מרץ 22
דבר השבוע
פרשת ויקהל עוסקת בציווי משה לישראל על עשיית המשכן וכליו כהמשך לפרשיות המשכן הקודמות. אמנם פתיחתה היא בציווי על שמירת שבת, ורק המשכה דן במלאכת המשכן. קשר השבת למשכן הופיע גם בפרשה הקודמת, שחתמה את ציווי המשכן וכליו מפי ה' למשה בצווי על השבת. קשר זה, החוזר בשתי הפרשות, רמוז גם בפסוק "את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו". מסמיכות השבת והמשכן למדו חז"ל שמלאכת המשכן אינה דוחה שבת, ומתוך כך גם למדו כי ל"ט המלאכות שבמשכן הן הן המלאכות האסורות בשבת. כלומר – הפרשיות מוצבות כמנוגדות – כעשייה הדרושה בימות החול מול השביתה המוחלטת הדרושה בשבת. ובהפשטה: ציווי המשכן מסמל את ששת ימי החול, ימי המעשה בשלמותם מול ציווי השבת המבטא כמובן את יום השבת.
בפרשיות הקודמות הוקדם ציווי המשכן לשבת, ואילו בפרשתנו מוקדמת שבת למשכן. ואם כן המבנה הכולל משכן-שבת-שבת-משכן הוא מבנה של חול-שבת-שבת-חול המקביל לסוד ההיקף: עליית ימות החול עד לשבת ולאחר מכן ירידה מהארת השבת – הכל בסדר של "רצוא ושוב", רצוא מהחיים בימות החול לקראת השבת ו"שוב" ממנוחת ועונג השבת אל תוך ימות החול. שתי בחינות השבת רומזות למדרגה אחת בשבת, שאליה מכינים ימות החול שלפניה – כאשר עצם המודעות לכך שכל ימי השבוע מכינים לשבת משרה השראת קודש על כל יוזמות השבוע – ולמדרגה שנייה בשבת, שהיא המברכת בהצלחה את ימי החול שיבואו לאחריה. ("מעיין גנים") המשך »
מרץ 21
דבר השבוע
כתוב בפרשה "הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגויים וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך". זהו פסוק עיקרי בפרשה, בהיותו חותם את חטא העגל ואת שלבי הסליחה שבעקבותיו – הסיפור העיקרי ב"כי תשא". לאחר תחנוני משה לבל יכלה ה' את ישראל, ולאחר שלבי הסליחה ומתן הלוחות השניים, מגלה ה' את י"ג מידות הרחמים שלו – בעת רצון זו מבקש משה שה' ילך בקרב עם ישראל, וה' כורת עמו ברית על כך.
ברית היא התחייבות שההבטחה או הקשר בהם מדובר יהיו 'ללא תנאי' – ללא תלות בנטיית הלב המתחלפת או בנימוקי השכל. בכוחות הנפש ובספירות העליונות שייכת כריתת הברית לספירת היסוד המקשרת ומחברת את כורתי הברית, אך כֹּרת ברית הוא אותיות כתר ברית. בכריתת ברית יש המשכה מהכתר, מהעל מודע שמעל השכל לכח הברית של ספירת היסוד. כה גדול הוא כח ה"כֹּרת ברית", עד שגם במקרה בו מתחייב לכאורה ריחוק ו"ספר כריתת" בין השניים – וביחס לה', גם אם האדם מתחייב כרת ע"י שניתק חבל ההתקשרות בינו לבוראו (ואף אם עבר על כל תרי"ג מצוות התורה ו-ז' מצוות דרבנן וניתק את כל כת"ר נימי ההתקשרות) – בכל זאת נשמרת הברית, וממילא נותרת האפשרות התמידית לשוב בתשובה ולתקן את הכרת.
(מתוך "מעיין גנים") המשך »
מרץ 20
עצם הנשמה
פרשת תצווה נקראת סמוך ל-ז' באדר – יום הולדת ופטירת משה רבנו. מפליא שזו הפרשה היחידה לאחר הולדת משה ששמו לא נזכר בה כלל. החסידות מסבירה כי דווקא הפרשה ממנה 'נעלם' שמו של משה היא הפרשה הקשורה ביותר עם עצמותו של משה רבנו. שם האדם מאפשר לזולת להתייחס אליו. מצד האדם עצמו אין לשם כל חשיבות, וכשהוא נמצא בינו לבין עצמו אין הוא משתמש בשמו. באופן רחב יותר השם מגדיר את היחס של האדם לעולם, ובמדרגה הגבוהה ביותר יחס זה הוא הגדרת שליחותו של האדם לעולם – אלא שיחס זה אינו עצמי ומהותי לנשמה. מעידה על כך העובדה ששמו של האדם משתנה מגלגול לגלגול, ועד שגם משה רבנו עצמו חוזר לעולם "בכל דרא ודרא" בשם אחר – ביציאת מצרים הוא קרוי משה, בדורות התנאים הוא קרוי שמעון (רשב"י) וכך משתנה שמו מדור לדור. ההתייחסות לאדם עצמו ולא רק לשמו מעידה על התייחסות עמוקה – התייחסות לעצם האדם כמות שהוא ולא לשם המאיר ומתגלה ממנו אל הזולת. כך הזכרת משה רבנו בשם יוצרת ריחוק ומאפשרת יחס רק לחלק הגלוי של נשמתו. לעומת זאת ההתייחסות הישירה למשה ללא קריאה בשם "ואתה תצווה… וייקחו אליך" – היא פנייה לעצם נשמתו. ("מעיין גנים")
המשך »
מרץ 19
דבר השבוע
בפרשת תרומה מגיעים לתכליתם בריאת העולם, גלות מצרים והיציאה ממנה ומתן תורה. בניית המשכן מממשת ומגלה את תכלית קורות העולם: "תכלית בריאת העולם הזה, שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". הפרשה נקראת תמיד משנכנס חודש אדר, הרומז לתכלית זו – לכך שאלופו של עולם דר בתחתונים. שמחת אדר היא (בין השאר) על כך שסוף סוף נתגלתה תכלית הבריאה, וחודש אדר עצמו הוא 'חודש תכליתי' – החודש האחרון בשנה, תכלית כל מעשי השנה. האבות החלו לגלות את הקב"ה בעולם, אך הם פרסמו רק את מציאות ה' – הודיעו שקיים אלוה בורא עולם המנהיג את הבירה. תחושה במהות האלוקות לא היה בכח האבות לגלות בתוך העולם. במתן תורה כבר ירד ה' עצמו על הר סיני, אך גם ירידה זו רק נשקה לעולמנו – בגילוי אלוקי חד-פעמי שחדר את המציאות כולה וערער את ממשותה – ולא חדרה לתוכו ממש. רק במשכן ובמקדש ירדה השכינה עצמה לתוך העולם הזה – לנוכחות אלוקית קבועה המוגבלת במקום גשמי, באוהל ובמשכן – ונעשתה לעצמות ה' דירה בתחתונים. ("מעיין גנים")
המשך »
מרץ 18
דבר השבוע
פרשתנו פותחת "ואלה המשפטים", ודרשו חז"ל: "'ואלה' מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני". החיבור שב"ואלה" מקשר את פרשת משפטים למתן תורה שבפרשת יתרו. יש בחז"ל שלוש דרשות לגבי הסמיכות בין פרשת משפטים לציווי על בניין המזבח והאיסור "ולא תעלה במעלות על מזבחי" שבסיום פרשת יתרו. א. נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המזבח. ב. מנא הא מילתא דאמרו רבנן "הוו מתונין בדין"? דכתיב "לא תעלה במעלות" וסמיך ליה "ואלה המשפטים". ג. מניין לדיין שלא יפסע על ראשי עם קודש? שנאמר "לא תעלה במעלות" וסמיך ליה "ואלה המשפטים".
