רמזים לחודש סיון

החודש השלישי , חודש סיון הוא כנגד מידת התמימות שבנפש.
המאורע המרכזי בחודש זה הוא מתן תורה בחג השבועות, וע"כ כל הקשור לחודש סיון קשור ממילא למתן תורה. במתן תורה "יום חתונתו" של הקב"ה עם עם ישראל באנו לדרגת "תמתי" - "תאומתי" ("כתר אחד לשניהם" בסוד עשרת הדברים = כתר תורה), סוד מזל חדש סיון - תאומים.

בר"ח סיון הגיעו בני ישראל מן המצב הבלתי רצוי, מרפידים - "שרפו ידיהם מדברי תורה", אל המצב הרצוי והאמיתי של "ויחן שם ישראל נגד ההר" - "כאיש אחד בלב אחד".
אחדות זו היא ה"כלי" המכשיר אותנו לקבל את התורה. ללא אחדות בעם ישראל אי אפשר לקבל את התורה. לאחדות זו הגיע עם ישראל בר"ח סיון - "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה..." ופרש"י ז"ל: "ביום הזה - בר"ח. לא היה צריך לכתוב אלא ביום ההוא מהו ביום הזה שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום נתנו". והיינו שבראש חדש נפעל ענין ההתחדשות בכלל.
ובפרט, הרגשת ההתחדשות תלויה באחדות הנשמות, וכנודע שאחד נוטריקון "אור חדש" - "תורה אור". וזה שמשה רבנו ע"ה, מקור האחדות בנשמות עם ישראל, נתנבא ב"זה" - "זה הדבר אשר ציוה הוי'" לשון התחדשות ו"נביעת האין סוף" תמיד.
החוש של חודש סיון הוא חוש ההילוך. הילוך בפנימיות משמעותו- התקדמות תמידית - "ילכו מחיל לחיל" (חז"ל מפרשים "חיל" - "חילא דאוריתא", כח התורה.)
בכל התורה כולה מתיחסת מידת התמימות להליכה - "הולך תמים", "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'" (פסוק זה הוא הפותח את פרק קי"ט, פרק התורה בספר תהילים). מפסוק זה ומפסוקים רבים נוספים בתנ"ך אנו למדים שמידת התמימות, חוש ההילוך ומתן תורה - ענינם אחד.

מבואר בחסידות שההבדל בין ההתגלות ביציאת מצרים לבין ההתגלות שבמתן תורה הוא כהבדל בין דלוג "מדלג על ההרים", לבין הליכה. בדילוג על ההרים נשארים על הפסגות ואילו המתהלך יורד לעומק ושוב עולה. בדלוג ההופעה היא בפתח "ופסח ה' על הפתח" ואילו בהליכה - כאשר - נכנסים פנימה "פנים בפנים דיבר ה' עמכם".
התגלות של הדילוג - על הפתח, היא התגלות של המקור בלבד (מקור בלשון חז"ל הוא כינו לרחם האשה). המקור הוא מוצא לדבר היוצא ממנו כמו "מקור מים חים", משא"כ ההתגלות של ההליכה היא התגלות השרש - כשרש האילן המתעבה וצומח עד אשר גדל לאילן עושה פרי, שהוא התגלות השרש העצמי.
בלשון הקבלה, ההופעה בבחינת דילוג היא כאשר האור יורד כביכול מהאין סוף דרך כל סדר ההשתלשלות, אך אינו מתלבש בפנימיות שום ספירה, פרצוף בעולם, אלא מעבר בלבד, ולכן אין הוא מזכך ומתקן את הכלים, ולבסוף ההתגלות היא "על הפתח", כלומר החוויה הגדולה אינה נקלטת בפנימיות. מה שמתעורר בנפש זו האמונה.
בהופעה בבחינת הליכה האור מתלבש בתוך הכלים של כל מדרגה ומדרגה וממילא מזככם. בדרך זו יש החלשה של תוקף האור, אך היא הנותנת שהגילוי בסוף יהיה גילוי השרש, שקונה קנין אמיתי בתוך הנפש.

כידוע, אברהם אבינו הוא עמוד גמילות חסדים, יצחק אבינו - עמוד העבודה, ועמוד התורה הוא יעקב אבינו. יעקב הוא האב השלישי, בחי' החודש השלישי, ומראשית דרכו הוא מצטיין בתמימות "יעקב איש תם יושב אהלים".
התמימות היא התכונה הבלעדית שבזכותה מקבלים את תורת ה' ושעל ידה אפשר ללכת עם התורה ולהתקדם עד אין סוף, בחי' "ילכו מחיל אל חיל".
קבלת התורה, שהיא שכל אלוקי, ע"י מדת התמימות, שאינה מידה שכלית כלל מצד עצמה, הוא ענין הקדמת "נעשה" ל"נשמע" במתן תורה.
במעמד הר סיני זכינו, בכח הרגש הפנימי שבנשמותינו, לגלות "רז שמלאכי השרת משתמשים בו", כלשון חז"ל. הקדמת "נעשה" ל"נשמע" - להשגה שכלית - היא היא מדת התמימות - ההוראה הפנימית של חודש סיון.