ליל פורים ע"א – רמת אביב

ב"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5771/07/13/5771-07-14-1.flv

http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5771/07/13/5771-07-14-2.flv

http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5771/07/13/5771-07-14-3.flv

א. חג הpoorים

לחיים לחיים, פורים שמח.

בין כל המצוות של פורים, הרמב"ם כותב שהמצוה הכי גדולה היא מתנות לאביונים, לשמח את לב האומללים, שאין שמחה יותר גדולה משמחה זו – לשמח את האביון, האומלל. יש מקרא מגילה, לפי הקבלה זה כנגד ה-י של שם הוי', החכמה. יש שמחת יום טוב, הסעודה והשמחה וה"חייב איניש לבסומי עד דלא ידע" זה כנגד הבינה, יום טוב. יש משלוח מנות כנגד ה-ו של שם הוי', המדות. אבל אחרון אחרון חביב, מתנות לאביונים, כנגד המלכות. עיקר מה שיהודים רוצים זה מלך, מלך המשיח, והתיקון של המלכות בפורים הוא מצות מתנות לאביונים. והשמחה של מלך, כמו שכתוב כמה פעמים בתנ"ך, היא עד בלי די ממש, יותר מ"עד דלא ידע". השמחה של העמדת מלך, ו"אין מלך בלא עם" ו"אין עם בלא מלך" – השמחה של העם והמלך ביחד לא תשוער. זה נעשה דווקא – וצריך להבין למה דווקא – על ידי מתנות לאביונים. ככה הרמב"ם כותב, שהשמחה הכי גדולה של חג הפורים היא מתנות לאביונים. אבל יש מנהג בפורים, כך נהוג אצל כל החסידים והצדיקים, שאומרים 'פורים תורה', תורה מיוחדת של פורים, שהיא קצת בדרך בדיחותא, אבל הבדיחותא בפורים היא גם רצינית מאד. זו גם בדיחה אחת גדולה וגם מאד רציני – זה הפורים תורה.

לכן נפתח הערב מסביב למתנות לאביונים, המצוה הכי רמה ונשגבה של פורים, ב'פורים תורה'. שמה בעצם אומר חג הפורים? זה חג של פורים. יש אנשים שהם פורים – אנשים מסכנים, עניים, למי שיודע קצת לועזית – יש ריצ'ים (rich) ויש פורים (poor). החג הזה הוא חג של פורים. ריצ'ים זה "הרצים יצאו דחופים ומבוהלים בדבר המלך", הם הכי קרובים לריצ'ים במגילה. הרצים הראשונים יצאו רק "דחופים", בגזרה נגד היהודים, אבל אלה שהובילו את האגרת השניה, הטובה ליהודים, יצאו "מבוהלים ודחופים", למה "מבוהלים"? רש"י כותב פשט שהיו צריכים להשיג את הריצ'ים הראשונים, שכבר יצאו לדרך, ולכן הריצ'ים השניים היו צריכים לצאת מבוהלים ודחופים בדבר המלך, וכנראה הצליחו לעבור את הראשונים. בכל אופן, ברצים ובריצ'ים צריכים טפה לשנות את הניקוד, אבל בפורים זה פשיטא – חג של אביונים.

כתוב במפורש שכולנו אביונים בפורים. בפורים "כל הפושט יד נותנים לו" ולכן כל יהודי צריך לפשוט את היד. הענין של פורים שכולנו נרגיש את עצמנו אביונים, כולנו עם של פורים, וכולנו פושטים את היד ומבקשים מהקב"ה שיביא לנו את המתנות לאביונים, ואיזו מתנה אנחנו רוצים? את הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו. לזה פושטים את היד ורוצים שיתנו לי הרבה. יש כמה דרגות בגאולה ומשיח, ורוצים את הגאולה הכי נעלה והמשיח הכי נעלה שרק יכול להיות. בשביל להגיע לזה צריכים לדעת שאנחנו כולנו פורים, אנחנו פור, אנחנו אביונים. על הקב"ה כתוב "מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל", מה שהוא אומר הוא עושה בעצמו, ואם הוא אומר שיש כמה מצוות פורים הוא עושה בעצמו. כל המצוות הן בשביל להגיע לתכל'ס – יש מקרא מגלה, משתה ושמחה, משלוח מנות שזה אהבת ישראל ודבר גדול, אבל הכל בשביל להגיע לתכל'ס, לסוף, להגיע למלכות, ה תתאה שבשם. לכן גם הסוף של כולנו הוא להרגיש את עצמנו, דווקא בפורים, שכולנו פורים ופושטים את היד והקב"ה נותן ביד רחבה וגדושה, כמו שכתוב בסידור של הבעל שם טוב, במקום "קדושה" היה כתוב אצלו "גדושה". יש לו יד גדושה לתת כל טוב סלה, לתת גאולה על הצד הטוב ביתר, לתת משיח על הצד הטוב ביותר, כמו שאמרנו שיש כמה וכמה מדרגות בזה.

