בחור כארזים

ב-טו באב - חג השידוכים - היו יוצאות בנות ישראל לחולל ואומרות "בחור שא עיניך וראה...". השידוך העיקרי הוא נישואי הקב"ה לכנסת ישראל, והקריאה "בחור" מוסבת אל הקב"ה המכונה בשיר השירים "בחור כארזים".

בחסידות מוסבר כי "בחור כארזים" מתיחס לדרגת "עתיק יומין" - הדרגה העליונה בגילוי האלקות, שמעל לגילויים המוגדרים המופיעים בעולם. המשכת האלקות בדרגה זו היא בכח מסירות נפש - נכונות להתפשט מכל כח גלוי בהתמסרות מוחלטת לאמונה בה' (תוך ויתור על התענוג העיקרי בעולם - החיים). לפי הקבלה אין לפרצוף "עתיק יומין" 'בת זוג' - שעשועיו העצמיים והאין-סופיים אינם זוקקים זולת, ונישואיו הם "מיניה וביה". מושג הזוגיות מתחיל מהכחות הגלויים, החלקיים והסופיים הזקוקים לזולת משלים. ואם כך, מהי הקריאה לגילוי פרצוף זה כ"חתן"?

גילוי פרצוף "עתיק יומין" הוא גילוי "כח האין סוף" בנישואין. בחתונה שלושה שותפים: החתן, הכלה והקב"ה. עיקר גילוי שותפות הקב"ה ביצירת חיים חדשים, הולדת ילד יהודי - הפריה והרביה היא הגילוי העיקרי של "כח האין סוף" בעולם. ב-טו באב מתאחדים החתן והכלה (- שני הפרצופים הגלויים ה'זוגיים'), נהפכים בעצמם ל'כלה' ביחס לקב"ה וכחו האין סופי, וקוראים לו להתגלות ביניהם ולהפרותם (כ'חתן' המפרה כלה).

בחורים צעירים המוסרים נפשם על קידוש ה' בטרם זכו להתחתן ולהקים בית בישראל משמשים דוגמה מוחשית לגילוי פרצוף "עתיק יומין". בחורים אלו עולים במסירות נפשם לדרגה העליונה ביותר - "עתיק יומין" - כקריאה הבוחרת ב"בחור" העליון על פני כל זוגיות חלקית בעולם. הקריאה מעוררת וממשיכה את גילוי "עתיק יומין" דרך דמות ה"בחור" המזדהה ומתעצם עם דרגה זו. הבחור שמסר את נפשו הוא ה"בחור כארזים" לו קוראים בני זוג ב-טו באב תוך תקוה ורצון שכח המסירות האין סופית שמתגלם בדמויות הבחורים יאיר בהם, יפרה אותם, ויתן להם כח-אין-סופי להביא לעולם ילדים המנציחים את מציאות עם ישראל - העדים על מציאות ה' בעולם.

(מתוך אזכרה לקדושים שניאור שלמה ליבמן והראל עז בן-נון הי"ד - אור לי"ג מנחם-אב ה'תשנ"ט)