יום ה"אם"

יא' במר חשון - יום פטירת רחל אמנו

רחל אמנו מגלמת מבחינתנו כיהודים את עוצמתה הפנימית של הנשמה בהשתדלותה לעורר את רחמי הקב"ה שיגאל את בניו מן הגלות ויביאנו אל הארץ המובטחת. זאת היא עושה בדמעות ובתפילות מקרב לב עמוק.

ובלשון הנביא ירמיהו:

"כה אמר ה': קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו".

"כה אמר ה': מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאום ה' ושבו מארץ אויב: ויש תקוה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם".

אנו קוראים נבואה זו בהפטרה של יום ב' דראש-השנה. ביום זה זכר ה' את רחל אמנו לאחר שנים רבות של עקרות, והיא נפקדה בבן זכר, יוסף. בהיותו בן שלושים, באותו יום בדיוק, שוחרר יוסף מבית האסורים והתמנה שליט על ארץ מצרים.

הביטוי "על בניה כי איננו" ("איננו", לשון יחיד), שהוא סיבת בכייתה של רחל אמנו, מתייחס במיוחד ליוסף הצדיק, המייצג הרוחני של כללות שבטי ישראל הנתונים בגלות.

בתורת הקבלה אנו למדים על כך שבמחזור חודשי השנה ישנם שני ראשים או "הורים": ניסן, חודש האביב (אב ל-יב), הוא האב של יב (12) חודשי השנה, ותשרי היא ה"אם" שלהם. השופר בראש-השנה מייצג בקבלה את רחם האם, והתקיעה בו מסמלת את הולדתה של שנה חדשה (ומבורכת).

ראש השנה עולה בגימטריה 861 - שהוא ה"משולש" של המספר 41 (כלומר, סכום כל המספרים מ1- ועד 41). המספר 41 עולה בגימטריה אם. 861 הוא גם הגימטריה של בית המקדש. ראש השנה במימד הזמן מכוון כנגד בית המקדש במימד המקום (ויום הכפורים, היום - "אחת בשנה" - שהכהן הגדול נכנס לפני ולפנים, מכוון כנגד קודש הקודשים שבו). בכל בית יהודי, האם היא שמסמלת את ה"בית מקדש מעט", אותו היא בונה עבור בני משפחתה.

לפני סדר התקיעות בראש השנה יש כידוע לכוון את השם בן כ"ב האותיות. שם זה עולה בגימטריה 1681 - שהוא 41 (אם) בריבוע. זהו השם המוצפן בברכת כהנים, שהיא שורש ומקור כל הברכות לשנה טובה ומתוקה.

יום השנה (ה"יארצייט") להסתלקות רחל אמנו חל בי"א מרחשון, שהוא החודש השני לתשרי. כידוע, בחודש תשרי יש לעולם שלושים יום, ומכאן שי"א במרחשון חל תמיד ביום ה41- (מא=אם) מראש השנה. זהו איפוא יום האם של השנה כולה.

את התקופה של 41 ימים מלאים מראש השנה ועד י"א מרחשון יש לראות אם-כן כרצף מתמשך ו"הרחבה" של העבודה הרוחנית שבראש השנה (העולה, כפי האמור לעיל, 41 במשולש). יום היארצייט של רחל אמנו משלים את שלב הלידה (היציאה מרחם האם) של השנה החדשה. בעצם היום הזה ילדה רחל את בנימין, בנה השני, ובלידתה אותו החזירה נשמתה ליוצרה.

חז"ל לימדונו - "שערי דמעה לא ננעלו". בעת אמירת "תיקון חצות" (בחלקו הידוע כ"תיקון רחל"), מכוונים שרחל (238) עולה שתי פעמים 119: 119 בגימטריה דמעה. רחל מסמלת איפוא שתי דמעות קוסמיות של השכינה (הנוכחות הגלויה של ה' בעולם), הזולגות מעיניה ומעוררות רחמים רבים על בניה. שתי דמעות אלו הן כנגד שני הימים של ראש השנה (הפטרת רחל נקראת ביום השני של ראש השנה, בתום שתי דמעות הבכי).

המלה דמעה (119) עולה בגימטריה מעט. כאשר הבטיח לנו ה' כי ינשל את אויבינו ויוריש לנו את הארץ המובטחת, לשון הכתוב היא "מעט מעט אגרשנו מפניך". למרות שהתורה מסבירה בפירוש שמשמעו "לא (בבת אחת או) בשנה אחת וגו'", אפשר לומר בבטחון גמור כי התהליך עשוי להתקצר ואין הדבר תלוי אלא בנו ובזכויותינו. התהליך שהביא לגאולת יוסף, בנה של רחל, לא ארך שנה אחת - "לא בשנה אחת" - אלא (דוקא) שתיים ("ויהי מקץ שנתיים ימים" בא הקץ); כל שנה כנגד אחת מדמעותיה של אמו.