נמשיך את הפורים תורה: כשאומרים שמישהו הוא פור – וואט א פור גיי – אני לא מתכוון שאין לו כסף. מי שאין לו כסף נקרא עני, אבל כשאני אומר וואט א פור גיי הכוונה פשוט שהוא מסכן. יש בחז"ל כמה שמות של עניים. יש הרבה דברים עם שבעה שמות, וכך גם לגבי עני – יש כמה וכמה שמות נרדפים למושג עני בתנ"ך, שבעה שמות, ואחד מהם הוא מסכן. מסכן לא חייב להיות עני בכסף. הוא מסכן. יש כל מיני נסיבות בחיים שהאדם הוא מסכן. וכשאני אומר "פורים" זה גם עניים בכסף, אבל זה יותר מזה – לא רק עניים בכסף, פשוט מסכנים. אז אם אם זה חג של פורים כולנו עניים וכולנו מסכנים. בלי משיח, בלי גאולה, אנחנו לא סתם עניים – אנחנו מסכנים. ידוע ש"אין מלך בלא עם", ומה זה עם? ר"ת עניים מסכנים.

בשביל שיהיה מלך צריך שיהיה לו עם, ולמה הוא צריך עם שכולם עניים-מסכנים? כולם פורים, זה המלך של פורים. למה המלך צריך אותם? כנראה שזה מגלה את עצם רוממות המלך, שהוא מיטיב עם כולם. אמרנו שאין שמחה בעולם כמו שמחת המלך בעם שלו ושמחת העם במלך שלו, שמחה שעולה על כולנה, יותר משמחת חתן עם כלה, יותר ממצות עד דלא ידע כפשוטו (כמו שנסביר מה זה, מה השמחה בסתם להשתכר?). כשהמלך יש לו עם, חייב שהעם יהיו עניים מסכנים, וכל השנה פורים – פושטים את היד, והמלך נותן להם ביד רחבה וגדושה, המלך משפיע להם כל טוב סלה, אז העני המסכן הופך להיות בשיא השמחה. אין אחד יותר שמח בעולם מאותו עני מסכן, שיש לו מלך צדיק, מלך שבבחינת רוממות עצמית, שמשפיע מתוך הרוממות העצמית שלו – כמבואר בחסידות מה זה. יש להשפיע מתוך שהמשפיע משפיל את עצמו – גם המלך משפיל את עצמו – אבל יש השפעה אין סופית ממש, מתוך הרוממות העצמית. אם אין משפיל עצמי לתת לך זה גם ענין גדול, אבל המתנה לא אין סוף ממש, אלא לפי הגבול שלך וגם הגבול שלי. אבל אם ההשפעה באה מבחינת הרוממות העצמית, אז ההשפעה היא אין סופית ממש, והאין סוף הזה גם נכנס בפנימיות ולא מתבזבז. אסור שההשפעה תתבזבז. זה לא מתבזבז אלא נכנס בפנימיות ופועל את הענין שלו, שהופך את העני-מסכן לשמח הכי גדול שיש בעולם. אם מציירים, ציור מאד פשוט, מי יכול להיות יותר שמח? עני מסכן, או אחד שהוא גביר, אדם עשיר, ויש לו כל טוב סלה? מי יותר שמח? אין שמחה כמו שמחת פורים, ומי הכי שמח בעולם? הכי שמח זה רק עני-מסכן שפתאום מקבל – באופן לא צפוי בדיוק – אין לו כולם ביד, פושט את היד, ונותנים לו אין סוף. מלך שמתייחד איתו, מלך שמזדהה איתו, לא רק שמשפיל עצמו אליו – גם ענין – אלא נותן לו את הרוממות העצמית שלו, משתקף בתוך העני-מסכן שלו, "אין מלך בלא עם". השמחה הזו היא בלי גבול ממש, זו שמחת משיח, זו שמחת פורים. שוב, הווארט היה שבפורים כולם פורים – גם עני וגם מסכן, וביחד העני-מסכן הוא עם, עם של המלך, וזה היחוד של פורים, ש"אין מלך בלא עם", זה בא לידי ביטוי דווקא במצוה זו של מתנות לאביונים.

