ג

שני 'נתן' בצום העשירי

רבי נתן אדלר ורבי נתן מברסלב

הסברנו בפרקים הקודמים כי יום עשרה בטבת הוא יום 'עצמי' - יום שהאירועים שקרו בו שייכים אליו וקשורים אליו, ואינם ניתנים להזזה ממקומם. אם כך אנו תופסים את היום הזה, עלינו לבחון ולראות מה אנו לומדים מאירועים נוספים הקשורים ליום זה. בפרק זה נציץ הצצה מסוימת בכוון זה.
בדורות האחרונים היו שנים מגדולי ישראל שנקראו בשם זהה, ושניהם קשורים בעשירי בטבת: רבי נתן אדלר ורבי נתן מברסלב (מוהרנ"ת). ננסה לעמוד מעט על דרכם, וללמוד מהם מעט.
רבי נתן אדלר היה מורו המובהק של בעל החתם-סופר (אשר קיבל את תורתו מרבי נתן ומבעל ה'הפלאה'), אשר הפליג מאוד בשבחו ודימה אותו ל"מלאך הוי' צבאו-ת" ממש. רבי נתן אדלר נולד ב-י טבת בשנת ה'תק"ב, כלומר: זהו היום בו "מזליה [של רבי נתן אדלר] גבר", כידוע שיום ההולדת הוא היום בו גובר מזלו של האדם. ה"מזל" של האדם הוא שרש נשמתו העליון המזיל אליו כל טוב - כל חידושיו ויצירתו של האדם נובעת ממזלו ושרשו העליון, ואם כן יוםי טבת קשור במובהק עם חידושי תורתו של רבי נתן אדלר, שעוד נדון בהם לקמן.
רבי נתן מברסלב (או, ליתר דיוק, מנעמירוב) היה תלמידו המובהק של רבי נחמן מברסלב, וכתב את רוב תורתו של רבי נחמן, עד שרבי נחמן אמר עליו שאילולי הוא, לא היה נשאר מדבריו אפילו 'עלה' (- גליון ניר) אחד. מעבר לחידושיו של רבי נחמן עצמו, חדש רבי נתן על יסודם: בתחום התפילה קיים בעצמו את דברי רבי נחמן מברסלב "לעשות מן התורות תפילות" וכתב את הספר לקוטי תפילות, ובתחום התורה חיזק ביותר את התחום של איחוד נגלה עם פנימיות התורה, וכתב את הספר לקוטי הלכות . מוהרנ"ת הסתלק ב-י טבת, בשנת תר"ה, שאז חל להיות בערב שבת - לאחר הדלקת הנרות, אך עדיין ביום. מסופר כי הביאו נרות שבת לשולחן, ומוהרנ"ת התלהב מאד וקם ממיטתו, ניגש לשולחן ואמר כמה דיבורים, ורק לאחר הדלקת הנרות הסתלק מן העולם.

רבי נתן אדלר ומוהרנ"ת -
כתיבה ואי-כתיבה של חידושי תורה

אחד מהנקודות המופלאות בהן נודע יחודו של רבי נתן אדלר היא העובדה שלא כתב אף חידוש מחידושי תורתו הרבים, ומשום כך לא נשתמר זכרון גדולתו בתורה אלא על ידי תלמידו - בעל החתם סופר. רבי נתן אדלר הסביר כי לא כתב את חידושיו משום שמעולם לא שכח את דברי תורתו, וממילא אין לו כל היתר לכתוב דברי תורה. על כל אדם ישנה מצוה רבה לכתוב את חידושיו המתחדשים לו בתורה - את "חלקנו בתורתך" הפרטי שלו - על מנת שלא ישכחו. ההיתר לכתוב תורה שבעל-פה הוא הפרת התורה אשר התירו חז"ל משום "עת לעשות להוי' הפרו תורתך" - "מוטב תעקר תורה ולא תשתכח תורה מישראל" . כלומר: חז"ל התירו לכתוב את התורה על מנת שלא תשכח, ואם כן, רבי נתן אדלר שמעולם לא שכח דבר מתורתו חש כי כלפיו לא נוגע היתר זה, וכתיבת תורה שבעל-פה אסורה עליו. לעומת רבי נתן אדלר, הרי שמוהרנ"ת היה דמות הפוכה לגמרי. מוהרנ"ת כתב כל חידוש ששמע מפי רבו - ובזה היה עיקר ענינו. לעיל הזכרנו כי רבי נחמן אמר שלולי מוהרנ"ת לא היה נשאר מדבריו אפילו 'עלה' אחד, כלומר: מוהרנ"ת היה שיא מימוש ההלכה שהותרו לכתוב דברי תורה על מנת שלא ישתכחו.

