אשרי העם יודעי תרועה

את הפסוק "אשרי העם יודעי תרועה, הוי' באור פניך יהלכון" (שאומרים לאחר תקיעת השופר בראש השנה) פירש מורנו הבעל שם טוב זי"ע:

"תכלית העבודה היא לב נשבר, תכלית אופן העבודה היא הצנע לכת. אשרי העם יודעי תרועה - שיודעים איך להריע, כלומר איך לשבור את ישותם, שבפנימיות יהיה לב נשבר ובחיצוניות יהיה שמח ממה שזוכים להיות עבדי השם. ועל זה הוא מבקש: הוי' - הוי' דלעילא - באור פניך יהלכון, בכל מקום שיהיו שיהיה באור פניך".

הבעל שם טוב מפרש "תרועה" מלשון "שבירה" (שבירת הישות והגאוה), וכן בא הפירוש בחסידות על הפסוק "הריעו להוי' כל הארץ", שצריכים לשבור - לשם הוי' - את כל הארציות, דהיינו הרגשת הישות הנפרדת. וכן בתקיעת השופר, קול התרועה הוא ענין שבירת הקול הפשוט (התקיעה) לקולות רבים (ב"שברים" שוברים את התקיעה הפשוטה לשלש; ב"תרועה" - שבירת ה"שברים" - שוברים שוב את כל אחד מה"שברים" לשלש).

"ידיעת" התרועה ("אשרי העםיודעי תרועה") היא הידיעה הפנימית (המיוחדת לעם ישראל) איך להריע, איך צריכה להיות "תכלית העבודה" של לב נשבר - שתהיה ב"אופן" כזה שה"שבירה" מבפנים תהיה מלובשת בשמחה מבחוץ, בבחינת "הצנע לכת".

"לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה": הזוכה ללב נשבר (שהוא הכלי השלם לקבל בו גילוי פנימיות אלקותו יתברך - "אין כלי שלם כלב נשבר") באופן של הצנע לכת, הוא הנענה בפניתו אל הוי' (הוי' דלעילא, שם העצם ממש, על שם עצם הויתו יתברך, ולא על שם כחו ויכולתו להוות את מציאות העולמות) בבקשה נפשית: "הוי', באור פניך יהלכון" - "הוי' באור פניך" בזכות ה"לב נשבר" שבפנימיות הויתו, ו"יהלכון" בזכות מדת ה"הצנע לכת" שבו.

שלש תרועות

שלשה מיני תרועה הם: "תרועת בכיה" (יבבה); "תרועת מלחמה"; "תרועת שמחה". והנה, הגם שכללות ענין התרועה שייכת לראש השנה - "מצות היום בשופר" - בפרטיות, סוד התרועה קשור לכל החגים של חדש תשרי.

התרועה של ראש השנה היא תרועה של בכיה, תרועה של התעוררות רחמים רבים. התקיעה של ראש השנה היא צעקת הלב, השברים - אנחה (השוברת את גופו של אדם), התרועה - בכיה.

התרועה של יום הכפורים היא "תרועת מלחמה". בספרי הקבלה והחסידות מוסבר שעיקר המלחמה והנצחון של הקדושה נגד האויב הגדול, היצר הרע, הוא ביום הקדוש. באותו יום אנו מתענים בחמישה עינויים ומתפללים חמש תפלות. באותו יום מתקיים "ומלתם את ערלת לבבכם", "ומל הוי' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך", כריתת הערלה של קליפת עמלק, האויב המושבע של עם ישראל.

התרועה של חג הסוכות (ושמיני עצרת) היא תרועה של שמחה. חג הסוכות הוא "זמן שמחתנו", ובו שמחת בית השואבה, שמשם שואבים רוח הקודש - בשמחה רבה.

שלשה פירושי "תרועה"

בראש השנה, ה"תרועה" היא מלשון "רצון" (רעוא). על הפסוק "אשרי העם יודעי תרועה" מפרש רש"י: "שיודעים לרצות את בוראם בראש השנה בתרועה שמסדרים עליה מלכיות זכרונות ושופרות". בראש השנה אנו מרצים את ה' למלוך עלינו, בסוד "תרועת מלך בו". אנו מקבלים את מלכותו יתברך ברצון, ואף הוא מתעורר כביכול ברצון חדש למלוך עלינו. הרצון הוא הכתר שבו אנו מכתירים את המלך העליון בראש השנה.

ביום הכפורים, ה"תרועה" היא מלשון "שבירה" כנ"ל. האויב (הפנימי, ואף החיצוני) נשבר במלחמה, נכנע תחת הקדושה והופך לכח המשרת את הקדושה, בסוד "הרע [משרש 'תרועה'] כסא לטוב". בוידוי של יום כפור אנו מכים "אשמנו" ו"על חטא" על הלב פעם (מלשון פעימת הלב) אחר פעם. בכך מלים את ערלת הלב ופועלים בו, בפנימיותו, את שלמות בחינת ה"לב נשבר" כנ"ל.

בחג הסוכות, ה"תרועה" היא מלשון חיבה ו"רעות". חז"ל אמרו: "כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת" באהבה ושלום ורעות - "ופרוש עלינו סוכת שלומך". בקבלה, הסוכה היא סוד "מקיפים דאמא" - "אם הבנים שמחה". על היחוד התמידי של אבא (בטול) ואמא (שמחה) נאמר "אכלו רעים" (בסוד מצות האכילה שבסוכה), שעל שם פסוק זה נקראו אבא ואמא "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין".

נמצאנו למדים ש"תכלית העבודה" - לב נשבר - נעשית בעשרת ימי תשובה בכלל (החל מבכית הלב בראש השנה) ונשלמת ביום הכפורים. אך "תכלית אופן העבודה" - הצנע לכת, הלבשת ה"לב נשבר" במלבוש השמחה - נעשית בחג הסוכות, "זמן שמחתנו".

בשבעת ימי החג אנו מסתתרים (בבחינת "הצנע לכת") ב"צלא דמהימנותא" של הסוכה. בשמיני עצרת ושמחת תורה התרועה של שמחה מתגלה כ-ע פנים לתורה. בכך נשלם הסוד של "אשרי העם יודעי תרועה". ואזי, במשך כל השנה כולה (הימים של "ויעקב הלך לדרכו") זוכים ל"הוי', באור פניך יהלכון".