אהבת חנם

בחודש תמוז החל חורבן ירושלים והמקדש. כידוע, חרב המקדש עקב שנאת חנם, ועתיד הוא להבנות בזכות אהבת חנם. מושגי האהבה בכלל, ואהבת חנם בפרט, מתבררים היטב דרך 'משקפים' של תהו-תיקון:

חנם - משבר ערכים

"אהבת חנם" היא תהו. המקובלים הראשונים קראו לעולם התהו "שמיטת החסד" - תקופת אהבה לכל - בעוד שבעולם התיקון (- "שמיטת הגבורה") ישנם קריטריונים לפיהם נקבעת אהבה ונשפע חסד, אין "חנם" - האהבה תובעת מחויבות מסוימת. "אהבת חנם" התוהית מועדת לשבירה. בתורה (ויקרא כ, יז) מכונה גילוי עריות "חסד", ואמר הרבי ר' בונים מפשיסחא שאדם טוב ביותר - ללא ממדי יראה ודין - הריהו נואף. בעולם התיקון מתבטאת אהבה בבנית עתיד משותף ובלידת ילדים (- "לא תהו בראה, לשבת יצרה") - אהבה המלווה בהתחייבות הדדית, ואיננה "חנם". "אהבת חנם" היא "אהבה חפשית" וזנותית.

ועוד: כאשר ההשפעה והאהבה הן "חנם" וכל אחד זכאי לחיים, מוזל ערך החיים. באין תשלום עבור החיים הכל משתווה - החיים והמות הם משחק בלבד ללא הבדל משמעותי ביניהם. סופה של "אהבת חנם" באהבה שוה לחיים ולמות, כמדרש חז"ל: "'טוב מאד' - 'טוב' זה מלאך חיים, 'מאד' זה מלאך המות". ה"חנם" נוטל את הערך המוחלט מן החיים, וסופו ב"משבר ערכים" - האור הגדול שאיננו מוגבל בכלים (- תנאים מפורטים לאהבה) מגיע למצב של "כחשכה כאורה", בו אין יתרון לאור על פני החושך.

אוהבי ה' שנאו רע

לעומת זאת אהבה של 'תיקון' מוגבלת, מותנית בערכים חיובים ואין היא "חנם מן המצוות". אהבה זו איננה סובלת את הרע באהבה, ועליה נאמר "אֹהבי הוי' שנאו רע" - האהבה היא לטוב ולחיים בלבד, והמות והרע שנואים. החיים מקבלים ערך מוחלט, אך האהבה המתוקנת מותירה 'בחוץ' את מי שאינו עומד בקריטריונים המחמירים - גם אם אין זו "שנאת חנם" - סיכוי לתיקון זולת שונה באמת וודאי אין כאן. 'סתם אהבה' מצומצמת, 'מתונה' ומוגבלת בכלים (- תנאים רבים ומחייבים) אין בה די אור לסחוף את כל המציאות כולה.

בכל מאדך

על האהבה המשיחית נאמר "בכל מאדך" (והרמז: כידוע אדם ר"ת אדם דוד משיח, כאשר המשיח בראש - משיח אדם דוד - מקויים היעוד: "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"). אהבה זו מגיעה לכל המציאות ב"חנם", ובכל זאת מכירה היא בערכים מוחלטים. גם המות והרע (- ה"מאד", כנ"ל) זוכים באהבה מתוך השקפת ה"שמחים ביסורים", "'בכל מאדך' - בכל מדה ומדה שמודד לך" (כמסופר על צדיקים שהיו 'מזמינים' יסורים, וכתפילת רבי אשר מסטולין - "ומה שחטאתי לפניך מחוק ברחמיך הרבים - ודווקא על ידי יסורים וחלאים רעים"). ההתמודדות עם הרע צופנת בחובה תיקון ותענוג, וביחס לכלל: ההתעסקות עם הרשעים (למרות הרע המייסר שבה) סופה לקרבם לטוב - ומכאן האהבה כלפיהם. כלומר: האור מתפשט ללא תביעת 'תמורה', אך גם ללא טשטוש ערכים - הוא מצפה לסחוף הכל תחת כנפי ערכי הטוב והחיים, לכלול הכל בכלים הרבים והמפורטים המגדירים מהו טוב.

ובלשון אחר: "אהבת חנם" תוהית סופה אבדן העצמיות - ה'חינמיות' המשוה הכל ללא הבדל בין טוב לרע גורמת לאבדן זהות - אין הבדל בין האוהב (וערכיו) לנאהבים (וערכיהם). אבדן הזהות העצמית מוביל לזילות עצמית, הפקרות וניאוף; באהבה של "תיקון" שומר האדם על זהותו העצמית, ואוהב רק את המתאים לזהותו החיובית. אהבה כזו, התלויה בדבר, עלולה להתדרדר ואף להוביל ל"שנאת חנם", וכאמרם ז"ל "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה [של עולם התיקון ה'קשוח']", ולא ידעו לנהוג לפנים משורת הדין, מתוך אהבת חנם. שנאת חנם היא, כמוסבר בחסידות, שנאה לאדם הנכנס לחדר בו אני נמצא ו'מצמצם' את התפשטותי הממלאת אותו - זהו 'איום' על עצמיותי שאיננה סובלת 'ערך' אחר. "אהבת חנם" משיחית היא אהבת ישראל עליונה המכסה על פשעי הזולת ככיסוי האדם על פשעי עצמו - "על כל פשעים תכסה אהבה". אהבה זו מתפשטת על 'כל החדר' וכוללת את הזולת ו'ערכי' הרע שבו, אך לא מתוך אבדן זהות עצמית אלא מתוך נכונות לסבול את הרע שבזולת ולהתמודד עמו, כשם שהאדם סובל את הרע של עצמו - מתוך מודעות ל'זמניותו' ויחסיותו - ומתמודד עמו. "אהבת חנם" משיחית זו סופה לקרב ולהכיל את כל ישראל - עד לביאת המשיח ובנין בית המקדש במהרה בימינו.