שביעי של פסח

תיקון ליל שביעי של פסח

כשם שנהגו ישראל קדושים להיות נעורים בליל שבועות ובליל הושענא רבא, כך נוהגים גם בליל ז של פסח, בו ניהג ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה ובקעו. אכן, לילה זה נבדל משבועות ומהושענא רבא בכך שלא נהגו בו 'תיקון' מסוים - לימוד או תפלה מיוחדים - ועיקר המנהג הוא לשיר את שירת הים, לנגן ניגונים ולרקוד כל הלילה. מהו ענינו הפנימי של ה'תיקון' בלילה זה?
מהות קריעת ים סוף היא גילוי "עלמא דאתכסיא" - הים הנקרע מסמל עולם עליון ונעלם, שיצוריו מכוסים ונעלמים מעיני כל חי כחיים בים (העלם הנוגע גם ליצורים עצמם, שלא יכולים להנתק ממקור חיותם, המים, ונמצאים בבטול מתמיד בתוכם). הפיכת ים ליבשה היא גִלוי עולם עליון זה בתוך עולמנו החשוף (עולם היבשה שיצוריו גלויים, ואף משוחררים ממקור חיותם, האדמה). בלילה שכל ענינו הוא גִלוי מלמעלה - חשיפת "עלמא דאתכסיא" - האדם לא עושה 'תיקון' מלמטה. עליו רק להיות ערני ופתוח לקליטת הגִלוי הנעלה.
עם זאת, עדיין יש מקום לעיין בדבר: לכאורה, גם כשמדובר בגִלוי עליון - כשאין צורך בעבודת האדם מלמטה כדי לפעול את ה'תיקון' השמימי - צריך האדם לעבוד ולשנות את עצמו באופן פעיל כדי להגיע להתאמה והזדהות עם הגִלוי. ניתן היה לחשוב שבליל ז של פסח יש לעסוק בעילוי ההויה התחתונה והמציאותית של האדם - הויה של "עלמא דאתגליא", שיש לשנותה ולהתעלות ממנה (בהסתייגות) כדי שיאיר ויקלט בנפש האדם האור שמ"עלמא דאתכסיא". לכן, יש לחדד ולומר שקריעת ים סוף אינה רק גִלוי מ"עלמא דאתכסיא", אלא הפיכת ה"עלמא דאתכסיא" ל"עלמא דאתגליא" וחיבור העולמות הללו - הגִלוי שאין שוני בין שני עולמות אלו, וזה נגזר מזה - "כל מה שיש ביבשה יש בים".

גִלוי הרצון הפנימי

כדי להבין את משמעות ה'תיקון' הזה - בו נפתח האדם להכיל במודעותו הגלויה ("עלמא דאתגליא", יבשה) את גִלוי העולם העליון ("עלמא דאתכסיא", ים), ומבין כיצד הם מחוברים זה בזה - נתבונן במשמעות קריעת ים סוף בנפש:
בנפש "עלמא דאתגליא" ו"עלמא דאתכסיא" הם מודע ועל-מודע, כמובן. בליל ז של פסח 'נקרע' המסך המסתיר את תחום העל-מודע בנפש, הוא נחשף ומתגלה גם בחלק המודע שבאדם, ומתברר שהם קשורים הדוקות זה בזה. לפי הסוד מקביל העל-מודע בנפש לספירת הכתר, בה יש שלשה ראשים המבטאים שלשה כחות על-מודעים שקיימים באדם. ראשית העל-מודע (מלמטה למעלה), החלק הקרוב ביותר למודע והמשפיע עליו ביותר, מכונה "אריך אנפין" - זהו כח הרצון בנפש. בקרי"ס נחשף רצונו הנעלם והפנימי ביותר של האדם, והוא מגלה שרצון זה מניע את כל כחותיו הגלויים (רמז לחשיפת אריך אנפין שבכתר יש בחותם קריאת התורה ל-ז של פסח: "כי אני הוי' רופאך" ר"ת אריך).
בעומק, גִלוי הרצון הפנימי המכוסה לא נוגע רק לכחות המודעים - אין זה חדוש שהמודע מונע מכח רצון לא מודע, והחדוש לא מתמצה גם בתגלית שיש לאדם רצון נעלם וטוב לאין ערוך מרצונותיו הגלויים והיום-יומיים (מכחו הוא יכול, אחר שזכה לקריעת ים סוף בנפשו, לכפות ולשנות את רצונותיו הגלויים). שיא קריעת ים סוף בנפש הוא הגִלוי שהרצון המכוסה קשור לכל סביבת ה"עלמא דאתגליא" בה חי האדם, כל נסיבות חייו וכל המאורעות שעברו עליו - האדם מגלה שכל נתוני חייו, שנדמו ככפויים עליו, נובעים מרצון סמוי שלו.

"לצביונם נבראו"

חז"ל דרשו מהפסוק "ויכֻלו השמים והארץ וכל צבאם" שכל הברואים "לצביונם נבראו" ו"לדעתם נבראו". 'צביון' פירושו גם רצון, ובחסידות האריכו לבאר שכל יצור נברא מרצונו, לאחר ש'הסכים' ורצה בבריאתו על כל פרטיה. גם אם נברא מסוים חש שלא נח לו האופן בו נברא, שנתוני הפתיחה שלו לא טובים ורצויים לו, הרי שבשרשו יש לו רצון פנימי לבריאה זו ורק לכן נברא כך.

בפרט אמור הדבר כלפי ישראל עם קרובו, ש"עם המלך במלאכתו ישבו שם" כשברא ה' את עולמו. על עצם הרצון לבריאה, כמו גם על כל פרטי הבריאה (ואף על כל שלב, כולל הסבל הנורא, שיעבור על נשמות ישראל שירדו לעולם הזה) נאמר "במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים" - כל מציאות העולם הוכרעה לפי רצון צדיקי ישראל ("ועמך כלם צדיקים", ובפרט בשרש הנשמה בו נמלך ה', שם וודאי כל יהודי צדיק הוא) וחיי כל יהודי פרטי נבחרו ברצונו. בחסידות מודגש שכשם שנכון הדבר בנוגע ליעוד הנשמה שירדה לעולם, כך הוא נכון לגבי המצב הגשמי - אפו של אדם ארוך משום שהוא רצה בכך, ואילו רצה באמת היה לו אף קצר. גדולי הצדיקים אף השתמשו ב'אותיות המבהילות את הרעיון' וניסחו כי אילו רצה אדם באמת להיות חתול - היה חתול!

בליל ז של פסח מתגלה לאדם רצונו הכמוס והנעלם, ומתברר לו שכל חייו - ה"עלמא דאתגליא" שלו - מוכתבים מרצונו בשרש נשמתו, אף אם ברצונו הגלוי הוא מכחיש זאת וצועק חמס על מצבו. הכרה זו מעבירה את האדם למצב של "שמח בחלקו" - הוא יודע שחלקו ניתן לו כרצונו, וממילא הוא שמח בו.

להנהיג כמו ה'

עבודה זו מחודדת בסיפור הבא: פעם דנו תלמידי המגיד ממעזריטש נ"ע בהנהגת העולם. כמה תלמידים אמרו שלוּ היו הם מנהיגי העולם היו מיטיבים יותר לישראל, זה אומר בכה וזה אומר בכה. נענה אדמו"ר הזקן, צעיר החבורה, ואמר: לוּ היתה הנהגת העולם בידי, הייתי מנהיגו בדיוק כמוהו יתברך! גם רבי לוי-יצחק מברדיטשוב - שאחז בדיון זה בשיטת שאר התלמידים - אמר בסוף ימיו שכעת רואה גם הוא שאם היה מנהיג את העולם, היה עושה זאת כמו ה'.

אדמו"ר הזקן לא רק מכיר בצדק האלקי ומזדהה עמו, הוא יודע שאין כאן משחקי 'אילו' - העולם באמת מונהג לפי רצוני הסמוי, הרצון היהודי בו נמלך ה' על כל פרט, וממילא ברור שאני רוצה בדיוק את הנהגת ה' הנוכחית. אצל מנהיג הדור, נשמה דאצילות, גלוי תמיד הרצון של "עלמא דאתכסיא" - עולם האצילות - אותו רצון שמתגלה לכל יהודי שפתוח ומוכן לכך בליל ז של פסח.

ראוי להדגיש שהכרה בכך שה"עלמא דאתגליא" מונהג כרצוני הסמוי שב"עלמא דאתכסיא", אסור לה שתמנע מלרצות ולפעול שינוי מצב במציאות. השלמה עם רע במציאות מתוך זיהויו כנובע מאצילות היא ה"קליפה דאצילות" - נכונות 'קדושה' לסבול את מה שעובר עלי ועל עם ישראל בלי שאיפה לשנות דבר. דווקא הצדיק המכיר שהעולם מונהג כרצונו פועל להבאת המשיח. מדוע?

זריזות במתינות

היכולת לחולל שינוי דווקא מתוך הכרה שהמציאות מוכתבת כרצוני הסמוי תובן מתוך בחינת הדברים ביחס לאדם פרטי: בהלכות ת"ת נפסק שאדם נדרש ללמוד תורה לפי תנאי מציאות חייו, אך אין תביעה עליו מדוע מצבו הקיומי לא מאפשר לו ללמוד יותר. בעומק, וודאי שמצבו של האדם נגזר מרצונו שלו, כפי שהוסבר, ואדם יכול היה לשמוח בחלקו במצבו הרוחני. אכן, בחסידות מודגש שמדת "שמח בחלקו" שייכת רק לתחום הגשמי, ואילו ברוחניות ראוי לאדם לנהוג באופן של "יש לו מנה רוצה מאתים". דווקא כאן יכול לפעול מי ששמח בחלקו ומכיר שבסיס המציאות מונהג כרצונו - רק לו, שלא מתיחס לתנאי חייו כאונס אלא כפרי רצון ובחירה, ברור שבכח רצונו גם לשנות תנאי מציאות אלו.

הדברים נוגעים גם לכלל: יש תנועות שחרתו על דגלן חזרה לתורה ולמצוות, אך המשיח והמקדש נעדרים מהמצע שלהן, מתוך הכרתן באונס המציאות הגלותית. לעומתן, דווקא מנהיג הדור - המכיר שהמציאות תלויה ברצונו - פועל במציאות במתינות, כמי שהמציאות לא מאיימת עליו או אונסת אותו והוא שמח בכל פרטי הנהגת ה' את עולמו, ועם זאת פועל כל העת לשינוי רצונו בשרשו ולזירוז הגאולה. הצירוף של "זריזות במתינות" -'זירוז' המציאות תוך 'מתינות' והסכמה לנתוניה הבסיסיים, פעילות שמתחשבת בתנאי המציאות ומכתיבה אותם גם יחד - הוא תיקון המודעות בשלמות, כפי שלִמד הבעש"ט. בליל ז של פסח מתגלה רצוננו הנעלם, בו תלויה המציאות, ואז אנו "בעלי הרצון", היכולים גם לשנותו מיסודו - "אמן כן יהי רצון [חדש ושונה]"!