אחד לעלה ואחד לחטאת

הרבה סימנים, בראשי תבות של פסוקי תנ"ך, ניתנו לחדשאלול: "אני לדודי ודודי לי"; "את לבבך ואת לבב"; "אנה לידו ושמתי לך"; "איש לרעהו ומתנות לאביונים", ועוד.

הרמז "אחד לעלה ואחד לחטאת", ראשי תבות אלול, מופיע שלש פעמים בתורה, אך בשינוי הסדר של שני סוגי הקרבנות:>
בסוף פרשת ויקרא (בפרשת קרבן עולה ויורד, קרבן המשתנה במיניו לפי הישג יד החוטא) נאמר: "ואם לא תגיע ידו די שה והביא את אשמו אשר חטא שתי תרים או שני בני יונה להוי' אחד לחטאת ואחד לעלה" - חטאת לפני עולה. בתחילת פרשת תזריע (בפרשת יולדת) נאמר: "ואם לא תמצא ידה די שה ולקחה שתי תרים או שני בני יונה אחד לעלה ואחד לחטאת" - עולה לפני חטאת. בפרשת נשא (בפרשת נזיר [טמא]) נאמר: "וביום השמיני [לטומאתו, בתוך ימי נזרו] יבא שתי תרים או שני בני יונה... אחד לחטאת ואחד לעלה" - חטאת לפני עולה.

חז"ל מסבירים שלמעשה, קרבן החטאת קודם תמיד לקרבן העולה - "למה הדבר דומה, לפרקליט שנכנס לרצות, ריצה פרקליט נכנס דורון אחריו". הפרקליט הוא קרבן החטאת, הבא לרצות, והדורון הוא קרבן העולה, שכולו עולה כליל לה'. אם כן, למה נאמר בפרשת יולדת "אחד לעלה ואחד לחטאת" - עולה לפני חטאת?

"מקרא" ו"הקרבה"

כך מתרצים חז"ל את השאלה הנ"ל: "לא הקדימה הכתוב אלא למקראה, אבל להקרבה חטאת קודם לעולה". על פי הקבלה והחסידות, ה"מקרא" (הקריאה בתורה) הוא ענין ההמשכה של אור-אין-סוף ב"ה מלמעלה למטה ("כאדם הקורא לחבירו שיבוא אליו וכבן קטן הקורא לאביו לבוא אליו להיות עמו בצוותא חדא"), ואילו ה"הקרבה" בפועל היא ענין ההעלאה מלמטה למעלה - "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין-סוף".

כלל גדול בתורה, שבכל תופעה של שנים, שתי בחינות שונות ואף הפוכות זו מזו, צריכה להיות התכללות של שתי הבחינות זו בזו - שנים שהם ארבעה. ולעניננו, בכל אחת משתי התנועות של המשכה והעלאה צריכה להיות התכללות של השתים. ועל כן, בכל אחד מן השנים, פסוק ה"מקרא" (בפרשת יולדת) ופסוקי ה"ההקרבה" (בשאר הפרשיות), באים שני מינים - עולה וחטאת.

העולה היא לשון העלאה, כולה עולה כליל לה' כנ"ל. החטאת היא בחינת המשכה, שעל ידי אכילת המזבח והכהנים מתכפרים ומתרצים הבעלים (החוטא) לה'. האור האלקי יורד עד למקום החוטא, לחדש את עצם מציאותו באשר הוא שם ולבראו בריאה חדשה וטהורה - "לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי".

דוקא בפסוק ה"מקרא" (שעיקרו המשכה מלמעלה למטה) - "אחד לעלה ואחד לחטאת" - העולה, עבודת ההעלאה מלמטה למעלה (היפך ענין ההמשכה, לכאורה), קודמת לחטאת, ההמשכה בפועל לטהר את הטמא! אך הוא בסוד הנאמר בתחילת הפרשה: "אשה כי תזריע וילדה זכר", ופרשו חז"ל: "אשה מזריעה תחילה יולדת זכר".

ידוע הרמז: "אשה מזריעה תחילה" - ראשי תבות אמת. וסוד הדבר: "איהו [הוא, בחינת זכר והמשכה מלמעלה למטה] אמת", לומר שהמשכת הזכר תלויה ב"אמת" של "אשה מזריעה תחילה", ובסוד "אמת מארץ [בחינת 'אשה מזריעה תחילה'] תצמח". והיינו עבודת ה"קריאה באמת" - "קרוב הוי' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת" (ראה תניא סוף פרק לז).

המזל של חדש אלול הוא מזל בתולה - בתולת ישראל. בגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תזריע בתולת ישראל ותלד זכר - "צמח שמו ומתחתיו יצמח" ("אמת מארץ תצמח").

מה למעלה ומה למטה?

בעבודה הפנימית של הנפש, קרבן העולה (שהוא כליל לה') הוא ענין "שויתי הוי' לנגדי תמיד". קרבן החטאת הוא ענין "וחטאתי נגדי תמיד". על צורך היחוד וההתכללות של שני קרבנות אלה בא הרמז: הוי' ? חטאתי = תמיד.

מובא בספרי החסידות, שבחדש אלול מתקנים את צורת האות א שבנפש, צורת ה"צלם אלקים" שבו נברא האדם. בצורת ה-א יש י למעלה ו-י למטה וקו המחברן - ו המחבר - באמצע (יוי = הוי'). והנה, באמצע המזבח היה "חוט סיקרא" שהיה מבדיל בין הדמים הניתנים למעלה במזבח לבין הדמים הניתנים למטה. עיקר הקרבת הקרבן הוא מתנת הדם על המזבח. בקרבן החטאת, הדם ניתן למעלה, בקרבן העולה, הדם ניתן למטה. דם מלמעלה ודם מלמטה וחוט באמצע רומז לצורת ה-א, צורת האדם - א דם.

בסוד ה-א, ה-י התחתונה רומזת לכח ה"רצוא" בנפש, העלאה מלמטה למעלה - קרבן העולה (שדמו ניתן למטה), "שויתי הוי' לנגדי תמיד". ה-י העליונה רומזת לכח ה"שוב" בנפש, המשכה מלמעלה למטה - קרבן החטאת (שדמו ניתן למעלה), "וחטאתי נגדי תמיד". ה-ו שבאמצע רומזת לכח הנושא הפכים בנפש, הכח המווסת ומחבר יחד את שתי התנועות ההפכיות של "רצוא ושוב" (ו זו היא סוד התורה, תורה = רצוא ושוב).

לכאורה, היה נדמה בהשקפה ראשונה שמן הראוי היה להיות הפוך - "שויתי הוי'" למעלה ו"חטאתי" למטה (ה"רצוא" אל ה' למעלה וה"שוב" אל מציאות האדם למטה). ואכן בפסוקי ה"הקרבה" בפועל, שבהם החטאת קודמת לעולה (הפרקליט קודם לדורון) - "אחד לחטאת ואחד לעלה" - ה"חטאת" רומזת לבחינת "מטה" ואילו ה"עולה" רומזת לבחינת "מעלה" (שהרי בכל עבודת עבד, הסדר הוא מ"מטה" ל"מעלה"). זוהי א "חיצונית" יחסית (א של מעשה בפועל), שבה ה"רצוא" מלמעלה וה"שוב" מלמטה. בעבודת ההתבוננות היא ההתבוננות ברוממות א-ל ושפלות האדם.

אך ה-א הפנימית, ה-א של "מקרא" (שעיקרו תלוי בכוונה הפנימית שבלב), היא כנ"ל, העולה בתחילה מלמטה, והחטאת בסוף מלמעלה, מקודם הדורון ואחר כך הפרקליט. ובעבודה הפנימית: בתחילה - המסירה והנתינה של כל כולי לה' יתברך (ויהי מה, בין אם יסלח לי על עווני ובין אם לאו, חלילה), ולבסוף - ההרגשה איך שה"ריצוי" נשלח ממרום כ"מתנת חנם" (איך שהפרקליט שלי, ממונה להגן עלי מטעם המלך עצמו).

משינוי הסדר, פעם "אחד לחטאת ואחד לעלה" ופעם "אחד לעלה ואחד לחטאת", מתגלה - בחדש אלול - שהכל בעצם אחד: "אחד ל... ואחד ל..." (במספר קטן, אלול = אחד).