פבר 24
דפי העבודה לילדים
לחיים לחיים. כפי שכולם רואים, יש הרבה דפים לחלוקה, וכדאי מאד-מאד שכל אחד יקח ויחלק, וכל המרבה הרי זה משובח. יש דף חדש, שכנראה לא נמצא כאן, שבירושלים, בחיידר, התחילו לכתוב – לקחת משהו נחמד שמתאים לילדים בכתה א-ב-ג, דף עבודה מתוך השיעור. דף עבודה לילדים – בשבוע האחרון היה על הפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו", וכך כל שבוע צריך לצאת דף. גם דף שכדאי מאד לקבל, להפיץ, במיוחד לתלמודי תורה – ומה שטוב לגדיים טוב גם לתישים. גם אני מאד נהנה לעשות את דף העבודה הזה. אחד מהדברים היחידים שאני מצליח לעשות… היו כמה דברים ממה שדברנו עד כה שמתאימים לדף, אבל נאמר משהו שאפילו עוד יותר כיף לדף העבודה של השבוע. שוב, כל מי שקשור לאיזה חיידר – זה העיקר, "המעשה הוא העיקר", שהמעשה הוא דף עבודה עם ילדים בחדר.
המשך »
תגיות: דילוג
פבר 24
נזר בכתר ו-זרת בחכמה
כל זה להגיע לשער זר, רק הנושא הראשון שלנו הערב: נתחיל מהמלה "זר" על ארבעת שרשיה. לפי הסדר, בכתר יש שרש נזר – כתר ונזיר, פשוט שבכתר. עוד שרש ב-זר – זרת. בשבוע הבא נקרא על החשן, "זרת ארכו וזרת רחבו". בישעיהו כתוב "ושמים בזרת תכן". זרת היא מדה. כמה? אנחנו מכירים את הזרת כאצבע, אבל בתורה היינו האורך מהזרת עד האגודל, ששוה לחצי אמה. אם החשן "זרת ארכה וזרת רחבה" היקפו שתי אמות. הקב"ה תכן את השמים, חשב את השמים, בזרת. מה למדנו לפני שבוע על גומד – "גמד ארכה"? שקו המדה הוא סוד החכמה. בע"ב, במאמר של השבוע, כתוב שאחת התכונות של ישראל סבא – שבע"ה נלמד את כולן בהמשך – שיש לו כח של מדידת הנקודה לצורך ההשפעה. למדוד מה בתוך נקודת ההשכלה המקבל מסוגל לקבל. מדידת הנקודה היא כח של ישראל סבא, של חכמה, וכפי שנסביר בהמשך שבפרטיות היינו ספירת היסוד של ישראל סבא. אם כן, מאד מחזק מה שלמדנו לפני שבוע, שכל קו מדה – שהשרש שלו הוא גבורה דעתיק, בוצינא דקרדוניתא – מתגלה ב"כֻלם בחכמה עשית". החכמה שמודדת את המציאות היא נקודה מופשטת שאינה חלק מהמציאות. מהבינה ולמטה כבר מציאות – הבינה היא "ראשית המציאות" והחכמה "ראשית הגילוי", והגילוי הוא כח שמודד את המציאות. כמו ששמנו גמד בחכמה, כך גם זרת – הזרת היא חצי גמד, חצי אמה (גמד וזרת הם בסוד שלם וחצי).
