חושך הצרעת ואור המילה
פרשת "תזריע" פותחת בדיני יולדת, אך לאחר מכן עוסקת רובה בדיני צרעת. ידוע הכלל ששם הפרשה הוא כותרת הכוללת את כל ענייני הפרשה. לכן ברור שהשם "תזריע" ו"תורת היולדת" נוגעים גם לנושא העיקרי של הפרשה – הצרעת. ויותר מכך, נראה שהקדמת ענייני הלידה הוא על דרך "מקדים רפואה למכה" – המכה והמחלה הכללית בתורה היא הצרעת, וסביר שמה שנכתב קודם לכן רומז לרפואתה.
רמז מובהק לכך בפסוק (המיותר לכאורה) בפרשת היולדת: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", ממנו למדו חז"ל שמילה דוחה צרעת, ויש למול אף אם בכך האדם קוצץ בהרת (ועובר על הלאו של 'השמר בנגע הצרעת'). לימוד זה מפרשת תזריע רומז בפנימיות כי בכח כל פרשת יולדת – ובפרט בכח שמירת הברית – לבטל ולהעביר צרעת מהאדם, ומאידך אפשר ללמוד כי הצרעת עצמה נובעת מפגם הברית ומתפשטת מעור העורלה דווקא. בהפשטה דחיית המילה את הצרעת היא דוגמא לכלל שמצוות עשה דוחה את לא תעשה על דרך דחיית האור והחיוב את החושך והשלילה. כאשר אור המילה דוחה את חושך הצרעת הוא פועל בה רפואה כנודע שרפואה היא אותיות אור פה העולה בגימטריא אור מילה. ("מעיין גנים")
פרצוף העבודה (חלק ו')
נתינה בלי סוף – 'עבודת הנפש' בספירת החסד
ספירת החסד היא מידת האהבה. התחלנו עם הלוי, וכעת מגיעים לכהן איש החסד. ביחס לעבודת ה' של הכהן יש ביטוי מיוחד – "ועבדתם עבֹדת מתנה אתן את כהֻנתכם והזר הקרב יומת". בחסידות "עבודת מתנה" זו אהבה רבה שנותנים לצדיק מלמעלה, אהבה בתענוגים, אבל על פי פשט יש פירוש אחר הנוגע להלכה. כך מפרשים חז"ל: "'עבודת מתנה' ולא עבודת סילוק". הפשט של הפסוק שנאמר לכהנים הוא שאם זר – כל מי שאינו כהן – עושה עבודה של כהן, הוא חייב מיתה בידי שמים, אך רק אם זו "עבודת מתנה" ולא "עבודת סילוק". מה הכוונה? יש עבודות שהכהן נותן משהו על גבי המזבח, כמו זריקת הדם או הקטרת האברים או הקטרת הקטורת על המזבח הפנימי – כשהכהן נותן משהו זו "עבודת מתנה". אבל יש עבודות כמו תרומת הדשן, שהכהן מרים את האפר, את הדשן, ומסלק אותו מעל גבי המזבח. גם עבודות אלו אסור לזר לעשות, אבל אם זר מרים את הדשן באיסור, במקום הכהן, הוא לא חייב מיתה בידי שמים. לעומת זאת, אם זר זורק את הדם או מקטיר את האברים על גבי המזבח הוא כן חייב מיתה בידי שמים.
מה זה מלמד אותי בנפש? חסד היינו אהבה, "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" – אין עבודה כעבודה מתוך אהבה. אף על פי שאמרנו שעבודה בכלל שייכת לקו שמאל, כאן רואים שעיקר העבודה היא אהבה. זה קשור לפסוק "עבודת מתנה". מתנה, כשמה כן היא – נתינה (וסילוק היינו לקיחה). יש אחד שנוח לו לסלק – לקחת דברים – אבל קשה לו לתת, להעניק. במידה מסוימת הוא כילי, לא אוהב ולא בא לו להעניק. זו בעיה חמורה, במיוחד בשביל יהודי. אפשר להיות חולה בלי לדעת למה, בגלל שיש בעיה של קושי בנתינה. כמובן, קושי בנתינה משקף בעיה בספירת החסד, בכוח האהבה בנפש. הדבר הזה יוצא מהביטוי "עבודת מתנה" – עבודה של נתינה.
