בִּבְכִי יָבֹאוּ

ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים

בזהר נדרש הפסוק "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים" על ימי אלול, ללמד שחדש אלול הוא ירח של בכי. בפשטות, בכי בא מצער, והבכי של אלול נובע מהתמרמרות האדם על מצבו האומלל המתגלה לו בחשבון נפשו. אך קיים סוג בכי נוסף - בכי של שמחה. על הגאולה העתידה נאמר "בבכי יבֹאו" - זהו בכי של שמחה, הנובע מחוסר יכולת להכיל במח את עוצמת רגשות השמחה וההתפעלות מהגאולה.

שני סוגי בכי אלו מציינים שני סוגי תשובה, שתי אוירות שונות בהן יכול להיות אפוף חדש התשובה: עד התגלות מורנו הבעש"ט היתה התשובה בחדש אלול מלאת מרירות ועצבות על חטאי האדם. כשהתשובה אפופה מרירות הבכי בא מעצב על חטאי האדם ומכעין יאוש ממצבו. אמנם, הבעש"ט אמר שנולד ב-חי אלול משום שתפקידו להחדיר חיות ושמחה בעבודת התשובה של חדש אלול. תשובה בשמחה אינה מתמקדת בחטאי האדם לכשעצמם, אלא בכך שה' מקבל אותו כשהוא שב אליו, למרות כל חטאיו. השמחה בתשובה אל ה', בהתאחדות עמו אחר הריחוק הקודם ממנו, היא כה עצומה ופלאית עד שלא ניתן להכילה במח - לא ברור כיצד למרות כל הריחוק ניתן לשוב אל ה' - והדבר גורם לבכי של שמחה.

"אני אחר"

שני סוגי הבכי הם בכי של הכנעה - בכי האדם העצוב על מצבו וחש שאין ביכולתו להחלץ ממנו, ובכי של המתקה - בו נמתקת העצבות על חטאי האדם בשמחה על תשובתו. אכן, כידוע, בין ההכנעה להמתקה יש שלב של הבדלה - בין בכי המרירות לשמחת התשובה יש שלב מקשר: אחר שהאדם גמר 'לבכות את עצמו', שהכיר לחלוטין בשפלותו העצמית ובמצבו המדכדך, הוא מגלה שהוא יכול להיבדל מה'אני' המאוס והחוטא ולפנות אל ה'.

כשמתעורר בלב האדם בטחון ביכולתו לשוב אל ה' - כשהתשובה אינה נתפסת לו רק ככפרה על החטא בצער החרטה, אלא כתשובה אל ה' עצמו ש"ימינו פשוטה לקבל שבים" - הוא נבדל ממצבו השפל ופונה לשוב ולהיות אדם אחר, כלשון הרמב"ם ביחס לתחושתו של בעל-תשובה: "אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים".

רק לאחר שנבדל האדם מחטאיו ואין הוא משועבד יותר לצער שבהם, הוא יכול לשוב ולהתבונן אחורה - לראות כיצד נמתקו בתשובה החטאים עצמם. אז אין הבדלה של האדם מחטאיו כ"אדם אחר", אלא שמחה בכך שהוא - החוטא - התקבל על ידי ה' למרות חטאיו. אז יש מתיקות בעצם מציאות החטא משום שדווקא על רקע החטא מורגשים רחמי ה' וניחומיו, דווקא על רקע הריחוק מורגשת שמחת ההתקרבות.

תשובה מיראה, מאהבה ומשמחה

את מהלך ההכנעה-הבדלה-המתקה ניתן לתאר גם כסוגים שונים של תשובה: "תשובה מיראה", "תשובה מאהבה" ו"תשובה משמחה":

המרירות וההכנעה מולידות "תשובה מיראה", בה הקו העיקרי שמנחה את האדם הוא צער ופחד ממצבו; תנועת ההבדלה בנפש היא תנועה של יציאה ממצב האדם בגעגועים אל ה', זו "תשובה מאהבה" בה חורג האדם ממציאותו כדי להגיע אל ה' שמעל למציאות; ההמתקה ב"תשובה משמחה" אינה יציאה מהעולם - זו חזרה לתוך המציאות השפלה והחטאה והמתקתה בגילוי נוכחות ה' ורחמיו על המציאות.

כשמדייקים יותר, ההכנעה הראשונית אינה תשובה כלל, אלא רק צער ומרירות על מצב האדם, תוך כעין יאוש מאפשרות של שינוי ותשובה. ההמתקה הסופית אינה עצם עבודת התשובה, אלא השמחה כשהתשובה 'הצליחה' והאדם חש ששב אל ה'. לפי זה, שלב ההבדלה הוא השלב של עצם עבודת התשובה - ההבדלות מחטאי האדם - ובו מתקיימות האפשרויות של "תשובה מיראה" ו"תשובה מאהבה". שתי אפשרויות אלו הן שני קצוות הממוצע בין ההכנעה להמתקה: ה"תשובה מיראה" שייכת יותר לקצה של ההכנעה - זו הבדלות מחטא תוך הכנעה לה', וחשש מצער החטא ותוצאותיו, וה"תשובה מאהבה" שייכת יותר לקצה של ההמתקה - זו הבדלות מחטא תוך שאיפה למצב טוב ומתוק.