ה' נתן וה' לקח

מתוך הבנת הבדל זה, יכולים אנו להבין דבר נוסף ברמז לפיו קשורים שני ה'נתן' לעשרה בטבת. הקשר של שני ה'נתן' לעשרה בטבת הוא קשר שונה - רבי נתן אדלר נולד ביום זה, ומוהרנ"ת נפטר ביום זה. אכן, אדם כרבי נתן אדלר - שלא רשם את חידושי תורתו - עיקר ענינו הוא התקופה בה הוא חי, מחדש, זוכר לעצמו את כל תורתו ומלמדה לאחרים. לעומת זאת, אדם כמוהרנ"ת - שרשם תמיד דברי תורה שלא ישכחו - בעצם חי 'בשביל' למות.
אצל מוהרנ"ת יום ההסתלקות שלו הוא יום בו הוא אומר, כפי שאמר הרבי הרש"ב מליובאוויטש: "אני עולה לשמים, אך משאיר לכם את הספרים". מוהרנ"ת חי בשביל למות - ולתת את ספריו לתלמידיו אחריו. דבר זה ניכר גם מכך שכל דרך עבודתו בימי חייו (עוד לפני שהכיר את רבי נחמן) היתה מתוך זכרון יום המות והתפעלות ממנו - "שוב יום אחד לפני מיתתך". לפיכך, יכולים אנו לומר כי עיקר נתינתו של רבי נתן היא דווקא כאשר הוא נלקח ומשאיר לנו את תורתו - "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו".
לכאורה על לידה ופטירה של שנים מגדולי ישראל ראוי היה לדרוש את הפסוק "הוי' נתן הוי' לקח יהי שם הוי' מברך". אמנם, לאחר ההסבר שנתנו, נבין כי כאן גם ה"הוי' לקח" הוא בעצם "הוי' נתן" - ויש כאן פעמים "הוי' נתן" "הוי' נתן", רבי נתן אדלר ורבינתן מברסלב - כאשר הלקיחה היא בפנימיותה נתינה בעצם. השורש של נתינה אחר נתינה - שורש נשמות שני רבי נתן שקשורים ליום זה - בתורה, הוא ברכת יצחק ליעקב: "'ויתן' - יתן ויחזור ויתן".
ובאותיות קצרות (שיורחבו מעט לקמן) נוסיף: הסברנו בפרקים הקודמים כי יש ב"צום העשירי" יחוד של חכמה ובינה. שני הצדיקים שנפטרו ביום זה מקבילים גם הם לחכמה ובינה, על פי התכונה שציינו כאן. בקבלה מכונות ספירות החכמה והבינה "סופר" ו"ספר" - החכמה 'מבריקה' את חידושיה כ"סופר" עצמו, ואילו בבינה נקלט ונרשם כל חידוש שכזה, כעל גבי "ספר". מדוע יש צורך לרשום את החידוש? משום שככל שמתרחקים מברק החידוש, הוא ממשיך הלאה ונשכח מעיני הרושם. דבר זה נכון לגבי ה'מבין' הקולט את החידושים מרבו, אותו "תלמיד חכם", שהוא בחינת 'בינה' - תלמידת ה'חכמה' כמבואר בקבלה. לעומת זאת, ה"סופר" - ה'חכם' עצמו - אינו זקוק לרישום, הריהו "חכם הרואה את הנולד" תמיד מחדש - ואין חשש שישכח את הדברים (ובלשון ימינו נאמר: ה'חכם' עוקב אחר ברק החכמה במהירות האור - הוא תמיד איתו, ואין הדברים מתישנים אצלו במימד הזמן, התלמיד אשר נשאר מאחור צריך לרשום את החידוש אשר מתישן עם הזמן החולף).

