מארבע רוחות בואי הרוח

א. רוח אייתי רוח ואמשיך רוח
ב.ורוח אלוהים מרחפת על פני המים
ג.נספח

א. רוח אייתי רוח ואמשיך רוח

ח"י אלול - המהר"ל מפראג, הבעל-שם-טוב, אדמו"ר הזקן

ידוע כי בח"י אלול אנו נזכרים ומתעצמים עם שלושה ארועים חשובים - יום הפטירה של המהר"ל מפראג, יום הולדתו של מורנו הבעל-שם-טוב ויום הולדתו של רבינו הזקן - רבי שניאור זלמן מלאדי. בקרב החסידים מקובל כי בין שלוש הדמויות ישנו קשר - המתמצה אצל אדמו"ר הזקן.

אדמו"ר הזקן היה מיוחס אל המהר"ל מפראג בן אחר בן. מן הבחינה הרוחנית החשיב את עצמו אדמו"ר הזקן נכדו של הבעל-שם-טוב (העדיף אף על פני נכדו הפיזי) - אשר היה רבו של המגיד ממעזריטש, רבו של אדמו"ר הזקן.

גם בתורתו של אדמו"ר הזקן יש רושם משני אישים אלו. בפתיחת ספר התניא קדישא - התורה שבכתב של החסידות - כתוב "מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים". בין החסידים מקובל כי ב"ספרים" הכוונה היא, בין השאר, לספרי המהר"ל מפראג, וב"סופרים" הכוונה היא לרבותיו של אדמו"ר הזקן, אשר ביניהם מורנו הבעל-שם-טוב.

דממה וקול אשמע

פטירתו של המהר"ל מפראג היתה בח"י אלול ה'שס"ט. הולדתו של הבעל-שם-טוב היתה בח"י אלול ה'נח"ת (כידוע הסימן "עיר וקדיש מן שמיא נחת"). הולדתו של אדמו"ר הזקן היתה בח"י אלול ה'קהת.

סימן לתאריכים הללו אנו יכולים למצוא בפסוק "דממה וקול אשמע", אשר כפי שנדרוש לקמן גם מלמדנו על אודות משמעותם של תאריכים אלו, וממילא על העבודה שאנו צריכים לעשות ביום ח"י אלול. בין ח"י אלול ה'שס"ט לח"י אלול ה'נח"ת יש פט שנים - דממה. בין ח"י אלול ה'שס"ט לח"י אלול ה'קה"ת יש קלו שנים - "קול".

אנו מוצאים כי ה"דממה" היא רמז להולדת הבעל-שם-טוב וה"קול" הוא רמז להולדת אדמו"ר הזקן. הפסוק מלמדנו כי ה"דממה" וה"קול" נשמעים יחדיו, כלומר: הבעל-שם-טוב ואדמו"ר הזקן נחווים ונתפסים כהמשך וחיבור אחד, למרות השוני שביניהם. מהי משמעות הדברים?

הבעל-שם-טוב - סוד ה"דממה"; אדמו"ר הזקן - סוד ה"קול"

מן הפסוק אנו לומדים כי סודו של הבעל-שם-טוב הוא סוד ה"דממה". הבעל-שם-טוב הוא המסוגל להביא ה"דממה" אל העולם, הבעל-שם-טוב מפנים וממחיש אצל כל יהודי תחושה של התפעמות מן ה' וגילוי כי "לך דומיה תהילה". בכך חושף הבעל-שם-טוב את נקודת האלקות ה"שותקת" בתוך כל יהודי - הוא גרם לכתר הנעלם של נשמת היהודי להאיר ולהתגלות, בתחושה של שתיקה והעלם אל מול הרז הפלאי.

לאחר הבעל-שם-טוב בא אדמו"ר הזקן אשר בא להשמיע לאוזן את ה"דומיה" כ"קול" - תפקידו של אדמו"ר הזקן הוא להסביר ו"לסבר את האוזן" בטוב טעם ודעת. אדמו"ר הזקן הוא המגלה כיצד ניתן לקחת את את סוד ה"דומיה" בנפש - ההתפעמות והשתיקה אל מול האלקי הבלתי נתפס - ולהכניס את הבלתי נתפס בביטוי והשכלה טובים.

