חשון

מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי

בפרשיות שקוראים בתורה בחדש חשון מופיעים לראשונה שלשת אבות האומה - אברהם יצחק ויעקב. לפי הכלל הידוע שצריכים "לחיות עם הזמן" (עם פרשת השבוע), חדש חשון הוא החדש שבו על כל יהודי להזדהות עם אבותינו הקדושים, להתעצם עם דרך עבודתם את ה' יתברך, ולומר: "מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב" (תנא דבי אליהו רבא פרק כ"ה).

ועוד, מובא בספר יצירה שה"חוש" של חדש חשון הוא חוש הריח, החוש המיוחד של מלך המשיח, שעליו נאמר: "והריחו ביראת הוי'" - "מורח ודאין" (שדן על פי ריח, לא למראה עיניו ולא למשמע אזניו). הריח הוא גם החוש המיוחד לאבות, וכדברי חז"ל על הפסוק: "לריח שמניך טובים", הרומז למצות ומעשים טובים של האבות, ש"ריחות" היו. ובמקום אחר אמרו חז"ל, על הפסוק "והוא עומד בין ההדסים", שבעלי מסירות-נפש בפועל ממש לקדש שם שמים ברבים (כחנניה מישאל ועזריה ) הם המעלים ריח טוב - "ריח ניחוח להוי'".

ביחס לאבות, שהיו "מרכבה" לשלש המדות העליונות חסד גבורה ותפארת (אהבה יראה ורחמים), משיח בן דוד (כדוד אביו) הוא כנגד המלכות (דוד - מלכות דאצילות; משיח - מלכות דאין-סוף), הרגל הרביעי של המרכבה העליונה. כללות סוד ה"מרכבה" הוא ענין הבטול המוחלט לה' יתברך, בטול במציאות ממש, הבא לידי ביטוי במסירות-נפש על קידוש ה'.

ביחס למסירות-נפש, כל ישראל שווים. הלא במסירות-נפש מתגלה היחידה שבנשמה האלקית הירושה לכל בית ישראל מאבותינו הקדושים. לא כמו בנוגע לשכל ולמדות הלב, במסירות-נפש אין הבדל בין קטן לגדול. דוקא בנוגע למסירות-נפש - כזו של אברהם שמסר את נפשו לפרסם את אלקותו יתברך בעולם, כזו של יצחק שפשט את צווארו על גבי המזבח, וכזו של יעקב שמסר את נפשו להעמיד את בית ישראל - "כל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב".

מעשה אבות סימן לבנים

המדרש הנ"ל ממשיך להדגים, על ידי משל, מה שעלינו ללמוד מאברהם אבינו (בלשון המדרש: "למדנו מאבינו אברהם"). עלינו להדמות אליו במסירות נפשו במלחמת המלכים (הרומזת למלחמות מלך המשיח, כמבואר בפרוש הרמב"ן על התורה) ועל שבועתו שלא ליהנות מן השלל - "ויאמר אברם אל מלך סדם הרימותי ידי אל הוי'… אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך…":

משל למה הדבר דומה למלך שאמר לבנו צא והרוג את כל הליסטים הללו ולא תקח כלום מן הממון שלהם אם יפלו בידך כדי שלא יאמרו לא יצא בן המלך להרוג את הליסטים הללו אלא בשביל לקחת את הממון. מיד יצא והרג את כל הליסטים. בחזירתו יצא אביו לקראתו ואמר לו ברוך אתה בני ותהא לך קורת רוח בעולם שלא נהנית מן ממונם כלום, עכשיו בא עמי ואתן לך כל כלי חמדה שבעולם ואבנים טובות ומרגליות מבית גנזים שלי…

בשבחו של אברהם אבינו ממשיך המדרש: "באותה שעה קידש אברהם את שמו של הקדוש ברוך הוא… מיד - 'אחר הדברים האלה היה דבר הוי' אל אברם במחזה… שכרך הרבה מאד'".

מכאן נלמד, שעל כל אחד ואחת מאתנו לעבוד את ה', להלחם מלחמות ה' (מבית ומבחוץ) במסירות-נפש, ללא שום כוונה לקבל בתמורה טובת הנאה כל שהיא. אי אפשר להלחם ולנצח את מלחמות ה' מבלי שיפקיר ויבטל מדעתו את כל אשר לו (כפסק ההלכה של הרמב"ם בזה). ובפנימיות יותר: כל מי שחפץ באמת להרבות בכבוד שמים חייב למעט בכבוד עצמו. רק כאשר האדם בורח מן הכבוד באמת, אזי הכבוד האמיתי רודף אחריו - "סוף הכבוד לבוא".

ומהו הכבוד האמיתי שסופו לבוא? מובא בכתבי האריז"ל ש"שכרך הרבה מאד" - ראשי תבות משה (ולפי הצירוף שהם, אבנו של יוסף, שאת עצמותיו - עצמותו - לקח משה עמו). שכר המסירות-נפש של כל יהודי המקיים בעצמו "מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב" הוא להוליד בן שיושיע את ישראל, לגלות בנפשו את ניצוצו של משה רבינו, הענו מכל אדם (שאין הכבוד העצמי ספון בעיניו לכלום, רק כל מגמתו להרבות בכבוד שמים) - "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון".