עז כנמר

יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר, וקל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים. הוא היה אומר: עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך.

מלפנו מבהמות ארץ - דרך ארץ קדמה לתורה

משנה זו, של רבי יהודה בן תימא, מלמדת אותנו כי עלינו ללמוד מן החיות - ואף מחיות שאינן טהורות - תכונות מסוימות. בגמרא אנו מוצאים כי "אילמלא לא נתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה, דרך ארץ מתרנגול". בגמרא מובא כי המקור ללימוד מידות מן החיות הוא הפסוק: "מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו".

לו חס ושלום לא נתנה תורה, היה עלינו ללמוד הנהגות מסוימות מן החיות. אמנם, ברוך ה' נתנה לנו התורה - ויכולים אנו ללמוד ממנה את הדברים. בכל זאת, אנו מוצאים גם בתורה - במשנה בה אנו עוסקים - הוראה ללמוד מידות מחיות מסוימות. יתר על כן, בעוד הגמרא מתארת מצב בו היו נלמדות תכונות מסוימות מן החיות, הרי שמשנתנו מלמדת אותנו להזדהות ממש עם חלק מן החיות - להיות עז כמו הנמר, ולא רק ללמוד עזות מנמר.

כיצד נסביר את הדבר? הלימוד מן החיות, מן הטבע, הוא בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה" - לימוד מן העולם העומד לנגד עינינו עוד לפני מתן תורה. והוכחה לכך: לימוד זה מן החיות הוא כה חשוב, עד שבו פותח החיבור ההלכתי הגדול - ה'טור' - לימוד זה הוא הקדמה לכל התורה כולה (- "קדמה לתורה"). והנה, ה'שולחן-ערוך' ספר ההלכה היסודי ביותר של היהדות - אשר נועד להכריע למעשה ממש, עוד יותר מן ה'טור', ולהיות "תורה מלשון הוראה" - השמיט את שלוש התכונות הראשונות שבמשנה ופתח: "יתגבר כארי לעמוד בבקר לעבודת בוראו". ה'שולחן-ערוך' השמיט את התכונות הנפשיות הכלליות (- "דרך ארץ") שהן 'הקדמה' לתורה, ופתח במידה שהיא הלכתית-תורנית - התגברות כארי לקום בבוקר לתפילה.

עז - כחם של ישראל

במאמר זה נעסוק בלימוד הפותח את המשנה - "עז כנמר" - וננסה לברר את ענינו של כח העז. מדוע עלינו לברר קודם כל דווקא את משמעותו של כח זה? ראשית, כח זה הוא הפותח את המשנה שלנו, ויתר על כן - את כל אורח החיים היהודי כפי שהוא מוסבר בראשית חלק 'אורח חיים' שב'טור'. שנית, אנו מוצאים כי כח זה הוא 'עצמי' ביותר לישראל: "ישראל עזין שבאומות".

בכח זה גם מתבטאת יותר מכל הנקודה עליה עמדנו בפיסקה הראשונה, כלומר: היותו חלק מ"דרך ארץ קדמה לתורה" אצל ישראל. אנו מוצאים כי "ישראל עזין שבאומות" נאמר על תכונתו של עם ישראל קודם מתן תורה, אך לאחר מתן תורה סימן ההיכר המובהק של ישראל הוא דווקא הבושה: "שלשה סימנים יש באומה זו, הרחמנין והביישנים וגומלי חסדים".

ועוד, אנו מוצאים נאמר כי במתן תורה העניק הקב"ה לישראל את כח העז: "אמר להם הקב"ה, לכם היא, ושלכם היא, ולכם אני נותנה. ואין עז אלא תורה, שנאמר: 'הוי' עז לעמו יתן'". כלומר, התורה הניתנת דווקא לעמו של הקב"ה - ישראל - היא תורה עליה נאמר: "אין עז אלא תורה". לכאורה עומדים הדברים בסתירה לנאמר בפיסקה הקודמת, ועוד נשוב לכך לקמן.