לחיים לחיים!

הפסקת ניגונים.

ב. שלש דרכים לצאת ידי חובת "עד דלא ידע"

לחיים לחיים!

למה שותים בפורים? בגלל ש"אכתי עבדי דאחשורוש אנן". אין לנו את המלך, מלך ישראל. לכן חז"ל אומרים שלא אומרים הלל בפורים, כי "אכתי עבדי דאחשורוש אנן". הרבי בהרבה מכתבים, במיוחד מכתבים שאומרים למה הוא לא 'ציוני', הוא נמק את עצמו ש"אכתי עבדי דאחשורוש אנן". אנחנו עדיין עבדי אחשורוש, וכל זמן שאנחנו עבדי אחשורוש אנחנו עניים-מסכנים, ועני הוא שותה – רוצה לשכוח את הצער שלו. זה מה שאמרנו קודם, שאם אין את המלך צריכים לשתות הרבה, ואז היין הוא יין משכר. כידוע שיש שני מיני יין, יין משכר ויין משמח. אז אם אין מלך צריך יין המשכר, כדי לשכוח את הצער – הצער האין סופי – שעם כל הנסים עדיין "אכתי עבדי דאחשורוש אנן". אבל ברגע שזוכים למלך, זה קצת פוטר את האדם מלהשתכר. הוא גם שותה, אבל הוא שותה יין המשמח. וכמו שלמדנו, ואמרנו כמה פעמים גם במקום הזה, שכמו שהרבי אומר – שאם טפה לא עוזרת גם חבית לא תעזור. צריך יין בבחינת "מועט מחזיק את המרובה". ומתי זה פועל ה"מועט מחזיק את המרובה"? גם, כשיש מלך, אז אפילו בלי הטפה יש שמחה אין סופית, יש גם שכרון של שמחה כשיש מלך. כולם, כל העם, כל העניים מסכנים – כולם שכורים, בלי לשתות, מזה שיש סוף כל סוף, אחרי כאלפיים שנות גלות, יש כבר מלך ישראל בארץ ישראל לעם ישראל. יש שלמות העם, שלמות הארץ, שלמות התורה.

ידוע שיש גזרת המשקה, שהרבי נהג וגזר בשנת תשכ"ד ואילך. יש שואלים האם גזרת המשקה חלה גם על פורים? הרי יש מצוה ש"חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". הרבי אמר – כן, זה חל גם בפורים, במיוחד לבחורי ישיבה, וגם לכולם. רק מתי שיש התוועדות ברבים אז הוא אמר, כדי לקיים כפשוטו את ה,עד דלא ידע", שאחד בקהל יתנדב למסור את הנפש בפועל ממש. זה גם כן, היות שאנחנו עם ישראל כולם ערבים זה בזה, גם במשקה ערב ערבים זה בזה, ואם יש אלפים רבים כן ירבו בעם ישראל, אז מספיק רק אחד – כמו תרופה הומאופטית – מספיק יהודי אחד שימסור את הנפש בפועל ממש לקיים "עד דלא ידע" בפועל ממש להוציא את הקהל. היו והווים רבנים ששומעים כזה דבר ומקשים – הרי זו מצוה שבגופו, ואי אפשר להוציא מישהו אחר. לכן היו אנשים חכמים ששאלו גם את הרבי וואס הייסט? מה זאת אומרת? איך אפשר להוציא מישהו אחר? אפילו שיש אחד בקהל הקדוש שלנו שמוכן להתנדב ולקיים "עד דלא ידע" כפשוטו? אז כנגד כאלה ת"ח יש קצת בעיה להתעסק איתם ולענות להם. אין הכי נמי, הרבי ענה להם, שעל פי נגלה קשה להסביר איך יכול להיות אחד שמוסר את הנפש ומקיים "עד דלא ידע" ובזה מוציא את כל הצבור. אבל, הוא אמר כזה דבר – שיש אחד פה שמקיים את זה פשוטו כמשמעו, מתוך מסירות נפש. לא זה בא לו, לא כיף לו. יש אנשים שכיף להם להשתכר. לא, הוא עושה את זה כפעולה, מבצע, של מסירות נפש.

