רמזים לחודש שבט

חודש שבט הוא כנגד כוח התענוג שבנפש.
במושג עונג יותר מבכל מושג אחר, יש שתי פנים הפוכות בחינת "זה לעומת זה עשה אלוקים".
יש ותענוגות בני האדם שהם עונג נפול של השקר - התענוג של תאוות העולם הזה שהוא מקור המוות. ולעומת זה, התענוג האמיתי דקדושה "אז תתענג על ה', הוא הוא החיים האמתיים.
חיים הם לשון תענוג כפי שמבואר הפסוק: "כי עמך מקור חיים" - "כי עמך מקור כל התענוגים".

האות שכנגד חודש שבט ע"פ ספר היצירה היא האות צ - אות החי' באלף בית.
בחודש זה יש ענין מיוחד של התקשרות לצדיק הדור שהוא "וצדיק יסוד עולם"
כן כתוב "ועמך כולם צדיקים" - בכל יהודי יש נקודת צדיק וע"י התקשרות לצדיק האמת, מתגלה נקודת הצדיק הטמונה בלבו ומאירה ביותר.

החוש של חודש שבט ע"פ ספר היצירה הואחוש האכילה - חוש הטעם הקשור ע"פ הפשט לתענוג.
השורש אכל הוא מן השורשים הראשוניים ופשוטים ביותר בלשון הקודש.
א כ ל - האות א מרמזת לאלופו של עולם שהוא הכל וכל זה הוא.

השבט מבין יב' שבטי י-ה שכנגד חודש זה הוא שבט אשר, מלשון אושר ועונג,
וברכתו: "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך", עניין מאכל ותענוג.

בחודש שבט חל ראש השנה לאילן (באחד בשבט לשיטת בית שמאי, ולשיטת בית הלל בטו' בשבט).
האילן מרמז לכל אותם העניינים הקשורים לחודש שבט שכן האילן הוא עץ נותן פרי (מאכל), שהוא מקור העונג ומקור החיים.

שני העצים העיקריים בתורה הם עץ הדעת טוב ורע (מקור לתענוגות בני אדם) ועץ החיים . צדיק הדור, אליו צריכים להתקשר בחודש זה במיוחד, נקרא עץ החיים. "להדבקא באילנא דחיי" בלשון הזוהר.
כתיב "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו" -הצדיק נותן פרות ואוכל ומאכיל מהם.
כתיב "ויאמר אדם אך פרי לצדיק אך יש אלוקים שופטים בארץ". - בפסוק זה רמזים רבים לענייננו:
"ויאמר אדם" - "אתם קרויים אדם", וכן הצדיק נקרא האדם השלם.
"אך פרי " - חודש שבט
"לצדיק" - האות של חודש שבט
אך...ל - נוטריקון אכל - חוש האכילה.

הקשר שבין צדיק לאכילה הוא ע"פ הפסוק "צדיק אכל לשבע נפשו ובטן רשעים תחסר".
הצדיק אוכל מעט, אך ירק לתועלת הרוחנית ממילא שם העונג שלו הוא עונג רוחני.
לעומת זה מי שאכילתו בתאווה גשמית לעולם אינו מלא (אכילה היא ביטוי של רדיפת העונג).

"אך יש אלוה-ים שופטים בארץ" - חודש שבט קשור גם למשפט צדק.
שפט הוא לשון על לשון עם המילה שבט (האותיות ב' ו-פ' מתחלפות באותיות בומ"פ)
וכן שבט הוא לשון מוסר.
"אך יש" הוא בטול היש. כאשר מבטלים את היש מגלים את ה"אלוהים שופטים בארץ".
שבט הוא לשון בטש, עבודת הביטוש (נוטריקון בטול היש) שייכת במיוחד לחודש זה.
האדמו"ר הזקן מבאר בספר התניא עפ"י הזוהר שכפי שהעץ אינו נדלק כאשר הוא עבה וגס ויש לבקעו על מנת שהנצוץ יאחז בו וידליקו, כן שהאדם הוא עבה וגס רוח עליו לבטש את הגוף והנפש הבהמית על מנת שאש הנשמה תאחז בו ותאיר.
"טוב מעט יש" - סופי תבות שבט.

עיקר ההבדל ביו עונג חולין של גשמיות העולם הזה לבין עונג דקדושה הוא שבעונג גשמי האדם מרגיש עצמו יותר ויותר - הוא מתענג מהתפשטות ישותו.
לעומת זה העונג הרוחני הוא תענוג מהתבטלות. ככל שהאדם מרגיש עצמו אפסי יותר ונכלל יותר בתוך אין כך הוא מתענג יותר. בלשון הקבלה התענוג הוא "רישא דאין" - הראש האמצעי מבין ג' הרישין שבכתר . האין הוא מקור השפע ,אצל היהודי נמשך השפע אך ורק מהתכללות בשרשו שהוא האין.