עז כנמר
עזות המכבים מול גבורת היונים

>המשנה מלמדת אותנו כי עלינו ללמוד את כח העז מן הנמר, ועל כן עוד בטרם נעמוד על משמעות תכונת העז עצמה, ננסה להבין מה מבטא הנמר. בצורה הכי מובהקת, אנו מוצאים את הנמר בתנ"ך בחזונו של דניאל - כמקביל למלכות יון, מבין המלכויות השולטות על ישראל בגלות.

כאשר אנו עוסקים בכח העז, נחפש אותו ככח ה'נמרי' בקדושה - כח שהוא משקל נגד לנמר שבקליפה, כח הנאבק במלכות יון ותרבותם. משום כך נזקק רבות ללימודים, הקבלות ורמזים מתוך כל ענין חג חנוכה - חג העז - שיא המאבק ביון. והרמז ביחס למשנתנו: השם יהודה בן תימא רומז להיותו גלגול יהודה בן מתיא - המצביא הלוחם ביונים ובתרבותם.

אכן, מתוך תיאור המלחמה ביון יכולים אנו להבין מהו פירושו הפשוט והבסיסי ביותר של כח העז. על נצחון המכבים על היוונים אנו אומרים: "מסרת גבורים ביד חלשים". לכאורה, כיצד ניתן לכנות את היהודים אשר נלחמו ביוונים 'חלשים'? הלא הם קמו ולחמו את מלחמתם של ישראל בגבורה רבה! כחם של ישראל ללחום ביוונים הגיבורים, נבע מתוך עזותם של ישראל - עזות למרות היותם חלשים.

עזות - מסירות נפש למרות חולשה טבעית

הבחנו בין 'גבורה' - שהיתה נחלתם של היונים, לבין 'עזות' - נחלתם של המכבים. אכן, נצחונם של ישראל שקמו ללחום ביונים היה גבורה רבה, אך גבורה זו לא היתה שייכת לישראל. ישראל מטבעם הם חלשים - ובוודאי שבמאזן של עם נכבש מול אימפריה עולמית כיון מורה השכל שהם חלשים יותר. הגבורה שבזכותה נצחו ישראל את היוונים היתה כח שקיבלו מן השמים - למרות שהם בטבעם חלשים.

ויותר, גבורתו של הגוי נמצאת אצלו בטבעו הראשון - הגוי בטוח בעצמו כי הוא גבור בטבעו, כלומר: הגוי בטוח שינצח כאשר מאזן הכחות הטבעי נוטה לטובתו. לעומת זאת, היהודי חש בטבעו כמה הוא חלש וזקוק לסיוע מן השמים, ומשום כך גם כאשר הוא מנצח אין הוא חש גבור. הוא זוכר כי את כל כחו קבל בדרך פלאית מה': "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

כחו העצמי של היהודי במאבק עם יון הוא נכונותו לקום ולהלחם גם כאשר השכל מורה כי מאזן הכחות נוטה לטובת הצד שכנגדו. הגבורה היא בטחון עצמי של החזקים, העז היא הכח להלחם של החלשים - אלו שלכאורה אין להם על מה שיסמוכו. הארי - מלך החיות - הוא זה אשר שייכת לו הגבורה הטבעית, הנמר העז איננו מלך החיות, אך בתעוזתו הבלתי הגיונית הוא יכול לנצח גם את האריה .

דוגמה לעזות של בני ישראל יכולים אנו ליטול ממעשהו של נחשון בן עמינדב אשר קפץ למימי ים סוף - זוהי פעולה במסירות נפש, אשר הכחות הטבעיים-פיזיים אינם נותנים לה גיבוי. המכבים אשר למרות חולשתם העזו לצאת וללחום בבעלי הגבורה הפיזית - היוונים - פעלו במסירות נפש, ללא כל סיכוי ריאלי להצליח. הפעילות בעזות ומסירות נפש נובעת מהיות היהודים "מאמינים בני מאמינים" אשר אינם מוכנים בשום פנים להסכים לביטול חלק ממצוות התורה הנצחית. דווקא מתוך העזות לפעול מתוך חולשה פיזית טבעית - נפתח היהודי לקבל מאגרים אין סופיים של גבורה על טבעית, של כח אלקי.

