה התחתונה = 8 פעמים 37 (הבן-זוג של 23, סוד חיה-יחידה). אותיות ה"ימין" = חוה, אותיות ה"שמאל" = מהיטבאל, יחד = חן חן (מידד, הכנף = אלדד).

אפרים מנשה ("וישם את אפרים לפני מנשה" = חוה פעמים פז, משולש 57, ג"פ חוה כנ"ל) – ט אותיות, רבוע ג:

א  פ  ר

י  ם  מ

נ  ש  ה

הפנות הן אותיות אהרן (16 ברבוע), "באורך נראה אור". שאר האותיות = 470 = "יהי אור ויהי אור" (="נעשה אדם").

9, 3 ברבוע (אפרים מנשה) ועוד 16, 4 ברבוע ("וידגו לרב בקרב הארץ") = 25, 5 ברבוע, כנודע:

א  פ  ר  י  ם

מ  נ  ש  ה  ו

י  ד  ג  ו  ל

ר  ב  ב  ק  ר

ב  ה  א  ר  ץ

השורה העליונה: אפרים. הפנות = 133 (אפרים, 331, הפוך). 4 הפנות של 3-3 אותיות = 874 = 23 פעמים 38 (2 פעמים חוה פעמים חיה). שאר 13 האותיות = 713 = 23 פעמים 31 = תשובה (ההפרש = 7 פעמים 23, שם קסא, איני יודע וכו').

[יז] עון = ז פעמים חטא. יחד, עון חטא = 144 = 12 ברבוע, סוד זה – נבואת משה רבינו. במילוי, עון (עין וו נון) = רמח, אברהם וכו' (במספר קדמי, עון = ישראל ["'חטא ישראל' – ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא"]), וחטא (חית טית אלף) = דעת דעת (שתי דעות של שני עדים). יחד = 1196 = הוי' פעמים אלהי (חיה-חיה).

[יח] כהבדל בין תשרי (אפרים) לניסן (יהודה), בין טבע לנס, בין ראש השנה לכל העולם ל"החדש הזה לכם [דווקא] ראש חדשים", ודוק.

[יט] בענין צדיק-רשע המבואר כאן ראה גם שיעור ט' אלול תשע"ג.

[כ] ברכות י, א.

[כא] ראה לדוגמה התוועדות ו' תשרי תשכ"ז.