פחד יצחק

החוש של חדש אדר בספר יצירה הוא חוש השחוק (חוש המתבטא בפורים). דמות הצחוק בתורה היא, כמובן, יצחק אבינו (בלידתו נאמר "צחֹק עשה לי א-להים"). תכונה עיקרית נוספת אליה קשור יצחק היא הפחד - "פחד יצחק". בחסידות מתפרש "פחד יצחק" כאומר שלעתיד יהפך הפחד לצחוק - בחינת "ונהפוך הוא" הנחגגת בפורים, הפיכת הפחד מהגויים לשחוק גדול. המילה "פחד" עצמה מודגשת במגילת אסתר, וחוזרת בה כמה פעמים. כשנעמיק בתכונת הפחד במדד התהו-תיקון נגלה כיצד לתקן פחדים, מהו הפחד המשיחי, וכיצד הוא עתיד להתהפך לצחוק גדול.

לא לפחד משום דבר, רק מה' יתברך

אדם שבבסיס אישיותו יש 'אור גדול' של יראה, עלול לבטא אותה בפחד מפני כל הסובב אותו - הרגשה שכל דבר מאיים לפגוע ושיש להשמר מכל החודר לסביבת האדם - זהו פחד של תהו. הפחד התוהי נובע מהעמדת האדם את עצמו במרכז, והרגשה שכל הסובב נערך ביחס אליו - או ככנוע ונספח, או כמאיים. מכיון שרוב המציאות אינה נכנעת לאדם - היא מאימת עליו. פחד זה, כמובן, מביא את האדם בסופו של דבר לשבירה והתמוטטות, כמשבר עולם התהו.

לעומת זאת, היראה המתוקנת היא יראת ה' לבדו. תיקון הפחדים והחרדות התוהיים הוא הגבלתם והעלאתם, כך שהאדם ישתמש בפחד רק כלפי ה'. אביו של מורנו הבעל שם טוב - רבי אליעזר - הסתלק מהעולם כשבנו היה צעיר לימים. לפני הסתלקותו צוה את הבעש"ט: "ישראליק, אל תפחד משום דבר, רק מה' יתברך". הפחד המתוקן - פחד מה' בלבד - מסלק את שאר הפחדים (משום שהמציאות מושגחת על ידי ה', ויש לפחד ממנו בלבד), ומקיים את האדם יציב ורגוע. על יראה זו נאמר "יראת הוי' לחיים" (בעוד שאור יראת התהו המרובה שובר את הכלי, 'מתפזר' על פני כל המציאות, ונהפך ליראה זרה, נפולה וממוטטת).

יחוד יראה-נורא

היראה המתוקנת מגבילה ב'כלי' את אור היראה, ומצמצמת אותו לתחום הקב"ה בלבד, לתחומה של יראת שמים. אמנם, בכך מוחמצת עצמת יראת התהו, תחושת היראה הקיומית בפני הכל, המעניקה כבוד והוד לכל המציאות. היראה המשיחית מחזירה את אור התהו, אך שומרת עליו בכלי התיקון - זו יראה קיומית וכוללת, אך היא מופנית אל הקב"ה לבדו.

ונסביר: היראה מפני ה' מתרחבת כשהאדם מכיר ש"ה' הוא הכל והכל הוא ה'". "מורא מקדש", המורגש בפני המציאות בה שוכן ה' בגלוי, מתרחב - האדם מודע לגילוי שכינה בכל מקום וירא מפניו, כפי שאמר יעקב - "מה נורא המקום הזה". זהו מורא קיומי בפני "אמיתת המציאות" - מורא מפני התגלות עצמות ה' בכל מקום (שהיא, בלשון החסידות, הגילוי שהצמצום לא כפשוטו). בלשון הבעל-שם-טוב יראה קיומית זו נקראת יחוד-יראה-נורא: ה"יראה" המתוקנת מפני ה' (בה מודגש האדם, המוגבל בכליו, העומד לפני ה') מתיחדת עם תחושת ה"נורא" המתגלה במציאות (בה מודגש ה' עצמו, ה"נורא", שעצמותו האין-סופית מתגלה בכל).

פחד יצחק

.לכאורה לא מובן מדוע הפחד הקיומי מפני ה', המתבטא בפחד כלפי כל המציאות, אינו פחד מר של תהו שעתיד למוטט את האדם. יש להבין כי היראה המתוקנת מה' איננה יראת העונש, יראה מפני ה' ה'מחפש' את האדם ורוצה להענישו ח"ו. יראת עונש כזו איננה מסוגלת להמתיק פחדים ולהציל מהתמוטטות, והפחד רק הופך לחרדה מכל דבר שמא באמצעותו עתיד הקב"ה להעניש את האדם. יראה מתוקנת מה' היא יראת הניתוק מה' וההתרחקות מאור פניו (או ברובד גבוה יותר - יראת בשת, מורא ובושה עמוקים מהקיום לנוכח ה' כבריה נפרדת ממנו). לכן, בהרחבת היראה הזו לכל המציאות טמונה גם המתקה והפיכת הפחד לצחוק ושמחה. הגילוי כי "ה' הוא הכל והכל הוא ה'" מלמד כי בכל מקום שיהודי נופל אין הוא מתרחק מה', ואין כלל קיום של בריה נפרדת מה'. אז הפחד מניתוק רק מחדד את השמחה בגילוי שאין כלל ניתוק מה', והופך את הפחד הקודם למקור צחוק והנאה (גם הבושה מקיום נפרד מה' מתמתקת ומחדדת את שמחת הגילוי שאין כלל קיום נפרד ו"הכל הוא ה'"). פחד כזה מרחיב את הלב בתחושת שמחה, העמוקה מכל שמחה אחרת - "ופחד ורחב לבבך".

כשמתמתק פחד היהודים ומשמש להם רק כמקור שמחה וצחוק, נופל פחדם על כל מי שלא מזדהה עם הגילוי ש"הכל הוא ה'" - מי שהתימר להוות מקור פחד מחוץ לה' ולהזיק ליהודים. פחד זה מכניע את הגויים שאיימו על היהודים, גורם להם לנשא את היהודים, ואת רבים מהם אף מביא הפחד להתגייר. תהליך זה הוא עיקרו של נס פורים - "שמחה וששון ליהודים... ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם", "ואיש לא עמד לפניהם כי נפל פחדם על כל העמים", "וכל שרי המדינות... מנשאים את היהודים כי נפל פחד מרדכי עליהם".