עזות מצח ובושת פנים

לאחר שהבנו כי מדת העזות קשורה עם גילוי של מסירות נפש שלמעלה מהשכל האנושי, יכולים אנו לשוב לדון בתוכן המשנה לגבי מידת העזות. לכאורה בולטת במשנה הסתירה: "הוי עז כנמר... הוא היה אומר: עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן" - האם רצויה מדת העזות, או לא? מפרשי הפשט מסבירים כי מדת העזות כקנין בנפש הינה שלילית ומזיקה - "עז פנים לגיהנם". אמנם, על יהודי לדעת להשתמש בתכונה פחותה זו כאשר היא נצרכת מדי פעם בעבודת ה', ללא שהוא עצמו עז פנים בטבעו.

לפי דברינו עד כה, נבין את הדברים בעומק יותר. כאשר נדייק בלשון המשנה, הרי שהיא פותחת בקביעה שיש להיות "עז" סתם, ומסיימת באמירה כי "עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן". כלומר: הבושה הראויה נמצאת על פניו של האדם, וכאשר ישנה עזות על פניו של האדם זהו דבר שלילי ביותר. ואכן, חז"ל המלמדים אותנו כי קנין הבושה בנפש ישראל החל ממתן תורה לומדים את הדבר בדיוק מציון המקום - הפנים.

במתן תורה נאמר: "וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן... ויאמר משה אל העם... כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", ודרשו חז"ל: "'בעבור תהיה יראתו על פניכם - זו בושה". כאשר אנו מבינים כי קודם למתן תורה היתה העזות תכונת הנפש העצמית של ישראל, ולאחר מכן הבושה היא סימנם המובהק, נאמר כי העזות עלתה מן הפנים - שם 'התמקמה' הבושה - אל המצח, כביטוי השגור לגבי עזות: "עזות מצח".

בושה איננה תמיד תכונה חיובית, תתכן גם בושה שלילית - כאשר אדם בוש לקיים מצוות ולהיות יהודי גאה, עם כל סממניו של יהודי - כולל הסממנים החיצוניים. אכן, כאשר יש מניעות על קיום המצוות על האדם להיות עז מצח - לקיים את המצוות ללא כל בושה וללא כל חשש חיצוני, מתוך מסירות נפש. ובכל זאת, עזות כזו המתעוררת אצל האדם היא תכונה שלמעלה מן השכל - תכונה שאינה שייכת למידותיו המופנמות והמובנות של האדם.

העזות מתעוררת מן המצח הנחושה - מן הרצון העז (בקבלה מכונה המצח: "מצח הרצון" - המשכו וגילויו של הרצון שלמעלה מן השכל) והנכונות למסור את הנפש על האמת הנצחית הערה. בתכונות המופנמות של האדם - הפנים, אליהם הוא מתיחס בכלים השכליים המודעים - צריכה לשלוט הבושה. דרך ההתנהגות הרגילה, שאיננה דורשת מסירות מיוחדת, צריכה להיות דרך של בושת פנים.

עזות - לפני מתן תורה או התורה עצמה?

ישבנו סתירה אחת שעלתה לנו מן המשנה, אך עדיין עלינו לדון בדברים שהזכרנו לעיל, אודות תכונת העזות בכלל. הסברנו כי אצל בני ישראל מדת העזות היא "דרך ארץ קדמה לתורה" - טבעם הראשון והעצמי שהוא מורשה מן האבות. אמנם, "תורה מתשת כחו של אדם" ולאחר מתן תורה נתחלפה עזותם של ישראל בטבע שני - בושה טבעית שהיא סימנו של כל מי שעמדו רגליו בהר סיני . ומן הצד השני, הסברנו כי העז נותן בורא העולם לעמו - "הוי' עז לעמו יתן" - הוא התורה עצמה, "אין עז אלא תורה". כיצד יתישבו הדברים?

