חודש תמוז

חודש תמוז הוא כנגד מידת היראה שבנפש.

לכאורה מידת היראה היא הפך מידת האהבה (שכנגד חדש חשון) אולם לא סגי הא בלא הא.
הרמב"ן מסביר שרק בעבודת ה' יתכן לחוות ולחוש את שני הרגשות העקריים של הנפש -האהבה והיראה בעת ובעונה אחת. כן כתוב שכל מצוה ומצוה שיהודי מקיים בלא דחילו ורחימו ' לא פרחא לעילא'. האהבה והיראה נקראו בלשון הזוהר שתי כנפים החייבות לפעול יחד.
מבואר בחסידות שעיקר היראה בקדושה היא היראה מפחד ניתוק קשר האהבה. היראה שומרת על מתיחות ודריכות תוך כדי חוית האהבה וע"י כך מגבירה את האהבה. ועל כן שני הרגשות של האהבה והיראה הם אחד ממש - היראה מגבירה את האהבה והאהבה מגבירה את היראה וכן הלאה עד אין סוף.

האות שכנגד חודש תמוז בספר היצירה היא האות ח .
ח מלשון חתת וכן מלשון חיות-חיים ושניהם קשורים זה בזה כפי שאומר הכתוב במשלי "יראת ה' לחיים". היראה היא מקור החיים.

החוש של חודש תמוז בספר היצירה הוא חוש הראיה, ראיה ע"פ הקבלה שייכת לספירת החכמה.
מובא בזוהר הקדוש ובכתבי האריז"ל שפנימיות החכמה היא בגבורה, שהגבורה הגבוהה ביותר - גבורה דעתיק -מתלבשת בפנימיות החכמה סתימאה דאריך וע"כ יש יראה עילאה בחכמה, בראיה.
כאשר האדם מסתכל ב"יקרא דמלכא" - ביוקר אור גדולת השי"ת וחש כביכול בעין הפנימית את רוממותו, מיד מתעוררת בו יראת הרוממות, והרמז לכך: יראה אותיות ראיה.
יראה זו איננה יראת מלכות חיצונית אלא יראת הרוממות המחייבת התגלות אהבה מיד לאחריה (ספירת החסד היא ענף החכמה). בלשון האדמו"ר הזקן בספר התני"א פרק ג':- "כשמתבוננן ומעמיק מאוד בגדולת ה' איך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קימהא כלא חשיב נולדה ונתעוררה מידת יראת הרוממות במוחו... ושוב יתלהב ליבו באהבה עזה".

הרב המגיד הקדוש ממזריטש, תלמידו המובהק של הבעש"ט, מספר בספרו שצדיק מרגיש יראה ופחד גדולים מאוד כאשר תוך כדי דבורו הוא תופס לפתע שלא הוא המדבר כי אם השכינה היא המדברת מתוך גרונו. וכן במחשבה - כאשר הוא תופס שלא הוא החושב כי אם ה' - מתעוררת בו יראת הרוממות
מבואר בחסידות שאחד ההבדלים בין יראה לאהבה הוא שיראה היא מקרוב מאוד כאשר יש קרוב כה גדול ששני הדברים אחד ממש. משא"כ אהבה היא כאשר יש על כל פנים קצת מרחק בין שניהם. האהבה היא הרצון להתקרב ולהדבק אולם ההרגשה שהעצם נמצא ממש בתוכי מעוררת פחד.
יראה זו נקראת גם ירא בשת (אותיות בראשית). כאשר האדם תופס שהשכינה נמצאת בדברו ובמוחו - אין לך בושה גדולה מזו. משל לאדם החושב שהוא נמצא לבדו ולפתע פתאום מגלה שמישהו נמצא אתו ומסתכל עליו. וכל שכן וקל וחומר כאשר זה המסתכל עליו האדם הגדול היה צריך להשפיל את עצמו, לצמצם כבודו ולרדת ירידה אין סופית על מנת להיות במחיצתו. עד כאן תורת המגיד.

מבואר בחסידות שמטבע האדם מראשית תולדתו לפחד מדברים ארציים כדוגמת נחש. כלב וכדומה, ולאהוב דברים רוחניים. תיקון הטבע בעבודת ה' הוא לרומם את היראה ליראת שמים ולהמשיך למטה את אהבת לארץ. עיקר גמר ותכלית אהבת ה', אומר האדמו"ר הזקן, הוא המשכתה לאהבת הארץ. אהבת עם ישראל ואהבת ארץ ישראל, שאז אוהבים את שאהוב אוהב, כלומר מה שהקב"ה אוהב. בתיקון היראה לעומת זאת עיקר עיקר העבודה היא הפשטתה מהגשמה עד שמגיעים ל"עיקרא ושרשה דכל עלמין" בלשון הזוהר. היראה הפנימית היא הכוח להפשיט ולחזור לשורש (גם באהבה יש עבודה של הפשטה מתאות חיצוניות מה'בגדים הצואים' על מנת להגיע לאהבת ה' אולם עיקר העבודה היא, לאחר שמגיעים לאהבת ה' להמשיכה למטה כנ"ל).
בחז"ל שכיחים הביטויים 'יראת שמים', 'מורא שמים' ואילו 'אהבת שמים' אינו מופיע כלל מכיון שאהבת ה' צריכה להיות על הארץ דוקא ואילו ביראה העבודה היא לרומם אותה ביותר.