באמרי "חג שמחת תורה" בכפר חב"ד, אינני מכוון לאותן הקפות המוניות וריקודי הראווה, הנערכים שם במוצאי החג ואלפים נוהרים לשם מתל אביב, כדי לראות, והצפיפות גדולה והרעש גדול והראווה גדולה, כוונתי לעצם החג כשחסידי חב"ד שרויים בינם לבין עצמם ועם עצמם, וכפי שיסופר תיכף, עם עצם עצמיותם עד תוך תוכם. הוזמנתי ע"י אחד ממייסדי הכפר ועמודי התווך שבו, והוא ידידי ר' משה סגל. והוא מראשוני התוקעים ליד הכותל, והוא מראשוני המחתרת הלוחמת, ואש קודש זו, שיקדה בו, מצאה מזבח לעצמה, בחסידות חב"ד ולא בזאת הקלה, העירונית, חסידות של ימי הילולא, כי אם זו של חיי כפר חב"ד, שבו חיים את חב"ד ברמ"ח האיברים ושס"ה הגידים, תוך כדי עבודה חקלאית.
הן נצטווינו במצוות הכנסת אורחים, ואם כל ישראל כך, חסידים בוודאי, וחסידי חב"ד על אחת כמה וכמה, באשר פתיחות הלב והבית הן מידות יסוד אצלם ומכל שכן כשהמדובר הוא בידיד. אך מה לעשות והמצווה מחייבת את המארח ולא את האורח, וכן ארע שהייתי אורח קשה מאוד, משמע אורח מקשה קושיות רבות ואולי קשות. וזאת לא רק באזני מארחי ידידי, כי אם באזני כל מי שנזדמן לידי בבית הכנסת וברחוב ובבתים הפרטיים שנדדנו בהם מבית לבית, מ'קידוש' ל'קידוש'. לא זו בלבד שלא נתמזגתי כליל בנהר השמחה האדיר, ונשארתי זר, כי אם גם הייתי לרגעים אכזר והטחתי דברים קשים בפניהם. והרי חטאי גדול פי כמה, באשר אף אחד לא הרעים פניו אלי, לא רטן, לא גער, כי אם אדרבא, הקשיב בנחת, ובמידה שלא היה יתר על המידה "בגילופין", אף השיב בנחת. כך שגם אם אני צדקתי, לא אני כי אם הם היו הצדיקים, ללמדך שצדק וצדיקות הם שני דברים שונים. יכול להיות אדם צודק מבלי להיות צדיק וייתכן צדיק שאינו צודק. שעשועי לשון? נכון, אך זה שעשוע רציני למדי.
אך לא על הביקור כולו באתי לספר ולא על הוויכוחים שלי איתם, ואף לא על סדר או אי סדר של תפילה ו"קריאה" וכדומה, שנעשו תפלים לגבי השמחה ללא מצרים, שנמשכה כמעט ללא הפסקה, עשרים וארבע שעות.
השמחה – כאמור, לא לראווה עם רמקולים וצלמים וכתבי עתונים, אלא שמחה עצמית. וכמובן שאין שמחה אלא ביין ואם בחסידים מדובר, הרי אין זה יין סתם כי אם יין שרף, אלא שלא קשה היה להבחין ששמחה זו לא מכוח השתייה באה, כי אם להפך, השתייה באה בעקבות השמחה, שקדמה לשתייה והיא עמוקה הימנה.
בית הכנסת לפני הקפות הלילה [הם נוהגים להתפלל "מעריב", ללכת הביתה לסעודת החג ולשוב ל"הקפות"] ובשעת ההקפות, לא היה דומה כלל למה שאנו רגילים בו בבית הכנסת. כאילו הכל נתפרק. מי שמע קול בעל תפילה, גם את ה"הקפות" אין רואים וכמעט אין שמים לב להם. פה ושם, אמנם, קבוצות רוקדים, אך לא מעטים הרוקדים לעצמם, או שניים שניים [נשים, כמובן, למעלה, בעזרת הנשים]ואם מתחשק לו לאחד לעלות על שולחן, על ספסל, ולרקוד, הוא עושה זאת ושר או משמיע כל מיני דברים מובנים או בלתי מובנים. הנה זוג אחד עלה במדרגות עד לפני ארון הקודש, עומד איש על כתפי רעהו ועטופים בטליתות לבלי הכר ורוקד. והנה לפתע – מישהו מתגלגל גלגולים בלי סוף סביב לבמה, או מה שמשמש במה ואינו בגדר מבנה מוגבה כלל, ואחר רוקד "קוזאצ'וק", שכמותו טרם ראיתי. זקן אחד מופלג אינו רוקד אלא עם ילדים, עם אחד או שניים, או עם קבוצה, וזה נמשך שעות.