על פי ההסבר לעיל, לפיו לא ביטלה הבושה של מתן תורה את העזות, אלא העלתה אותה ממקומה התחתון אל המצח (סוד "צמח שמו מתחתיו יצמח") ניתן לישב את הדברים כך: טבעם הראשון של היהודים - העזות שמן האבות - נשאר ביחד עם מורשת האמונה הנצחית שמן האבות, כעזות מצח המתבטאת במסירות נפש על האמונה. מתן תורה פעל ביהודים בושה פנימית על הפנים - בושה לנוכח ההכרה השכלית העמוקה אותה חדשה התורה.

לפי תירוץ זה נאמר כי כינויה של התורה "עז" בא על שם קיומה העז והמסור על ידי בני ישראל. אמנם, הדברים עדיין אינם מתישבים - לפי פירוש זה התורה לא בטלה את העז, אך מדוע מכונה התורה עצמה "עז"? ועוד, באותה הסוגיה בה אנו למדים כי התורה ניתנה ל"ישראל עזין שבאומות" והתישה את כחם, מוצאים אנו שתי גירסאות בנושא:

תנא משמיה דרבי מאיר: מפני מה נתנה תורה לישראל? מפני שהן עזין. תנא דבי רבי ישמעאל: "מימינו אש דת למו" , אמר הקדוש ברוך הוא: ראויין הללו שתנתן להם דת אש. איכא דאמרי: דתיהם של אלו אש, שאלמלא נתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם.

לפי הגירסא הראשונה ניתן לפרש כי ישראל זכו לתורה מפני עזותם, לאו דווקא על מנת שתתיש את כחם, אלא משום שעזותם מתאימה ל"דת אש" - לעז התורה. כיצד יתישבו הדברים?

עז - כח נשיאת הפכים

על מנת להבין את הדבר, עלינו להתבונן מדוע בכלל זכתה התורה לשם "עז", מתוך כך תתישב סוגיה זו, וגם הסוגיות שכבר דנו בהן - יומתקו. הפסוק מלמדנו: "אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים" - עזו של אלקים הוא בכך שכאשר הוא מדבר דבור אחד, אנו שומעים שני דיבורים. וכך דרשו חז"ל:

"אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי" - "לא תלבש שעטנז" "גדילים תעשה לך" שניהם בדיבור אחד נאמרו; "מחלליה מות יומת" "וביום השבת שני כבשים" בדבור אחד נאמרו; "ערות אשת אחיך" "יבמה יבא עליה" בדבור אחד נאמרו; "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל" "ולא תסוב נחלה ממטה אל מטה" שניהם בדבור אחד נאמרו - מה שאי אפשר לבשר ודם לומר ב' דברים כאחד.

כלומר: נקודת העז שבתורה היא שה' מדבר דיבור אחד, אשר מתחלק לשני טעמים - לשתי מצוות אשר נראות לנו כסותרות. עיקר החידוש והעזות שבתורה טמון ביכולת שנמצאת בה לשאת הפכים - לומר שני דברים סותרים כאחד.

אנו מוצאים כי על פי המדרשים המפרשים את פשט הפסוק, העז הוא כח של 'נשיאת הפכים' - ובוודאי כך הוא לפי הפנימיות הנסתרת בתורה. כח נשיאת ההפכים הוא הוא סוד החכמה היהודית ומקור העז להלחם ביוונים ובחכמתם - כפי שנסביר עוד לקמן. והרמז: ה"פך" שמצאו בני חשמונאי רומז לכח "נשיאת ההפכים"; ראשי התיבות של "פשמן טהור" הם פשט, הביטוי "פך שמן טהור" כולו עולה נסתר, ללמדנו כי עזות התורה נמצאת כבר בפשט הכתוב - ומתגלה יותר ויותר בנסתר שבתורה (אשר הינו מבוסס ומכוון לאמת רק כאשר הוא מיוסד על עומק הפשט).