שני התהליכים הם תהליכים הנמשכים זה מזה - או מוטב לומר: תהליך אחד בעל שני שלבים - בסוד ה"חשמל". הגמרא מסבירה כי סוד החשמל הוא "עיתים חשות עיתים ממללות" - שתיקה ("חש", על דרך "עת לחשות") ואזי דיבור ( - "עת לדבר", את המילה "מל" במשמעות של דיבור אנו מוצאים בתנ"ך, על דרך "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו") - "דממה וקול" הנשמעים יחדיו, בסוד ה"חש-מל".

בעולמות שלנו תהליכי השתיקה והדיבור אינם יכולים להופיע יחדיו ממש, ועל כן בפועל אין הם נשמעים יחדיו ממש. לעומת עולם האצילות בו ה"חשות" וה"ממללות" מתרחשות בו זמנית, בעולמות התחתונים - בריאה, יצירה ועשיה - ה"דממה וקול" מופיעים "עתים" "עתים", ולא כאחד. אמנם, מן השורש העליון שבאצילות מבינים אנו עד כמה הדברים אחדותיים, ואנו מקבלים יכולת 'לשמוע' גם בעולמנו כיצד שני התהליכים אחוזים זה בזה וראויים להשמע זה עם זה.

אם נקביל את התהליכים אותם מחוללים הבעל-שם-טוב ואדמו"ר הזקן לספירות העליונות ולכוחות הנפש, הרי שעבודת ה"דממה" שייכת לכח החכמה ("סייג לחכמה שתיקה") ועבודת ה"קול" שייכת לכח הבינה (כידוע ששמיעה בבינה דווקא, ובפרט סוד ה"קול" - על דרך "לשמוע קול שופר [שהוא סוד הבינה, כידוע]"). ספירות החכמה והבינה הן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" - כחות המופיעים ו"נשמעים" תמיד יחדיו.

רוח אייתי רוח ואמשיך רוח

נמשיך להתבונן בפסוק הרומז לארועי ח"י אלול - "דממה וקול אשמע" - פסוק זה כולו עולה בגימטריא תרמב. אם נחלק מספר זה לשלוש נגלה כי הפסוק עולה בגימטריא ג פעמים רוח, כלומר: הממוצע של כל מילה בפסוק הוא "רוח". היכן מוצאים אנו שלוש "רוחות"? בזהר ישנו ביטוי בו מוצאים אנו שלוש "רוחות" - "רוח אייתי רוח ואמשיך רוח".

ביטוי זה מדבר על היחס בן התעוררות התחתונים - "אתערותא דלתתא" - להתעוררות העליונים - "אתערותא דלעילא". ביטוי זה משתמש ב"רוח" כתיאור של התעוררות והמשכה ואומר כי התעוררות העולה מן התחתונים "מביאה רוח" ו"ממשיכה רוח". בחסידות מבואר כי אלו שתי התעוררויות הנמשכות מן העליונים, כאשר קודם כל "באה" רוח ולאחר מכן "נמשכת" עוד רוח - רוח נעלית יותר מן הרוח ה"באה".

אם נתבונן בסודו של ח"י אלול נגלה כי הדברים מקבילים בדיוק לביטוי שהבאנו מן הזהר - ביטוי "שלושת הרוחות". בעת פטירתו של צדיק מן העולם מתרכזת בנקודה אחת כל עבודתו בימי חייו. כל מפעל חייו של הצדיק - "פעולת צדיק לחיים" - עולה למעלה, על רוחו של הצדיק נאמר "והרוח תשוב אל האלהים".

לפי הביטוי שהבאנו, הרי שהרוח העולה מביאה וממשיכה תחתיה שתי רוחות אחרות. כאשר הסתלק המהר"ל ורוחו עלתה מעלה, נמשכו לעולם תחתיה שתי רוחות - רוחו של הבעל-שם-טוב ורוחו של אדמו"ר הזקן.

רוחו של המהר"ל - יש נשמה לתורה

אמרנו כי ביום הפטירה של הצדיק עולה רוחו וכל מפעל חייו במרוכז לשמים, בבחינת "אתערותא דלתתא" ומעוררת המשכה מלמעלה. מהי "רוחו" של המהר"ל? כלומר: באיזו נקודה אחת ניתן לסכם את תורתו ופעולתו של המהר"ל בעולם? בנוסף עלינו להבין כיצד הדברים קשורים להמשכה אותה הוא יצר - נשמות הבעל-שם-טוב ואדמו"ר הזקן.

