"איש האלהים"

שני פירושים ל"איש האלהים"

משה רבינו מכונה "איש האלהים": כך בתורה, בפסוק "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו", וכך בתהלים, בפסוק "תפלה למשה איש האלהים". ובארו חז"ל: "מחציו ולמטה 'איש' ומחציו ולמעלה 'האלהים'". והנה, היחס בין הברכה לתפלה הוא ממש בסוד "מחציו ולמטה 'איש' ומחציו ולמעלה 'האלהים'" - השפעת הברכה למטה היא סוד "מחציו ולמטה 'איש'" (ולקמן יתבאר עוד כי עיקר ענינו של "איש האלהים" הוא המשכת הברכה לכנסת ישראל) והתפלה הפונה כלפי מעלה היא סוד "מחציו ולמעלה 'האלהים'". ורמז מופלא: לשונות הפסוק - "הברכה" "תפלה" - עולות "משה איש האלהים"!

חז"ל מלמדים כי משה רבינו, וכמותו "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", מופיע בעולם בגוף גשמי עליו ניתן לומר "מחציו ולמטה 'איש'", אך בו זמנית קיים בצדיק ממד עליון עליו ניתן לומר "מחציו ולמעלה 'האלהים'" [אכן, הרבי מליובאוויטש הדגיש כי גם כאשר מסתכלים על ה"מחציו ולמטה 'איש'" של משה רבינו (והתפשטותו בכל דור ודור) יש לזכור כי זהו "מחציו ולמטה 'איש'" של מי שהוא "מחציו ולמעלה 'האלהים'" (ואף על פי כן, ל'חוש' החסידי קשה עם המחשבה שאכן "מחציו ולמטה 'איש'" של הרבי הוא אנושי וטבעי - וכל המעלה היא בחיבורו של ה"מחציו ולמטה 'איש'" ל"מחציו ולמעלה 'האלהים'" - ואכן לפי המבואר לקמן אין להסתפק בהבנה האנושית של "מחציו ולמטה 'איש'" אצל משה רבינו)].

אמנם, בזהר מתפרש הביטוי "איש האלהים" באופן שונה מאד - הזהר דורש כי "אלהים" היינו כינוי לשכינה, ו"איש האלהים" היינו "בעלה דמטרוניתא" (על דרך "איש נעמי", המתיחס לבעלה של נעמי). לכאורה, שני הפירושים הפוכים זה מזה - לפי הפירוש הראשון ה"איש" ("מחציו ולמטה") נמוך במדרגה מ"האלהים" ("מחציו ולמעלה") ולפי הפירוש השני ה"איש" הוא גבוה במדרגה מ"האלהים" והוא המשפיע ביחס אליו. הרבי הדגיש תמיד כי בין פירושים שונים לאותו פסוק ישנו קשר, וגם כאן יש למצוא תיווך וקשר בין הפירושים השונים:

מעלת ה"איש"

ויש לומר, כי גם בדברי הזהר אין שלילה לקביעת המדרש כי משה הוא דווקא "מחציו ולמטה 'איש'", אלא שהזהר מבאר כי גם - ודווקא - ב"מחציו ולמטה 'איש'" של משה רבינו הוא מתפקד כ"בעלה דמטרוניתא". וההסבר פשוט: ה"מחציו ולמטה" של הרבי, ה"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", הוא הממד בו הוא קשור לכל יהודי, מתעסק בו, פונה אליו ומשפיע לו (בעוד ה"מחציו ולמעלה" שלו הוא עבודתו האלקית בינו לבין עצמו, בדבקות הבורא בה אין לאנשי העולם כל השגה - "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך"). הדאגה וההשפעה לכל יהודי היא היא ההשפעה לשכינה - לכנסת ישראל - ואם כן, דווקא ב"מחציו ולמטה 'איש'" ראוי הצדיק לכינוי "איש האלהים" כבעל ומשפיע לשכינה.

מתברר איפוא כי עיקר מעלתו של משה רבינו מתגלה דווקא "מחציו ולמטה", שהרי עיקר ענינו של הצדיק והרבי הוא ההשפעה והגילוי לתחתונים (כמבואר בתניא, בשם הרמב"ן, כי המלאכים קרויים בשם ה' רק כאשר הם בשליחות אל התחתונים, מה שאין כן כאשר הם דבוקים בה' בעבודת ה' שלהם, שאזי הם קרויים מלאכים בלבד). מעלה זו מתבטאת גם בכך שב"איש" ישנה אות י השייכת לשם יה (כנודע ממאמר חז"ל "איש ואשה - זכו, שכינה ביניהם, לא זכו, אש אוכלתן" שהשכינה בין האיש והאשה היא הצטרפות ה-י שבאיש ל-ה שבאשה, שבלעדיהן נותרות בהן האותיות אש בלבד) - שם הנעלה משם אלקים (של "מחציו ולמעלה 'האלהים'").

ברית קדש

והנה, עיקר ה"מחציו ולמטה" בגוף הוא אבר הברית (באשר רגלי האדם נחשבות "לבר מגופא") - כח ה"איש" להיות משפיע לאשתו - ואכן, לגילוי ה-י שבאיש מתחילים לזכות בברית-מילה. הילד נקרא "אדם" כבר מילדתו, ו"איש" רק מיום הבר-מצוה שלו - יום הבר-מצוה הוא היום בו מסתיימת כניסת הנפש האלקית לגוף האדם, אך ראשית כניסת הנפש האלקית היא בברית-מילה. כך בכללות, ה"צדיק יסוד עולם" קרוי על שם ספירת היסוד - על שם אבר הברית, שממנו תוצאות חיים ובו גנוז כח ההשפעה של ה"בעלה דמטרוניתא". ב"יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" - שבאותיות של קבלה הוא יחוד תפארת ומלכות - משמש הצדיק-היסוד כממוצע המחבר (כ"אבר קטן" המצמצם וממשיך את הגילוי האין סופי שבתפארת לספירת המלכות המוגבלת).

בחסידות מבואר כי הממוצע מסוגל לחבר שני דברים והפוכים זה מזה מכח היותו גבוה משניהם - ה"שותף השלישי" שבין קודשא בריך הוא ושכינתיה (סוד "עתיקא קדישא, סתימו דכל סתימין", עליו אומרים "[לשם יחוד...] על ידי ההוא טמיר ונעלם"). הכח העצמי והנעלה הזה של הממוצע המחבר מתגלה דווקא בחלקו התחתון, בו הוא מתחבר למציאות התחתונה. דווקא מכח גילוי המעלה העצמית של "איש האלהים" "מחציו ולמטה", ב"איש" שבו, הוא מסוגל להמשיך את גילוי "האלהים" הנעלה שיש "מחציו ולמעלה" עד למטה, אל השכינה (- "האלהים") שהוא רואה לפניו. ובסוד הברית, העצמות מתגלה דווקא בכח ההגשמה והאימות של הברית "מחציו ולמטה" - ביכולתו לממש את האור הזרוע שבמוחין ("מחציו ולמעלה") בטפה הזרעית המולידה כיוצא בו. לכח זה זוכים בברית, בה נמשך ה-י העליון (של המוחין, סוד שם יה) אל הברית קדש (- "ברית אש") של ה"איש".


תשרי


חשון


כסלו


טבת


שבט


אדר


ניסן


אייר


סיון


תמוז


אב


אלול