נחמו נחמו עמי

לאחר תקופת "בין המצרים", שלשה שבועות של "פורענות", באים שבעה שבועות של "נחמות", עד לראש השנה של השנה החדשה. השבת שלאחר תשעה באב - תחלת הנחמות - נקראת "שבת נחמו", על-שם ההפטרה הפותחת: "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם".

הנביא מנחם את העם ב"כפליים" - "נחמו נחמו עמי". חז"ל מסבירים שכשם ש"חטאו בכפליים" (כמו שנאמר: "חטא חטאה ירושלים"), ו"לקו בכפליים" (כמו שנאמר: "כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה"), כך "מתנחמים בכפליים" (כמו שנאמר: "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם").

ועוד אמרו חז"ל (בסמוך למדרש הנ"ל), שכשם ש"חטאו ב'יש'" (כמו שנאמר: "היש ה' בקרבנו"), ו"לקו ב'יש'" (כמו שנאמר:"אם יש מכאוב כמכאובי"), כך "מתנחמים ב'יש'" (כמו שנאמר: "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא").

על הפסוק באיוב: "ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושיה, ודע כי ישה לך אלוק מעוונך", פירשו חז"ל שה' נחם את משה על שבירת הלוחות הראשונות, וכך אמר לו: "אל תצטער בלוחות הראשונות, שלא היו אלא עשרת הדברות לבד. בלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות, הדא הוא דכתיב: 'ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושיה'. ולא עוד, אלא שאתה מבושר שמחלתי לך על חטייה שלך [שבירת הלוחות], שנאמר: 'ודע כי ישה לך אלוה מעונך'".

שבירת הלוחות היתה ביום שבעה עשר בתמוז, תחלת שלשת השבועות של הפורענות. נחמת משה קשורה לפרשת "ואתחנן", שבה מופיעה פרשת "עשרת הדברות" בפעם השניה בתורה - "כפלים לתושיה" - שהיא תמיד "שבת נחמו", תחלת שבעת השבועות של נחמה.

בפסוק הנ"ל, "תושיה" ו"ישה" הם "לשון נופל על לשון". בשרש "ישה" ישנן שתי משמעויות הפוכות: לשון "ישות" (תוקף ועוז), ולשון "תשות" (חולשה ושכחה), כמבואר במפרשים. לפי זה, כפי שנראה, "כפלים לתושיה" רומז גם לחטא - חטאו ב"יש" וב"כפלים" - וגם לתיקון ולנחמה - מתנחמים ב"יש" וב"כפלים".

עבודת התשובה

בחסידות מוסבר שבעבודת האדם, "כפלים לתושיה" היא עבודת התשובה. וזה לשון אדמו"ר הזקן באגרת התשובה: "…וזה שכתוב בתנא דבי אליהו: 'אדם עבר עבירה ונתחייב מיתה למקום, מה יעשה ויחיה? אם היה רגיל לקרות דף אחד יקרא שני דפים, לשנות פרק אחד ישנה שני פרקים וכו'. והיינו כמשל חבל הנפסק וחוזר וקושרו, שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל. וככה הוא בחבל נחלתו וכו'".

חטא האדם נובע ממה שמרגיש את עצמו ל"יש", דבר נפרד בפני עצמו מה' יתברך, המהווה אותו, מחיה ומקיים אותו, בכל רגע תמיד. "יש" נפרד זה מכונה בלשון הזוהר "תוקפא דגופא", שהוא "חולשא דנשמתא". ראשית התיקון אם כן, היא "ביטול היש" - "חולשא דגופא". ביטול הרגשת עצמו ל"יש נפרד", מגביר, בדרך ממילא, את כח הנשמה לדבוק בה' - "תוקפא דנשמתא".

אך אין זו תכלית עבודת התשובה. תכלית התשובה היא לבוא לדרגת ה"יש האמיתי", הדרגה שבה ה"יש הנברא", בהדבקו בה' ובתורתו, "משקף" בעצמו את עצמותו יתברך, שהוא ה"יש האמיתי". זהו "תוקפא דנשמתא" ו"תוקפא דגופא" - הגוף המזוכך והמתוקן בתכלית - כאחד ממש.

וזהו "נחמו נחמו עמי", "נחמו" על ידי ביטול היש הנפרד לאַיִן האלקי המהווה אותו, ו"נחמו" בהפיכת היש הנברא לשקף את היש האמיתי באמת.

נחמה - הפיכת המחשבה

פירוש המילה "נחמה" בלשון הקודש, הוא "שינוי מחשבה" מן הקצה אל הקצה (בלשון הרד"ק: "ענין חרטה"). מצאנו שה' - בהידמות יוצר ליצוריו, האדם אשר ברא בצלמו - "מתנחם" מטוב לרע ("וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ… כי נחמתי כי עשיתים"), מרע לטוב ("וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו"), וגם שעצמותו יתברך אינה בגדר נחמה כלל ("וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, כי לא אדם הוא להנחם").