תפילת הבוקר – בחטף, ומעתה סיבובים מבית לבית ל'קידוש' ו'קידוש' כדת וכדין, עם מיטב המאכלים ומשקאות ללא גבול. וליד השולחנות – מהומה בלתי פוסקת. פלוני רוצה לשיר, מי זה ירשה לו, ומתחבקים ומתנשקים ושוב מתפזרים לביתו של אחר. מבית לבית. ומי שאינו נמצא בבתים אלה ממשיך בשמחה בבתי הכנסת, ובאותו סגנון, מה שאינו מפריע לו למארח ליטול אותי ואת בני ועוד אורח להתיישב איתנו ללמוד פרק ב"תניא", וזאת לידיעה, שר' משה כלל וכלל לא מנע עצמו משתייה, אבל מה זה נוגע ללימוד ב"תניא" ולבהירות הסברו?
והרי שמחת תורה היא וקוראים בתורה? ובכן מה שייך? גם הקריאה בתורה באותו נוסח כמעט. סביב סביב נמשכת השתייה. העולה לתורה, שותה לפני כן, שותה אחרי כן, ואני עומד וממש חושש לחילול השם. הלא ספרי תורה כאן, איך לא יחולל הקודש? לכאורה, הן כולם שתויים ויש גם שכבר שכובים בפינות בית כנסת וישנים, או עומדים במעגלים ומצווחים כל מיני דברים שאין להם הקשר. והנה זקן אחד תופש את בני לאחר שזה עלה לתורה ומתחיל לרקוד עימו ומדבר אליו, יידיש כמובן [חששתי שיפתח גם ברוסית, כלשונם של רבים]. ואני חייב להעיר את תשומת ליבו שבני אינו שומע יידיש. והוא ממשיך לרקוד ואומר לו לבני: "אנחנו שווים, אתה שומע, אנחנו שווים. כל היהודים שווים, ואם אתה חושב שאין אנחנו השניים שווים, אתה צודק, אתה צודק, כי אני לא כלום. עפר ואפר", וממשיך לרקוד ולהרקיד.
בקושי, בקושי רב הצליחו לסיים את הקריאה ולהתפלל מוסף ]בערך בשעה שלוש[, אחרי מוסף אני מפציר בו במארחי לגשת לביתו, שהרי אני רואה שהוא ממש מהלך רדום, אך הוא – לפתע – והנה הוא ער ומושך אותי ל"קידוש" נוסף, אל פלוני, אל אלמוני, ושם מתחיל הכל מחדש, וכשהוא כבר מסכים לשוב לביתו אל אשתו המחכה, לא ישוב בגפו ואף לא עם אורחיו, כיצד? הוא סוחב עימו להקה שלמה של חסידים מבושמים למדי, שגם להם מחכות נשותיהם בבית.
כל אותה עת, וכשאני אומר כל אותה עת, כוונתי מראשיתה, מ"הקפות" הערב והלילה ולאורך כל הבוקר לא פסקתי מלהשמיע באזני ר' משה את תמיהתי ואף במילים חריפות השתמשתי, אף על חילול קודש דיברתי ופראות והתפרעות. והוא – לא כלום. שותק. רק כשאני נוגע לענין עקרוני כדבר "חג הגאולה", הוא משיב ומביא חסידים להשיב, אך כל מה שאני טוען נגד ההתפרעות הזאת – אף מילה. ואני מהרהר: אולי זה גם לו לא ניחא, על כן הוא שותק.
עד –
עד שעת הצהריים בביתו. לכשהלכה להקת הידידים החסידים ואנו, משמע משפחתו ואני ובני, מסובים לשולחן, ר' משה בראש, לפתע פתאום היה הדבר:
ר' משה פורץ בבכי.