ועוד, כפשוט, הנמר מיוחד מכל החיות בהיותו 'נושא הפכים' - הוא מנומר בצבעים שונים והפוכים זה מזה. אין לו צבע אחיד, וניתן לומר כי הוא משדר 'חוסר עקביות' בצבעיו - כך דורשים חז"ל כי הנמר בחלום דניאל מכוון כנגד מלכות יון: "ונקרא נמר על שם שהיתה גוזרת גזרות על ישראל משונות ומנומרות זו מזו".

שלוש דרגות עז
דרך ארץ, מתן תורה, עז התורה

לאחר שהבנו כי עיקר הפירוש של העזות הוא היכולת לשאת הפכים וסתירות, נבין כי שלוש השאלות בהן עסקנו: כיצד יתכן שה"עזין שבאומות" נקראים חלשים, כיצד יתכן ש"הוי עז כנמר" ו"עז פנים לגיהנם", ומדוע התורה עצמה נקראת "עז" - מקבילות לשלושה שלבים של גילוי ה"עז" בישראל.

ה"עז" עצמו - עז פשוט של "דרך ארץ שקדמה לתורה" - הוא נשיאת הפכים: להרגיש מחד עד כמה אני חלש לעומת אויבי, ומאידך להלחם בעזות ולא להכנע מתוך בטחון שדווקא החולשה היא מקור כח - 'כלי' לקבל כחות מה' יתברך. עזות זו היא נחלת ישראל - מדה טבעית שמן האבות - "ישראל עזין שבאומות" קודם מתן תורה.

במעבר לתקופת התורה אנו מוצאים עוד נשיאת הפכים - זו המופיעה בתוך משנתנו. בשעת מתן תורה נתחדשה המידה של "בושת פנים" אצל ישראל: "עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן". אמנם, הסברנו כי יחד עם "בושת הפנים" צריך היהודי לשאת בעצמו את היכולת להיות "עז כנמר" בעזות מצח. עצם היכולת לשאת את שתי המידות כאחד היא העזות המתגלה במתן תורה - המעבר לתקופת התורה.

לאחר מתן תורה, הרי שעזם ומעוזם של ישראל בתורה שנקראה עז. בשלב זה עיקר העזות היא ביכולת נשיאת ההפכים שבתוך התורה עצמה. עזם של ישראל מתממש ומתבטא ככלי - כיכולת נפשית יחודית - לשאת בשכל הפכים.

[לפי הסבר זה אנו מגלים כאן שלוש בחינות של עז בשלשה שלבים (מלמטה למעלה) של התגלות בתוך הנפש: העז הראשון מתגלה ב'מוטבע' שבנפש - כחות העשיה והפעולה הטבעיים, בהם מתגלה העזות הגוברת על החולשה הטבעית בנפש. העז השני מתגלה ביכולת ה'מורגש' שבנפש לשאת מדות ורגשות שונים כאחד. העז השלישי מתגלה ב'מושכל' שבנפש - ביכולת לשאת בשכל השגות סותרות והפכיות זו לזו. ]

מן החשמונאים - תקופת הזוגות

לגבי עז התורה יש להוסיף, כי נקודת העזות קיימת בתורה שבכתב - כפי שממחיש המדרש שהבאנו - אך היא נמצאת יותר ויותר עם התפתחות התורה שבעל-פה וריבוי המחלוקות שבה. ויותר, נסביר כעת כי עיקר גילוי כח העז שבתורה שבעל-פה מתחיל מתקופת החשמונאים - דווקא לאחר נצחון פיזי שנובע מהעז הראשוני והטבעי של ישראל, ולפי זה מתגלה כאן כי על ידי "דרך ארץ קדמה לתורה" במדת העז, מתגלה מדה זו ב"יתר שאת ויתר עז" גם בתורה.

עד תקופת החשמונאים היה הציבור היהודי מונהג על ידי איש אחד - "אשכול" איש שהכל בו - שהיה ממונה על כל תחומי הנהגת הציבור. אמנם, מתקופת החשמונאים נתחדשו ה"זוגות" - המנהיגות נתפצלה לשני אנשים, אשר חלקו זה על זה, לעיתים בתחומים רבים (והדוגמה העיקרית: הלל ושמאי, אך בכל זוג היתה לפחות מחלוקת אחת).