לפי הפירוש החסידי "עבודת מתנה" היינו אהבה בתענוגים שנותנים לך מלמעלה אם אתה צדיק, אם אתה עובד את ה' בדרך של "אתהפכא", ולא רק "אתכפיא". כנראה שהדברים קשורים יחד. להיות בריא בנפש צריך חוש נתינה כל כך חזק שלא צריך בכלל לעשות אתכפיא. "עבודת מתנה", הכוונה שהאדם נותן בטבעיות, באתהפכא (ו"כל הנותן בעין יפה הוא נותן", בחפץ לב ובתשוקה), שיש לו חוש באהבת ישראל, חוש בנתינה. הבעל שם טוב אמר שמי שיש לו חוש לתת, אין הגבלה כמה הוא יכול לתת. מי שאין לו חוש בנתינה התורה מגבילה ואומרת "הרוצה לבזבז אל יבזבז יותר מחומש" – אסור לתת יותר מ-20% מהכסף. הבעל שם טוב מפרש שזה רק אם הנתינה היא בזבוז כסף בשבילך כלומר, אם קשה לך לתת צדקה – אז יש גבול של 20%. אבל אם בשבילך נתינה היא כמו כל תענוג אחר בחיים – הרי מותר לאדם על פי תורה להוציא את כל הכסף על מה שמהנה אותו! אם ההנאה הכי גדולה שלך בחיים היא לתת צדקה אז אין שום גבול. שוב, יש אדם שסובל מכך, שחוש הנתינה שלו לא מפותח. לכל יהודי יש חוש בנתינה (כל היהודים הם רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים), וכאן יש איזה דיבוק שמלביש על חוש הנתינה, שלא נותן לתת בחופשיות, לקיים "'פתח תפתח' אפילו מאה פעמים" (לפתוח את הלב ולפתוח את היד) – לתת בלי סוף.
(י"ג אב, תשס"ט)
חוש הכעס – חוש לאכפתיות (החוש של חודש טבת – שבט דן)
חדש טבת הוא ההמשך של הבטחון הפעיל – החוש שלו הוא חוש הכעס, השייך לשבט דן, הנחש, שממנו יוצא שמשון הגבור. כעס הוא דבר שלילי מאד, אז איך יתכן שיש חוש הכעס בין י"ב החושים?! כעס פירושו אכפתיות – אם מישהו מכה את אחי היהודי, אני מכה אותו! זו הפעולה הראשונה של משה רבינו (ראשית דרכו של גואל ישראל), שכאשר ראה גוי מכה יהודי הוא לא עומד בצד אלא פועל, הוא אכפתי. האכפתיות היא ההפשטה של חוש הכעס. אם אני רואה עוול עלי לעשות משהו. זה החוש של דן, שהוא שר הצבא של המשיח.
חוש האכילה – החוש להפנים עונג (החוש של חודש שבט – שבט אשר)
החוש הבא הוא חוש האכילה. אחרי שכועסים צריכים לאכול משהו… אתה כועס? תאכל ארוחה טובה, תגיד לחיים. זה החוש של חודש שבט, בו אוכלים מפירות ארץ ישראל ומודים לה'. האכפתיות היא אינטואיטיבית, לא-רציונאלית (והיא משקפת את שרש הגבורה שיש בחכמה – "החכמה תעז לחכם"). אכילה שייכת לטעם – טוב טעם – היא כמו שמיעה, כמו מחשבה, וגם מצטרפת לריח. זה גם כח של הפנמה – הפנמת עונג (כמו ענג שבת – "צדיק אוכל לשובע נפשו", אכילת יום השביעי מלשון שובע).
חוש השחוק – חוש הומור (החוש של חודש אדר – שבט נפתלי)
החוש האחרון שייך לשבט נפתלי (נפת לי, לשון המתקה, חייב איניש לבסומי) – חוש השחוק (פורים בחדש אדר). החג של שבט הוא ט"ו בשבט, אחר כך בא פורים, והחוש של אדר הוא חוש השחוק. באשת חיל נאמר "ותשחק ליום אחרון" (סופי תיבות בחינת אחרית דבר, בגי' קץ – "ותעמד לגורלך לקץ הימין"), וכן הוא ביחס לחדש האחרון במעגל השנה. והוא מפני נצחון הזמן (המתגלה ביום אחרון דווקא) – "דידן נצח". איך נפשיט את חוש השחוק? חוש הומור. זה מתחבר לחוש הראשון, חוש הדבור של המנהיג – אכילה-שחוק-דבור הם פעולות של הפה ("אז ימלא שחוק פינו", כאשר יבוא משיח, והרבי אומר שזה כבר כעת – אפשר להתחיל לצחוק). במקום אחר אנחנו מסבירים שבין חמש תכונות המנהיג צריך להיות חוש הומור (התכונה החמישית, המשיחית ביותר, "הכל הולך אחר החיתום", כמו שחדש אדר חותם את כל חדשי-חושי השנה), דוד המלך נקרא "בדחנא דמלכא".