רבי נתן אדלר - לפני חטא העגל

מה לומדים אנו מדרכו של רבי נתן אדלר?
נבין, כי דמות אשר חשה כי היא שייכת לתקופה בה עדיין לא הותרה כתיבת תורה שבעל-פה היא דמות קדמונית - מעין תנא קדמון שחי עוד בטרם החלה התורה להשתכח. ברובד עמוק יותר, שייכת נשמה כזו לתקופה שלפני כל אפשרות של שכחה - לפני חטא העגל ושבירת הלוחות, כפי שמלמדים אותנו חז"ל: "אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונים לא נשתכחה תורה מישראל" . רבי נתן אדלר אשר לא היה תחת 'קליפת השכחה' הוא נשמה אשר 'התחמקה' מחטא העגל (כפי שאנו מוצאים סיפורים מצדיקים - רבי אלימלך מליז'נסק ועוד - אשר גילו כי נשמתם לא השתתפה בחטא אדם הראשון).
תלמיד חכם אשר איננו כותב חידושי תורה, הוא תלמיד חכם אשר שייך כולו לשבת קודש. מסופר על הגאון הרוגאצ'ובי כי בשבת היה לו צער גדול משום שלא יכול היה לכתוב את חידושי התורה שנתחדשו לו בכל עת - זה שאינו כותב חידושים גם בכל השבוע שייך תמיד לבחינת השבת, בה אין כותבים כלל. יותר בעומק: מוסבר כי כאשר חטאו בני ישראל בעגל נטלו ממשה אלף אורות אשר מתגלים וחוזרים אט אט עם חידושי תורה אמיתיים (כידוע הרמז: 1000 עולה בגימטריא תלמיד ותיק, עליו נאמר "אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה מהר סיני" ). אלף אורות אלו חוזרים ומאירים למשה רבינו בשבת קדש - וזה אשר התורה מאירה לו על חידושיה (שעל כן אינו צריך לכותבם ) ללא שכחה תמיד, שייך לתקופה בה נמצאים אלף האורות, לפני החטא, או בשבת קדש. ועוד רמז בזה: 'יחוד הזכירה' של האריז"ל מורכב מ-ב פעמים תק העולה אלף (כנגד אלף אורות, כנ"ל), שנרמזים גם כאן ב-ב פעמים נתן הקשורים ל-י טבת, וד"ל.
שייכות יום הסתלקותו של רבי נתן אדלר ב-י טבת מלמדת אותנו כי יום זה הוא יום מסוגל להחזיר בסופו של דבר עטרה ליושנה - לתקופה שבטרם משבר חטא העגל, ואף משברים קודמים לכך (כפי שנסביר לקמן). דמות של שבת, של חזרת אלף אורות, רומזת לעתיד לבא. שבת שהיא "מעין עולם הבא" ממחישה מעט את הזמן בו "ישמח משה במתנת חלקו [אלף האורות, כמבואר בקבלה]" - ימות המשיח - ויום פטירתו של רבי נתן אדלר מלמד שסגולה זו גנוזה ב-י טבת, תחילת החזרה והפיכת הגלות לגאולה (כמבואר בפרקים הקודמים).

רבי נתן אדלר - עזות

נתיחס לעוד אחת מהתכונות שאנו יודעים שהיו לרבי נתן אדלר. הפסק המפורסם ביותר משמו - דרך החתם סופר - הוא שכל אחד יכול לעבור מנוסח אשכנז לנוסח האריז"ל (או: נוסח ספרד, הקרוב יותר לקבלה), ואין בכך איסור של "ואל תטש תורת אמך". כאשר האדם חש בנח יותר בנוסח האריז"ל, מותר ומצוה עליו לעבור לנוסח זה. על האדם לקיים בעצמו "זה אל-י ואנווהו", מתוך תחושת זהות ושייכות של ה' אליו, ורק לאחר מכן "אלהי אבי וארוממנהו" מתוך הקפדה על מסורת אבותיו.
החתם סופר כותב כי כך ראה אצל רבותיו - רבי נתן אדלר ובעל ה"הפלאה" - שהחליפו מנוסח אשכנז לנוסח האריז"ל. רבי נתן אדלר עצמו החליף את הנוסח בו התפלל, ואף יותר מכך, מסופר עליו כי הפיץ ענין זה ב"עזות דקדושה". כאשר היה נכנס לבית כנסת שהתפללו בו בנוסח אשכנז היה 'תופס' את העמוד - להיות חזן - אף ללא שנתבקש, ומתפלל דווקא בנוסח האריז"ל, שלא כנוסח המקום. הסברנו כי רבי נתן אדלר הוא איש של 'חכמה', ומכאן גם שרש העזות - "החכמה תעֹז לחכם".

נקודת החכמה - עולם הנקודים בטרם השבירה

כל עולמו של רבי נתן אדלר, נדמה קצת כ"סיפורי מעשיות משנים קדמוניות" - אדם שחי לפני היתר כתיבת תורה-שבעל-פה, וחש מספיק בטוח בשיטתו עד כי הוא 'כופה' אותה בעז על אחרים. חיים של 'חיה את ההוה' מתוך תחושה כי 'תורה דילי' ללא כל חשש שכחה, ומתוך עזות דקדושה אשר טוענת בעצם ליכולת למצוא דרך אמיתית לתיקון העולם, מזכירים מאוד את המצב של עולם תהו הקודם לעולם מתוקן - המתמודד עם קשיים מציאותיים כשכחה ואיבוד תורה, ומתוך כך עם מחלוקות וריבוי דעות, ללא כל עזות דקדושה המגיעה לכדי 'כפיה'.