יתירה מזאת: הביטוי "מעט מעט" (בגמטריה רחל) גופא רומז לעבודה הרוחנית המסייעת בהחשת הגאולה וירושת ארצנו: ככל שהנשמה היהודית (וכן הנשמה היהודית הכללית, כנסת ישראל, בניה של רחל) נוהגת בעצמה "מעט מעט", כלומר מכירה ב"קטנות" הקיומית שלה, בביטולה, אל נוכח פני ה', בה במידה יעתר ה' לתפילתנו ויקבץ גלויותינו מארבע כנפות הארץ לארצנו, כדי למלא את היעוד של ביאת משיח ובנין בית המקדש, שהוא תכלית רצונו בבריאת כל העולמות.

ועל כן אומרת התורה כי בנו חשק ה' ובחר בנו מכל העמים "כי אתם המעט מכל העמים" - וכפי שמפרשים חז"ל: "אתם ממעטים עצמכם".

בספר התניא מבוארת בהרחבה המעלה ש"במעשה הצדקה הנעשה בפעמים רבות… שמקרבת את הגאולה להקימה מעפר מעט מעט עד כי יבוא שילה".

מעשה הצדקה מזכך את הנפש (וכנודע מזוה"ק נפש נקראת שכינה, וכנגד רחל), והנפש מתנערת מהעפר מעט מעט. המקור של הבטוי "להקימה מעפר וכו'" הוא מלשון הנביא המופיע בפיוט "לכה דודי" שאומרים בקבלת שבת, שם דיוק הלשון הוא: "התנערי מעפר קומי".

בפנימיות, שורש המלה "מתנער" הוא "נער", מלשון נעורים, והיא בבניין התפעל - כלומר לשוב ולהיות נער. על-ידי כך שמזילים שתי דמעות המשקפות חוויה של "קטנות" קיומית ("מעט מעט") זוכים ל"התנער" (מלשון נעורים, חידוש ימינו כקדם) - בחיים הפרטיים ובחיים הציבוריים כעם.

גם יוסף, בנה של רחל, (בגימטריה "מעט מעט") נקרא "נער" ("נער עברי"), וגם צאצאו, יהושע בן נון, נקרא "נער". גם על משה רבינו נאמר "והנה נער בוכה" (בחינת "רחל מבכה כל בניה"). על הנער של הקדושה שבבחינת "מעט מעט" נאמר "כי נער ישראל ואוהבהו".

מצינו בזוהר הקדוש: "מאן דאיהו זעיר איהו רב" - מי שהוא קטן באמת, איננו אלא גדול באמת. ככל שנהיה קטנים ("מעט מעט") בעיני עצמנו, נהיה גדולים באמת בעיני ה' - ואף בעיני כל העמים.

כל אחת מדמעותיה של רחל אמנו ממשיכה בתודעת הבנים תודעה של "מעט". המשכה זו היא מזון רוחני בדמעה אחת (וכמו שנאמר בתהלים: "היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה"), וכיבוס עוונות בדמעה שניה:

המלה "אם" (א' נקוד צירה) זהה למלת התנאי "אם" (א' נקוד חיריק). בנביא (ישעיה) מובא הפסוק: "אם רחץ אדנ-י את צואת בנות-ציון…". בעומק הדברים, המשמעות היא שרחל אמנו (=עקרון האם, המכונה בקבלה אמא תתאה, ספירת המלכות, בחינת שם אדנות המופיע בפסוק) היא הרוחצת את צואת בנות-ציון, הלא הן נשמות ישראל.

כך נצייר איפוא את הדברים: אחת מדמעותיה של רחל אמנו מזינה מבפנים את תודעת הקטנות הקיומית של הנשמות, את תחושת הביטול שלהן אל נוכח פני ה', והדמעה השניה מכבסת את הנשמות מבחוץ.

הדמעה הראשונה היא כנגד הקטנות הקיומית שלי אל נוכח פני ה', והשניה היא כנגד ההכרה שאני רחוק ממנו תכלית הריחוק - "כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם".

ובעבודת האדם: עצם מציאותן של שתי הדמעות מתהווה על ידי עבודת התפילה. אך הדרך להפנים אל תוך התודעה את הדמעה הראשונה היא על ידי לימוד בתורה בכלל, והלימוד וההתבוננות בפנימיות סודותיה בפרט (שעליהם נאמר "אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו"). והדרך להמשיך את הדמעה השניה לרחוץ ולטהר את הנפש מבחוץ מכל כתמיה ופגמיה היא על ידי מעשה הצדקה (בחינת "מעט" בכלל, שהרי ממעט מממונו וכו', ובמיוחד כאשר נעשה בפעמים רבות, בבחינת "מעט מעט" כנ"ל).

וכאשר זוכים להביא לתיקון את מצב התודעה הכפולה הזה בתוך הנשמות, הופך ה"מעט" ל"טוב טעם" (מעט בהיפוך אותיות) - "טעמי תורה", טעם התורה וטעם המצוות - שיתגלו על-ידי משיח צדקנו, מהרה יבוא ויגאלנו, אמן.