שיעור ב"אורות ישראל" במכללת "אורות יעקב" רחובות, ע"י הרב ערן טמיר.

קצת הצצה לכמה רעיונות מרכזיים של תורתו של הרב קוק זצ"ל.

http://jewish-education.info/uploads/eran_tamir/orot-rehovot-5771-08-14.flv

כמה שאני מתבונן יותר במצבה האומלל של חב"ד ליובאוויטש אליו נקלעה התנועה אחרי ג' תמוז, כך מתגברת לי תחושה, שעיקר המחלה ועיקר הבעי'ה היא חוסר פתיחות, קיבעון והסתגרות.

וחוסר פתיחות הזה הוא לצערנו כפול ומכופל: הן חוסר פתיחות של חב"ד בתור תנועה כלפי שאר הזרמים ביהדות החרדית, חבדניק מצוי מרגיש את עצמו כעין "מילה בגרמי'ה" – הוא לא צריך שאר זרמי יהדות, יש לו, כביטוי הידוע, "רק הוא, והרבי, והקב"ה". אולי לפעמים זה טוב להרגיש כך – אבל זה לא יכול להיות "תמידין כסדרן" – זה פשוט משחית בסוף כל חלקה טובה בחב"ד גופא, וכמא' הידוע "קנאת סופרים תרבה חכמה", וכשאין "קנאת סופרים" עם שאר הפלגים ביהדות – ממילא חסר גם ב"חכמה".

ועוד ועיקר – חוסר פתיחות של רבני ועסקני חב"ד כלפי הציבור שהם אמורים לייצג. כל רב מרגיש את עצמו "רבי" קטן, ומי יאמר לו מה תעשה? וכך המצב של המוסדות חינוך הולך ומידרדר, ואין איש שם על לב. והכל רקוב ומושחת, ואין למי לבוא בטענות ואין למי לצעוק, "אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים".

המשך »

כל פעם שיוצא לי לדבר עם הרב שלנו בעניני הכלל, יש לי הרגשה, שאני מהמאה 21 פאתום "קופץ" – ב"קפיצת הדרך" מופלאה – ישר לאיזה מאה 17.

אני לא יודע כמה זמן זה יקח לעסקני ולרבני חב"ד שהיום זה לא מאה 17 ואפי' לא מאה 18, ואפי' לא מאה 19.

ממילא ההנהגה של "מי יאמר לו מה תעשה" אינה מקובלת כלל וכלל על הקהל (מי שצריך הוכחות מאגרות של הרבי – יש מלא, כידוע, אבל כנראה הן לא האגרות ה"נפתחות" לרבני חב"ד)

פירסמתי משהו בפורום חב"ד ע"ד פתיחת הבי"ס ברחובות.

איני אוהב לעשות דברים מאחורי הגב, אז אמרתי בפירוש לרב גלוכובסקי, שאני פירסמתי את זה, כי אני רואה בכך דרך לגיטימית לעורר דיון ציבורי אודות הנושא הנוגע לכל הקהילה ממש.

"כמובן" זכיתי לנזיפה הגונה, והיות ואני חושש שיורידו את האשכול מהפורום, אני מעתיקו כאן.

שוב – אני עמוד על כך, שהרבנים של היום הם לא כמו הרבנים של פעם, ואל להם להתלבש באיצטלא לא להם, וכמה שירבה דימוקרטי'ה בחב"ד – כך תגדל הצלחה אמיתית בחב"ד, אפי' אם זה גורם למישהו קצת אי נעימות באמצע.

המשך »

החוצפה דעקבתא דמשיחא באה, מפני שהעולם הוכשר כבר עד כדי לתבוע את ההבנה, איך כל הפרטים הם מקושרים עם הכלל, ואין פרט בלתי מקושר עם הגודל הכללי יכול להניח את הדעת. ואם היה העולם עוסק באורה של תורה במידה זו, שתתגדל הנשמה הרוחנית עד כדי הכרת הקישור הראוי של הפרטים עם הכללים הרוחניים, היתה התשובה ותיקון העולם יוצאה אל הפועל. אבל כיון שההתרשלות גרמה, שאור תורה פנימית, הטעון רוממות וקדושה עצמית, לא הופיע בעולם כראוי, באה התביעה של סידור חיים כאלה שהפרטים יהיו מובנים במובן הכלל, בזמן כזה שהגמר של גילוי האור וסלילת הדרך להבנה זו עדיין לא בא, ומזה באה ההריסה הנוראה. ואנו מוכרחים להשתמש בהתרופה העליונה, שהיא הוספת כח בהכשרון הרוחני, עד אשר הדרך איך להבין ולשער את הקישור של כל עניני הדיעות והמעשים התוריים עם הכלל היותר עליון, יהיה דבר המובן והמוצע בדרך ישרה על פי הרגשת הנפשות השכיחות. ואז ישוב כח החיים הרוחניים, במעשה ובדיעה, להופיע בעולם, ותשובה כללית תחל ליתן את פריה.