סיפור נוסף אודות רבי נתן אדלר ימחיש את הדברים יותר. מסופר כי עיקר לימודו של רבי נתן אדלר היה במשניות (המקבילות גם הן לספירת החכמה - פרצוף אבא - כנודע).הזכרנו כבר כי רבי נתן אדלר לא היה כותב את חידושי התורה שלו - על מנת לציין לעצמו היכן נתחדש לו דבר מה היה מציין נקודה בספר בו למד, ומסופר כי בסוף ימיו היה ספר המשניות שלו 'מנוקד' כולו - כמעט על כל מלה בש"ס היתה נקודה. עולם הנקודים הוא עולם התהו שנשבר - עולם בו מופיעים הדברים כהברקות נקודתיות. הנקודות של רבי נתן אדלר מבטאות את היותו שייך, במובן מסוים לעולם התהו - עולם קדום של 'נקודים' ועזות. אמנם, בעולם התהו-עולם הנקודים היתה שבירה, ו"מלכי התהו" - הנקודות שהאירו בעולם התהו - נפלו ומתו. לעומת זאת, אצל רבי נתן אדלר לא הגיעו הדברים לכלל זה, מדוע? הפסוק מלמד אותנו כי "ימותו ולא בחכמה" - המות נובע מאבדן אור החכמה אשר "תחיה בעליה" , אצל רבי נתן אדלר האירה החכמה בכל עת - כנ"ל - ועל כן הוא ניצול מן השבירה והמות. בעצם, החכמה היא הברקה של אור, עוד בטרם התלבשותו בכלים (ראשית הכלים היא מן הבינה, כנודע בקבלה) - מצב מובהק של אורות דתהו, אך ללא שרש השבירה - הכלים המועטים והנקודתיים. אור החכמה של רבי נתן אדלר מזכיר את עולם העקודים - בו מאירים 'אורות דתהו' בכלי יציב, ללא חשש שבירה.

מוהרנ"ת - התחזקות לקראת משיח

הזכרנו מעט את הנהגותיו של מוהרנ"ת, ויש עוד רבות לעסוק בדמותו. אמנם, קו אופי עיקרי בו אופיין מוהרנ"ת היה קו ה'התחזקות' בעבודת ה'. לרבי נחמן היה עוד תלמיד מובהק - רבי נפתלי - אשר עיקר ענינו היה ה'התחדשות' בעבודת ה'. תלמיד זה היה חריף יותר, והחסידים חשבו כי הוא זה אשר ימשיך להנהיג את העדה לאחר רבי נחמן. אמנם, ברבות הזמן התברר כי רבי נתן הוא הממשיך המובהק והיחידי - רבי נתן ודרך ה'התחזקות'. היחס בין 'התחדשות' ל'התחזקות' הוא כיחס בין חכמה ובינה - כמבואר באריכות בכ"מ - דרך ה'התחזקות' שייכת לספירת הבינה, אליה הקבלנו את מוהרנ"ת לעיל.
אחד מסיפורי ההתחזקות של מוהרנ"ת - חיזוק האמונה במשיח - מלווה במשל אשר מתאים מצד נושאו ל-י טבת, יום המצור על העיר. מתוך הלקחים הנלמדים ממצור על העיר, לומד רבי נתן את הדרך להבאת המשיח, ומתוך כך נזכה בעזרת ה' להפוך יום זה לשמחה בקרוב:

פעם שאלו את מוהרנ"ת בענין הגאולה, איך יכול הדבר להיות שבזמן הדורות הקודמים וכמו בדור רבינו הק' לא בא הגאולה, ובדורות האחרונים אשר הולכים מאה יבוא הגאולה. והסביר על פי משל:
בעולם היה כרך גדול, וסביבה חומה צורה וחזקה עד להפליט. וכל המלכים רצו לכבשה והניחו כל כוחותיהם. ותקוותם נשרא מעל, כי כל החיילים שלהם נפלו מהחצים לכבשה שזרקו משם. ואחר כך היה מלך אחד חכם מאוד, שהלך סביב החומה והביט ונדמה בדעתו שכעת יקח כל הגבורים מחיילותיו ויכו על החומה עד שיכבשנה, ועשה כן ונפלו כל חיילותיו. ונשאר רק הוא לבדו. והלך סביב החומה לראות מה פעל שם. וראה בחכמתו שכעת (שכבר החומה מבפנים כולה זעזוע רק מבחוץ לא ניכר), אפי' בזקנים וחולים וילדים יכבשה. ועשה כן, וקיבץ כל השאר נשים וילדים וחולים מה שנשאר לו, והלך וכבש והרס והחומה כליל. וכעת מי כבש החומה, אם האחרונים והחלושים הלא אפילו יעבדו בכל כוחותיהם אלף אלפים שנה לא היהו עושים אפילו רושם, ורק הכח של הגבורים הראשונים שזעזעו את החומה עד להריסה, ואם הראשונים הלא לא כבשו רק האחרונים גמרו וכבשו. וכן הוא לענין הגאולה, שהראשונים כמו הצדיקי אמת ואנשיהם כמו משה רבינו ע"ה, רבי שמעון בר יוחאי ע"ה, האר"י הק', הבעש"ט הק' ורבנו הק' ושאר הצדיקים זרקו חצים להנחש להסטרא אחרא וסייעתו, כבר זעזעו כ"כ הס"א עד שאפילו יהיה מי שיהיה מדורות האחרונים יוכלו לכבוש את הס"א ולגמור הבירור שיבוא הגאולה.

הפצת פנימיות התורה; עזות מתוך הכרת החולשה

מתוך משלו של רבי נתן יכולים אנו ללמוד שתי נקודות עיקריות בהן תלויה הבאת המשיח. האחת, הדברים מלמדים כי על כל אדם לדעת ולהכיר כי למרות היותו 'זקן', 'חולה' או 'ילד', הריהו מחויב להצטרף למאבק על הגאולה. על האדם להכיר את שפלותו וחוסר יכולתו באמת, ולהבין כי כל קירוב הגאולה נעשה על ידי הגיבורים שבדורות הקודמים, אך עליו גם לדעת כי אין הדברים תלויים אלא בו, וכי אם יעשה - יצליח.
ועוד, מתוך הדוגמאות שנתן רבי נתן לגיבורים שבדורות הקודמים, יכולים אנו לאתר היכן היא נקודת התורפה בחומה - זו עליה נלחם המלך וגיבוריו הראשונים, וזו שבה על כל בני הדורות האחרונים להשפיע את כל כחם על מנת למוטט את חומת הגלות. מתברר, כי אותו מקום מזועזע בחומה הוא הנושא של פנימיות התורה, אותה גילוי רשב"י, האר"י, הבעש"ט ורבי נחמן. תפקיד הדורות האחרונים הוא להלחם על נקודה זו בכל הכחות - להפיץ את מעינות התורה, וכפי שענה משיח לבעל שם טוב על שאלתו "אימתי קאתי מר?" - "לכשיפוצו מעינותיך חוצה".

שני נתן בתורה

לסיום, לאחר שהסברנו כי מוהרנ"ת מלמדנו כי בדורות אלו עלינו להתחזק ולהלחם על המשיח, אך מתוך תודעת וזכירת שפלותנו - מוצאים אנו עוד קו משותף לשני ה'נתן' של יום זה: גם רבי נתן אדלר וגם מוהרנ"ת שייכים ליציאה מקליפת השכחה, ולחזרה משכחת התורה. סיבת הגלות היתה שכחת התורה, ויותר מזה שכחת נותן התורה (- "שלא ברכו בתורה תחילה"). הזכרת נותן התורה - "הנתן אמרי שפר" היא הגורמת ל"אילה שלוחה" - "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא". את הכח לצאת מתחת קליפת שכחת התורה, אנו שואבים מרבי נתן אדלר, שהיה משוחרר מקליפה זו. הפסוק "הנתן אמרי שפר" הוא אחד משתי הפעמים בהם מופיע המילה "נותן" בתורה בכתיב של "נתן". והנה, פלא, מילה זו מופיעה עוד פעם אחת בלבד בכתיב זה בתורה, וגם היא בהקשר של זכירה: "וזכרת כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל". זכירה זו - שרבי לוי יצחק מברדיטשוב מכנה אותה "זכירת ארץ ישראל" - היא הזכירה אותנו מלמדנו מוהרנ"ת. מוהרנ"ת מלמד את האדם לזכור את חולשתו בענין הבאת הגאולה, אך מאידך לדעת כי ה' נותן לו כח - ועליו לפעול מכח זה בעזות למען הבאת הגאולה.


תשרי


חשון


כסלו


טבת


שבט


אדר


ניסן


אייר


סיון


תמוז


אב


אלול