בפשיסחא ובקוצק היתה מסורת כי לכל אדם צריכים להיות שני רביים, רבי אחד החי בעולם הזה - אליו ניתן לנסוע ואצלו אפשר ללמוד - ורבי שני בעולם האמת. הרבי ר' בונים מפשיסחא אמר כי רבו בעולם האמת הוא המהר"ל מפראג. מה היה חידושו של המהר"ל? אם ננסה לתמצת את ענינו של המהר"ל בשלוש מילים הרי שמה שהוא הנחיל לעולם היא האמירה ש"יש נשמה לתורה

מהי משמעות הדברים, הלא גם לפני המהר"ל היה לימוד של קבלה? המהר"ל חידש כי אפשר וצריך ללמוד את כל התורה מתוך מודעות לכך שיש לתורה נשמה פנימית, וממילא אם הדבר נכון לגבי כל חלק מחלקי התורה אין צורך לעסוק דווקא בקבלה מסובכת - לימוד נשמת התורה שווה לכל נפש. גם כאשר לימד המהר"ל מושגים מן הקבלה בספריו הוא בנה מערכת מושגים שאיננה קבלית, הוא השכיל לתרגם את מושגי הקבלה ללשון המתאימה לכל.

הבעל-שם-טוב ואדמו"ר הזקן - המשך למפעלו של המהר"ל

כעת יכולים אנו להבין מדוע קשור המהר"ל עם המשכת נשמות הבעל-שם-טוב ואדמו"ר הזקן. כל מפעלה של החסידות הוא הנחלת תורת הקבלה לעם ישראל באופן של "טוב טעם ודעת ", בצורה מובנת ושווה לכל נפש. הבעל-שם-טוב ואדמו"ר הזקן ממשיכים ומעמיקים בעוד רבדים את מה שהתחיל המהר"ל באופן מסוים.

מטרת תורת החסידות היא להנחיל את כל הקבלה - כולל כתבי האריז"ל - באופן כזה שכל אדם יוכל להבין אותם בצורה פנימית ולשאוב מהם מזון ופרנסה רוחנית לנשמתו (בלשון הזהר: באופן דיתפרנסון מיניה). מדברי הזהר אנו לומדים כי כל אדם יכול לקבל מזון לנשמתו שלו מ"נשמתא דאורייתא" הגנוזה בתורה, וכי על כל אדם ללמוד תורה מתוך מודעות וקשר לנשמת התורה הפנימית.

לאחר שבהתעוררות מן התחתונים הגיע המהר"ל וניסה לגלות לכל יהודי את הנשמה של התורה, ולהכניס אותה למודעתו - באה התעוררות מן השמים לגלות את סודות התורה. מפעלו של המהר"ל הוא 'אנושי' - תרגום של הקבלה ל'שכל אנושי', למינוח כמעט פילוסופי - התעוררות מן התחתונים.

כהתעוררות מן העליונים מגיעות ונולדות נשמות הבעל-שם-טוב ואדמו"ר הזקן. נשמות אלו מהוות מחד המשך והעמקה למפעלו של המהר"ל, אך הפעם יש כאן התעוררות מן העליונים, דבר אליו לא יכלו להגיע התחתונים ללא ההמשכה המיוחדת מן השמים. אצל הבעל-שם-טוב ואדמו"ר הזקן יש חידוש של הנחלה וישוב של הדברים ב'שכל אלקי' ממש אשר מסוגל להתלבש ולברר גם את השכל האנושי.

רוח החיה - התעוררות

הביטוי שהבאנו - ביטוי המגלה כי כתוצאה מרוח אחת מתגלות עוד רוחות מזכיר לנו ביטוי דומה הנמצא בתחילתו של ספר יצירה. בספר יצירה מבואר כי כל הוויות העולם נוצרו מן הרוח - "אחת רוח אלקים חיים" - וממנה נמשכה אחר כך רוח נוספת - "רוח מרוח". מהי הרוח אשר עליה מושתת העולם?

אנו מוצאים כי משמעותה של המילה "רוח" בתנ"ך היא התעוררות וכח חיים. במעשה מרכבה כתוב כי "רוח החיה באופנים" - באופנים יש רוח של תנועה והתעוררות, רוח של חיים. ההתעוררות הפנימית של היהודי אל ה' ממשיכה התעוררות חזקה ועליונה עוד יותר מן העליונים (על דרך "אעירה שחר" - התעוררות האדם [- "קומי אורי"] לפני שמתעורר היום [- "וכבוד הוי' עליך זרח"] - "שיהיה הוא מעורר השחר").

