טעם וריח  

ט"ו בשבט - ראש השנה לאילנות - הוא היום שבו עולה השרף באילנות לחדש בהם חיות ולתת להם כח לגדל פירות טובים ומתוקים.
בספר "תורת אמת" (לרבי יהודה ליב איגר מלובלין זצ"ל) כתוב כי טעם המנהג לאכול פירות בט"ו בשבט הוא משום שכאשר יהודי נהנה מהפירות הטובים שברא ה' בעולמו, ומשבח את ה' על כך, ה' נהנה ומתענג. על ידי תענוג זה שמגיע לבורא מתחדש הכח באילנות - "שיעלו ויפריחו פירות טובים ושמנים ומתוקים".
עיקרו של הפרי הוא הטעם והריח שבו - הממד הרוחני של הפרי (הרוחני שבגשמי) - ואילו גשמיותו של הפרי היא רק לבוש חיצוני לפרי.
בלשון הקבלה, ה"טעם" הוא כח ה"דעת" - המודע שבנפש - כמו שנאמר: "טוב טעם ודעת למדני". שרש הטעם שבפירות הוא בטעמי תורה שיתגלו במהרה בימינו על ידי משיח צדקנו. העץ של ט"ו בשבט רומז לתורה - "עץ חיים היא למחזיקים בה".
כשגורש האדם (לאחר חטאו) מגן עדן נמנע ממנו להגיע לעץ החיים. מלך המשיח יתקן את החטא הקדמון ויובילנו אל העץ לאכול מפריו - "וחי לעולם". נזכה אז לטעום, להפנים במודע, ולהתעצם עם "נעימות עריבות ידידות מתיקות" פירות העץ.
ה"ריח" הוא ה"כתר" - העל-מודע של הנפש - מקור ה"נחת רוח" שעושה האדם הישראלי לקונו כשעושה רצונו - "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני". בחינה זו היא בחינת משיח עצמו (ו'ניצוץ משיח' שבלב כל אחד ואחת מישראל), המצטיין בחוש הריח שלו - "מורח ודאין" (משיח ידון ויתקן את המציאות על פי חוש הריח שבו).
בדרגה זו, העץ של ט"ו בשבט רומז לעצם מציאותו של האדם הישראלי - "האדם עץ השדה". הריח הטוב הוא הריח של שורש נשמת ישראל, שורש שקדם כביכול באור-אין-סוף ברוך-הוא גם לשורש אור התורה (בלשון חז"ל: "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"). כשם שהטעם הוא טעם התורה כך הריח הוא ריח הנשמה.
בעל ה"תורת אמת" ממשיך ואומר: "אמנם עיקר הכל תלוי רק בטהרת הלב, כמו שאמרו חז"ל: 'הטהרה [כלומר: ביטול הטהרה, כשנחרב בית המקדש] נטלה את הטעם ואת הריח [מן הפירות]'".
מכאן עולה שהטהרה - טהרת הלב - היא שורש ומקור הפנימיות והרוחניות של הפרי. לפי טהרת הלב כך הטעם והריח. והרמז: טהרה ראשי תיבות טעם התורה ריח הנשמה.
דוד המלך מבקש מה': "לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי". בחסידות מבואר שהלב הטהור הוא הלב הנקי מכל דאגה, הלב השמח והבוטח בה' יתברך.
פירות העץ, עץ החיים, הם פירות טובים, שמנים ומתוקים, שבהם טוב טעם וריח טוב. בט"ו בשבט עלינו להתענג על פירות ארץ ישראל (ארצנו מולדתנו, האהובה לנו כאהבת הבן לאמו), לשבח לאבינו שבשמים, ובכך להעלות 'שרף' של התלהבות קודש לעבוד את ה' בקדושה ובטהרה. בכך נזכה לטעם הטוב ולריח הטוב, לממד הרוחניות שבתוך הגשמיות, נהנה מטוב הארץ ונהנה לבורא עולם.