אכילת שבעת המינים   
- הטמעת הטבע היהודי

בראשית פרשת עקב מספר משה בשבח הארץ אליה עתידים ישראל להכנס. חלק ניכר מהשבח מתיחס לאכילה בארץ, ותוך כך מתחדשת מצות "ואכלת ושבעת וברכת... על הארץ הטֹבה" (- דווקא מתוך האכילה בארץ ניתן להכיר את טוּבה ומקבלים כח לברך עליה). אכן, תכלית הביאה לארץ והאכילה מטובה היא חדירת המסרים הקדושים הגנוזים בארץ אל תוך התודעה באופן טבעי, כך שיהיו קנין 'גופני' של האדם, ולא קנין שכלי בלבד - את כל מסרי התורה ניתן ללמוד גם בחו"ל, אך רק בארץ ניתן 'לאכול' אותם ולחוות אותם באופן מוחשי.

ובמלים אחרות: עם ישראל בא לארצו כדי לבנות את הטבעיות היהודית - לגלות את הקדושה העצמית של העם, המסגל לעצמו בטבעיות (כתכונה גופנית מולדת) תורה ומעשים טובים. בחו"ל נתפסת התורה והקדושה כרוחנית וכלא טבעית, משום שהגשמיות והגופניות הם חולין המהופך לקדושה - רק ארץ ישראל, שבאדמתה הגשמית בחר ה' להשכין את שכינתו וקדושתו, מגלה שגם בגופו-טבעו של העם הנבחר יש קדושה (ולא רק בנשמתו ובהשגות שכלו). החיבור הגופני לארץ מטמיע (וחושף) בטבע ישראל מסרים תורניים קדושים.

בין שבחי הארץ נזכרים שבעה מינים מיוחדים בהם נתברכה ארץ ישראל - "ארץ חטה ושעֹרה וגפן ותאנה ורִמון ארץ זית שמן ודבש". את ז המינים הללו נוהגים לאכול במיוחד בט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות. ל-ז מינים אלו - שנתיחדו משאר הפירות - יש וודאי כח רוחני יחודי ושונה, וכל האוכל מהם זוכה לשינוי תודעתי ולהטמעת פן מסוים ויחודי של קדושת הארץ. נתבונן בתוכן הגנוז בכל פרי - תוך עיון בשמו, בתכונותיו, בספירתו (לפי הקבלת ז המינים ל-ז ספירות הלב) ובפרט בשירתו המיוחדת לה' (כדברי חז"ל ב"פרק שירה") - בתפלה שנתעצם באכילתנו עם הרבדים העמוקים בתודעת כל פרי:

חטה ושעורה - הכח להתפלל

בעוד שירת כל הפירות היא תפלה או בקשה פרטית, הדגנים (שהם המזון היסודי ביותר) נותנים כח לעצם התפלה: "שבֹלת חטים אומרת: 'שיר המעלות ממעמקים קראתיך הוי''" ו"שבֹלת שעורים אומרת: 'תפלה לעני כי יעטֹף ולפני הוי' ישפֹך שיחו'". תפלת החטה מבטאת עומק לפנים מעומק בקריאה לה', ובמפרשים מוסבר שזו תפלת החטה בעת השרשתה, כשהיא טמונה בעומק הקרקע. לעומתה, תפלת השעורה היא התפלה שנאמר כי אין חביבה ממנה לפני ה' - "תפלת עני". השתפכות הנפש של העני לפני ה', התפלה הטבעית באמת, גם גורמת להתמדת התפלה עד לאופן של "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו".

מהו היחס בין התפלה מעומק עומק הלב לבין תפלת העני החביבה והתמידית? מפרשי פרק שירה מדגישים כי החטה היא מאכל עשירים (שהרי היא מאכל אדם מובהק) ואילו השעורה היא מאכל עניים (שהרי ביסודה היא מאכל בהמה) - מסתבר אם כן שאם מצינו שתפלת השעורה היא תפלת עני, הרי שהתפלה "ממעמקים" של החטה היא תפלת עשיר. בעוד העני מתפלל בתמידות, בשל רוע מצבו על פני השטח, הרי העשיר מתפלל באמת רק כשהוא מגיע לנקודה העמוקה ביותר בלבו. החטה נותנת כח לכל אחד להעמיק בדעתו ולחשוף את עומק פנימיות לבו, שם מקננת גם ב"עשיר בדעת" (החי חיי עבודת ה' מלאים) דאגה פנימית על העולם, "דאגה בלב איש" על כך שלא בא משיח.

בהקבלת ל-ז הספירות מכוונות חטה ושעורה כנגד חסד וגבורה. אלו שתי השקפות על המציאות - זו הכוללת ומחברת באהבה את כל המציאות וזו המבחינה ומפרידה בין פרטים שונים, בדאגה ודקדוק על כל פרט ופרט. החטה נותנת כח לגלות חוט פנימי המחבר את כל פרטי המציאות - זו תפלת העשיר, שכל הפרטים החיצוניים שלמים אצלו, ודאגתו היא חשיפת עומק מחבר ומאחד בכל הפרטים (זו תפלה על הזרעה טובה, על יצירת זרע אחד שיש בו חוט ד.נ.א. הכולל את כל העובר העתידי). לעומת זאת, השעורה מודדת פרטי מציאות מחולקים (כשערות הראש הרבות) כל אחד לפי שיעורו - זו תפלת העני הדואג ומתפלל תמיד להשלמת כל פרט בחייו כראוי (זו תפלה על קליטת הזרע השלם בטוב והתחלקותו לכל התאים והאיברים הדרושים ליצירת העובר בשלמות).