כעת נוכל להבין טוב יותר מדוע מקבילה הרוח הנמשכת מן השמים ללידת הבעל-שם-טוב. הזכרנו כי על לידתו של הבעל-שם-טוב נדרש הפסוק "עיר וקדיש מן שמיא נחת", המילה "עיר" היא מלשון התעוררות - הבעל-שם-טוב בא להעיר את עם ישראל משנתו-עלפונו בגלות. התעוררות זו נמשכת מן השמים לאחר עליה של שמץ ערנות מן התחתונים - לאחר עלית המהר"ל מפראג.

ההתעוררות שמן התחתונים היא התעוררות סמויה, אשר ממשיכה כח מן השמים לגלות התעוררות זו בכל דבר ודבר. בגלות אומרת כנסת-ישראל "אני ישנה ולבי ער" - גם כאשר ישנה שינה מבחוץ, מבפנים עוד נמצאת התעוררות נעלמת. הפסוק "אני ישנה ולבי ער" נדרש כאומר שאף על פי שכנסת-ישראל (- "אני") "ישנה" הקב"ה (- "לבי") "ער", על פי דרך החסידות נאמר כי "לבי"-הקב"ה הוא הניצוץ האלקי אשר מאיר בתוך נשמת ישראל. כאשר ימשך הכח לגלות התעוררות זו יתעורר ויתנער מן השינה-גלות ה"אני" כולו. הבעל-שם-טוב הוא המגלה כי "לב ישראל חי", ומעורר את העם כולו משנת הגלות.

רוח - כיוון

הסברנו מהי הרוח הבאה לאחר המשכת הרוח מן התחתונים - רוח של התעוררות והתלהבות - והבנו כיצד הדברים קשורים עם הבעל-שם-טוב. עלינו להבין מהי הרוח הנמשכת לאחר ביאת הרוח הראשונה, וכיצד היא קשורה עם אדמו"ר הזקן. לשם כך נביא עוד משמעות שישנה למילה "רוח" בתנ"ך.

אנו מוצאים כי כיווני העולם נקראים בתנ"ך ארבע הרוחות. הכיוונים נקראים כך על שם הרוחות הנושבות מכל הכוונים, אך גם הכיוון עליו מדובר נקרא רוח. אם כן, יכולים אנו להבין כי בנוסף להתעוררות של הרוח הראשונה ישנה רוח שניה, רוח המלמדת לאיזה כיוון יש לפנות.

אדמו"ר הזקן היה הרבי אשר מסמן את הכיוון בו יש לצעוד - הראשון אשר סלל דרך בנויה ומדורגת, דרך המורה לאדם כיוון ברור אשר בו הוא יכול להתקדם, וסופו שיגיע אל היעד הרצוי. ממשיכי דרכו של הבעל-שם-טוב שלא השתייכו לדרך חב"ד נטו כמעט תמיד לעסוק בהתעוררויות 'מקומיות' ולא בהכוונה גורפת וכללית. אדמו"ר הזקן בנה מהלך שלם אשר מורה על כיוון אחיד, ולא בנוי על התנוצצויות חד פעמיות.

בלשון בה ביטא את הדברים הרבי הרש"ב הרי ש"הבעש"ט הוא ראש המחנכים וכ"ק אדמו"ר הזקן ראש המדריכים". המחנך הוא זה אשר צריך לחנוך את חניכו - עליו להכשירו הכשרה ראשונית ולעוררו למען יצלח לעבוד את ה' - לתת לו השראה ורצון להיות עובד ה' בפנימיות. לעומת זאת תפקידו של המדריך הוא להיות מורה הדרך המלמד את הדרך בה יש ללכת בפועל, על כל פרטיה וכיווניה.

התעוררות וכיוון - לב ומח

לפי דברים אלו אנו מבינים כי הרוח הראשונה - רוחו של הבעל-שם-טוב - הוא רוח של חיים והתעוררות. רוח זו באה להעיר את עם ישראל על ידי לחישה באזנו, כנ"ל בהערה. הלחישה באוזן מיועדת אל הלב, ללא מעבר במח - במונחים שהשתמשנו בהם לעיל הלחישה היא בחינת ה"חש", הלחישה היא "דממה… אשמע". כאשר מתעורר האדם ו"קם לתחיה" מעלפונו הריהו שוב מסוגל לפעול.

