רמזים לחודש אייר

חודש אייר הוא כנגד השמחה שבנפש.
אייר הוא לשון אור ונקרא בתנ"ך 'חדש זיו'. זהו אור שמחת החדשים אדר וניסן המתחיל להתיישב בלב.
לאחר שחוי'ה גדולה, כהשראת השמחה בפורים ובפסח, מסתיימת, על האדם לאסרה למטה, בחי' "אסרו חג", שלא תחלוף ולהמשיכה בפנימיות. השראה בבחי' אור מקיף מתפשטת ללא גבול.
על מנת להמשיכה, שתוכל להתיישב בפנימיות, במידות הלב. יש צורך לצמצם את התפשטות ההשראה הראשונה. אחד הפרושים של המלה מידה הוא מלשון מדידה והגבלה. המידה מודדת ומגבילה את האור. צמצום האור נקרא בחסידות 'בכן' , דהיינו הוצאת הנקודה העיקרית, מה שניתן ללמוד בפועל מן התבוננות. רק תמצית זו, ה'בכן', היא החודרת לתוך מדות הלב על מנת לתקנן. זוהי אחת הסיבות לכך שאנו רואים לכאורה, צמצום השמחה ע"י דיני האבלות הנוהגים בזמן זה.
מנהג ישראל לצום תעניות בה"ב בתחילת חדש אייר (וכן בתחילת חדש חשון אחרי חג הסוכות) מחשש שמא שמחת חג הפסח התפשטה יתר על המידה ופרצה גדר. הפרוש הפנימי של הצום הוא מלשון צמצום אור השמחה והמשכתה בכלים - בלב, על מנת לתקנו.

מצוותו המיוחדת של חודש אייר היא ספירת העומר.
אין לך חודש המלא מצות עשה דאורייתא בכל ‏יום ויום כחודש אייר ולכן היא שייכת לחודש זה אעפ"י שתחילתה בניסן וסיומה בסיון. כידוע , אנו מתאבלים בספירת העומר על מיתת כ"ד אלפים תלמידי רבי עקיבא שמתו בתקופה זו. בשבעת השבועות של הספירה אנו נוהגים דיני אבלות רבים בדומה לתקופה של 'בין המצרים' - שלושת השבועות שבין יז' תמוז ו-ט' באב, בהם אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש. (ג' השבועות הן כנגד ג"ר - ' ראשונות - תיקון המוחין, ו-ז' השבועות של ספירת העומר הן כנגד ז"ת - ז' תחתונות - תיקון הלב). המכנה המשותף לשתי תקופות אלה הוא שסיבת החורבן וכן סיבת מיתת תלמידי רבי עקיבא היא פרוד הלבבות. ביהמ"ק השני נחרב ע"י שנאת חינם ותלמידי רבי עקיבא מתו משום שלא נהגו כבוד זה בזה.

החוש המיוחד לחודש אייר ע"פ ספר היצירה הוא המחשבה (ההרהור).
אותיות בשמחה בגימטריה ספירה . כאשר אדם נתון בצער, כבתקופה זו ע"פ פשט, העצה היא, בלשון הבעש"ט: "חשוב טוב יהיה טוב". פנימיות ספירת העומר היא הכוח שיש במחשבה לשמח את האדם אעפ"י שלמראית עין אין סיבה לשמוח, כוח המחשבה אומר הבעש"ט הוא כוח גדול, עד שיש בו כדי להמשיך ןלגלות שמחה בפועל ולשנות ולקבוע את המציאות.
שמחה זו, שהיא כאמור הכוח שיש במחשבה לכוון את המחשבות בכיוון הטוב, ממתיקה ומתקנת את העצב שבלב ובכך פועלת התכללות מידות הלב אלו באלו בסוד הכוונה הידועה של ספירת העומר חסד שבחסד , גבורה שבחסד ובו'. בכל יום בספירה יש התכללות של שתי ספירות בלב.
מידות הלב בקבלה נקראות ו' קצוות . כל מידה כשלעצמה היא קיצונית בכוון אחד בלבד ואינה מרגישה שום הזדהות עם המידות האחרות בלב (בחסידות אין משתמשים בד"כ בביטוי זה של הקבלה משום שכאמור השם קצוות הוא ללא התכללות, דהיינו לפני התיקון), התכללות המידות היא בבחינת אהבת ישראל. האהבה בין הנשמות גורמת לכל אחד להרגיש את הזולת חלק ממנו. כל מידה היא כאישיות שלמה בפני עצמה וכאשר המידות מתוקנות ומסוגלות לזהות בעצמן גם את היפוכן, כלומר להתכלל זו בזו, אזי נתקנת סיבת האבלות שהיא כאמור, חוסר ההתכללות, שנאת חינם ופרוד ר"ל
( בספה"ק מובא רמז שאייר הוא ר"ת המרכבה - אברהם, יצחק, יעקב, רחל, שכנגד מידות הלב "חסד, גבורה, תפארת, מלכות הכוללות את הספירות נצח, הוד, יסוד)
המרכבה של התכללות כל המידות וממילא הנשמות זו בזו, הוא סוד חודש אייר.

השבט שכנגד חודש אייר עפ"י ספר היצירה הוא יששכר עליו נאמר: "יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל".
יודעי מרמז לספירת הדעת שמשמעותה הפנימית היא הכוח ליחד.
בינה היא השמחה.
לעתים - דהיינו המשכת השמחה בכל כ"ח העיתים העוברים על האדם.