גפן - תיקון החיצוניות

"גפן אומרת: 'כה אמר הוי' כאשר ימצא התירוש באשכול ואמר אל תשחיתהו כי ברכה בו כן אעשה למען עבדי לבלתי השחית הכל'". הגפן מתקנת את היחס בין החיצונית לפנימיות, בדרישה להתבונן בפנימיות ולא לשפוט לפי מראה חיצוני, אך תוך הדגשה שהקליפה החיצונית היא השומרת את הפנימיות. בעומק, מרמזת הגפן לתודעה העתידית (שהיא כ"יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית"), כשהנפש תיזון מהגוף - למרות מעלת הנשמה כפנימית מהגוף, הגפן גורמת להכרה שבקליפת הגוף החיצונית, משתקף אור עליון השומר את הנשמה ומזינה. בהקבלה לספירות מכוונת הגפן כנגד התפארת (בסוד "תפארת גופא") - מדת ההתפארות היא המוחצנת ביותר בנפש האדם, ולאידך דווקא בפנימיות מדת התפארת מאירה ספירת הדעת - עצם המודעות הפנימית.

תאנה - תודעת בעל תשובה

לאחר חטא עץ הדעת תפרו אדם וחוה חגורות מעלי תאנה, ומכך לומדים חז"ל שהתאנה היא עץ הדעת - שנאות לעזור לאדם לתקן את חטאו - זהו ראש לפיו "קלקלתו היא תקנתו" (וכאמרתו המפורסמת של רבי נחמן - שראה עצמו קשור לספירת הנצח, אליה מכוונת התאנה - "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן"). "עלי תאנה", שם הפרי הראשון שנזכר בתורה, רומזים לפסוק "עת לעשות להוי' הפרו תורתך", לתודעה שדווקא מהפרת התורה עולה העשיה לכבוד ה'. זו תודעת בעל-תשובה ההופך זדונות לזכויות (התיקון אף מברר שהחטא נעשה בהשגחה פרטית, כדרשת חז"ל שחטא עץ הדעת ועונשו הם "עלילה" שיזם ה' וטפל אותה על האדם - תואנה אלקית הטמונה בתאנה). אכן, בעל התשובה חש זקוק לשמירה מתמדת - "תאנה אומרת: 'נֹצר תאנה יאכל פריה'". במפרשים מוסבר שתאנה דורשת 'נצירה' כי אם לא תקטף מיד בבקר הבשלתה, היא תתליע עד הצהרים. בעל תשובה מזדרז תוך חשש שיתליע וישוב לסורו הרע, אך עם בטחונו ויזמתו לתקן הוא מתפלל לעזרת ושמירת ה'.

רמון - מציאת ה' בכל מקום

"רמון אומר: 'כפלח הרמון רקתך מבעד לצמתך'" ומגלה ש"ריקנים שבך מלאים מצוות כרמון". בהרחבה תודעת הרמון היא ש"הצמצום אינו כפשוטו" וה' שורה גם במה שנראה ריק מנוכחתו. הרמון מקביל לספירת ההוד, המכונה "עומק תחת" - אך מכחו ניתן להודות (והודיה היא תמיד במה שלא גלוי לעין ולא נתפס לשכל) שגם בשיא הירידה נמצא ה' רם ונשא, "ואציעה שאול הנך".

זית - בירור העבר

לזית אין שירה מיוחדת בפרק שירה, והוא כלול בשירת "אילנות שבשדה אומרים: 'אז ירננו עצי היער מלפני הוי' כי בא לשפוט את הארץ'". ראוי לזית, המקביל לספירת היסוד שנקראת "כי כל", לכלול את כל האילנות בשיר אחד. בפסוק נאמר "זית שמן" - כתישת הזית המר מפיקה שמן טוב ומאיר. חז"ל אמרו שזית משכח אך שמנו טוב לזכרון, ובפסוק מודגש שזכרון בא משכחה - הזית נותן כח לשכוח את העבר (ואת מרירותו) כדי להזכר בו באופן מתוקן וטוב יותר ממה שהיה, כח לספר את ההיסטוריה באופן נכון וראוי יותר. זהו כח התורה לשפוט את הארץ, לספר טוב יותר את סיפור העולם - כשחכמת התורה מבררת את חכמת העולם, כשהזית מעלה את כל "עצי יער", מתקיים "חכמות בחוץ תרונה" - "אז [אחר הבירור וההזכרות הנכונה בהווה] ירננו עצי היער".

תמר - "ועמך כֻלם צדיקים"

"תמר אומר: 'צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה'". שירת התמר רומזת לתיקון קרח לעתיד - "צדיק כתמר יפרח". תיקון דעת קרח "כי כל העדה כולם קדושים" הוא בגילוי ש"ועמך כֻלם צדיקים" מאז ומעולם (ובדבש התמר תמה מרירות המציאות של הזית המר). אכן, דעה זו באה לתיקונה רק כשאינה כופרת ב"צדיק יסוד עולם", משה רבינו - אז מתגלה בכלי הקבול של המלכות (אליה מקביל התמר) שאור הצדיק נקלט בפנימיות הלב של כל יהודי. מכח תודעה זו זוכים ל"לעולם יירשו ארץ" - כתחלת ירושת ארץ ישראל ביריחו עיר התמרים.