למילה תענוג שתי צורות ריבוי בלשון הקודש: בזכר - "אהבה בתענוגים" ובנקבה - "ותענוגות בני אדם". נקבה היא בחינת המקבל והזכר הוא המשפיע ולכן התענוג דקדושא הוא בלשון זכר דוקא.
לאחר שהצדיק ביטל עצמו ונכלל באין האלוקי הוא הופך להיות צינור חלול להשפיע שפע מלמעלה למטה לכל נשמות ישראל. משא"כ "תענוגות בני אדם" זו בחינת "הב הב" - רצון למלא את בטן הרשעים יותר ויותר. אכילה היא לשון כליון עפ"י פשט - "אש אכלה". כליון הוא גם לשון כלה. כפי שצוין העונג דקדושה קשור לשבת. תחילת פרשת השבת היא "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם" - כלות הנפש של כללות מעשה בראשית. מובא במדרש שבריאת העולם נמשלה לעשיית חופה והשבת היא הכנסת הכלה לחופה. שתי מדרגות בכלה: כלה תתאה וכלה עילאה. המקור למדרגת כלה תתאה הוא "כלתה נפשי לחצרות ה'" והמקור לכלה עילאה הוא "כלה שארי ולבבי". בלשון התרגום "כלתה נפשי" הוא "תאבת נפשי" ו"כלה שארי" - "אשתיצא". "תאבת נפשי" הוא לשון תשוקה והתעוררות החושים. מדרגת "אשתיצא" היא כליון גמור, התמוגגות עד כדי אבוד עצמו לגמרי - אבוד החושים. המדרגה הנמוכה מתבטאת רק בנפש ואילו המדרגה הגבוהה יותר מגיעה עד גוף הבשר ממש, מדרגת כלה תתאה היא בטול היש - כאשר היש מרגיש עדין את ישותו והוא משתוקק להתבטל אל האין על מנת לקבל ממנו שפע. מדרגת כלה עילאה היא בטול במציאות.

כשם שיש שתי מדרגות בכליון כך יש שתי מדרגות גם באכילה:
המדרגה הראשונה באכילה: היא הברכה לפני אכילת הפרי, "בורא" הוא לשון הוה ומשמעותו בריאה תמידית יש מאין בכל רגע ורגע. באכילת הפרי, תוך שימת לב לברכה, על האדם להתבונן ולחוש שגם הוא כאותו פרי, נברא ברגע זה ממש יש מאין כמבואר בתניא ש"אל יוציא אדם עצמו מן הכלל".
מהדגשה זו מובן בפשטות שקל יותר לאדם לראות ולהרגיש זאת בדבר חיצוני מאשר על גופו ונשמתו שלו עצמו שהרי בדבר חיצוני אין ישותו מעורבת ואילו לגבי עצמו הוא נוגע בדבר וישותו מפריעה לו לחוש שהוא נברא ברגע זה יש מאין ובעצם אינו ולא כלום. ע"י אכילת הפרי עליו להחדיר ולהשריש בעצמו תודעה זו. מדרגה זו בסוד האכילה היא בבחינת "כלה תתאה". הרגשה אמיתית של בריאה יש מאין מעוררת בדרך ממילא בטול היש ותשוקתו לחזור לאין בחינת "כלתה נפשי לחצרות ה'".

המדרגה השניה באכילה היא כאשר המאכל מתעכל והפך להיות חלק מבשרו ודמו של האדם. בשלב זה מהותו ומציאותו של המאכל משתנים לחלוטין (במיוחד לאחר הפרשת הפסולת כאשר הטוב נכלל בחיות העצמית של האדם). המאכל הכלה בתכלית בבחינת "כלה שארי ולבבי" הוא משל לכך שגם האדם עתיד לכלות בדיוק באותה צורה, התבוננות זו היא בבחינת כלה עילאה.
נמצאנו למדים עד כמה הפוכה אכילת הצדיק ואכילתו של מי שאינו צדיק, שאכילת האינו צדיק היא על מנת להגדיל ולהגביר את ישותו ואילו אכילת הצדיק כולה התגברות לבטול היש והרגשת יש מאין וממילא תשוקת היש להתכלל באין וכלין מוחלט בבחינת בטול במציאות לגמרי "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ".


תשרי


חשון


כסלו


טבת


שבט


אדר


ניסן


אייר


סיון


תמוז


אב


אלול