עיקר לימוד תורה לשמה אי אפשר לבוא, כי אם על ידי הכשר זה של ההבנה, וההרגשה הבאה עימה, איך כל פרטי תורה חביבים חיבת קודש, ואיך האור הכללי, המלא חיים ומביא חיים לעולם, מתפלש הוא בכל הפרטים כולם.

(רב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, ערפילי טהר)

קטע מדבריו של הרב זוין זצ"ל בקשר ליום העצמאות:

״מדינת ישראל עצמאית היא בגדר נס ופלא ונחשבת כמאורע החשוב ביותר בכל ההיסטוריה היהודית בדורות האחרונים. למרות זאת אין אני נוטה לחוות דעה בתקומת ישראל אם היא אתחלתא דגאולה. אין אגו מצויים בסוד ה׳ ואין לנו אפילו מושג מאופן גאולת ה׳ שעתידה לבוא. כך שאוילי הוא לומר שתקומת ישראל על מכונו המוצאת את ביטויה בתנ״ך, היא גאולת ישראל בהווה. ומשום שממלבתיות יהודית עצמאית הוא חזיון מוםלא שאין עוררין עליו לפיכך מצווים אנו להודות ולהלל לה׳. וכל שאינו נוהג כך – הרי הוא כאילו כופר בטובתו של הקב״ה.

המשך »

המחדל האחרון עם הדלקת המשואה ביום העצמאות גרר הרבה ביקורת בעיקר כלפי בי"ד רבני חב"ד באה"ק – ששתקו עד לרגע אחרון, וברגע אחרון ממש פירסמו שני מכתבים סותרים א' את השני.

לדעתי השאלה היא הרבה יותר כללית: ידוע שהרבי בשיחתו הידועה "חשבונו של עולם" קובע באופן ברור וחד משמעי, שכל הנהגת אנ"ש בכל מקום שהוא צ"ל עפ"י בי"ד רבני ליובאוויטש שבכל מקום  ומקום, ובאה"ק כמובן זה בי"ד רבני חב"ד באה"ק.

אבל ברור לאידך, שזה לא רק "זכות", אלא ג"כ "חובה".

המשך »

(מעין תגובה לאכל דג מסריח, חטף מלקות וגורש מן העיר)

פרשיית רוזמנברג (הדלקת משואה ביום העצמאות בהר הרצל ע"י הרב רוזנברג) הצליחה להרעיש רוחות בחב"ד. אחרי כו"כ כתבות בעניין, ראיתי אתמול את המאמר אכל דג מסריח, חטף מלקות וגורש מן העיר של עורך האתר.

הבא לקמן – מעין התייחסות שלי – מה שעולה בדעתי בהנושא.

מאד הנני משתוקק שיהי' דיבור של חיבה מצוי בין חבורתינו, בין יחידי הסגולה המבינים ומרגישים שיש לנו עבודה רוחנית עזה, חדשה וגדולה. המקצועות הרוחניים שבתורה מוכרחים הם שיעבדו באותו המרץ שנעבדו ושצריכים להיעבד המצקועות המעשיים שלה… ומשא ומתן והשאלות ותשובות בהלכות דעות ואמונות צריכים להיות נכתבות, בסברא ברורה, בלב מתנה וברוח דעה וגבורה, דוקא מחכמי התורה הקבועים באהלה… על כן הייתי חפץ מאד לקבוע קורספונדנצי'ה קבועה עם כל השרידים של נבוני הצעירים, יודעי תורה ואוהבי'ה, נוצרי אמונים ושומרי תורה ומצוות, ועסוקים במדעים באופן הגון ומזורז…"

(אגרות הראי"ה, אגרת קסד, מובא ב"אישים ושיטות" ע' רנ"ה)

מי יגלה גלי עפר מעל הלבבות האטומות, ישיני אדמת עפרות הגלות המנוולת, וינערו חצנם ממנה ומכל קסמיה, ביחד עם כל עלבונותיה ורציחותיה ויבואו לארץ חיים להלקט אחד אחד להבנות בארץ חיים

(מובא ב"אישים ושיטות" ע' רנ"ה)

כלל גדול אומר לכבודו, שהשקפה היותר מאירה בענייני אמונות ודעות, כמו בכל עניינים נשגבים, היא לצאת מהחוג הצר, שבו נמצאים שיטות מחולקות, הצוררות זו את זו, ומבטלות אלו את אלו, ולבוא עד מרום הפסגה, שמשם נשקפות כל הדעות בשרשן, איך שכולן עולות למקום אחד, ורק שינוי תנאים באורחות החיים ובמצב הנפשי הוא המחלק ביניהן. והחוקר המיושב, המשתמש בשכל ישר, מצורף לרגש בהיר ונכון, ידע איך להוקיר כל דבר בערכו, ואיך לשלב כל דעות במצב כזה, שכל אחת תשלים את החסרון שיש בחברתה אפילו במקום שהן נראות חולקות זו על זו

(אגרות הראי"ה, אגרת עט, מובא ב"אישים ושיטות" ע' רנט)