ובכי כזה לא ראיתי ולא שמעתי בחיי. יהודי בגיל השישים, עטור זקן שיבה למחצה, יושב בראש שולחן החג, זה עתה שמח ושר ורקד, ופתאום בכי מזעזע ומעומק הנפש והדמעות כשני נהרות מעיניו והוא מכה באגרוף על השולחן ואומר דברים שלא אשכחם לעולם:
ר' ישראל, אתה שומע, ר' ישראל, אסור, אסור לך לדבר נגד יהודים אלה ונגד שמחתם. אתה שומע? אתה ואני איננו שווים להיות עפר לרגליהם. אנו חייבים לנשק את כפות רגליהם, אתה שומע? – ]וכל זה תוך בכי בלתי פוסק והכאות באגרוף על השולחן[ – אתה יודע מי הם? איזה מן יהודים הם אלה? רובם הם יהודים שבאו מרוסיה אחרי תום מלחמת העולם והם חיו שם ברוסיה חיי קדושים ממש, אנוסים ומנודים ומגורשים ונרדפים, בתנאי רדיפות ואיומים קיימוו את יהדותם, לפעמים רחוקים מכל ישוב וקהילה, ללא ספר תורה, ללא סידור ו'חומש', ללא אפשרות של לימוד כלשהו ורק האש שבלב, אש ליובאוויטש וחב"ד בליבם, היא יקדה, היא שמרה עליהם, על יהדותם ושם הם חיו עשרות בשנים, מילדותם בסביבת גויים, גויים רוסים, לפעמים לא היה להם עם מי לדבר יידיש. מהם למדו לשתות, לרקוד, לשמוח, אך שמחתם לא שמחת הגויים, שמחתם-תוגתם היהודית בבידוד הנורא הזה, בקיום צלמם היהודי בתנאים איומים אלה. וכשנפתח סדק כלשהו עזבו, הגיעו לפולין ודבר ראשון שעשו – שלחו שליח לרבי בניו יורק לשאול מה לעשות. והרבי ציווה להם לעלות לארץ ישראל ולעבד את אדמתה.
והם עלו. והם יסודו של כפר חב”ד. ואתה צריך לראות יהודים אלו, 'המתפרעים', לדעתך, בעמל חייהם היומיומי, בדבקותם באדמתם. וגם זאת, ר' ישראל: אתה צריך לראות אותם ב”ימים נוראים", שאך זה עברו, את דבקותם בתפילה עד כלות הנפש. וכך, רואה אתה, כך מתפרקת נפשם אותה צורה חיצונית שדבקה בהם שם, בענות-גלותם. והם עושים "קוליען זיך", שפירושו במקור הסלאבי להתגלגל, אך למה הם עושים זאת, ר' ישראל, למה? לא סתם. אתה אינך יודע חסידות מהי, חב"ד מהי? הם עושים זאת כדי להשפיל עצמם: כי עפר אנחנו, עפר ואפר, ועל כן הם מתעוותים כל כך – כפי שאתה התאוננת – בריקודים, מעוותים גופם בצורות מגוכחות, זה במכוון, ר' ישראל, כדי שגם בשמחתו יזכור אדם שהוא כאין וכאפס כלפי הבורא. אתה הסתכלתה אל הקליפה. ישראל, אל הקליפה בלבד, ולא שאלת למקור, לטעם. אתה צריך לאהוב אותם, ר' ישראל, אתה שומע, לאהוב אותם! יהודים קדושים הם אלה, ישראל, חטא גדול חטאת כלפיהם, אבל לא ידעת. – לפתע פתאום וכאילו ללא הקשר: "למה זה? למה הוא לא רצה למול את בנו, ה. ממפקדי לח"י, חניך שלי. כנעני שכזה ויושב באמריקה, לא רוצה למול את בנו, למה, ישראל, למה?" [כמסופר להלן בעמ' 166].
– איני יודע אם במסירת דברים אלה נמסר משהו מהאופן בהם נאמרו. לא הועילו דברי ההרגעה של אשתו ונסיוני העלוב אני להתנצל. לא הועיל. הוא חייב היה לפרוק מעל לבו מה שמוטל היה עליו בכל השעות האלו ששמע אותי פוגע ביהודים ההם, שמא לא רצה לפגוע באורחו, אך בו עצמו הן נתקיים אותו דבר שהעלה על האחרים. השתייה לא בילבלה עליו דעתו, כי אם להפך, היא שפתחה את ליבו, את נפשו! היא שחשפה אותו עד עצם, עד עיצומו, עד עוצמת אהבת ישראל שבו, והיא, ללא ספק, אחת המידות הנעלות של חב"ד, ולא להלכה בלבד. ואת כל הדברים הגדולים המופלאים האלה, כולל הסטייה שלכאורה על חניכו בלח"י שאינו רוצה למול את בנו. את כל זה הן אמר במצב של "בגילופין"…
היום, שנה לביקורי בכפרם וללקח שלמדתי, אני מבקש סליחה על כל מה שפגעתי בכבודם בלשוני או בליבי, אני מרכין ראשי לא רק בפני יומיומם על אדמתם, בפני אמונתם התמה והשלמה. כי אם גם בפני שמחת תורה שלהם, בנוסח שלהם. כך לשמוח לא אדע. שרשיהם אחרים והשקפתם שונה. ואם כשאני שותה יין שום סוד אינו יוצא, אולי סימן הוא שאינני שתיין ואולי… אולי סימן שאין בי סוד וגדול האדם וגדולה התורה שיש בהם סוד, והוא בוקע בשעות מסויימות ובכל מיני דרכים, בדרכי גוף, ובדרכי שיר.
[תשכ"ו – 1965]
ד"ר ישראל אלדד
ערב חג החרות תשמ"ה
ירושלים