המשך »
תגיות: זר
פבר 24
שלש פעמים "זר זהב סביב"
הפרשיה הראשונה של תרומה מתחילה "וידבר הוי' אל משה לאמר" – הפרשה הראשונה שמתחילה כך, בפסוק הכי שכיח בתורה – וממשיכה "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי וגו'". בהמשך, אחרי מנין כל המרכיבים שצריך להתנדב למשכן, הפסוק אומר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ומסיים "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו". עד כאן הפרשיה הראשונה, ואחר כך מתחילים לפרש את הכלים, אחד לאחד, קודם הארון והכרובים ואחר כך שאר הכלים והמשכן עצמו. יש סימן מאד יפה, רמז יפהפה בפרשתנו, בבטוי שמופיע בהקשר למשכן וכליו שלש פעמים – פעמיים בפרשתנו ושלישית בסוף תצוה – "זר זהב סביב". יש שלשה כלים שעושים עליהם "זר זהב סביב" – קודם הארון, אחר כך השלחן ("ועשית לו זר זהב סביב"), ובסוף פרשת תצוה במזבח הקטרת (יש לו שלשה שמות, הקטרת, הזהב, הפנימי). נשים לב שב"זר זהב סביב" של הארון כתוב "ועשית עליו זר זהב סביב" ובזר הזהב של השלחן ושל מזבח הקטרת כתוב "ועשית לו זר זהב סביב"[1] – רומז שזר הזהב של הארון קצת יותר גבוה, למעלה, לפחות במשמעות הפנימית שלו, מאשר ה"זר זהב סביב" של השלחן ומזבח הקטרת. המשך »
פבר 17
ו. כפל הלשון "נים ולא נים, תיר ולא תיר"
"נים ולא נים, תיר ולא תיר" – עונה לקורא בשמו, לא יכול להשיב סברא אך נזכר כשמזכירים לו
לחיים לחיים. יש עוד השלמה לשיעור בשבוע שעבר, בענין מצב הבינים, בין השמשות בנפש – בלשון חז"ל "נים ולא נים, תיר ולא תיר". אמרנו שבדורות שלנו, מאז רב אשי, שטבע את מטבע הלשון "נים ולא נים, תיר ולא תיר", זה המצב של עם ישראל. צריך להשלים קצת. קודם כל, רב אשי עצמו ממשיך להסביר מה הוא מתכוון. הוא אומר שזה מצב בו קוראים לאדם והוא עונה – כלומר, מספיק ערני שיכול לענות כאשר קוראים לו בשמו – אבל לא יכול להשיב לשאלה שדורשת סברא. יש פירוש של הרשב"ם, נכד של רש"י, מה הכוונה להשיב סברא. ידוע שהרשב"ם במדה מסוימת יותר פשטן אפילו מסבו, במיוחד בפירושו על התורה – נוטה בדרך כלל לאבן עזרא. למשל בפסוק של "גדי בחלב אמו" הוא כותב כמותו לגבי הגדרת גדי. הוא מאד אוהב פשט. רש"י אומר שדבר של סברא, שלא יכול להשיב במצב של "נים ולא נים, תיר ולא תיר", הוא דבר שתלוי בבינת הלב (לא מביא דוגמה). כלומר, במצב הבינים אין לאדם בינת הלב, ולכן כששואלים אותו דבר שמצריך בינת הלב אינו יכול להשיב. הרשב"ם נותן דוגמה, פשוטה מאד – שאם שואלים את האדם איפה מונח כלי פלוני. כלומר, הבעל מתנמנם במטה והאשה שואלת אותו איפה שמת את המשקפים שלי. היא קוראת בשמו והוא עונה, מספיק ערני, אך כאשר שואלת איפה שם את המשקפים לא יכול לענות. כך הרשב"ם מסביר שיכול לענות לשמו אבל לא להשיב סברא. אבל, ממשיך רב אשי, שאם מזכירים לו נזכר. מסביר הרשב"ם שאם שואלת – שמת על השידה? – הוא נזכר ויכול לענות באמת או כן או לא. זה תיאור המצב של "נים ולא נים, תיר ולא תיר", שעונה כאשר קוראים לו בשמו, לא יכול להשיב בדבר שמצריך סברא (ולפי הרשב"ם כאן סברא היא משהו מאד פשוט), אבל אם מזכירים לו הוא נזכר. המשך »
פבר 17
ג. דילמות וקונפליקטים בעולמות אבי"ע
"אולי"
מה הוא המספר "אמו"? אצלנו בדרך כלל, כל מי שלומד את הדברים שלנו מזהה עם המלה בטול. מי שבקי בכתבי האריז"ל, היינו יחוד הוי'-אהיה (יחוד או"א), זו הכוונה תמיד. בתור שם עצם פרטי, זהו שם של אחד מנביאי ישראל – יואל. אותיות יואל עושות את המלה הכי חשובה לעניננו במצוה של "לא תבשל גדי בחלב אמו" – אולי. "אולי ירחם"[1]. כמה פעמים כתוב בחמשה חומשי תורה "אולי"? גדי פעמים, 17 "אולי" בתורה. מה הראשון? הכל הולך אחר הפתיחה – "אולי אבנה ממנה". שרה אומרת לאברהם אחרי ששהו עשר שנים בארץ הקדש ולא זכו לילדים שיקח את שפחתה ו"אולי אבנה ממנה". כתוב אחר כך "וישמע אברם לקול שרי"[2], ורש"י אומר ששמע לקול רוח הקדש שבה. הרבה אחר כך, בנסיון של "גרש את האמה הזאת ואת בנה", ה' אומר לאברהם (שכבר לא נקרא אברם) "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה"[3] – מכאן לומדים ששרה גדולה מאברהם בנביאות. בפעם הראשונה לומדים ששמע אברם בקול שרי, קול רוה"ק שבה, ולכן סמך על כח ההכרעה שלה.