הבעל-שם-טוב מעיר את עם ישראל לקום ולפעול, להתלהב אל ה'. אמנם, ההתעוררות מגלה נכונות, כח-חיים ורצון אך עדיין אין בה ידיעה מה יש לעשות. העם זקוק לצדיק אשר יבוא ויורה לו את הדרך והכיוון בה ילך, צדיק שיורה לו כיצד עליו לממש את ההתעוררות וההתלהבות שניטעה בלבו. זוהי הרוח השניה - רוחו של אדמו"ר הזקן - המכוונת ומנחה את ההתעוררות. הכיוון בו יש ללכת צריך להאמר למח בקול ברור ומובן (- "וקול אשמע"), כבר לא מספיקה הלחישה (- "דממה") אל הלב.

אכן, בכלל אנו יודעים כי כל צדיק כללי מכוון כנגד איבר בשיעור הקומה של כלל ישראל. הבעל-שם-טוב מכוון כנגד הלב (ולכן הוא שאמר "לב ישראל חי") ואדמו"ר הזקן מכוון כנגד המח (בפרטות הוא מכוון כנגד ספירת החכמה, אך בכלליות אדמו"ר הזקן כולל את המח כולו [כמו ספירת החכמה דפרצוף אריך אנפין עצמה - "חכמה מוחא"] על כל שלושת חלקיו - חכמה, בינה ודעת - עליהם מיוסדת שיטת חב"ד).

התעוררות וכיוון - תפילין-של-יד ותפילין-של-ראש - קדושה וטהרה

לפי הסבר זה יכולים אנו להבין את המבואר בדברי הרבי מליובאוויטש כי הקשר בין אדמו"ר הזקן הוא על דרך הקשר בין תפילין-של-יד לתפילין-של-ראש. התפילין-של-יד הם התפילין המונחות ראשונות והן מונחות כנגד הלב, כלומר: התפילין-של-יד נועדו לעורר את לבו של האדם לעבודת ה'. לאחר מכן מניחים תפילין-של-ראש על המח, תפילין המכוונות ומלמדות את האדם לאן עליו ללכת.

הקבלה נוספת אותה יכולים אנו לעשות - ואשר תעזור לנו להבין את הקשר ואת ההבדל בין הבעל-שם-טוב לאדמו"ר הזקן - היא הקבלה למונחים של "טהרה" ו"קדושה". אנו יודעים כי הטהרה שייכת ללב ואילו הקדושה למח.

ה"טהרה" היא התעוררות ושמחת הלב מן השינה - ההבדלות מן הטומאה של חוסר המעש וחדירה של רוח רצון להטהר מכל העולם הסובב. בכלל ה"טהרה" כמו גם ההתעוררות נושאת תוכן שלילי - התבדלות והתנערות מן השינה והטומאה. יחד עם שלילת השינה והטומאה כבר קיימת ב"טהרה" ובהתעוררות תנועה כללית של חיוב הטוב - תנועה של "הבא ליטהר" - תנועה הרומזת אל ה"קדושה" העתידה לבוא.

לעומת זאת, ה"קדושה" נושאת תוכן חיובי - הקדושה היא נקודה שמחוץ לעולם, נקודה אשר השכל מבין כי אליה הוא שואף. הקדושה מסמנת את הכיוון אליו יכול המטהר להמשיך וללכת, היא נותנת מגמה חיובית להתעוררות הכללית של הטהרה. גם ב"קדושה" עצמה אנו מוצאים את זכרה והתכללותה של הטהרה, באותו מובנת בו משמעותה של ה"קדושה" הוא הבדלות ופרישה מן העולם.

לפי הקבלה זו יכולים אנו להוסיף ולרמוז כי גם אדמו"ר הזקן רמוז בפסוקו של הבעל-שם-טוב - "עיר וקדיש" - הכולל את התעוררות רוח הטהרה ("עיר" לשון התעוררות) ואת הקדושה (- "וקדיש"). התכללות זו היא על דרך המוסבר כי אנו מוצאים התכללות - גם של תוכן - בין הקדושה לטהרה. כשם שאדמו"ר הזקן רמוז בפסוקו של הבעל-שם-טוב, רמוזות שתי הרוחות - הן זו של אדמו"ר הזקן והן זו של הבעל-שם-טוב - בשמו של אדמו"ר הזקן: שניאור. משמעות השם שני-אור היא שני אורות, ולענינו שתי רוחות - רוח הטהרה ורוח הקדושה.

להמשך המאמר:
ב.ורוח אלוהים מרחפת על פני המים
ג.נספח