מהדרשה הראשונה שיש לשים את הסנהדרין אצל המזבח, ניתן ללמוד על המהות הכללית של עבודת הדיינים: היחס בין הקרבת הקורבנות על המזבח לבין הנהגת העולם ע"י הסנהדרין הוא יחס של "רצוא ושוב" – המזבח מבטא את עוצמת העלייה של העולם ב"רצוא" כלפי שמיא, ואילו הדיינים מיישבים את האור האלוקי בעולם בהנהגת מציאות העולם ברחמים ע"פ צרכי היום-יום. תפקיד זה של "שוב", של המשכת וגילוי אור התורה (=רצוא ושוב) כך שיחדור אל המציאות עד לפרטי פרטיה, הוא תפקידם של הדיינים. זה גם המסר העולה מקישור "משפטים" ל"יתרו" אחרי הרצוא של "ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלוקים" הדבר הראשון שמוריד משה בתנועת שוב הוא פרשת דינים. רק לאחר הלהבת לב ישראל בעבודת המזבח יכולים הדיינים להגיע לדין אמת אלוקי. והרמז: סנהדרין המזבח=אמת. (מתוך "מעיין גנים")
המשך »
מרץ 17
דבר השבוע
מעמד הר סיני הוא שיאו של ספר שמות: יציאת מצרים וקריעת ים סוף היו גילויי שכינה ראשוניים, ששיאם ותכליתם במתן תורה, בו ירד ה' עצמו לעולם הזה – "וירד ה' על הר סיני". ירידה זו של ה' לעולם היא כה משמעותית עד שחז"ל מתייחסים אליה כבטול גזירה: משל למה הדבר? למלך שגזר ואמר בני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי. כך כשברא הקב"ה את העולם גזר 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'. כשבקש ליתן התורה בטל גזירה ראשונה ואמר התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים, ואני המתחיל, שנאמר 'וירד ה' על הר סיני', וכתיב "ואל משה אמר עלה אל ה'". כמובן שמתן תורה הוא גם שיא ההתהוות של עם ישראל – נקודת המפנה בעיצוב מהות העם היהודי. במתן תורה ניתנו שליחותו ודרכו של עם ישראל, וגם העם עצמו נשתנה שינוי נצחי. שינוי זה התחולל בכל רמות הקיום של עם ישראל: שינוי ברובד המושכל (פרצוף חב"ד) כאשר השכל האלוקי תורני חדר לתוך עם ישראל וחולל שינוי מהותי באופי החשיבה שלהם. שינוי ברובד המורגש (חג"ת) כאשר נוספה לישראל ה"עזין שבאומות" תכונה עצמית של ביישנות – "ובעבור תהיה יראתו על פניכם – זו בושה". שינוי ברובד המוטבע (נה"י), כאשר טבע גופם של עם ישראל נעשה חם יותר בעקבות מתן תורה – ישראל דדאיגי במצות חביל גופייהו" – בני ישראל הדואגים לקיים את המצוות מתחמם גופם. ("מעיין גנים")
המשך »
מרץ 16
דבר השבוע
לאחר נס קריעת ים סוף, קודם לשירת הים, נאמר: "וייראו העם את הוי' ויאמינו בה' ובמשה עבדו". בפסוק זה מוקש הקב"ה – מחולל הנס ומוציא ישראל ממצרים – לשלוחו ועבדו הנאמן, משה רבנו. במכילתא נאמר על פסוק זה: "בא זה ללמדך שכל מי שמאמין ברועה נאמן כאלו מאמין במאמר מי שאמר והיה העולם". האמונה בצדיק היא כריתת ברית התקשרות פנימית עמו.
מראשית ההתעוררות ליציאת מצרים ועד למתן תורה מופיעים בתורה שלושה ביטויי אמונה: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל", "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", ו"וגם בך יאמינו לעולם". הפסוק בפרשתנו ממצע בין שני פסוקי האמונה האחרים – בראשון נזכרת אמונה בה' ובאחרון אמונה במשה – ובפסוקנו מוקשות שתי האמונות זו לזו. והרמז: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו="ויאמן העם", "וגם בך יאמינו לעולם"! והנה בדברי המכילתא שהבאנו נקרא משה רבנו "רועה נאמן" ככינויו השגור בזוהר – "רעיא מהימנא". ידוע הביאור בחסידות כי "רעיא מהימנא" אין פירושו רק רועה נאמן, אלא גם "רועה האמונה" – מי שתפקידו לפרנס את אמונת ישראל על ידי המשכת דעת-מודעות – כרמוז בלשון הפסוק "שכן ארץ ורעה אמונה". מהסדר של שלושת פסוקי האמונה עולה כי משה ממשיך את האמונה בה' ע"י שהוא ממחיש ומגלה את האלוקות מתוכו, ואזי האמונה בו היא האמונה בה'. ("מעיין גנים") המשך »
