חדש זיו

מסופר בתנ"ך ששלמה המלך התחיל לבנות את בית המקדש: "בשנה הרביעית בחדש זיו הוא החדש השני למלוך שלמה על ישראל - ויבן הבית להוי'". ופירש הרד"ק: "'בחדש זיו'. הוא חדש אייר... ונקרא זיו כמו שפירשו רבותינו ז"ל דאית ביה זיוא לאילני פירוש זוהר הפרחים והנצנים...".

שני השמות של החדש השני (מניסן - "ראש חדשים"), "זיו" ו"אייר", הם על שם ה"אור" המיוחד שמאיר בחדש זה. ה"זיו" הוא התפשטות מן ה"אור" (בחינת "אייר") הנמשך ויורד להאיר ולעורר את החשק בנפש היהודי לבנות בית לה'.

במדרש נאמר שתכלית כוונת הבריאה היא מפני ש"נתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים". לאחר יציאת מצרים, היציאה ממיצרי "הנחות העולם" ("עולם" מלשון "העלם" אלהות, והעלם היכולת בנפש להרגיש את תכלית הכוונה של מעשה בראשית), וההתחדשות הכללית של חדש ניסן, מתעורר, בחדש אייר, הרצון לבנות בית - בית עולמים - לה'.

בתחילת מעשה בראשית, גזר בורא העולם ב"ה ש"עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה". גזרה זו היתה בתוקפה עד למתן תורה (בחדש השלישי, חדש סיון), שאז התבטלה הגזרה - "וירד הוי' על הר סיני", "ומשה עלה אל האלהים". שני החדשים שקדמו למתן תורה, ניסן ואייר, הכינו את הדרך לביטול הגזרה.

בחדש ניסן, ביציאת מצרים, "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא", העליון נגלה (ממקומו) לתחתון. בחדש אייר, על ידי מצות ספירת העמר ("ספירה" מלשון "אבן ספיר", לשון הבהקת אור מתוך גשם תחתון), התחתון מתעדן להיות כלי הראוי לקבל בתוכו את הגילוי של עצם העליון.

בחדש אייר, התחתון מרגיש את עצמו "תחתון" דוקא, אך ביחד עם זה (ובגלל זה) מרגיש את תכלית כוונת ותאות בורא העולם, להיות לו יתברך דירה בתחתונים דוקא.

גם המצוה המיוחדת לחדש אייר, מצות ספירת העמר, ענינה "ספירה" מלשון "אור" (לשון "ספיר גזרתם", לשון הרומז לאור המאיר ליהודי גם בהיות ה"גזרה" של "עליונים לא ירדו...ותחתונים לא יעלו..." בתוקפה, כמו מאז ששת ימי בראשית).

בכל יום ויום בספירת העמר אנו סופרים ומאירים את ה"עמר" (קרבן מנחה הבא מן השעורה, מאכל בהמה) ב"אמר", בסוד "יום ליום [בספירת 'היום יום...'] יביע אמר". והוא כידוע בכתבי האריז"ל, ש"אמר" הוא ראשי תבות אור מים רקיע, שהם כנגד שלשת שלבי ההתהוות של כל דבר ודבר שנברא בששת ימי בראשית (בעשרה מאמר ות שבהם נברא העולם, בסוד "מהתעבות האורות נתהוו הכלים").

והנה, כשם שתבת אמר יורדת ונמשכת מלמעלה למטה (בסוד "אור ישר") בראשי תבות אור מים רקיע, כך תבת עמר עולה מלמטה למעלה (בסוד "אור חוזר") בסופי תבות אור מים רקיע. וזהו סוד "ספירת העמר", המשכת האמר והעלאת העמר, כללות ענין "עבודת הברורים", והכל בהיות ה"תחתון" נשאר בגדר "תחתון", אך ע"י אור האמר מתגלים ועולים בו (בתודעתו) ניצוצות קדושים של רצון וחשק לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

ועוד, בחדש אייר (ע"י מצות ספירת העמר) מתקשר היהודי לאור התורה הקדומה (כמו שהיא מיוחדת עם עצמותו יתברך ממש, לפני ירידתה להינתן לעם ישראל במתן תורה בחדש סיון), שבבחינת "ואהיה אצלו אמון ['אני הייתי כלי אומנותו של הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית'], ואהיה שעשועים יום יום ['אלפיים שנה ('יום יום') קדמה תורה לעולם', בסוד 'היום יום...לעמר']".

עיקר ההתגלות של התורה הקדומה (שע"י ההסתכלות בה ברא הקב"ה את עולמו - "אסתכל באורייתא וברא עלמא" - בסוד "ואהיה אצלו אמון" כנ"ל) הוא ביום המרכזי של חדש אייר, חי אייר - לג בעמר. באותו יום, התחתון, בהיותו תחתון, מרגיש את כח התורה הקדומה שבו הוא נברא (כתחתון). גילוי זה והרגשה זו נותנים לו את הכח לספור את העמר, לעדן את החמר שלו, ולהעשות כלי ודירה לו יתברך.

באותו יום גדול, יום ההילולא דרשב"י (מחבר ספר הזוהר, בסוד חדש זיו, החדש של "זוהר הפרחים והנצנים" כנ"ל) ויום מתן תורה של פנימיות תורתנו הקדושה, נשמתא דאורייתא, מתגלה ה"מאור" שבתורה (עצם האור והכח האלהי להחזיר כל "תחתון", גם "תחתון שאין תחתון למטה ממנו" בתשובה שלמה - "המאור שבה יחזירנו למוטב").

נמצאנו למדים, שבחדש אייר מאירות שלש דרגות של אור: מאור (בלג בעמר - "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"); אור ("אייר" לשון "אור"); זיו ("חדש זיו"). המאור הוא עצם מהות האור; האור הוא גילוי מעצם המאור; הזיו הוא הארה מן האור המתפשטת אל הזולת, כמבואר בחסידות. והסימן הוא: מאז, ראשי תבות מאור אור זיו, בסוד "הוי' קנני [התורה הקדומה] ראשית דרכו, קדם מפעליו מאז".

ה"מאור" הוא כנגד עבודת בעלי התשובה כנ"ל, עליהם נאמר "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". ה"אור" הוא כנגד עבודת הצדיקים שהינם בבחינת "מרכבה" לו יתברך, ובסוד אייר ראשי תבות אברהם יצחק יעקב רחל (המרכבה העליונה) כנודע. ה"זיו" היינו ההתפשטות מן האור אל הנשמות הנמוכות ביותר שבבחינת "בריות" בעלמא ("תחתונים" ממש), ב"אהבת הבריות" על מנת לקרבן לתורה.

באומרנו "היום יום...לעמר", יש לכוון ש"היום" הוא כנגד עצם המאור; "יום" הוא כנגד האור; "לעמר" הוא כנגד הזיו, להאיר את הניצוץ האלהי שבלב כל יהודי, הנקודה הפנימית שבלב - "רעותא דליבא" - ולעורר את החשק העז לעשות לו יתברך דירה בתחתונים דוקא.