לכאורה, איזה טוב יכול לצמוח מפיצול המנהיגות וריבוי המחלוקת, שהתחיל דווקא מתקופת חנוכה - תקופה של נצחון על מלכות הרשעה? הסברנו כי עזות התורה היא יכולת נשיאת ההפכים, כאשר יש זוג אשר חולק בדיני התורה הוא מבטא שוב את העזות הזו. כל מחלוקת יש בה שני צדדים אשר מבטאים שני צדדים של דעת התורה בנושא, כאשר בת קול מכתיבה ואומרת: "אלו ואלו דברי אלהים חיים" .

יופי זה של התורה אינו מתבטא בתחום הפסיקה - זהו החן המיוחד ליסוד התורה, דברי חז"ל במשנה ובגמרא, עוד בטרם הוכרעו הדעות להלכה - העז המיוחד שבתורה שבעל-פה. חידוש זה הוא חידוש של חכמת ישראל - יתכן כי כל חכם יאמר דעה אחרת והפוכה, ואף על פי כן הדברים כולם נכונים, ומגלים פנים שונים באמת האלקית. עיקר גילויו של חידוש זה הוא מתקופת הזוגות - המתחילה מחנוכה, הנצחון על חכמת יון.

חכמת יון - הגיון

כעת נשוב ונבין מהו ההבדל הפנימי בין חכמת יון לחכמת ישראל - ההבדל שבשלו אנו מחפשים את נקודת העז דווקא בתקופת חנוכה ובמאבק ביון. תרבות יון, גם בשיאה - חכמת יון - מוגבלת לכלל שכל אנושי והגיוני. על פי שכל שכזה - אין כלל מקום לסתירה, לנשיאת הפכים - ה'לוגיקה' האנושית אינה יכולה לשאת זאת, והיא מעל הכל. גם היום, כל חכמה של תרבות זרה היא 'חכמת ההגיון' - שאיננה יכולה לסבול את היחוד שבחכמת ישראל, סוד נשיאת ההפכים העז שבה.

בחסידות מוסבר כי היונים לא רצו למנוע מישראל את לימוד התורה, אלא רצו לבטל את לימוד התורה כ'שכל אלקי' - "חוקי רצונך" - ולהפכו ללימוד שכלי-אנושי. מה הוא עיקר ההבדל - הנכונות לשאת הפכים בלימוד התורה באה מתוך הכרה בשרשה האלקי של התורה, בשכל האנושי לכשעצמו - אין מקום לשני הפכים בנושא אחד. על הגיון זה של חכמת יון ציוונו חז"ל: "מנעו בניכם מן ההגיון" .

שכלו האנושי המוגבל של האדם, איננו מסוגל לשאת כל חריגה מהגבול והצמצום בתוכו הוא נמצא - צמצום לכלים שכליים מוגבלים, לכללי הגיון. הגיון עולה כח הגבול - הכח בו מצומצם השכל האנושי, אף הנעלה ביותר. גם המדען האובייקטיבי והחכם ביותר הוא 'מרובע' - אין הוא מסוגל לשאת הפכים. המציאות נראית בעיניו ב'שחור-לבן': כן או לא - או שאתה גבור או שאתה חלש, או כך או כך. שני הפכים כאחד לא יתכנו.

אמנם, לישראל הגיון שכזה הוא מועקה - אין הוא מתאים לטבעם העז, הזקוק ל"דת אש". ישראל מרגישים ביחס לחכמת יון כי "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד" - כאשר נכנעים לתרבות יון טובעים בטבע העולם - במצולת המציאות - ללא כל מעמד ואפשרות לראות את הבורא, לחצות את הצמצום והגבול בתוכו נמצא העולם. לפיכך, מנסים ישראל - בכל ימי החנוכה - להפוך את הגבול של יון לנוי (כלומר: לא לתפוס את כללי החשיבה ככח מגביל באמת, אלא רק כדרך חשיבה נושאת חן - בעיקר בהבליטה את מציאות ההפכים הבלתי אפשריים בשכל, בהבליטה את החריגה והגילוי האלקי שבתורה, ואכמ"ל). הגיון רומז ל-ה ו-ג (= ח) ימי החנוכה, בהם הופכים אנו את ה-יון ל-נוי.

חכמת ישראל - הגיון לבי

לעומת ההגיון היוני הזר והמוגבל, פועלים ישראל בהגיון עמוק ונעלה ביותר. אנו מכירים מושג של הגיון הלב - "הגיון לבי" - שאינו מוגבל בגבולות השכל. הגיון לבי עולה בגמטריא כח הבלי גבול - נשיאת ההפכים נובעת מן היכולת לחרוג בעזות אל מעבר לגבולות ההגיון המצומצם של העולם, אל "נמנע הנמנעות" של הבורא.

יסודו של הגיון הלב הוא היכולת לאיזון נפשי בין שני רגשות בתוך הלב עצמו - "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא" - איזון בין בכיה (על הרע שבמציאות) ושמחה (על קרבת ה') בו זמנית, כמבואר בקבלה ובחסידות. גם כאן, היכולת לשאת הפכים ברגש נובעת מ'חוש' יהודי מיוחד, ותיתכן רק בעבודת ה'. מתוך ה'חוש' בבלתי מוגבל - בנשיאת ההפכים - שבפנימיות הלב, גם המח היהודי פועל בהגיון אחר, ותורתם של ישראל מלאה בהפכים של "אלו ואלו דברי אלהים חיים".

שיבנה בית המקדש

משנתנו מסיימת בתפילה: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך". דבר זה אינו מקובל בדרך כלל, אך יהודה בן תימא 'עז' מספיק כדי לסיים בתפילה. תוכן התפילה מעיד על התוכן של המשנה כפי שפירשנו אותו:

ראשית: עיקרו של חג החנוכה הוא חנוכת המקדש והמזבח - בנין המקדש תלוי בעזות המכבים. וכן, אנו מוצאים בסיום: "ותן חלקנו בתורתך" בדומה ל"חוקי רצונך" - רצון לקבל את חלקנו - עזין שבאומות - בחוקי ה' שהם "דת אש" - שכל אלקי נושא הפכים, שלמעלה מכל השגה של השכל האנושי.

יותר מזה, עצם התפילה לפני ה' דורשת עזות, זהו עז לעמוד לפני ה' בתפילה ולצפות כי יענה לי - למרות הכרת מצבי האישי. שיא העז מתבטא ביכולת לעמוד בתפילה לפני ה', ולבקש על דברים בלתי מציאותיים. מי שמכיר את המציאות ויודע כי על פי השכל מה שהוא מבקש לא יתכן - מוגבל ביכלתו להתפלל. צריך להיות בעל עז - בעל יכולת לשאת הפכים של חולשה במציאות ו'גבורה' בצפיות - על מנת לפנות אל ה' בתפילה 'לא ריאלית' כבנין בית המקדש.

בנין בית המקדש עצמו הוא שיא היכולת של נשיאת הפכים - של בית לה' האין סופי, דבר שעל השכל האנושי אינו מסוגל להתקבל, כפי שאומר שלמה בחנוכת בית המקדש:

ועתה אלהי ישראל, יאמן נא דבריך אשר דברת לעבדך דוד אבי: כי האמנם ישב אלהים על הארץ? הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי:

ובתוך בית המקדש עצמו אנו יודעים כי מתממש - בתוך העולם הגשמי והמוגבל - השיא של נשיאת ההפכים. מעבר להשראת האלקי והאין סופי בבית גשמי, גם בתחום הגשמי מתגלה כי המציאות אינה כה תקיפה בגבולותיה, והיא 'מתגמשת' במקום הקודש: "מקום ארון אינו מן המידה".

יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך.