ב

עשרה בטבת - תענית חלום

תענית חלום דוחה שבת

בפרק הקודם הסברנו כי הצום היחיד אשר דוחה שבת הוא יום הכיפורים, אמנם יש עוד מקום לדון בעצם ההשוואה. לכאורה, הקביעה כי יום הכיפורים דוחה שבת איננה מדויקת - יום הכיפורים עצמו הוא "שבת שבתון". כלומר: אין זה נכון להשתמש בביטוי 'דוחה את השבת' לגבי יום כיפור. יום כיפור הנו עצם דרגת השבת - הנקודה הגבוהה ביותר שבשבת - "שבת שבתון". משום כך לא נאמר כי יום כיפור דוחה את השבת, אלא הוא גילוי כה נעלה של דרגת שבת, עד שהשבת אליה אנו רגילים בטלה בפניו ונכללת בו.

אם מבינים אנו כך, שוב נמצאנו ללא תענית אשר 'דוחה שבת', כשם שעשרה בטבת 'דוחה שבת' - תענית שאינה התעצמות עם נקודת השבת, אלא תוך סתירת העונג. אין תענית כזו הקבועה בלוח, אך ישנו מצב הלכתי בו תדחה התענית שבת - תענית חלום. אנו מוצאים בדברי חז"ל לגבי תענית חלום:

אמר רבה בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: יפה תענית לחלום כאש לנעורת. ואמר רב חסדא: ובו ביום. ואמר רב יוסף: ואפילו בשבת. מאי תקנתיה? ליתיב תעניתא לתעניתא.

לפי דברי הגמרא תענית חלום בו ביום היא כה חשובה עד שיש לקיימה אף בשבת. אך, הגמרא שואלת "מאי תקנתיה?" - מהי תקנתו של זה שהתענה בשבת, כלומר: הגמרא מניחה שהיתה כאן פגיעה בשבת, דחיה של שבת, ולא 'התעצמות שבתית'. תענית חלום 'דוחה שבת' ויש לתקן זאת על ידי תענית נוספת על כך שהתענה בשבת. בפרק זה ננסה לעמוד על משמעות צום עשרה בטבת כמקביל לתענית חלום, לשם כך נשתדל להבין את המשמעות הפנימית של החלום, ושל תענית חלום היפה לו "כאש לנעורת".

חלום - נושא הפכים

בחסידות מבואר כי עיקר הסוד של החלום מתגלה בכך שבחלום יכולים לקרות דברים שאינם יכולים לקרות במציאות - דברים שבמציאות שלנו הם הפכים. ברמה הנמוכה - הדבר מעיד על פחיתות, כלומר: כאשר השכל אינו שולט על הדמיון הרי שהדמיון נעשה פרוע ומעלה על הדעת דברים שלא יתכנו. במצב של ערנות השכל שולט על הדמיון, וניתן לדמות דברים הגיוניים בלבד. אמנם, מציאות של נשיאת הפכים בוודאי מעידה על שרש גבוה ביותר, הלא אנו יודעים כי נשיאת הפכים היא תכונתו של הקב"ה. ההגיון השולט בעולם הוא הגיון של גבוליות (כידוע הרמז: הגיון = כח הגבול) - הגיון הנובע מגבולות הצמצום בו נברא העולם. הגיון זה מצמצם את התפיסה וטוען כי שני הפכים מהווים סתירה. אבל, למעלה מן הצמצום אין תפיסה לעצם המושג 'הפכים'. לחלום יש שרש עליון בסוד נשיאת ההפכים.

חלום - גלות וגאולה

אנו אומרים: "בשוב הוי' את שיבת ציון היינו כחולמים" - כלומר: כאשר תבוא הגאולה ושיבת ציון, יתברר לנו כי "היינו כחולמים". בדרך כלל מתפרשים הדברים כמוסבים על תקופת הגלות, אשר יתברר בזמן הגאולה כי היתה חלום רע. יתברר כי הגלות היתה חלום, נס בלתי טבעי - בו תתכן נשיאת הפכים של השגחה פרטית כה מדויקת ומכוונת ביחד עם תחושת הסתר כה גדולה. כלומר: הגלות היא חלום רע, חלום שיש להתעורר ממנו. הגלות איננה מציאות אמיתית, אלא אך חלום זוועה - והגאולה היא ההתעוררות מן החלום.

אמנם, החסידות מלמדת כי ניתן לפרש את הפסוק גם על הגאולה - תקופת הגאולה היא חלום כה נפלא, דבר שבהקיץ איננו יכולים לדמותו לעצמנו. הגאולה היא תקופה של 'נשיאת הפכים' - דברים שבזמן הגלות נראו כמצב בלתי מציאותי ובלתי הגיוני מתממשים וקורים במציאות הטבעית. יתר על כן, מוסבר כי הגאולה היא חלום כזה שבגלות קשה לחלום אותו אף בשעת השינה - כאשר משתחררים מגבולות השכל - משום שאף לדמיוננו החופשי ביותר קשה לדמות תקופה נפלאה זו. בחלום הגאולה יתכן מצב של "פילא דעייל בקופא דמחטא" - פיל שנכנס בקוף המחט, המצב המתאר את ההפך האבסורדי ביותר. אבל, בגאולה עיקר החידוש הוא גילוי הבלי-גבול (העוצמות וגילויי האלקות העצומים ביותר) בתוך הגבול (בתוך מציאות העולם הגשמית המוגבלת) - פיל (הגודל העצום ביותר) בקוף המחט (שיא הצמצום והמזעור).

עשרה בטבת - תענית חלום הגלות

כאשר אנו מדמים את עשרה בטבת, הצום שדוחה שבת, לתענית חלום - יכולים אנו למצוא בו את שני הפירושים, חלום הגלות וחלום הגאולה. בהתאם להסבר זה גם נסביר מהי ה'עצמיות' שבצום זה.

על פי שיטתו של רבי עקיבא, צום עשרה בטבת הוא צום על תחילת המצור - מן הרגע בו סמך מלך בבל על ירושלים מתחילים לחלום בתוך העיר את חלום החורבן. יותר מכל תענית חורבן אחרת ניתן להבין את התענית על תחילת המצור כתענית חלום דווקא - מרגע שמושם המצור 'חולמים' בפנים חלומות בלהה על החורבן למרות שבפועל עוד לא קרה מאומה.

ועוד, אנו מוצאים בגמרא כי "כל היושב בתענית בשבת קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה" , תענית עשרה בטבת שייכת אך ורק לבית ראשון (שלא כמו י"ז בתמוז ו-ט' באב, שהן תעניות השייכות גם לחורבן בית שני) - לחורבן בן שבעים שנה. התענית על חלום הגלות שבתחילת המצור נועדה על מנת לקרוע גזר דין של שבעים שנות גלות. צום עשרה בטבת הוא 'צום עצמי' במובן זה, שהוא מכיר שהגלות כולה היא חלום אשר תענית חלום תוכל להמתיקו. מי שהוא פקח באמת חש ויודע גם בתוך החלום כי המציאות בה הוא שרוי איננה אמיתית. רק מי ש'עצמי' - אחד שיש לו אחיזה בעצמותו ומציאותו האמיתית - איננו מתפתה להאמין בחלום הגלות.

עשרה בטבת - תענית חלום הגאולה

על פי שיטתו של רבי שמעון, לפיה 'צום העשירי' הוא תענית על 'יום השמועה' נוכל לפרש כי בעצם תענית זו היא תענית של 'חלום הגאולה'. כאשר מגיעה השמועה לבבל, שמועה שמשמעותה הפנימית היא הבנה אישית ש"כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו" כנ"ל, מתעוררת תחושת חובה אישית להביא את הגאולה. יחד עם שמועת החורבן הסופית מתחיל להתעורר חלום הגאולה אצל האנשים שהם בעלי 'חוש' בכך.

על מנת לחלום את 'חלום הגאולה' אין די בלהיות 'עצמי' במובן הפשוט. לעיל הסברנו כי להיות 'עצמי' הוא היכולת שלא להתפתות ל'חלום הגלות', לזכור את המצב העצמי הראוי ולא לשגות בחלומות. על מנת לחלום את 'חלום הגאולה' צריך האדם להשתחרר ממה שהוא מסוגל 'לשער בעצמותו' משום שתפיסתנו מוגבלת. צריך להיות כביכול 'יותר עצמי מעצמי' - על האדם להתקשר בעצם עצמותו - שרש נשמתו בעצמותו יתברך ממש, אשר תכונתו העצמית הוא נשיאת ההפכים 'בלי גבול' ו'גבול' כאחת.

תענית שבת - נשיאת הפכים

הסברנו כי תענית חלום 'דוחה שבת', ואיננה התעצמות עם נקודת השבת עצמה, כיום כיפור. משום כך אנו מוצאים כי על המתענה תענית חלום בשבת שואלת הגמרא: "מאי תקנתיה? ליתיב תעניתא לתעניתא". וגם בגמרא שציטטנו לעיל: "כל היושב בתענית בשבת קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, ואף על פי כן חוזרין ונפרעין ממנו ענג שבת. מאי תקנתיה? אמר רב נחמן בר יצחק: ליתיב תעניתא לתעניתא".

אמנם, משום ש'ענג שבת' וענוי התענית סותרים זה את זה יכולים אנו להבין כי בצורה פנימית עצם חלותה של תענית חלום בשבת מבטאת את מעלתו של החלום - נשיאת הפכים. עיקר נשיאת ההפכים היא גילוי השורש המשותף הנושא את הענוי ואת הענג, אשר בעולמנו סותרים זה את זה. 'חלום הגאולה' בנוי על היכולת לברך גם על הרעה "הטוב והמיטיב", על הגילוי של נשיאת הפכים בה הצמצום עצמו מאיר - הצום עצמו הוא ענג שבת.

בימינו לא תתכן מציאות בה יחול עשרה בטבת בשבת, מדוע? על פי הסברנו נאמר כי רוב האנשים חולמים בעשרה בטבת את 'חלום הגלות' - חלום של 'חול', של צער וסבל. לו חלמו הרבה אנשים את 'חלום הגאולה' היתה חלה התענית בשבת, ובאופן נעלה כזה - שהענוי עצמו לא היה סותר לענג שבת . במקרה כזה אף לא היה צריך האדם "ליתיב תעניתא לתעניתא" משום שלא היה מקום ל"חוזרין ונפרעין ממנו ענג שבת".

תענית חלום כאש לנעורת

הגמרא אומרת כי "יפה תענית לחלום כאש לנעורת" - נדרוש כי 'נעורת' רומזת לפגם הברית, חטאות נעורים. רק יקוד אש (נוטריקון:) קדש בא ומכפר על פגם הברית. כך, גם נקל עלינו להבין מדוע נוהגת תענית חלום בשבת - רק תשובה עילאה מכפרת על פגם הברית, תשובה שהיא בחינת שבת. רק תענית עצמית הדוחה שבת מגעת עד עצם הנפש ומביאה תיקון עצמי לשלמות העצמית הנפגמת בחטאות נעורים.

בכלל, כיצד ניתן להבין כי "יפה תענית לחלום כאש... ואפילו בשבת" - הלא בשבת נאמר "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת"? ברובד הראשון נסביר את הדברים בהקשר לפגם הברית. "לא תבערו אש בכל משבתיכם" בא לאסור הדלקת אש בישוב, אך במקדש ישנה הדלקת אש מותרת - אש של עבודת הקרבנות. למעלה מן המושב נמצא המקדש (מקום 'יקד אש' הנ"ל), או המדבר השומם מישוב. בלשון הקבלה המדבר השומם רומז לספירת הכתר, בעוד הישוב רומז לשכל המיושב. פגם הברית פוגם בעצמיות הנפש - בכתר שבה, המדבר הנעלם שבה - ומתכפר באש היוקדת שב'מדבר הנפש'.

ברובד נוסף נאמר, כי בכלל אנו מוצאים בשבת עיקרון המנחה את כל המלאכות - העקרון של מלאכת 'בורר'. מכיון שבשבת "כל דינין מתעברין מינה" ואין כל מציאות לקליפות ולרע, הרי שמלאכת ברירת הרע מן הטוב וסילוקו היא חילול שבת - והרי היא דגם ועקרון ביחס לכל המלאכות. ברירת הטוב מן הרע, קירובו והעלאתו - מותרת, משום שהעיסוק הוא בטוב בלבד.

גם לגבי האש האסורה בשבת נחיל כלל זה: האש האסורה היא האש המבררת והדוחה את הרע בדרך של 'שמאל דוחה', אש השורפת ומבררת סיגי רע. לעומת זאת פנימיות האש - רזין דרזין דאורייתא - אש עליונה אשר מקרבת את הטוב בדרך של 'ימין מקרבת' מותרת. על אש זו מובא הפתגם הבא:

נסיעות הבעש"ט בתחילת ההתגלות שלו היו על שלושה ענינים: פדיון שבוים, חיזוק התורה ויראת שמים, התגלות פנימיות התורה. אדמו"ר האמצעי היה מבאר בזה: גליא שבתורה נקרא מים ואל מים - הולכים. פנימית התורה נקרא אש ומהאש - נרתעים. לכן על המשפיע ללכת אל המקבל ולומר לו: אל תירא "כי הוי' אלהיך אש אוכלה הוא".

ועוד, בדרך רמז, האש האסורה בשבת היא אש אשר נועדה לבישול דווקא - אש שראשי התיבות שלה רומזים לאכילה ושתיה, אכן לגבי אש זו אנו מוצאים את הביטוי לפיו האש 'אוכלת'. לעומת זאת האש המדוברת פה היא אש של צום, אש של כליון ועליה. אש של אכילה היא אש שבתוך הישוב - אש של ישוב הדעת, 'עיכול' והפנמת כל תוכן, מעשה שהוא תיקון ומלאכה אסורה בשבת. אש של צום היא אש של התבודדות במדבר, של עליה ויציאה מגבולות השכל - אש של שביתה מכל מלאכה, וכליון אל המנוחה המוחלטת והבלתי מתישבת על השכל הפועל ו'מעכל'.