בע"ה

כ"ז ניסן ע"ח – בית חגלה

אמונה ובטחון (10)

שיעור לבנות תיכון יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

https://www.youtube.com/bbTkhfFCqAc

א. קו הבטחון – המשכה מההשערה שלפני הצמצום אל תוך העולמות

מעלת הזמן והמקום

שלום וברוך ה' שאנחנו יושבים כאן, סמוך ונראה לעיר יריחו עיר הקודש, שתיבנה ותכונן, יחד עם כל ערי ארץ ישראל. התאריך הזה הוא תאריך מיוחד – היום שאחרי היארצייט של יהושע בן נון, שהיה אתמול, כ"ו ניסן, ותיכף אנחנו נכנסים לכ"ח ניסן, שזה יום כיבוש יריחו. זה שיש הרבה נשמות של יהודים כאן, סמוך ליריחו, דווקא ביום הזה – יעזור לכיבוש של יריחו שוב. אם בלב נתקע בשופר טוב אז כל החומות יפלו ונוכל להכנס חפשי לתוך יריחו, עוד היום והלילה.

חזרה: העגול הגדול, היושר והעגולים היוצאים מהיושר

אנחנו לומדים את המאמר "אמונה ובטחון" בספר לב לדעת, הגענו לעמ' סב. פעם קודמת למדנו שיש מושג בקבלה וחסידות שנקרא העגול הגדול – שזה אמונה שלפני הצמצום הראשון, מה שה' עשה חלל בשביל לברוא את העולמות. אחר כך ה' המשיך קו, ותוך כדי שהקו שזה אור אין סוף הממלא כל עלמין, יורד – ומסביב לו נוצרים כל העולמות – הוא גם מוציא עגולים כל הזמן, והעגולים האלה הם עוד פעם אמונה. עיקר הווארט היה שתוך כדי ההתקדמות בחיים יכולים להיות נקודות משבר, נקודות אין, ואז אף על פי שהאדם נמצא בתהליך של בטחון ויזמה לממש את התפקיד שלו בחיים –בכל אופן הוא צריך פתאום להוציא עוד עגול של אמונה, להאמין  באמונה פשוטה בה', שיש רק ה' והוא יעשה הטוב בעיניו. ככה הסברנו בפעם הקודמת. מה שיצא מזה, שיש מושג יסוד שנקרא עיגולים ויושר. שכל הזמן יש עיגולים ויושר. – כמו מעגל  וקוטר. יש עיגול, ויש באמצע העיגול קו ישר, שזה קוטר. זה נקרא עגול שלפני החלל הצמצום הראשון, והקו, שקוראים לזה קו וחוט, של אור אין סוף שיורד ונמשך לתוך החלל.

עגולים ויושר – נפש ורוח – קטנות וגדלות (עגל ושור)

על כך ממשיך המאמר:

הרי שאמונה ובטחון הם בסוד עגולים ויושר ([בקבלה האריז"ל אומר, שאף על פי, שהעיגול הגדול הוא מעל היושר, מעל הקו,  בכל אופן, כל המושג עגולים זה רק נפש – תיכף נסביר מה זה נפש – ואילו יושר הוא כבר רוח. רוח זה יותר מנפש. ידוע שבנשמה יש חמש מדרגות, נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה. ויש מקום אחד שכתוב שאדם הוא נולד רק עם נפש, ולפי המעשים שלו, אם הוא זוכה מקבל את כל המדרגות – כלומר שזה מתחיל להאיר בו –  הרוח, הנשמה וכו'. אבל יש מקום אחר שכתוב שכשהאדם נולד כבר יש לו הנפש והרוח והתוספת שבא – כמו נשמה יתרה בשבת – כל התוספות– זה הנשמה וחיה והיחידה.

בכללות כל העולמות – כמו שתיכף נסביר את זה – הנשמה והחיה והיחידה זה לפני הצמצום, ומה שאחרי הצמצום זה הנפש והרוח. שזה העגולים והיושר שאחרי הצמצום. היות והנפש הוא עיגולים, והקו הוא יושר, הרי הנפש היא יותר טבע –מה זה נפש? זה הטבע הבסיסי של האדם. הנפש זה הנצח-הוד-יסוד-מלכות, זה האינסטינקטים של האדם, כל התנהגות הטבעית של הבן אדם – זה הכל נקרא נפש. רוח זה כבר מידות הלב, זה אהבה ויראה, זה יותר גדלות.

אז יחסית נפש זה נקרא קטנות ורוח זה גדלות. יחסית. גדלות הכוונה בגרות – יש אחד שהוא ילד קטן. הוא לא מבוגר, כך הוא נולד, והוא מתנהג כפי הטבע שלו. ויש אחד שכבר מתחיל לגדול. היחס בין הנפש להרוח הוא היחס בין קטנות ובין גדלות – זה קשור לכל הכוונות של ספירת העומר. כתוב שבכל יום בספירת העומר ממשיכים מוחין. יש מוחין של קטנות, ודווקא המוחין של קטנות זה אמונה – כמו המצה שאכלנו בפסח. מצה נקראת קטנות אבא, זה הביטוי, והיא "מיכלא דמהימנותא" – מאכל של אמונה. גם ילד קטן מאמין – צריך לחנך אותו, אבל יש אמונה בטבע. בטחון, במיוחד בטחון פעיל, שאני יכול לקום ולעשות דברים דורש יותר בגרות. בגרות אותיות התגברות – צריך התגברות השכל. בגרות בגימטריא שוה תורה, זה לא בטבע של הילד. התורה שייך לקו, ליושר. אבל האמונה זה עיגולים. זה קטנות.

למשל, היום יום חמישי בשבוע הגבורה – כל יום חמישי בשבוע הוא רק קטנות לפי האריז"ל, רק אמונה. אבל מה שיהיה הלילה, כ"ח ניסן, כבר קופץ מהקטנות הכי קטנות לגדלות הכי גדלות בבת אחת, דילוג שלא בערך. הכל באותה מדה של השבוע – אם אנחנו בשבוע של גבורה, יש קטנות של גבורה ויש גדלות של גבורה. הכי קטנות זה יום החמישי של השבוע, ההוד, והכי גדלות ביום הששי והיום השביעי שבא אחריו, היסוד והמלכות של השבוע. אם כן, יש לנו את מושג היסודי של עגולים ויושר שהם:] נפש ורוח[ב] [וכעת הוספנו את המושגים שלא כתובים כאן – קטנות וגדלות. שתי המדרגות האלה הן אחרי הצמצום, והנח"י – נשמה-חיה-יחידה –יחסית לשני אלה הן לפני הצמצום, ולכן מי שזוכה להן זו תוספת לגמרי, זה נשמה יתרה לגמרי..

איך רואים במילים עגולים ויושר שזה האחד קטן ואחד גדול? נראה אם מישהי תשים לב, שעגולים הם אותו דבר כשהוא קטן ויושר כשהוא גדול. איזו עוד מלה באה מעגולים? משהו קטן, שיש גם חטא כזה – חטא העגל. אם עגולים הם עגל, מהו יושר? כשהעגל גדל הוא הופך להיות שור. זהו דבר פשוט שכל אחד צריך לשים לב, שעגולים ויושר הם כמו עגל ושור – כבר סימן שהם קטנות וגדלות. עגל ושור הם קטנות וגדלות של הנפש הבהמית דווקא – גם בנפש הבהמית יש קטנות וגדלות – אבל יש להם שרש בקדושה, פני שור שבמרכבה. מעגולים ויושר תיכף נגיע למושג אדם.]), כידוע בספה"ק ובדא"ח.