לאחר כל השנה, כל החושים, מה שאפשר לעשות זה לצחוק – הכל בדיחה (=חלום, "היינו כחולמים" למעליותא).
(ח' כסלו, תשע"א)
אותיות מחכימות: צרעת – עצרת
הצרעת הנגרמת מלשון הרע פוגעת בעצרת, באחדות העם.
הבעש"ט מעלה תלמיד מהגיהינום
הבעל שם טוב העלה אחד מתלמידיו מהגיהינום. ושאלו אחר כך אם הינו מחזיק לו טובה עבור זאת. וענה שלא, כי שמה ראה את האמת והצדק.
הגיהינום – קבלת היסורים באהבה
לא מובן מהדברים אם מדובר בגיהינום ממש לאחר הפטירה או בגיהינום בעולם הזה. הגיהינום הוא שיקום זמני בדרך לגן עדן. ידוע כי יש נשמות של מתים שנמצאות בכף הקלע ולא זכו להיכנס לגיהינום. כאשר אדם נמצא בכף הקלע הוא מרומה עדיין לגבי מהות העולם הזה. נדמה לו שהוא נמצא עדיין בעולם הזה. מי שנמצא בכף הקלע ממשיך את השקר של העולם הזה – "עלמא דשיקרא". כף הקלע גרוע אף מהעולם הזה. בעולם הזה עוד ניתן לחיות באמת למי שמקיים את "ובחרת בחיים". מי שנדבק בשקר של העולם הזה ממשיכו בכף הקלע, שהוא חלום ודמיון גמור.
הבחינה של גיהינום בעולם הזה הוא שהאדם סובל, אבל מבין את הייסורים ומקבלם באהבה, ואילו בכף הקלע הוא סובל מבלי להבין על מה ולמה.
הנקודה הפנימית בסיפור זה חריפה יותר. החסיד כאן הוא "קוצקאי" שעדיפה לו עקיצת אמת על פני מצב שטחי טוב. לכן "קוצק" הוא מלשון "קוץ". חסיד קוצק אוהב רק את סגנון רבו. הוא מתחנך על אמת צרופה שהייסורים מצרפים את הבריות. האמת בעצמה מצרפת את הבריות.
כתוב שלא צריך לעבוד את ה' רק עם אמת, אלא שהעבודה הגדולה היא לעבוד על האמת בעצמה, שהאמת בעצמה תהיה עבודה. על האדם להיות אמיתי כשם עצם ולא רק לעבוד את ה' באמת כשם תואר. ודוקא מהגיהינום של החסיד האמיתי ניתן לזכות לאמת וצדק. (התוועדות, תש"ס)
הרצון (חלק ג')
ההבחנה הערכית החדה בין רצון לקבל לבין רצון להשפיע, אינה נכונה לגמרי בעומק. אמנם הרצון להשפיע הוא העליון, אבל גם בתוך הרצונות הנמוכים לקבל, יתכן שיש רצון להשפיע, כפי שנסביר.
מאחר שהרצון במדרגת העולמות הוא רק רצון לקבל, שאלנו אם כדאי בכלל לרצות. עם זאת אמרנו שאפילו ברצון התחתון ביותר, אם מדובר ב"רצון יראיו", אז יש לאדם כוונה פנימית, אפילו בלא מודע, למטרה טובה, וכפי שנאמר – "כל מעשיך יהיו לשם שמים". כל מטרה טובה היא בגדר השפעה – לעשות טוב למישהו או למשהו. כאשר יש כוונה טובה בתוך הרצון לקבל, יש בעצם רצון נסתר להשפיע.
במדרגת הנשמות הוא רצון להשפיע. הרצוא (במודע או שלא במודע) תמיד יחתור להגיע לשוֹב, יעלה כדי לרדת, ובירידתו יעשה תיקון, כלומר השפעה. הרצון לקבל כאן, נועד ביתר-שאת להשפיע.
במדרגת האלוקות הוא רצון להשפיע בלי לקבל תמורה. זו השפעה נטו. גם בהשפעה גמורה יש כמה בחינות, ונסביר שתיים מהן. יש מקרה, שבו יש לאדם עודף כסף למשל, והוא רוצה לתתו לאדם אחר. מסופר על צדיקים אמיתיים, שלא יכלו לישון אם ידעו שיש פרוטה אחת בביתם. וכשגילו שיש בביתם פרוטה אחת, רק לאחר שנתנוה לצדקה הצליחו להירדם!
יש מדרגה גבוהה יותר – שהאדם נותן את עצמו. הוא לא נותן רק משלו, אלא את עצמו ממש. המשפיע נותן את עצמו בתוך המקבל, מוסר את נפשו. כך ה' נתן את עצמותו בתוך אותיות התורה – "אנא נפשי כתבית יהבית". האות והסימן לכך ש"בו ירוץ צדיק" אמור להגיע ל"נשגב", הוא כאשר האדם אינו נותן רק את שלו, אלא את עצמו.
מדרגת האדם של 'לזרוע' ו'לשתול' את עצמו בתוך מציאות העולם היא רצון אלוקי, כמו שכתוב "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים". מהי "דירה בתחתונים"? ה' הוא ה"צדיק" ("צדיקו של עולם") וה"מגדל עז" הוא בית המקדש, כפי שכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". אם יש רצון כזה אצל צדיק ("ועמך כולם צדיקים") הוא נקרא רצון אלוקי, רצון שכולו מלמעלה למטה לתת את עצמו לעולם ועד. כאמור, הרצון אל ה', עם הרצוא והשוב שלו, הוא רצון של נשמות. גם הרצון של העולמות יכול להיות מתוקן, אלא שהוא עומד תמיד תחת סימן שאלה. ("אוצר הנפש" א')
אהבת המלך לעם ואהבת העם למלך
אהבת המלך את עמו אינה סתמית או אקראית, אלא עצמית. המלך אוהב את הדבר שעושה אותו 'הוא', ושבלעדיו 'הוא לא הוא', כלומר שאינו מלך כלל. המלך באהבתו את עמו – אוהב את עצמו, וגם עם האוהב מלך אמיתי – אוהב את עצמו. כלומר, יחס אמיתי בין מלך לעם הוא כאשר 'המלך הוא העם והעם הוא המלך', ואין אחד בלעדי השני, כמ"ש "אין מלך בלא עם". כלומר, שעצם קיומו של העם נוגע לעצמותו של המלך, ולהפך.
רמז לפסוק "אין מלך בלא עם" מובא בקבלה, שאם כותבים את המילה מלך באחוריים (התפשטות המילה לשלבים, כאשר בכל שלב מוסיפים אות אחת), יש לה שלושה שלבים: מתחילים מהאות הראשונה מ, אח"כ מוסיפים את האות ל ומקבלים מל, ולבסוף מוסיפים את האות ך שמשלימה את המל למלך. ולמרבה הפלא, המילה הנוצרת מחיבור שני השלבים: השני (מל=ע) והראשון (מ) היא המילה עם. יוצא, שהמילה עם קודמת למילה מלך כלומר, העם נמצא בתוך המלך עוד לפני שהוא בעצמו התהווה במציאות. רמז זה מראה בברור כי "אין מלך בלא עם" – לפני התגלותו של המלך יש כבר עם.
אם כן, אהבת המלך לעם ואהבת העם למלך הינה, 'אהבה עצמית' המבוססת על יחס של קניין, היינו שהמלך והעם הם עצם אחד, שתי פנים של 'אני' אחד, המלך הוא 'אני' ו'אני' הוא המלך, בדומה ליחס בין הקב"ה לבין נשמות ישראל, שאף הוא יחס של עצם אחד כאשר ה'חלק הוא העצם והעצם הוא החלק'.
("אוצר הנפש" ב')
אמרת הרב
ידוע שיש חמשה תנאים של מלך, והתנאי החמישי של המנהיג הוא חוש הומור. מי שיש לו הכי הרבה חוש הומור הוא המלך.
ניתן להשיג את ספרי "אוצר הנפש" בין כל
ספרי הרב גינזבורג באתר www.pnimi.org.il
או בטל' 050-6360882 או 1700700966
הרשמה לקבלת העלון: odedm@neto.net.il
קובץ להורדה