בד"צ רבני אנ"ש באה"ק – איך הוא אמור להראות?

המחדל האחרון עם הדלקת המשואה ביום העצמאות גרר הרבה ביקורת בעיקר כלפי בי"ד רבני חב"ד באה"ק – ששתקו עד לרגע אחרון, וברגע אחרון ממש פירסמו שני מכתבים סותרים א' את השני.

לדעתי השאלה היא הרבה יותר כללית: ידוע שהרבי בשיחתו הידועה "חשבונו של עולם" קובע באופן ברור וחד משמעי, שכל הנהגת אנ"ש בכל מקום שהוא צ"ל עפ"י בי"ד רבני ליובאוויטש שבכל מקום  ומקום, ובאה"ק כמובן זה בי"ד רבני חב"ד באה"ק.

אבל ברור לאידך, שזה לא רק "זכות", אלא ג"כ "חובה".

כשמנסים להשוות פעולת בי"ד של אנ"ש בקראון הייטס לעומת פעולת בי"ד אנ"ש באה"ק – אז עולים הרבה תמיהות:

בקראון הייטס, דבר ראשון, יש בחירות.

דבר שני – כשהגיעו למצב שיש שני בתי דין אנ"ש – אז דאגו להסדיר את
הפרשי'ה ע"י פני'ה לבי"ד נייטרלי, ובסופו של דבר, אחרי הרבה טירחה, הגיעו לבי"ד מאוחד.

באה"ק לעומת זה, ישנם שני בתי דין של אנ"ש וברור עד כמה זה מכרסם את מעמד הרבנים בכלל, ואין איש שם על לב לדאוג להסדיר את העניין.

על בחירות – כמדומני אפי' לא עולה על דעתו של אף א' שיכולים להיות בחירות לבית דין אנ"ש באה"ק.

דבר שלישי: בקראון הייטס קיים "וועד הקהל", משא"כ באה"ק אין שום גוף דימוקרטי, שייצג את כל אנ"ש.

ועוד ועיקר: ההרכב הנוכחי של בי"ד אנ"ש באה"ק הוא כבר למע' מ10 שנים, ולא מוסיפים חברים חדשים. האם כך הי' הכוונה של הרבי? בלי בחירות, וללא בחירות לתפקיד המזכיר? האמנם זה צ"ל עד 120?
מה בדיוק ההנהגה בשאר ציבור החרדי בכגון דא?

כמובן, הבי"ד שבעצם לא מייצג את אנ"ש – למה שאנ"ש יסמכו עליו וישמעו אליו?

כ"ש שהוא רק "מכבה שריפות" ולא ממש מגלה קו של מנהיגות אחראית.

אז אם באמת מישהו חושב על איך למלאות את ההוראה של הרבי הנ"ל – לשמוע לבי"ד אנ"ש – אז דבר ראשון צריכים לעורר דיון ציבורי על מצב בי"ד אנ"ש באה"ק, ולפעול לשינוי המצב להיות בי"ד יותר דימוקרטי, יותר קשור עם הציבור, עם יותר אחריות כלפי הציבור – ממילא הציבור יהי' מחוייב להשמע לו.

כיום לצערנו אנו שומעים יותר ויותר שבי"ד הנ"ל הפך להיות "חתימת גומי" של כמה אנשים אינטרסנטים. איני יודע עד כמה זה אמת, אבל עצם העניין שיש כזה סברא וכזה דעה – כבר מראה, שהגיע זמן לפעול, אם אנו לא רוצים שהחב"ד באה"ק ייהרס לגמרי ח"ו.

הדיון בפורום חבד.אינפו

(כי איני בטוח שהדיון לא יימחק בסוף – וכבר היו דברים מעולם)

הודעות מהשמך הדיון:

אכן רב גלוכובסקי בתור בן אדם פרטי – הוא פשוט דמות. אישיות מדהימה וכריזמתית, שופע שמחה ואהבת ישראל. אבא למשפחה לתפארת שי'. ביתו פתוח לרווחה לכל מי שמבקש עצתו, והוא לא חוסך זמנו מלענות על שאלות הפרט 24 שעות ביום. הטל' שלו לא מפסיק לצלצל ולו לרגע קט. גם בבית כנסת הוא זמין ונגיש ואפשר לגשת ולשאול עצה ולדבר וכו' וכו'.
ועוד ועיקר – הוא מדבר אתך בידידות ובגובה עינים, מראה לך איכפתיות ביום יום.
הוא גם ידוע ומפורסם כפה מפיק מרגוליות בהתוועדווית ובהרצאות, במיוחד בענייני חינוך ושלום בית. שיטתו מאד "מטריאליסטית" – כל כולה מתמקדם ב"פרטים קטנים" – אבל די מוכיחה את עצמה בשטח.
אבל כל זה בתחום הפרט, והיחס לפרט בתור פרט.

בתור מנהיג הקהילה ומנהל מוסדות חב"ד הוא הרבה פחות "נחמד", והדברים ידועים. אין בקהילה זכר של שקיפות, בחירות, דימוקרטי'ה,
כל התוועדות – חייב לדבר רב גלוכובסקי. כל "דבר תורה" מידי שבוע לפני קריאת התורה – רק רב גלוכובסקי. ניסיתי כמ"פ לשאול אותו על כך – אבל לא זכיתי לתשובה מספקת.

וכן בניהול מוסדות יש הרבה שאלות כידוע לכל בני הקהילה.

וכ"ש וק"ו בתחום הכי כללי – הנהגת כלל אנ"ש – אז זה לא אותו רב גלוכובסקי שמחייך לך בשחרית בבית כנסת. כללי המשחק כאן שונים לגמרי.

ידוע הדבר שהרב גלוכובסקי שליט"א הוביל בשנה שעברה את ה"קמפיין סתימת פיות" – של סגירת פידבקים באתרי חב"ד. אז אתה יכול להבין לבד מה היחס של הרב ל"דימוקרטיה"

ידוע גם – שהוא סירב להכניס את ה"ליבה" לתוכנית הלימודים של הישיבה קטנה ברחובות. אז בודאי "לא הכל כסף" אצלו.
ידוע גם פס"ד בקשר ל"קרן ידידות" – אחרי כמה שנים שהרב הי' עונה בע"פ שלא כדאי לקחת מהם כסף, בסוף הי' מכתב רשמי שנה שעברה.

ידוע גם – שספר האגרות לא מש מידיו 24 שעות ביממה. כל רגע פנוי אתה רואה אותו מעיין באיזה כרך של איגרות.

בקיצור – הוא דמות "אדמורית" למדי – ובזה שורש המעלות ושורש החסרונות שיש. הוא לוקח הכל על עצמו, בלי להשאיר מקום למישהו אחר. הוא בן למשפחה חסידית של דורי דורות חסידים – אז כל העניין של "גשמיות", לימודי חול, ניהול מודרני, דימוקרטי'ה וכו' – זר לו לגמרי.

כך הוא לפחות הרושם שלי. כמובן הוא לא יחיד. יש עוד כמה וכמה רבני אנ"ש בתחום הפרט הם ממש צדיקים, ובתחום הכלל הם מרגישים את עצמם "אדמורים" על כל המשתמע מכך, וזה שורש ומקור לכל העוולות ולכל הפשלות וכל השחיתות החוגגת בחב"ד.

כי מי שמרגיש את עצמו אדמו"ר – שכח מהחלטה מאוזנת. הוא יחליט על פי "הרגש חסידי" יותר משיקול דעת קר. ממילא התוצאות יהיו בהתאם.

המכתב האחרון – על פרשיית רוזנברג – זה דוגמה מצויינת מה יוצא כשמהתנהלים עפ"י "הרגש" חסידי.

איני יודע מי יכול להשפיע עליו ולשנות את דעתו. הפלא הוא – שהוא הוא הבן אדם שהוביל את התהלית התאחדות של בתי דין בקראון הייטס.

זאת ועוד (לא רציתי לערבב בין העובדות בשטח לבין פרשנות שלי)
אחרי ריבוי התבוננות במה שקורה בליובאוויטש, ומה שכואב בליובאוויטש – כנ"ל שהאנשים הכי נחמדים במישור הפרט, פתאום הופכים להיות האנשים הכי לא נחמדים במישור הכלל – הגעתי לא מזמן למסקנה מתבקשת, שליובאוויטש בעצם מהותה ומתוקף יסודה היא תורת הרוח, ולא תורת הגשם, תורת הפרט, ולא תורת הכלל. וכמובן – כל זה בתוקף גם לשאר זרמי חסידות, רק אנו רואים מה שיותר קרוב אלינו ויותר נוגע לנו.

לכן מתי שמדובר על תחום הפרט – אז יש הנהגה חסידית מן השורה (לא כולם, אבל בהחלט ניתן למצוא). מתי שמדובר על תחום הרוח – אז שוב – יש ויש כו"כ משפיעים דגולים.

אבל כשמדובר על תחום הגשם והכלל – פתאם ישנה אזלת יד מאין כמוה, והרבי ניסה ללחום עם זה אבל נראה שחב"ד נשארה בתחום הפרט ובתחום הרוח.

בעצם – זו בעי' של כל היהדות החרידית, ואם זה מעניין את מישהו – אז אומרים שכבר הגאון מוילנה התחיל לדבר על זה, וכפי מה ששמעתי יש אצל הרב קוק זצ"ל הרבה בעניין זה – יהדות בתור כלל ובתחום גשמי.

ז"א לא שהם מושחתים ח"ו – פשוט אין להם כלים להתמודד עם המציאות, ואפי' אין להם כלים להסתכל בצורה נכונה על המציאות. הם לא מכירים את המציאות החדשה של הגשמיות של ימות המשיח. ממילא – מפחדים ממנה, ומנסים לבנות הכל על קבלת עול וכו'.

הם נמצאים בתוך איזה "מודל" של המציאות, אבל לא במציאות עצמה.

והראי'ה – שוב – ממכתב אחרון של רבני חב"ד. כל מי שנמצא בשטח – יודע – שאותו ציונות שאדמו"ר רש"ב נלחם בו בחירוף נפש – כבר אבד זכרו מזמן מזמן. מה שנשאר – זה רק ציונות דתית. והציונות חילונית מזמן נהפכה ל"פוסט ציונות" – ז"א "מדינת כל אזרחי'ה", ויתורים של השטחים, והוא הוא – אבל מאידך אינה רואה כמטרה מלחמה בדת כלל וכלל.

אז איני מבין מה הטעם לכל ה"קנאות" – גם של הרבנים, גם מעל דפי ה"אינפו" – שהוא לדעתי האתר היחידי שנשאר בליובאוויטש, שאינו "מכור" לאינטרסנטים כאלה ואחרים.
אתם נלחמים עם "פאטא מורגנה", עם המציאות שכבר לא קיימת, ולא רואים את המציאות בשטח שהשתנתה מהקצה אל הקצה.

לכן אני דוקא רואה ברוח טובה את הצעד של הרב רוזנברג, המבטא את המציאות החדשה בשטח, ולא להיאחז ב"קלישאות" ישנות, שכלל לא רלבנטים בימינו אנו.
כל החוקרים של ציונות מסכימים שמאז 1967 כבר כמעט ואין ציונות חילונית. קל לראות שכל ההתבטואיות החריפות של הרבי בקשר לציונות – רובם היו לפני תקופת מלחמת ששת הימים, מה גם – שהרבי ידע להביע את דעותיו מבלי לפגוע בקשר שלו עם אנשי ממסד ואנשי ממשל באה"ק.

משא"כ הרבנים הנ"ל.