רמזים לחודש ניסן

חודש ניסן הוא כנגד כוח האמונה שבנפש.
המצה נקראת "מיכלא דמיהמנותא" - מאכל האמונה.
חז"ל אמרו שאין תינוק יודע (מכיר) לקרוא אבא עד שטעם טעם דגן.
בפנימיות טעם דגן הוא המצה "מיכלא דמהימנותא" אשר ממנה מקבלים זיקה עצמית לגמרי והכרה באמונתנו האמיתית, היותנו "חלק אלוק ממעל ממש" בלשון ספר התניא, חלק מן האב.
בפסח, הכרה זו עדיין בקטנות והיא גדלה ומגיעה לבגרות בחג השבועות, זמן תורתנו.

האמונה היא הראש העליון של הכתר אשר בו ג' ראשים: אמונה, תענוג, רצון. בלשון הקבלה הוא נקרא 'רישא דלא אתידע' - הראש הבלתי נודע ואע"פ שהוא למעלה מטעם ודעת לגמרי הינו המקור האמיתי לכל דעת אמיתית בתורה. אמרו הראשונים: "תכלית הידיעה שלא נדע" כלומר, תכלית ההתעמקות בדעת היא להגיע למדרגת האמונה, שבה אין ידיעה. יחס זה שייך במיוחד לשנה מעוברת שבה יוצאים מחודש אדר שני, שהוא כנגד הדעת, ועולים לאמונה, בעוד שבשנה פשוטה אנו עולים מרצון - אדר לאמונה - ניסן.

לכאורה האמונה היא היפך הדעת. הדעת היא הכרה פנימית ואילו האמונה היא שלילת הידיעה.
בספר הזוהר היא נקראת "רישא דלא ידע ולא אתידע", שאינו יודע את עצמו ואינו נודע לזולתו, דהיינו שתי מדרגות של שלילת הידיעה. כאמור, למדרגה זו מגיעים מתוך התעמקות אמיתית בדעת, אך היחס ביניהם הוא בכיוון ההפוך - ברדל"א יש כוח של הולדת מוחין חדשים, דעה חדשה מתוכו. כלומר, למרות שהאמונה והדעת הן שני הפכים הן מהוות יחד שלמות - מתוך הדעת באים לאמונה ומהאמונה הפשוטה נולדת דעת חדשה. אמונה דעת עו' כ"ד ברבוע, כידוע שמספר מרובע מורה תמיד על שלמות היחוד בין שני מושגים.

החוש של חודש ניסן עפ"י ספר יצירה הוא חוש הדבור.
על חודש ניסן נאמר "החודש הזה לכם ראש חודשים" וכשם שהאמונה היא הכוח הראשון שבנפש, כך הדבור הוא החוש הראשון אצל יהודי.
אחת המצוות העיקריות בחודש זה היא מצות "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור..." עליה נאמר "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח", בכתבי האריז"ל מובא הרמז שפסח נוטריקון פה סח.
חז"ל אמרו שעיקר כוח היהודי הוא בפה, בו גנוזות האמונה והדעת גם יחד. בזוהר נאמר "דעת גניז בפומא". הדעת היא כוח ההתקשרות, וע"י הדיבור יש ליהודי כוח של יחוד והתקשרות , כן יש בפה כוח לבטא את האמונה אשר מצד עצמה היא דבר בלתי ניתן לביטוי, מעבר לכל הגדרה ומחוץ למצרים לגמרי, שנאמר: "האמנתי כי אדבר".

המשמעות הפנימית של חודש זה היא היציאה ממצרים: מצרים, כנודע, הוא מלשון מיצר וגבול. גבול משמעותו הגדרה, וכל דבר שאפשר להגדירו בדיוק, גם בקדושה, הוא בבחי' מצרים, 'מצרים של הקדושה'. יציאת מצרים היא יציאה מכל הגדרה שהיא, וזהו גילוי האמונה שהיא, כאמור דבר בלתי מוגדר, למעלה מכל שכל. לכאורה , דבר שהוא בלתי מוגדר בעצם אינו ניתן לביטוי, אמנם סגולת היהודי לבטא את האמונה בדברי תורה ותפילה. זוהי מעלת הדיבור על המחשבה שיכולה להשיג רק דברים מוגדרים. אחד הפרושים של מאמר חז"ל "בינה יתרה ניתנה באשה יותר מבאיש" עפ"י החסידות הוא שלאשה , המרמזת לכוח הדיבור, יש בינה יתרה לבטא את האמונה בשלמות.

ליל הפסח הוא הפעם היחידה שאנו אומרים הלל בלילה. הלל הוא מלשון אור - "יהל אור", וכן מלשון דיבור היינו אור של דיבור. ההלל נקרא בלשון חז"ל "הלל מצרים" והוא מזכיר במיוחד את עניין יציאת מצרים - הכוח לבטא אמונה, כנ"ל. כאשר אדם אינו יכול לבטא אמונה הוא בחינת מצרים, בגבול וצמצום, בליל הסדר הוא מקבל כוח להרבות ולספר ביציאת מצרים. לספר משמעותו לדבר וכן, כמבואר בחסידות , להאיר מלשון ספיר, כאשר יהודי מרבה בדיבור הוא מאיר באותו לילה "לילה כיום יאיר" את אמונתו.

בהלל אנו אומרים "האמנתי כי אדבר" ובחסידות דורשים שעיקר גילוי האמונה הוא "כי אדבר" - כאשר אדבר. פסוק זה הינו הקשר העיקרי בין האמונה, הכוח בנפש המתגלה ואותו צריך לפתח בחודש ניסן, לבין חוש הדיבור השייך לחודש ניסן כנ"ל.

המילה אביב היא אב יב וכללת בתוכה את כל שורשי נשמות ישראל.
אב רומז לג' האבות א - אברהם, ב- יצחק ויעקב. יב הם יב שבטי יה.
התכונה הכוללת את כל שורשי הנשמות היא, כאמור, האמונה, נמצא שהאביב עצמו הוא סוד האמונה ו"חודש האביב" היינו חידוש האמונה אותה יורשים מן האבות בבחינת "זה אלי ואנוהו אלוקי אבי וארוממהו" וכפי שאנו אומרים בתפילת שמונה עשרה "אלוקינו ואלוקי אבותינו". אלוקינו צריך לחדש את אלוקי אבותינו - ע"י אתפשטותיה דמשה בכל דרא ודרא" המגלה לדורו את חידוש האמונה כנ"ל.