מלכויות זכרונות ושופרות

'בני מינו' של ה'

עיקר עבודת ראש השנה היא המלכת הקב"ה על בני ישראל, ומתוכה גילוי מלכותו בכל העולם. נושא זה מעלה בעיה מהותית: מלוכה היא תמיד על עם הדומה למלך דמיון בסיסי, על בני מינו הנמצאים בדרגה פחותה ממנו (כך מתפרש "אין מלך בלא עם", עַם שהוא "[יחד] עִם המלך"). אדם השולט על עצים ואבנים או על חיות אינו מלך - מלך אנושי הוא רק זה המולך על אנשים. והרי, המרחק בין הבורא לאדם אינו ניתן להערכה, הוא גדול באין-ערוך מהיחס בין אדם לחיה או לדומם, ואם כן - על מה יכול לקרוא הקב"ה את שמו כמלך?

לכן מבואר בחסידות שבכך שה' כרת ברית עם ישראל שיהיו עמו הוא העלה אותם להיות 'בני מינו' שעליהם ימלוך. על עליה זו נאמר ש"ישראל עלו במחשבה תחלה" והיו שותפי ה' בבריאתו: "'המה היוצרים... עִם המלך במלאכתו ישבו' עם המלך מלך מלכי המלכים הקב"ה ישבו נפשות של צדיקים ['ועמך כֻלם צדיקים'] שבהן נמלך הקב"ה וברא את העולם". חידוש פלאי זה, לפיו עם ישראל הם 'בני מינו' של ה', אינו תלוי בעבודת והתעלות האדם (שהרי אין בכח האדם לעבור בעצמו את הפער האין סופי שבינו לבין ה'), אלא נובע מכריתת הברית שעם כל ישראל - שכולם בגדר "צדיקים דומים לבוראם".

לחזור אל השרש

אכן, לשם הקיום של "תמליכוני עליכם" - מתוך ההכרה שעם ישראל הם עם הראוי לקב"ה כמלך - יש להעלות "זכרונות", להיזכר ולהזכיר מהם בני ישראל בשרשם העליון, בו כרת ה' עמם ברית. אמנם, זכרון זה הוא 'זכרון רחוק', שהרי המציאות לא מגלה כי בני ישראל הם 'בני מינו' של הקב"ה. ולהיפך, כשמסתכלים בני ישראל על מעשיהם בפועל - מתוך חשבון הנפש האמיתי של חדש אלול והימים הנוראים - הם חשים עד כמה הם רחוקים מלהיות בני מינו של ה', ובמצב זה קשה להעלות "זכרונות" מוחשיים מהשרש.

לכן, כדי לזכות להגיע לזכרון מופלא זה באופן מוחשי, יש להתעצם עם תחושת הריחוק מאור פני ה' עד שהיא מעוררת בלב היהודי זעקה אדירה - צעקת געגועים אל פני ה' ואל פנימיותו של היהודי המאוחדת עם ה' בברית עצמית. מכח צעקה זו - המתבטאת בקול הפשוט (כצעקה ללא מלים) של תקיעת השופר - 'מזנקים' בני ישראל אל זכרון שרשם באלקות, חוזרים להיות 'בני מינו' של הקב"ה, וממשים את תכלית בריאת העולם - "והיה הוי' למלך".

מלכויות, זכרונות, שופרות

לפי מהלך זה מתפרש מאמר חז"ל "אמרו לפני בראש השנה מלכויות זכרונות ושופרות. מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה? בשופר": התכלית היא המלכת ה' - "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם". לשם מימוש התכלית יש להעלות זכרון טוב של הברית שכרת ה' עם שרש נשמות ישראל כך שיהיו 'בני מינו', "חלק הוי' עמו" - "אמרו לפני זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה". הבאת הזכרון לידי מימוש כדי לחדש את מלכות ה' דורשת שהיהודי ישוב לשרש שהוא זוכר - עליו לחוש את רחוקו הרב ולצעוק אל ה' שישיבנו לשרשו, "ובמה? בשופר".

[והנה, לפי זה, סדר העבודה בפועל הוא "שופרות, זכרונות, מלכויות". שלש הדרגות מסודרות בסדר היסודי (שלימד הבעש"ט) בעבודת ה' - הכנעה, הבדלה והמתקה: ה"מלכויות" הן המתקת כל המציאות בגילוי מלכות ה' עליה, ובכך מימוש תכלית בריאתה; ה"זכרונות" - תחושת הנבדלות האין-סופית של ישראל מהעולם וכל אשר בו, להיות 'בני מינו' של ה' - הם עבודת ההבדלה הפנימית; ה"שופרות" הם צעקה עמוקה מתוך תחושת הריחוק מה' ומשרשה הפנימי של הנשמה - והיינו עבודת ההכנעה מתוך ההכרה במצב העגום .]