"אדם ישר" (קבלת האר"י) – התלבשות מכח "מח שליט על הלב"

[היושר, שאמרנו שהוא כשור לגבי העגל, שייך למושג של אדם:] "אדם ישר" [הספר החשוב ביותר של הקבלה נקרא עץ חיים של האריז"ל, ויש ספר מקביל של האריז"ל שנקרא אדם ישר – יש ביטוי "אדם ישר", שבעצם כולל את כל קבלת האריז"ל – המושג הזה אדם ישר למה? כי יחסית לגילוי של האר"י הקדוש כל הקבלה שהיתה קודם היתה בבחינת עיגולים, כולל קבלת המקובל הכי גדול שקדם לאריז"ל – רבי משה קורדוברו, הרמ"ק. לפעמים אפילו אומרים שעגולים ויושר הם כמו תהו ותיקון. התהו, כמה שיש בו עצמה, אבל הוא בקטנות. הוא לא מבוגר, הוא טבעי הוא לא שכלי. לכן עיקר החידוש של האריז"ל הוא שצריך להיות מוחין, כל הזמן להמשיך את השכל לתקן את הלב, את המידות שבלב – זו כל כוונת ספירת העומר. לכן כל כתבי האריז"ל נקראים "אדם ישר".

המושג הזה] הוא סוד תקון כל העולמות בהתלבשותם זה בזה [אמרנו שיושר זה בטחון, סימן שתקון המדות תלוי בעיקר בבטחון. היסוד הוא שצריך להאמין, אבל בשביל לתקן את הנפש – שזה להפוך את העגולים, שזה הטבע, לכח בונה – צריך בטחון. מה קשר בין עגולים לטבע? אמרנו פעם קודמת – טבע הוא לשון טבעת, העגולים הם כמו טבעות. שוב, הטבע הוא אמונה, אבל לתקון המדות לא די בעגולים – צריכים יושר. כמו שכתוב בפרקי אבות – שמתחילים ללמוד השבת – "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם", הדגש הוא על היושר, "כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם", בקבלה תפארת היא הקו הישר בנפש. אף על פי שתפארת היא מדה בלב – היא בטוי בלב של אחד שיש לו שכל ישר. תקון העולמות בהתלבשותם אינו אמונה אלא בטחון.],

ותלוי, לכל לראש, בהמשכת "מוחין" להיות "מח שליט על הלב" [אם יש בטחון יש גדלות, וכמו שכתוב בתניא – משפט שמקורו בעצם בזהר, אבל הוא מיסודות ספר התניא והחסידות – שגדר הבינוני, ההגדרה של הבינוני שהוא האדם הרצוי בתניא, הוא שיכול לשלוט על המדות שלו, על התאוות שלו. קוראים לכך גם המשכת מוחין וגם התלבשות, כמו שכתוב כאן. כאשר אני ממשיך משהו ברוחניות הדבר שנמשך מתלבש בתוך מה שאני מושך אותו אליו. המוחין – הם אור, חיות, אנרגיה. להמשיך מוחין ללב, כדי שיהיה "מח שליט על הלב" הכוונה להלביש את המוחין בתוך הלב. אל הלב, לכן למוחין האלה, שהם נמשכים ללב, קוראים להם "מוחין השייכים למדות". יש מוחין, או שכל, שהוא מופשט לגמרי, שנקרא מוחין בעצם, שלא שייכ למדות. זה משהו אחר, שלא מדברים עליו כרגע. כאשר כתוב "מח שליט על הלב" הכוונה למוח, שזה שכל שכן שייך למדות, הוא בשביל לתקן את המדות, וכאשר ממשיכים אותו למטה, לשלוט על הלב, הוא גם מתלבש בתוך הלב. או, בלשון הקבלה, הוא נעשה המוחין של פרצוף הלב. הלב עצמו הוא אישיות שלמה, והשכל של הלב היינו המוחין שהמשכנו אל הלב והם נעשו חלק מהלב.

זו התלבשות, שהיא עיקר החידוש של האריז"ל. לפני האריז"ל לא היה את המושג התלבשות אלא רק השתלשלות. השתלשלות זה כמו טבעות, עוד טבעת ועוד טבעת. השתלשלות היא כמו שלשלת, שרשרת, שהיא טבעת בתוך טבעת. לכן האריז"ל אומר שכל הקבלה שקדמה לי היתה רק השתלשלות, שזה טבע. אבל ההתלבשות, שזה יותר 'עבודה' בלשון החסידות, החל מ"מוח שליט על הלב", זה יושר. וזה גם כן ההבדל בין אמונה לבין בטחון, בין נפש לרוח.].

קו היושר – חוט השדרה מהראש (ההשערה) לגוף (הבצוע)

[ממשיכים לקרוא דבר שכבר הזכרנו בשיעור הקודם, אז נוכל לקרוא יותר מהר:] הקו וחוט [הקו נקרא גם חוט. הסברנו שאחד מהפירושים של המילה חוט ביחס לפרצוף של הבן אדם הוא חוט השדרה.] הוא על דרך חוט השדרה [איזה חוט יש בתוך הגוף? – חוט השדרה. חוט השדרה הוא בעצם מעמיד את כל הגוף – כל הגוף בנוי וניצב מסביב חוט השדרה. הגם שהוא מצד האחור, הוא הכח שמעמיד ומחזק את כל הגוף. ודאי שחוט השדרה בגוף האדם זה קשור למושג בקבלה קו וחוט.]

הנמשך מסוד ה"השערה" העליונה [חוט השדרה נמשך ממח הדעת, שזה מצד האחור בראש. מה שהולכים להסביר עכשיו שהראש וגוף במבט הכי גדול, הכי כללי, הם מה שה' תכנן את העולם לפני הצמצום הראשון ומה שהוא אחר כך ביצע את התכנון שלו אחרי הצמצום. את כל הסודות האלה כל אחד צריך ללמוד על עצמו. הביצוע של התכנון הוא הקו – מתחיל מהקו שיורד לתוך החלל, וסביבו לו מתפתחים, נאצלים ונבראים ונוצרים ונעשים, כל העולמות. אם כן, מהחלל ולמטה, שזה המשכת הקו וחוט הכל בצוע, אבל אין בצוע בלי תכנית – כמו אדריכל, לא בונים בית בלי תכנית. איפה תכנית של הבית? – התוכנית של הבית זה הראש על גבי הגוף. כל הבית שבונים, כל המציאות, כל העולמות שיש – אני ואתה ואת וכולנו – זה הכל בתוך החלל. אבל מי חשב עלינו? ה' חשב עלינו, המחשבה הזו שהוא תכנן אותנו, איפה זה נמצא? זה נמצא

התחתונה יחסית של כל מה שיש לפני הצמצום, לפני ראשית התהוות העולמות. והדבר שעומד כאילו על גבי הצמצום זה נקרא השערה. זה התכנון. והתיכנון הזה קוראים לזה ההשערה, מה שה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". ה' משער, משרטט בדיוק מה שהולך לבנות – לפני שהוא מתחיל את הפעולה, את הבצוע. קוראים לו "השערה", ועוד הרבה שמות.

הציור שלנו עכשיו הוא שיש ראש ויש גוף. בקבלה עיקר החלוקה בכל מקום זה ראש וגוף, קוראים לזה ג"ר וז"ת, ג ראשונות, חב"ד או כח"ב, ו-ז תחתונות. בכל עולם יש את הג"ר והז"ת שלו, הראש והגוף. אבל כאן זה הכי גדול – כולל הכל – גם לפני הצמצום ואחרי הצמצום – מה זה הראש ומה זה הגוף? יחסית הראש עומד על גבי הגוף. כל החלל עם כל מה שיש בתוכו, עם הקו שנמשך, זה הכל הגוף. מה זה הקו?– הקו הוא חוט השדרה, שמחזיק את הגוף. אבל הקו הוא ממשיך מהראש. הראש הוא לא בתוך המציאות בכלל. הראש הוא מה שה' שיעור בעצמו. הקו הוא מחבר בין התיכנון של לפני הצמצום לביצוע., הוא הזרוע המבצעת.]

סוד עולם המלבוש – אריגת רלא שערים פנים ואחור

(מה ש"שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[ג] [בקבלה המציאות הזאת של התכנון וההשערה היא גם, במרכאות, עולם מלא שנקרא "עולם המלבוש", כמו שתיכף יהיה כתוב כאן. מלבוש נשמע כמו לבוש חיצוני – איך יכול להיות שהתכנון של ה' לפני התהוות כל העולמות נקרא מלבוש?! מה הקשר? הוא הרי מח של אין סוף. אך הביטוי מלבוש הוא בגלל שיש דימוי של אריג.לכל התכנון, השירטוט, מה שה' משער בעצמו בכוח, יש צורת אריג. אריג זה מלבוש. אריג זה חוטים-חוטים, שתי וערב. האריג נוצר מצירופים של אותיות האלף-בית. על המציאות הזו של ההשערה, שה' שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל כתוב "אסתכל באורייתא וברא עלמא". זה כמו תכנית עבודה של בנין. אדריכל עושה את התוכנית, והמהנדס מסתכל בתוכנית, ולפי זההוא לפועלים מה לעשות. יש שם נוסף לעולם המלבוש, שלא כתוב כאן, שזה תורה, "תורה הקדומה" (בלשון המקרא, "משל הקדמֹני", משל אותיות שמלה, מלבוש), "אסתכל באורייתא – ה' מסתכל בתורה, ולפי מה שכתוב בה –  הוא בורא עולם. מה זה תורה? התורה היא אותיות אלף-בית. צירופים.

האריג הזה המקורי,  הוא כל הצירופים האפשריים, אבל רק של שתי אותיות. יש כב אותיות של האלף-בית – הן עדיין לא תכנון. כדי לתכנן משהו צריך לחבר שתי אותיות יחד. כמה אפשרויות יש לחבר שתי אותיות ביחד? כמו א-ב, א-ג, א-ד, א-ה? ב-ג, וכו'? (484) יפה מאד, אם אפשר אותה אות פעמיים – אא, בב וכו' – המספר הוא מה שאמרת, 22 ברבוע. יש 22 אפשרויות מה אות הראשונה ו-22 אפשרויות מה האות השנה. הצירופים האלה קוראים להם שערים. אם אני מכשיר אא, אם אני מרשה שיהיה אא, בב וכו' – מספר הצירופים  יהיו כמו שאמרת. אבל לא מרשים שתי אותיות זהות. שתי אותיות זהות אינן שער, אלא רק שתי אותיות שונות. אז איך עושים את החשבון?

האות הראשונה היא אחת מ-22 ואילו האות השניה היא רק אחת מ-21 (כי את הראשונה קבעתי והשניה לא יכולה להיות הראשונה). אז כמה אפשרויות יש? 22 כפול 21 – 462. אבל כל שער הוא בשני כיוונים, "פנים ואחור" בלשון הקבלה. מה הדימוי? שלכל שער אני יכול להכנס מכיוון אחד, ואז המזוזה מצד ימין היא האות הראשונה והאות השניה בצד שמאל. אבל אם אני נכנס מהכיוון ההפוך – יוצא – ה-ב בצד ימין וה-א בצד שמאל. זהו אותו שער, אבל הוא בכיוון הפוך – אב או בא, אב הוא אלף-בית פנים ו-בא הוא אלף-בית אחור. המשפט הראשון של ילד הוא 'אבא בא' – בא הוא הכיוון ההפוך של אותו שער. הילד נכנס ויוצא שוב ושוב מאותו שער. אם כן, הנוסחא היא 22 כפול 21 חלקי 2. כמה זה? 231, רלא שערים. לכן הביטוי בקבלה וחסידות, כמובא גם בשער היחוד והאמונה בתניא, הוא רלא שערים פנים ואחור. רלא שערים פנים ואחור הם עולם המלבוש, שהוא בעצם הראש שמעל הגוף של כל מה שמתרחש בתוך העולם, בתוך החלל של הצמצום.] ב-רלא שערים פנים ואחור, סוד "עולם המלבוש" [למה נקרא מלבוש? שוב, כי הוא כמו אריג – אריג של המושגים, של שכלים.],

השערה ובצוע – חש-מל – פנים ואחור

מלבוש בגימט' חשמל [גימטריא חשובה בקבלה. למה נקרא חשמל? כי הוא "עתים חשות עתים ממללות" – הוא גם שותק, וגם מדבר. לפני הביצוע, כשהוא עדיין רק בהשערה של ה', . כשה' רק משער אותו, ועדיין לא מבצע אותו, הוא "חש". אחד מהסודות המלה קו שהיא שתי האותיות הראשונות של קול – קו ל…, כמו לומר 'קו לחיים'. הקול לוקח משהו מופשט, מחשבה – המלה "חש" גם קשורה לביטוי "מחשבה". המחשבה זה אור המאיר לעצמו והקול מוציא את זה החוצה. זה כבר "מל". אם כן "מלבוש" שוה חשמל, וזה אומר לי שבמקור הוא "חש", אבל הוא בשביל לדבר, "מל" זה לדבר. בשביל להתגלות, זה התכלית שלו. במל–בוש ה"מל" קודם ל"חש"-"בוש", בסוד "סוף מעשה במחשבה תחלה".

יש עוד גימטריא, שכתוב בכתבי האריז"ל, שהמלבוש, החשמל, שוה:] בגימט' אור פני אל [המילה "פנים", "פני" – גם נדבר על זה בהמשך – פנים זה לשון פנימיות. "חכמת אדם תאיר פניו" – כשיש לאדם הרבה פנימיות רואים על פניו, בדיוק מה שאני רואה על הפנים של כל אחת ואחת כאן. החכמה היא הברקה-הארה כששומעים משהו. אם זה לא מאיר יכול להיות בעיה שלי, אבל אם כן מאיר – וגם מאיר לך – את מחייכת. כלומר, איפה רואים את האור הפנימי? – על הפנים. – לכן פנים הם הפנימיות, הם הסימן של הפנימיות, והפנים הם גם "לפני", כמו שיש "לפני" ו"אחרי". מה זה "לפני" לענייננו, שזה הפנים? – זה לפני הצמצום. שמה לפני הצמצום, האור של התיכנון שזה הראש, נקרא "אור פני א-ל". אצל ה' ודאי "חכמת אדם תאיר פניו מה שלפני הצמצום הראשון קוראים לזה אדם דאצילות.

אם כן, אלה רמזים – יש השערה, והוא גם נקרא רלא שערים פנים ואחור. ולכן הוא נקרא מלבוש. המלבוש שוה חשמל, וחשמל זה חש-מל, העלם וגילוי, אור המאיר לעצמו ואור המאיר לזולתו, והוא "גם אור פני א-ל". הפנים של א-ל, כלומר האור האלקי שלפני הצמצום הראשון

בטחון "לכתחילה אריבער"

[אמרנו שהקו הוא בטחון, והקו נקרא קו וחוט, והחוט הוא חוט השדרה בגוף. יוצא שהבטחון בנפש, כשאדם בוטח בה' כדבעי – גם הבטחון הסביל, היותר נקבי, וגם הבטחון הפעיל, היותר זכרי, הוא החוט השדרה של כל המציאות:] הבטחון הוא חוט השדרה המעמיד ומקיים את כל הגוף [מה זה הגוף זה כל העולמות]. הוא ממשיך מוחין (שלמעלה בעצם מטבע העולם [התפקיד שלו הוא להמשיך מוחין. מה המוחין כאן? זה הראש. הראש הוא למעלה מהעולם בכלל. לפני הצמצום. והתפקיד של חוט השדרה, כמו שחוט השדרה ממשיך ממוח הדעת, כך החוט שדרה של כל העולמות שזה הקו וחוט, התפקיד שלו הוא להמשיך מהמוחין שהם בעצם, למעלה מהטבע (העיגול)] כלומר מבלי להתחשב במניעות ועכובים שמצד הטבע המדומה, [כאן זה ווארט חדש. זה ווארט שהוא מבוסס על אחד מיסודי היסודות של החסידות,  הווארט של הרבי המהר"ש בחב"ד:

שהעולם אומר שאם אי אפשר ללכת מלמטה אז חייבים בדיעבד לנסות לקפוץ מלמעלה. אם יש איזה יעד, והולכים לקראת איזה יעד.  אז "העולם אומר" מענין זה אפילו צדיקים אמרו את זה, שלכתחילה היו מתכופפים, מתחשבים בתנאי המציאות הגשמית, החברתית, המדינית. היו פועלים לפי כללי המשחק – זו התכופפות. אנחנו רוצים לתקן את המדינה, להפוך את העולם, לעשות מהפכה – השאלה האם מתחשבים בכללי המשחק, כל דבר עושים לפי כללי המשחק, או שלא. או שמדלגים מלמעלה.

הרבי המהר"ש אמר, שפעם היו אומרים שצריך להתחשב, 'ללכת מלמטה', אבל אם אי אפשר ובכל אופן יש יעד   – כמו שהממשלה גוזרת גזרה שהיא נגד התורה, כמו כל מיני גזרות נגד חינוך יהודי – אז נגד זה צריכים ללכת במסירות נפש, כסיפורי הצדיקים הגדולים. אבל אם אפשר לפעול אצל השרים –, גם במדינה של גוים, , או גם במדינה כאן בארץ, אם אפשר לפעול לפי כללי המשחק אז קודם תנסה לפעול לפי כללי המשחק. אם זה לא הולך, ואם זה משהו שצריך למסור את הנפש על זהה אז צריך ללכת במסירות נפש. אבל, אני אומר – ככה הרבי המהר"ש המשיך] "לכתחילה אריבער"[ד] [לשכוח מכללי המשחק, לכתחילה קופצים מלמעלה – רק ככה אפשר להביא את המשיח. אין משחקים יותר, סוג אחר של משחק.

שכל ישר מלפני הצמצום – ללכת על כל הקופה

יש היום עוד ביטוי מאד נפוץ – צריך לכתחילה לחשוב מחוץ לקופסא, וממילא צריך גם כן לפעול בדרך שהוא מחוץ לקופסא. כל הכללים, כל הטבע, שמים אותך, מגבילים אותך בתוך איזה קופסא. – מי שחושב מחוץ לקופסא, וכ"ש שפועל מחוץ לקופסא, זה נקרא "לכתחילה אריבער". זה היה חידוש גדול מאד שהתחדש בדורו של הרבי המהר"ש, כי עד אז העולם אמר אחרת. לכן היה צריך לסיים "ואני אומר", "און איך זאג", "לכתחילה אריבער". עוד מעט זה היום שלו, ב' אייר, בתוך ה'היקף' – אז כל אחד צריך להתכוון להתקשר לרבי המהר"ש ולפתגם שלו.

התפקיד של חוט השדרה של הבטחון הוא להמשיך ממקום שהוא למעלה מהעולם בכלל, למעלה מהטבע – זה סוג של "לכתחילה אריבער".

וצריך להמשיך מוחין משמה. מהו מח? – מוחין הכוונה זה שכל ישר. לא רק שאני פועל מתוך אינסטינקט, טבע, אלא שאני גם מבין. הרבי המהר"ש אמר ש'העולם אומר ככה ואני אומר הפוך' – הוא הבין מה שהוא אומר. הוא הבין שלאור המציאות של הדור שלנו– ואם זה כך בדור שלו, אז כ"ש בדור שלנו עכשיו, העולם השתנה. הוא הבין שלפי המציאות של היום צריכים לפעול בדרך של לכתחילה אריבער. זהו שכל, אבל איזה שכל? זה שכל של לפני הצמצום. התפקיד של חוט השדרה, הקו, הוא להמשיך מאותו שכל – שאותו שכל יהיה שליט על הלב, שהוא ינווט ויכוון את מדות של הלב.],

וע"ד "ובגוים לא יתחשב"[ה] [נושא שדברנו עליו לפני כמה שיעורים –בפרק הקודם  -"ובגוים לא יתחשב". הגוים זה גם כן שכל של הגוים – ובכלל לא להתחשב "במה יאמרו הגוים". "הן עם לבדד ישכון" – זה נקרא התבודדות, כפי שתיכף נסביר, וכאן בארץ צריך להיות " עם שהוא לבדד ישכון " –הוא לא מהתחשב לא בגוים ולא בגוישקייט בכלל. . הוא הולך ישר לכתחילה אריבער, על כל האמת. ואם הוא צריך לחולל מהפכה הוא גם הולך על כל הקופה. אצל מי פועל לפי כללי המשחק הכל אצלו קמעא קמעא, כל פעם הוא רק רוצה להשיג משהו קטן – והוא אם יצליח להשיג את זה מה טוב, אז הוא ימשיך הלאה. מי שפועל שלא בדרך של "לכתחילה אריבער", שלא הולך על כל הקופה, אז אם יש לו השפעה על משרד מסוים בממשלה – זה מספיק בשבילו בינתים. אם זו מפלגה דתית והוא יכול לקבל תקציבים לישיבות שלו הוא ודאי מבסוט. זהו לא "לכתחילה אריבער", זה לא להמשיך שכל מלפני הצמצום.לפני הצמצום זה איך שצריך להיות באמת, איך שהמצב צריך להראות באמת, לכתחילה. זו הכוונה "מלמעלה". (השאלה אם מצליח לרדת למציאות?) זה תלוי בחוט השדרה שלך, זה בדיוק העניין, שיש חוט שדרה, והחוט שדרה הוא בריא, והוא גם מעמיד את הגוף, והוא ממשיך את השכל הזה מהראש. הראש כפי שהסברנו זה מלפני הצמצום. מה זה לפני הצמצום? – זה בדיוק איך שהמציאות צריכה להראות. יש ביטוי גם כן רווח, שיש רצוי וישמצוי. מי שמתחשב במצוי זה לא "לכתחילה אריבער". "לכתחילה אריבער" הכוונה שצריך להיות כמו הרצוי, כמו שצריך להיות.] כנ"ל)

אנטומיה אחרי הצמצום

במדות – חי חוליות צלעות ואברים [דימוי שהזכרנו בפעם הקודמת. בחוט השדרה יש חי חוליות. וחז"ל אומרים שתפילת שמונה עשרה, שאנו מתפללים, שמונה עשרה ברכות, הן כנגד החוליות של השדרה. כמו שנסביר תיכף, כל עבודת התפילה זה קשור לבטחון של חוט השדרה. יש בזה גם מימד של אמונה וגם מימד של בטחון. אז יש חי חוליות. מתוך החי חוליות יוצאות הצלעות – האשה נבראת מהצלע. הצלע נמשך מהחוליה, והחוליה היא חלק מהשדרה.– יש חי חוליות. אבל הצלעות זה זה בכל צד. יש ביחד 24 צלעות, כמו שהסברנו. יש בכל צד שבע צלעות אמתיות ועוד חמש צלעות לא ממש אמתיות – צריך ללמוד קצת אנטומיה כדי להבין למה – בסוד "זה אל זה". ואחר כך יש אברים – רמח אברים.], כמבואר בדא"ח

(חוט השדרה, חוליות, צלעות, אברים הם בסוד ד אותיות שם הוי' ב"ה שלאחר הצמצום [כל זה הוא בתוך החלל אחרי הצמצום. אחרי הצמצום, הי-ה-ו-ה, זה השדרה והחוליות שהן ביחד, "תרין ריעין דלא מתפרשין ", אחר כך יש המשכה, שזה הצלעות, ואחר כך יש את המילוי של הפרצוף, שזה האברים עם גידים, הבשר והעור, שהם המלכות כאן. אמרנו שחוליות וחוט שדרה והצלעות שיוצאות מהן הם כמו המנורה שיש בגופה כפתורים מהם יוצאים קנים. שוב, חוט השדרה-חוליות-צלעות-אברים היינו י-ה-ו-ה הכל אחרי הצמצום. חוט השדרה–חוליות–צלעות–אברים  שוה י–ה–ו–ה פעמים "וחי בהם" (במצות, באברים, רמ"ח פיקודין הם רמ"ח אברין דמלכא). חוט השדרה שוה אצילות, היינו סוד האות י של י-ה-ו-ה זה שלאחר הצמצום.

תיכף נסביר מה זה יוד-הא-ואו-הא שכולל גם לפני הצמצום, וגם אחרי הצמצום. בעצם כבר אמרנו שאחרי הצמצום ביחס אל הלפני הצמצום הקו והעולמות-  הקו הוא כמו אות ו, והעולמות – זה חמישה עולמות, א"ק אבי"ע, זה רצון-חכמה-בינה-מדות-מלכות – הם ה-ה. אמרנו שזה רוח ונפש. אז כל מה שיש אחרי הצמצום, ויחסית ללפני הצמצום זה וה – "והנגלֹת לנו ולבנינו". לפי זה, מה זה י-ה? בכל תא קטן יש בכל אטום יש י-ה-ו-ה,, וגם בכל היקום יש י-ה-ו-ה וגם לפני היקום. י-ה-ו-ה משקף את הכל, הכל הוליסטי. אחרי הצמצום ה-וה זה הקו והעולמות, ומהם י-ה? – ההשערה היא ה עילאה, ה ראשונה, ומה שעלה ברצונו כביכול לברוא את העולמות הוא ה-י. יש גם קוצו של י, מדרגת "יחיד" שיש רק ה', עוד לפניעליית הרצון לברוא את העולמות. צריך ללמוד זאת יותר בישוב הדעת. כאן כתוב עיקר הווארט, שהארבע מדרגות שאחרי הצמצום שהם השדרה והחוליות והצלעות והאברים, הם כנגד ד' אותיות של שם הוי'ה ב"ה שאחרי הצמצום–], כלומר בבחינת "גופא" בכלל [הרי כל הדברים האלה, מחוט שדרה עד האברים זה הכל גוף, זה לא ראש – רק בתוך הגוף שאחרי הצמצום יש י–ה –ו–ה – והראש הוא ההשערה שלמעלה.]).

ראשית הקו – עבודת התפלה

[כעת יש מושג חדש וחשוב מאד שמוסבר באריכות בחסידות. הקו הוא נמשך לתוך החלל והוא מוציא עגולים כל פעם. אם נצייר את זה בדמיון, יש קטע קטן של הקו עוד לפני שהוא מוציא את העגול הראשון – הוא כתר של העיגולים שאחרי הצמצום. אותו קטע קטן, לפני שהוציא את העגול הראשון – כלומר לפני שהוא זקוק לחדש את האמונה בתוך החלל, בתוך החיים שלו, חלל שוה חיים – הוא גם כן הקטע של הקו שעדיין לא מתלבש בשום דבר. הרי הקו הוא כמו הנשמה בתוך כל העולמות. אבל יש קטע קטן שלו עוד לפני שמתלבש בשום עולם, גם לא באדם קדמון. אדם קדמון זה הרצון אחרי הצמצום לבריאת כל העולמות. לקטע הזה הקטן קוראים "ראשית הקו", ויש לו באופן מהותי תכונות מיוחדות שלא כמו הקו. אם זה בגוף, זה כמו תחלת חוט השדרה שרק יוצא ממח הדעת, עוד לפני החוליה הראשונה. אם אומרים שכל החוט הזה הוא הבטחון בנפש, צריך לומר מהו הבטחון המיוחד שנקרא ראשית הקו, שהוא באיכות של הרבה יותר בטחון מאשר הבטחון של המשך הקו. זהו משהו חדש, שעוד לא דברנו עליו.]

וראשית המשכתו, ראשית הקו [כמו ראשית חוט השדרה.], תלויה [כדי להמשיכו מאור אין סוף שלפני הצמצום, זה תלוי אצלנו] בעבודת ההתבוננות שבתפלה (עבודה שבלב, בינה ליבא[ו], זו תפלה[ז]) [אמרנו שהראש, ההשערה שלפני הצמצום, זה גם נקראהתורה הקדומה. כמו שהקב"ה מסתכל בתורה ובורא את העולם, גם אני רוצה, בבטחון שלי, להמשיך כח משם כדי לקיים את ההוראה של הרבי המהר"ש "לכתחילה אריבער". בשביל "לכתחילה אריבער" אני חייב להמשיך, לקבל השראה מלפני הצמצום, שזה מה שנקרא "מחוץ לקופסא". כמו היהודי הראשון, אברהם אבינו, כדי שהוא יהיה יהודי, ה' היה צריך להוציא אותו מחלל העולם – "ויוצא אותו החוצה". כל זמן שהוא נמצא בתוך החלל – הוא נשלט על ידי הכוכבים והמזלות, ואז הוא לא יכול להיות יהודיזה אותו הדבר. אני צריך להגיע למקום הזה שלמעלה מהצמצום, זה הייחוד היהודי שלי, רק יהודי יכול להגיע לשמה – הגוי הוא חלק מהמציאות, שזה אחרי הצמצום. אין לו שורש לפני הצמצום. ואני צריך להמשיך את זה למטה. איך אני מתחיל להמשיך את זה, את השכל הזה של ההשערה, שה' שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל? – על ידי התבוננות בתפלה, שזה "עבודה שבלב ". ההתבוננות שבתפילה הוא עיקר בחסידות המשכת המוחין במדות. שזה כל הענין של הקו, להמשיך שכל לתוך המדות, לתוך הלב. והראשית שלו, הוא שאני לא סתם מתפלל מתוך הלב, בהשתפכות הנפש –שזה התכלית התפלה – אלא אני עושה את זה מתוך התבוננות באלוקות, כמו שעוד נסביר מה היא.].

ב. ביאור הרבי הריי"צ: בטחון גמור כשאין תקוה

אחד המקורות החשובים של כל המאמר כאן הוא מכתב של הרבי הקודם, שמצוטט בדף הבא (עמוד ס"ה). כל מה שכתוב מכאן ואילך עד הציטוט בעצם מסביר את הציטוט, לכן יקל עלינו קודם לקרוא את הציטוט ואחר כך להבין כל מה שיש באמצע. מאד חשוב להבין כאן את מקורות החסידות לנושא הכי חשוב – אמונה ובטחון.

מושג חדש בבטחון – תקוה (סוד התקוה ביריחו)

אמרנו שבקו הקטע העליון, שנקרא ראשית הקו, הוא איכותית אחרת מהמשך הקו – עוד לפני שהוא הוציא את העגול הראשון או התלבש בשום דבר. אמרנו שהוא כמו התבוננות בתפלה כדי להמשיך את ההשערה שלפני הצמצום אל תוך המודעות של העולמות הנבראים אחרי הצמצום. מה הווארט? שהוא מכניס לנו מושג חדש. כל המאמר נקרא "אמונה ובטחון", ובא הרבי הקודם ואומר שבבטחון גופא יש שני סוגים, והחלוקה כל כך חשובה עד שצריך לתת מלה אחרת –  בטחון לעומת תקוה. אז בעצם עיקר החידוש של השיעור שלנו היום הוא שאנחנו מתחילים להבין וללמוד על מושג חדש שעוד לא למדנו – תקוה.

תקוה היא מלשון קו (וגם קרובה למלה תקון. גם בתהו, כמו בתקון, יש שלש אותיות של המלה תקוה. נמצא רמוז שהתקוה מיישבת את האורות דתהו בכלים דתקון) – ברור שהתקוה קשורה לקו, והתקוה הולכת יחד עם חוט, כמו שנראה תיכף בסיפור של יריחו – לכן רציתי שנלמד את הענין הזה כאן, ביריחו. כל סוד התקוה-והחוט הוא בדיוק מה שהציל את רחב, שאחר כך התחתנה עם יהושע, שאתמול היה היארצייט שלו ועכשיו נכנסים ליום הגדול שלו – יום כבוש יריחו. ביום הזה, כשהחילים תקעו בשופר והחומות נפלו, נכנסו לכבוש את העיר, יהושע הזהיר את החילים לפני המלחמה שכאשר תראו בית שיש עליו "תקות חוט השני" תזהרו לא לנגוע באף אחד שבתוך הבית, צריך להציל אותם. שני המרגלים שיהושע שלח – פינחס וכלב – נשבעו לרחב שבני ישראל יצילו אותה. בסיפור הזה, תחלת ספר יהושע, יש את המושג תקוה – לשון קו – שהולך יחד עם חוט. זהו ודאי מקור הביטוי קו וחוט בתנ"ך. הכל קשור כאן ליריחו, מנעולה של ארץ ישראל.

מה יצא לנו? מבנה חדש, יותר מפותח ממה שלמדנו עד עכשיו: אור אין סוף שלפני הצמצום, שנקרא גם העגול הגדול, הוא אמונה פשוטה. והקו עד עכשיו רק אמרנו, שהקו הוא בטחון. אבל עכשיו אנחנו עושים חלוקה בתוך הקו. שראשית הקו, שלפני ההתלבשות, שנקרא "בטחון גמור", הביטוי שלו, שמאד מודגש (לא סתם בטחון של בטחון גמור). אחר כך גם יש בטחון, תקוה היא גם בטחון, אבל לא בטחון גמור. לכתחילה אני חושב שבטחון גמור יותר מתאים לבטחון סביל, אבל באמת יש – גם חידוש גדול– בטחון גמור גם בבטחון פעיל. שוב, המבנה השלם יהיה – אמונה, בטחון גמור, תקוה.

בטחון גמור – כשאין שום קש להאחז בו

נקרא את הקטע מהרבי הריי"צ, שיצא לנו בהשגחה פרטית לכבוד יריחו:

הבטחון הגמור בה' [לא סתם בטחון, אלא בטחון גמור. בטחון גמור זה כמו שאומרים צדיק גמור. סתם לומר את המילה צדיק – לאו דוקא גמור. כמו שכתוב בספר התניא שיש צדיק שאינו גמור. כשאומרים צדיק – הרוב הם צדיקים שאינם גמורים. אבל יש חד בדרא שהוא צדיק גמור. אותו דבר הבטחון. יש בטחון, אבל הוא לא גמור. בטחון שאינו גמור אנחנו עכשיו נותנים לו שם חדש, תקוה. תקוה טובה. מה הגדר של בטחון גמור? בטחון גמור] הוא כשאין שום צל מראה מקום ומקור גשמי מאין יבא העזר [הבטחון גמור הוא כשאין שום חוט של תקוה. אם יש חוט של תקוה גשמית – אז אתה בוטח בה', אך זה לא בטחון גמור. הבטחון הגמור הוא שאין שום חוט של תקוה. שאין שום צל, אפילו צל, שהוא מראה מקום, שהוא מצביע, על איזה מקור גשמי, שאולי משמה תבוא ישועתי.],

כמאמר העולם [דוגמה לבטחון שעדיין אינו בטחון גמור, כי יש חוט של תקוה היא:] 'הטובע, ר"ל, מחזיק עצמו גם בקש' [קש שיש על פני המים לא יחזיק את האדם, אבל אם הוא רואה שם קש – הוא רוצה להינצל, בכל מאודו הוא רוצה להינצל – בשבילו הקש הוא צל ומראה מקום לישועה, שאולי מכאן תבוא הישועה, מהקש הזה. אולי הוא יציל אותי. אם יש אפילו קש, שבשכל ישר אין שום סיכוי שהקש הזה יציל אותך, ואתה סומך או נדמה לך שאולי הקש הזה יעזור, כאשר מישהו ח"ו טובע, יש איזה בטחון – 'אני בטוח בה' שהקש הזה יעזור'. זהו לא בטחון גמור אלא תקוה – אתה מקוה שהקש יעזור לך, יציל אותך, אבל זהו לא בטחון גמור בה' לבד. בטחון גמור הוא כאשר אין קש, אין את הדבר הכי קלוש, אין את הסבה הכי קלושה שיכולה להציל אותך.],

אבל בזמן שיש עדיין קש במה להתחזק, כלומר שיש עדיין צל מראה מקום בגשמיות להושע, אף גם ישועה גשמית ובמקצת [שאתה קצת חושב שיכול לעזור.], הנה עדיין אין זה בטחון גמור בה' [בטחון גמור הוא אך ורק בקב"ה, בגלל שאתה סומך על איזה קש שיש כאן.].

"תקות חוט השני"

כשיש צל מראה מקום [הקש.], זהו ענין התקוה [וכפי שאנחנו מסבירים – התקוה הזו היא המשך הקו, אחרי הקטע שנקרא ראשית הקו.] כמ"ש [כאן, בסיפור של יהושע ביריחו.] את תקות חוט השני[ח] [היא שמה במצות המרגלים חוט כסימן שהחילים לא יפגעו בכל מי שנמצא בביתה.

לא רק שהיא התחתנה עם יהושע – היו להם ילדים? כתוב שבנים לא היו להם, אבל לפי חז"ל היו בנות – גם מתאים כאן לשיעור, שילדי יהושע ורחב היו רק בנות. אצל צלפחד היו חמש בנות שחבבו את הארץ ביותר, צדיקות הכי גדולות. המקום הזה הוא על שם אחת מבנות צלפחד, חגלה. אצל רחב כתוב שיצאו מבנותיה שמונה כהנים גדולים ושמונה נביאים. האנשים הכי גדולים בתולדות עם ישראל הם צאצאי יהושע ורחב – גם ירמיהו הנביא, גם יחזקאל הנביא, גם חולדה הנביאה ועוד הרבה גדולי ישראל. צריך להציל את רחב – המון פוטנציאל קיים בתוך רחב. כתוב שכל כיבוש הארץ הוא כמו שאומרים בברכה השניה, "ברכת הארץ", אותה תקן יהושע אחרי כיבוש יריחו – "ארץ טובה ורחבה". כתוך ש"ארץ טובה" שייך ליהושע עצמו, הוא בחינת טוב – יהושע עולה טוב פעמים חיה (משה רבו עולה יה פעמים חיה) – אבל "ארץ… רחבה", שרשה של ארץ ישראל במרחב העצמי, בא מאשתו של יהושע, רחב. אם כן, צריך להציל את רחב – היא הצילה את המרגלים וצריך להציל אותה.

מה אמרו לה? לשים בחלון – גם לשון חלל – "תקות חוט השני".]. חוט השני היה סימן לביתה של רחב שע"י סימן זה ידע חיל של בנ"י אשר עליהם להציל את גרי הבית הזה ונק' תקות חוט השני, כי הגם שהוא סימן הנראה והנגלה [לכאורה יותר מהקש הנ"ל – תקות חוט השני זהו סימן מובהק. כל אחד יודע, כל החילים קבלו הוראה מהמפקד, שכאשר רואים את תקות חוט השני לא נוגעים באף אחד בבית – יותר מגושם, עם סבה גשמית, מסתם תקוה בקש. הטובע מחזיק בקש, וגם זה לא בטחון גמור, אבל כאן לכאורה עוד פחות בטחון גמור מצדה של רחב על פי שני המרגלים. הוא מסביר שלא לחשוב שטבע, הפך להיות מחויב המציאות, שאפילו לא צריך לבטוח:], אבל על זה הרי יכולים להיות מקרים שונים [לא בטוח, כן דומה לקש.], כי יפסק חוט השני או רוח ישאהו או מקרים אחרים [לכן לא בטוח, אבל יש תקוה טובה – תקוה שהחוט יתקיים והחילים יראו אותו. באמצע הקרב גם החילים שלנו בבהלה מסוימת – הם מחרימים את כל העיר על כל תושביה, הורגים את כולם. יש בית אחד שמצילים – מאד קשה להבטיח זאת. לכן לא פשוט בכלל שבגלל שיש שם חוט הכל יהיה בסדר. אלא מה? כמו הקש – בכל אופן יש פה סבה, סבה להצלה.],

וזו היא התקוה שהכל יהיה טוב וחוט השני יהיה במקומו [זו תקוה טובה – שהחוט יתקיים והכל יצא על הצד הטוב ביותר.]. כי שם תקוה מורה על דבר שישנו במציאות ממשי, כמו הקש לטובע בים הגדול. [כל זה הבא לשלול – הסביר מהו הקו אחרי שמתלבש, כשמתחיל להוציא עגולים. אבל מה עם הקטע של הקו לפני ההתלבשות, ראשית הקו? הבטחון הגמור:] אבל ענין הבטחון בה' הוא אפילו כשאין לו צל מראה מקום להושע, שאין אפילו קש במה להחזיק, ומ"מ בוטח בה' [בלי שום צל של תקוה.].

התגברות על היאוש – חשובה אך לא מספיקה

ממשיך עם עוד חידוש מופלא. מהו בטחון לפי מה שהסביר? אמרנו שהתבגרות היא התגברות. כדי לבטוח במצב כזה, בו אדם נמצא בסכנת נפשות בטוחה, בלי שום דרך להנצל – יש מלחמה פנימית. מהו בטחון? סוג של מלחמה, במיוחד במקרים בהם דרוש בטחון גמור. מה המלחמה? המלחמה זה נגד יאוש – לא להתייאש. יש מצבים שאדם על סף יאוש, גמרנו, אין יותר תקוה. הבטחון הוא שאינו מתייאש, הוא בוטח, הגם שאין שום קש, שום חוט של תקוה. כעת מוסיף עוד משהו – שיתכן מצב בנפש שאדם מתגבר על היאוש, כלומר אומר לעצמו "אין שום יאוש בעולם כלל". מאיפה לומדים זאת? גם עוד כמה ימים – מוסר השכל של פסח שני, 'אין אבוד'. "לכתחילה אריבער" הוא ב' אייר ו"אין אבוד" י"ד אייר.

יתכן שהתגברת – יש בטחון בנפש, חוט שדרה, לא להתייאש זה נקרא שיש לאדם חוט שדרה – אבל גם במצב הזה אתה יכול להיות עצוב. בוטח אבל עצוב. כעת אומר שלא מספיק לי, לא מספיק לחסידות – צריך במקום שאין שום חוט תקוה, שום קש, שום כלום, גם לבטוח בה' בבטחון גמור, כמו צדיק גמור. כל גמור הוא עד הסוף, בתכלית – מה זה צדיק גמור של תניא? שהוא שונא את הרע ומואס ברע במאה אחוז. גמור הכוונה עד גמירא – הולך על משהו עד הסוף. גם כאן הבטחון גמור הוא שאין מקרה שאתה לא בוטח, גם אם אין שום צל של תקוה, הולך עם הבטחון עד הסוף – אחרת זה לא בטחון גמור. הוא מוסיף כאן שאפשר להיות עם בטחון גמור ועדיין להיות עצוב – זה לא מה שאנחנו רוצים, מה שדורשים.

והנה גם אז, כשהוא בוטח ה' אך נפשו מרה עליו והוא עצב ותוגה חרישית נסוכה על פניו [הוא לא נראה טוב. הרי הוא בסכנת מות. הוא בוטח בה', ויחד עם זה נראה לא טוב. הרי אמרנו שפנימיות של האדם מתבטאת בפנים, כמו "חכמת אדם תאיר פניו". אם הוא הפנים לגמרי את הבטחון הגמור הוא גם יאיר את הפנים שלו, הוא לא יהיה עם תוגה חרישית נסוכה על פניו. אם הוא בוטח בה' ועדיין תוגה חרישית נסוכה על פניו – ביטוי יפהפה של הרבי הקודם, הוא סופר גדול ויש לו לשונות יפהפיים, זו דוגמה.],

ראשית הקו – בטחון גמור בשמחה – שיטת מורנו הבעש"ט

[על הבטחון הגמור עם התוגה החרישית הנסוכה על הפנים אומר הרבי הריי"צ:] אין זה עדיין הבטחון הגמור בה' לפי שיטת מורנו הבעש"ט נ"ע [הוא חדש משהו מופלא – זהו כן בטחון גמור, כמו צדיק גמור, אבל לא הבטחון הגמור של הבעל שם טוב.

איך נסביר זאת במושגי הקבלה שאמרנו? בטחון גמור הוא הקטע של ראשית הקו – גם שם צריך לומר שיש חיצוניות ראשית הקו ופנימיות ראשית הקו. חיצוניות ראשית הקו היא בטחון גמור, אבל עדיין אפשר להיות עצוב, עם תוגה חרישית נסוכה על פניו. אבל הבעל שם טוב לא מסתפק בזה, הוא רוצה את הפנימיות – הפנים, "חכמת אדם תאיר פניו" – של ראשית הקו גופא, שהיא בטחון גמור מלא שמחה, שגם רואים את השמחה על הפנים שלך, כמו אחת כאן שמחייכת. זהו סימן טוב של בטחון גמור עם שמחה על הפנים.].

כי הבוטח בה' בבטחון גמור אין מצבו הלא טוב או ח"ו גם הרע צריך לנגוע ללבו לצערו ומה גם לעגמו [אם הוא הולך בדרך הבעל שם טוב ויש לו בטחון גמור בה', הגם שהמצב שלו כרגע לא טוב – ואחר כך אומר אפילו שהוא רע – זו לא סבה בשביל להיות בצער, עם עגמת נפש. יש דברים שרואים גם אצל הרבי, שמישהו בא לרבי עם איזו מצוקה נפשית שדרך העולם, מנהג העולם, להיות ממנה בצער – והרבי פשוט בטל זאת, לא צריך להיות בצער, תהיה שמח, תעשה משהו אחר. הרבי בטל את הרגשת העצב. זה קשור לדרך הבעל שם טוב. מי שקשור לה' באמת, וה' הוא אך ורק טוב, עצם הטוב, אין סבה מוצדקת בעולם להיות בצער. זהו נסיון.

איפה כתוב בתניא? אגרת הקדש "להשכילך בינה" – אגרת הקדש יא בתניא. הרבה חסידים אמרו שהיא הפרק הכי חשוב בספר התניא, שגם כאשר רע לאדם לגמרי הוא צריך להאמין ולבטוח שהכל בא מעצם הטוב – הכל מה', שהוא עצם הטוב, הכל הכי טוב שיכול היות. אז האדם מחייך, לא מצטער. הוא אומר שם שזהו נסיון – זה קשה, אך ליהודי יש כח בנפש לעמוד בנסיון. ואז כאשר הוא עומד בנסיון הוא גם במציאות הופך את כל הלא טוב לטוב. לטוב הנראה והנגלה.

(למה זה רק ראשית הקו ולא כולו?) ברוב המצבים בחיים יש מה לעשות, יש איזה קש. זה מצבים מיוחדים, זה דורש כוח מיוחד בנפש. ודאי צריך להאיר בכל מקום, אבל מדובר דוקא במצב כזה שאין בו שום קש ושום חוט של תקוה, שמה צריך להגיע לאותו מקום – שכל הזמן הוא נמצא – אותו מקום שיש בו בטחון גמור, ולא רק בטחון גמור אלא בטחון גמור עם שמחה.

גיור רחב – עליה לראשית הקו (השלמה)

יוצא מדברי הרבי הקודם שהמושג של "תקות חוט השני" – הקש בו נאחזת רחב ביריחו, איפה שאנחנו נמצאים – עדיין אינו הבטחון הגמור. מכך מתאים להסיק שהגיור של רחב – שבעקבותיו היא התחתנה עם יהושע והעמידה כהנים גדולים ונביאים, כנ"ל – הוא בעצם עליה מתקוה לבטחון גמור.

חז"ל[ט] מדגישים שבדברי האמונה של רחב למרגלים, לפני הגיור, היא אמרה "כי הוי' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" – "שמתהו בשמים ובארץ" – אך לא סיימה ב"אין עוד" שהוסיף משה רבינו לביטוי זה ("וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"), "משה שמו אף בחללו של עולם". בדרגת התקוה רחב חפשה קש להאחז בו בים החלל הפנוי, ולא הרגישה ש"אין עוד" גם ב"חללו של עולם" והכל הוא ה' גם כשנדמה שאין כל תקוה. בגיור היא עלתה לדרגת ראשית הקו – המדרגה שנקראת "אות אמת" שבקשה מהמרגלים, הגילוי ש"הוי' אלהיכם אמת" ואין עוד אמת מבלעדיו יתברך) – דרגת הבטחון הגמור שהתבארה כאן.

מהסבר זה 'הרווחנו' גדר חדש לראשית הקו – ראשית כניסת אור אין סוף לחללו של עולם, המגלה ש"אין עוד מלבדו" גם בחללו של עולם, שאין מקום ריק ממנו יתברך והצמצום אינו כפשוטו. בנפש היינו שגם כאשר אין שום תוכן במודעות, דוגמת שנת חזקיהו, ה' נמצא שם בכבודו בעצמו – גילוי שהכבוד שוכן (גם ובעיקר) במקום מכובד ונקי, כפירוש כיבוד-טאטוא הבית (כמובא בחסידות בכ"ד) כשאדם מגיע למצב של "ונקה", נקי מנכסיו לגמרי.