כאמור לעיל השם אייר הוא מלשון אור, גם המילה ספירה (ספירת העומר) היא מלשון אור - ספיר. בהגדה של פסח נאמר: "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח" ובחסידות דורשים לספר -להאיר.
אע"פ שמתחילים להזכיר את הטל בתפילה ביום הראשון של פסח קשור סוד הטל בעיקר לחודש אייר. אזכרת הטל הוא ממוצע המחבר בין ל"ספר ביציאת מצרים" (בליל ראשון של פסח) ולספור את העומר (במוצאי ראשון של פסח). עפ"י הקבלה יש לכל ספירה שלושה מימדים: הפנימי - ספיר, האמצעי - סיפור, החיצוני - מספר.

כאמור, החוש של חודש אייר הוא חוש המחשבה (הרהור ועיון). "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה (אותיות מחשבה) ובטוב לבב (ר"ת טל)". לב טוב הוא הדרך הטובה שידבק בה האדם, כפי שאומרת המשנה בפרקי אבות, והוא תיקון העומר. לב טוב (מדה) עולה מט כנגד מ"ט ימי הספירה של התכללות המידות.

בספה"ק מובא שחודש אייר הוא חודש הרפואה. רמז לדבר: "אני ה' רופאך" ר"ת איר (עפ"י דקדוק יש לכתוב איר חסר). "אני ה' רופאך" שנאמר בפרשת בשלח, הוא סיום קריאת התורה בשביעי של פסח המרמז לחודש אייר שעתיד לבוא. הרפואה בחודש אייר היא רפואה בידי שמים בחי' "אני ה' רופאך" ולא בידי בשר ודם בבחי' "ורפא ירפא".
רפואה היא מלשון רפה שענינו תיקון מידות הלב בסוד התכללות המידות. עיקר הרפואה היא לרפות את קושי מדות הלב, ע"י השמחה כנ"ל,ואז דוקא יש אפשרות של התכללות בין המידות. זהו שאמרו רבותינו ז"ל "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז".

מראשית תולדתן המידות הינן קיצוניות ונפרדות. המידות הראשוניות נקראות בקבלה מידות של עולם התוהו שהיו קשות כארז ואעפי"כ נשברו, משא"כ המדות בעולם התיקון הן רכות כקנה, מידות רפות. הן אינן זזות משרשן אך עם זאת אינן נשברות, מכיוון שביכולתן להתכופף לכל רוח להתכלל עם כל הקצוות זהו גם הבדל בין רפואת בשר ודם עליה נאמר: "ורפא ירפא", בפ' דגושה, לבין רפואה בידי שמיים בחי' "אני ה' רופאך", בפ' רפויה, כמבואר בחסידות.
לכאורה רפיון, שמשמעותו חולשה, איננו דבר חיובי, כפי שמובן מפרש"י ז"ל "'מרפידים' - שרפו ידיהם מדברי תורה". והנה כאן אנו מסבירים שעצם המילה רפואה היא מן השורש רפה, חלש. עניין זה הוא בסוד מאמר הזוהר הקדוש "תוקפא דנשמתא חולשא דגופא". כאשר הנשמה מתחזקת ממילא הגוף נחלש (הגוף במובן פנימי יותר כולל גם את הנפש הבהמית והוא מסמל באדם את הרגשת עצמו כיש ודבר נפרד).
נשמה וגוף הם על דרך אור וכלי ומקבילים בחסידות למושגים מהות ומציאות. אור ללא כלי אינו מרגיש את מציאות עצמו. הגוף, הכלי, הוא סוד הרגשת הישות של הנשמה, האור. ככל שהגוף מרגיש את מציאות עצמו יותר כך הוא מטמא יותר את האור בזוהמת חטא אדם הראשון. לכן כאשר יש תהליך של התחזקות הנשמה, כאשר היא יוצאת מן המיצרים של עצמה, חייבת להיות חולשת הגוף. מ"ט ימי ספירת העומר הם תיקון הלב ובתהליך זה ככל שהנשמה מתחזקת הגוף נחלש כנ"ל. ביום החמישים יש המשכה משער הנו"ן דחמישים שערי בינה להפסיק זוהמת הגוף ולהחזירו למצב המתוקן של אדם הראשון לפני החטא. כלומר, הגוף נתקן בשלמות בחג השבועות.
בפרק ל"ב בס' התניא מבאר האדמו"ר הזקן שכאשר הגוף אינו מפריע אזי ישנה אהבה אמיתי בין הנשמות. מכיון שכל נשמה נמצאת בגוף נפרד, מפריעה הרגשת הפרוד לאהבת ישראל. לו הגוף היה מתוקן בשלמות, כבחג השבועות, לא היה מרגיש את עצמו, ואזי היינו זוכים לבחי' "כאיש אחד בלב אחד" שהיה במתן תורה. הפסוק "אני ה' רופאך" מרמז שכדי לזכות לרפואה מן השמים על האדם להיות בבחי' "אני ה'" - ה'אני' צריך להתבטל ולהיכלל בשלמות בה' ואז יזכה ל"רפאך".
הפעם העיקרית בתורה שנאמר: "אני ה'" - הוא בפסוק "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" עליו אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה. להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך" יתכן רק אם "אני ה'" האני בטל ונכלל לגמרי בה'.