ברית ותפקיד - כלל ופרט

בעצם, עבודות ה"זכרונות" וה"שופרות" נובעות משתי תודעות שונות: תודעת ה"זכרונות" מתיחסת לברית שכרת ה' עם כל ישראל (כחתימת ברכת זכרונות: "זוכר הברית") ללא התניה במעמד היהודי ומעשיו. לעומתה, תודעת ה"שופרות" דנה בתפקיד כל יהודי ובמעשיו בפועל, המשתנים מאדם לאדם.

שתי התודעות משקפות שני קוים שונים בהתיחסות לראש השנה: תודעת ה"זכרונות" הכללית מתיחסת לראש השנה כיום הכתרת ה' למלך, לשמה עלינו לחדש ולרענן את היותנו עמו של ה' - חידוש מלא שמחה באשר הוא כרוך עם הזכרון שאנו 'בני מינו' של ה'. לעומתה, תודעת ה"שופרות" מתיחסת להמלכת ה' גם כעמידה בפני ה"דינא דמלכותא" - דין המלך על מילוי חובות כל אדם מבני עמו. השופר הוא צעקה אל ה' בהתמרמרות על הריחוק מהתפקיד האישי שהטיל עלי המלך (ובחשש מהדין המתוח עלי בשל כך) - אך הצעקה מבטאת את הקשר האישי העצמי של הנפש למלך, המגלה שלמרות המציאות השלילית קשורה מהות הנשמה בקב"ה ויכולה להמליכו (תגלית המצילה גם מהדין).

לגמור בערב הראשון

מהמוסבר עד כה עולה כי ישנם שני שלבים בראש השנה - תקיעת השופר חותמת שלב עבודה במודעות הראשונה ופותחת שלב עבודה במודעות השניה. מכניסת ראש השנה חושב האדם שהוא עומד לדין לפני המלך על מעשיו, וכי תוצאות דין זה יקבעו אם יכול הוא להמליך את המלך על עצמו. בחשבון נפשו מכיר האדם בריחוקו האין-סופי מיכולת להמליך את ה' בכח מעשיו, צועק לה' בתקיעת השופר, ועובר להמלכת ה' מתוך זכרון כריתת הברית עם שרש נשמתו.

שני שלבים אלו תואמים את הסבר הקבלה שבכניסת ראש השנה מסתלקת מלכות ה' מהעולם, והיא מתחילה לחזור רק בתקיעת השופר. עולה שממד הדין בראש השנה הוא עד תקיעת שופר, כשהתודעה מתרכזת במדידת עבודת הפרט והערכתה ב"דינא דמלכותא", וממד המלכת ה' מתחיל מתקיעת שופר בהמשך היום. על סדר זה נאמר "כל שנה שהיא רשה בתחילתה [בהסתלקות מלכות ה', ובעבודת הדין המגלה שהאדם רש] מתעשרת בסופה [מתקיעת שופר הממשיכה תענוג, גילוי מלכות ה', וגילוי שרש הנשמה היהודי ה'עשיר']".

והנה, גדולי הצדיקים - אדמו"ר הזקן ורבי נחמן מברסלב - אמרו שהם גומרים את עבודת המשכת מלכות ה' כבר בערב הראשון, ולא מחכים לתקיעת שופר. עבודה זו אפשרית למי שמוותר מראש על נסיון להמליך את ה' בכח עבודתו הפרטית, ויודע שהכח להמליך את ה' נובע מהברית עם הכלל. בדרך זו השנה "רשה בתחילתה" רק בבין השמשות - והיא נעשית "מתעשרת בסופה" מיד עם התקדש החג. אז 'מוותר' האדם על ממד הדין בראש השנה ועוסק רק בהמלכת ה'. בעבודת הכלל הדבר דורש נכונות של צדיקים בינונים ורשעים לוותר על 'גאוות היחידה' שלהם, למחוק את הדירוג המדיד ביניהם, ולעמוד כצבור הממליך עליו את ה' מכח בחירת ה' בו להיות עמו. כשעומדים כך לפני ה' נחתמים כל ישראל לאלתר לחיים טובים ולשלום מיד בכניסת ראש השנה, ללא דין על כל פרט באיזה ספר יכתב, וכבר 'אין צורך' להגיע לתקיעת שופר.