המשך »
פבר 08
ג. ד"ה "ועשית חג שבועות" תער"ג – נקודות טובות ונקודות מסוכנות
אור הגבול להוות את העולמות ואור הבלי גבול לגלות את העצם
אחרי כל זה, נעבור לכמה נקודות חשובות מאד, הנוגעות גם לתורת הנפש, במאמר של השבוע בע"ב, של הרבי הרש"ב: הרעיון הכללי שהוא מסביר, שמהשם יתברך יש שתי המשכות – זו לשונו כאן במאמר – כלומר, שני אורות שנמשכים ומאירים מה'. אחד הוא אור שהיעד שלו הוא להוות את העולמות. לעולמות יש גבול, תאור כמו שאמרנו כרגע – כל עולם מתואר בגבולות. לכך קוראים אור שנועד להאיר במדה וגבול, ובעצם כל המציאות שיש לנו – כל העולמות כולם – יוצאים מהאור שבא להאיר במדה וגבול. אבל יש אור אחר לגמרי של ה', אור הרבה יותר עליון, שכולו רק כדי לגלות את עצמותו. אור שענינו גילוי מן העצם. אז יש שני סוגי אור – אור שנועד להאיר את המציאות ובכך להוות אותה במדה וגבול ואור שנועד לגלות את ה', אור עצמי לגמרי.
המשך »
פבר 08
ב. שער תר
יתרו ושרש התורה – ירה או תור
נעבור לענין בו התחלנו, שיתרו לשון יתרון. יש קשר מילולי מאד חזק עם תורה. השרש הוא יתר (שהוא גם אחד משבעת שמותיו של יתרו, רש"י אומר שבתחלה נקרא יתר וכאשר בא לקבל תורה נוספה לו ו, סוד הדעת המיוחדת לנשמות ישראל, "מפתחא דכליל שית", ונעשה יתרו). יש לו שבעה שמות[1], אבל שני השמות יתר–יתרו הם כמעט אותו דבר[2] – אותו שם, רק שביתרו יש תוספת ו – ומה הממוצע ביניהם? תריג, רמז שהוא בא וקבל את כל תריג מצוות התורה (ובכך התאחד עם הוי' אלהי ישראל). שוב, יש קשר מאד חזק בין יתרו לתורה, ובאותה פרשה, אז ודאי יש קשר ביניהם גם על פי דקדוק לשון הקדש. אבל אם שואלים כל בלשן ומדקדק מה השרש של תורה, כמעט כל אחד יאמר שהשרש הוא ירה, מלשון הוראה. כלומר, ה-ת היא לא חלק מהשרש. הרד"ק, שהוא בר הסמכא הגדול בענין שרשים בלשה"ק, גם קובע שעיקר השרש של המלה תורה – "תורה צוה לנו משה" – הוא ירה, מלשון להורות, "ולהורות נתן בלבם". לכן הוא אומר, והרבי תמיד מצטט, ש"תורה לשון הוראה". התורה שלנו היא הוראה בפועל, מה צריך לעשות. לכן אני מבקש מה' שתזכה אותי ללמוד על מנת "לשמור ולעשות ולקיים", כי כל התורה היא הוראה איך לחיות חיים, מה היא דרך החיים של יהודי בעולם הזה. אם תורה לשון הוראה, שוב, השרש הוא ירה. אבל בספר השרשים אומר הרד"ק שזה לא בטוח במאה אחוז. גם משהו מענין מאד, מלה כל כך יסודית, המלה הכי חשובה לעם ישראל, תורה – "ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד" – ולא מאה אחוז בטוח מה שרשה. השרש משנה את המשמעות לגמרי. הרד"ק לא בטוח במאה אחוז שתורה היא לשון הוראה, ירה, ומביא עוד אפשרות – יתכן מאד שהשרש של תורה הוא תור, כמו בפסוק "וזאת תורת האדם", שהפסוק המקביל אליו בד"ה הוא "כתור האדם המעלה", לשון תכונה (קרוב לשרש תאר – תיאור תכונת מעלה).
המשך »