בטחון גמור סביל ופעיל

אם המצב על דרך הטבע אומר יאוש, שאין שום תקוה, איזה סוג בטחון זה בכלל? הרי אנחנו מדברים על בטחון פעיל ובטחון סביל, והייתי חושב שכאן בטחון סביל – שאין לי מה לעשות. כמו שלמדנו על חזקיהו המלך, שאין שום דבר במה להנצל, וראשית הקו אומר לי לבטוח בטחון גמור בטוב הנראה והנגלה, ושאם אני הולך לישון אני עושה זאת גם מתוך בטחון וגם עם חיוך גדול על הפנים.

על החיוך הגדול על הפנים לא למדנו עד כאן – זהו חידוש כאן. אבל יש עוד חידוש, שהחיוך הגדול על הפנים לא משקף רק בטחון סביל אלא שייך גם לבטחון פעיל. כאן מתחילה כבר נשיאת הפכים, נראה איך הוא כותב:], אלא צריך לעשות כל מה שביכלתו לעשות עפ"י התורה והשכל האנושי [כבר משהו פעיל, מעשה. הוא אמר שמצד אחד אין שום קש – אם היה קש יש לי מה לעשות, לתפוס את הקש, אבל הוא אמר שזהו לא בטחון גמור. אז אין קש. אם אין קש, אז מה אני יכול לעשות? אני לא יכול לעשות שום דבר? אף על פי כן הוא אומר שהוא ממשיך לעשות.

הדוגמה הכי פשוטה: כל הרופאים אמרו נואש – אין מה לעשות. אבל הוא ממשיך לבטוח בטחון גמור, ממשיך לעשות –ממשיך לעשות מצות – בשמחה,  לתת צדקה, לעזור לאנשים, עד לנשימה האחרונה, ח"ו. וגם, אם יש איזה עצה מה לעשות, איזה עצה חדשה, איזה רופא אלטרנטיבי שזה משהו שיכול לעזור, אף על פי, שכולם אומרים שאין בזה שום תקוה, שזה שטויות. גם זה – אם יש מישהו שאומר שיש משהו שאפשר לעשות הוא מוכן.],

בטחון גמור מוליד עצות – "עשו כל אשר ביכלתכם"

[לכאורה, אם יש מישהו שנותן עצה לעשות זו תקוה.] החידוש שלבטחון הפעיל במקרים האלה הוא בעצמו יש לו כח יצירה פנימית. השכל שלו, הרצון שלו – הרצון לחיות, במקרה הזה –זה מוליד, נותן קש. בשטח אין שום קש שאולי יציל, אבל הוא ממציא קש.

הוא מדגיש כאן שהוא עושה זאת על פי תורה – ההשראה לקשים האלה זה לא קשים שהם גם כן שטויות. אמרנו קודם שאולי יש רופא אלטרנטיבי שיכול לעזור לו – לאו דווקא שצריך לפעול בדרך הזו, אלא מחליט בשכל טוב. יתכן שמחליט שהרופאים אמרו לא – אין לי יותר עסק עם רופאים בכלל. אני בוטח בה', ותוך כדי זה ממשיך לעשות משהו – מה יציל אותי? שאעשה מבצעים של הרבי. איך שלא יהיה – כן או לא – זהו בודאי הכי טוב שצריך לעשות ואני עושה את זה עכשיו בשמחה.

זהו הפן של בטחון פעיל במקרים האלה, בראשית הקו. יש אחד שלא עושה כלום – חזקיהו – הוא הולך לישון, אבל עכשיו חידשנו שהולך לישון עם חיוך, שמח. אבל כאן הוסיף שיש גם שעושה דברים באותו מצב. אלא צריך לעשות כל מה שביכולתו לעשות על פי התורה והשכל האנושי גם בשביל להציל את עצמו, אף על פי שאומרים שאין מה לעשות, וגם – כמו שאמרנו, לא כותב בפירוש אבל ודאי הוא התכוון לכך – הוא צריך לעשות הרבה מצוות ומעשים טובים.

איך שייך לכ"ח ניסן, היום? "עשו כל אשר ביכלתכם". מה הרבי אמר היום? "אני את שלי עשיתי", השכל שלי מיצה את עצמו, עשיתי כל מה שאני יכול. כעת אני מוסר לכם – "עשו כל אשר ביכלתכם". הוא היה יכול לומר 'אין לנו מה לעשות, כעת נשאר רק לבטוח בה' שיבוא משיח'. היה מתבקש, אך הוא לא אמר כך. מה המסר של הרגע הזה? "עשו כל אשר ביכלתכם". בדיוק מה שכתוב כאן. זהו פן של בטחון פעיל בדרגה של ראשית הקו, שנקראת בטחון גמור.

הבטחון בהצלת ה' מצד השגחתו הפרטית

ולבטוח בה' ולא להיות אפילו בספק ספיקא כי יעזרהו השי"ת [בטוח במאה אחוז שה' יעזור, והוא גם עושה כל מה שהוא יכול לעשות.]. להיות השגחתו ית' על כל נברא ונברא [גם ווארט יפה – לא צריך לחשוב שה' יציל אותי כי אני צדיק, ואפילו לפי לשונו לא כי אני יהודי, אני נמלה. כמו שהבעל שם טוב אומר שאדם צריך לחשוב שאני והנמלה אותו דבר. יש השגחה פרטית של ה' על כל נברא, וכמו שמציל את הנמלה – מכאן הבעש"ט הגיע לאמונה בהשגחה פרטית – הוא יציל אותי, לא גרוע מהנמלה. עם זה יש לי בטחון גמור, חיוך על הפנים, ואני עושה הכי טוב.

הרבי לא רק אמר 'עשו כל אשר ביכלתכם' דברים טובים, אלא לטכס עצה. כמו היום – אין מה לעשות, המדינה מקרה אבוד, המצב מקרה אבוד. צריך רק לבוא מישהו ולומר ש"מקרה אבוד" שוה משיח… בכל אופן, הרבי לא אמר שאין מה לעשות, אלא שאני עשיתי כל שביכלתי וכעת אני מוסר את המשימה לכם, קודם לטכס עצה איך מביאים את המשיח ולעשות כל מה שאתם יכולים. ההוראה זו עדיין חיה וקיימת, הכח שמקבלים ברגע זה הוא הוא הוראה זו של הרבי.]…

כל עניניהם ותנועותיהם היותר קלות [של כל נברא, של כל נמלה קטנה או איזה יצור שלא יהיה] הכל הוא בהשגחתו הפרטית, והשגחתו ית' הנה היא הנותנת חיים ועוז [גם חיים שהחולה יחיה וגם שיתחזק לגמרי בעז ותעצומות.] לכל החי בשמים ובארץ [וכמו שנותן לכל החי בשמים ובארץ יתן גם לי, נותן לכולם.].

סיכום וברכות

עד כאן הציטוט של הרבי הריי"צ, מיסודות המאמר שלנו. הגדיר לנו מהו ענין ראשית הקו, בטחון גמור, ויש את המשך הקו, שהוא תקוה טובה. יש הרבה מה להסביר כאן – כל מה שלא קראנו לפני הציטוט הוא בעצם הסבר הנושאים שיש בציטוט. את זה נקרא בפעם הבאה בע"ה, אבל כבר אפשר לקרוא ולנסות להבין.

שנזכה לטכס עצה איך להביא את מלך המשיח תיכף ומיד ממש – הרבה תלוי בנשים צדקניות, שבזכותן תבוא הגאולה. שתהיינה בשורות טובות, התחלת זמן טוב, קיץ בריא בגשמיות וברוחניות, ושיהיה משיח נאו, זה העיקר.

תודה לבעלת הבית, לבעלת המקום, ושמחתי לראות שיש כאן עוד משפחות – חידוש גדול מאד. כן ירבו, שהמקום יהיה שוקק חיים, ויתפשט, שוב, שכל חומות יריחו וכל חומות כל העולם יפלו – היום הוא היום שהכלי פול.

---