זמן חרותנו

בתפלה מכונים הרגלים "זמן חרותנו" "זמן מתן תורתנו" ו"זמן שמחתנו". בפנימיות מכוונת לשון הרבים על ישראל ועל ה': סוכות הוא "זמן שמחתנו" - אנו שמחים בה' וה' שמח בנו; שבועות הוא "זמן מתן תורתנו" - בו ניתנה התורה שאנו וה' מקיימים אותה (כמפורש בחז"ל ובחסידות שהתורה היא "חוקיו ומשפטיו" של ה', לפיהם הוא פועל, ובמתן תורה הוא מלמד אותם גם לישראל). כיצד ניתן לפרש שפסח הוא "זמן חרותנו"? לאיזו חרות 'יצא ה'' ביציאת מצרים?

טרם בריאת העולם היה ה' "יחיד" - "הוא לבדו הוא ואין זולתו" - ובריאת העולם לא שינתה יחידות זו משום ש"כולא קמיה כלא חשיב". שלמות ה"יחיד" גם 'כולאת' כביכול את ה' בינו לבין עצמו, נטול יחס פנימי אמיתי למה שמחוצה לו. רק ביציאת מצרים ובחירת ישראל 'השתחרר' ה' מיחידותו - העולם, בו מתפקדים בניו-אהוביו, נעשה חשוב ומושא לאכפתיות ויחס פנימי.

*הדברים מופיעים בהרחבה רבה במאמר "מודעות טבעית" בספר מודעות טבעית. (עיין קטלוג ספרים)


תשרי


חשון


כסלו


טבת


שבט


אדר


ניסן


אייר


סיון


תמוז


אב


אלול