היות שחז"ל אמרו ש"חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע", ויש מי שאומר שמצוה זו היא לא חלק ממצות הסעודה, שהסעודה היא דווקא ביום אחרי שאר המצוות, יושבים וסועדים את הסעודה, אבל במקום אחד כתוב שה"עד דלא ידע" זה בכל המעת לעת. כלומר, שגם עכשיו יש "עד דלא ידע", לפי דעה זו שלא קשור דווקא לסעודה. אז אם יש אחד שמוכן לקיים בפועל ממש, איך מוציא אותנו במצוה שבגופו? בכך שאני מסתכל עליו ורואה איך שהוא מקיים את זה בפועל ממש, אז אי אפשר לומר ממש על דרך הנגלה שזה מוציא אותי, אבל זו לא רק סגולה רוחנית – ברגע שאני רואה אותך שיכור ממש, ואני אוהב אותך, ואני מזדהה איתך, ואני שמח לראות אותך שיכור ממש – זה משמח אותי. יש רבינו אביגדור שאומר – וזה כן נגלה – שכתוב "לבסומי" ולא "לאבסומי", הוא מפרש שבעל הבית חייב להשקות את כל האורחים שלו עד שכולם ישתכרו, והוא נשאר שפוי. הוא מסתכל על כולם ושמח עד הגג. הוא רק מחלק משקה לכולם, וכולם משתכרים, והוא חכם. כשאדם חכם רואה איך כל התלמידים שלו משתכרים ונופלים, ויש גם כאלה שמקיאים ל"ע… – עשו שמח עד הגג. לפי זה, אומר רבינו אביגדור, שאפשר לקיים "עד דלא ידע" בחויה משותפת. לא שאנחנו סוברים כמו אותו רבינו אביגדור, רק שיש באמת בחינה שאם אתה מוציא אותי אני משתתף וחווה מה שעובר עליך, ויש אפילו קצת קצת אחיזה בנגלה שבזה גם כן אני מקיים את העד-דלא-ידע.

פעם אחרת הרבי אמר לתלמידי הישיבה שבחורי ישיבה צריכים לקיים "עד דלא ידע" ב"יינה של תורה". לכן גם, היות שכמו שאמרנו קודם, יש מי שאומר ש"עד דלא ידע" זה גם בלילה – כלומר, כל המעת לעת – לכן פה, הלואי, וככה כל פעם שעושים התוועדות בליל פורים, הכוונה היא שנקיים זאת, שכולנו נהיה בחורי ישיבה. לכן גם צריך לומר קצת 'פורים תורה', קצת הפוך על הפוך, דברים שיש בזה בדיחותא גדולה, כדי – על ידי היינה של תורה – לקיים את ה"עד דלא ידע". זה ווארט של הרבי. אם כן, יש שתי דרכים של הרבי איך לקיים "עד דלא ידע" לא כפשוטו. או שאחד מתנדב למסור את הנפש בעד הקהל, ואז כולנו משתתפים איתו, והרבי אומר שזה מספיק – ואם הרבי אמר זה בסדר גמור, לא צריך יותר מזה. ויש עוד דרך שהרבי אמר, "עד דלא ידע" ב"יינה של תורה". זה מתאים לכל בחור ישיבה, כל תמים. כשהרבי אמר בחורי ישיבה הוא התכוון לתמימים. כמו שאמרנו, היו תמימים ששאלו אם יש גזרת המשקה גם בפורים והתשובה ברוב השנים היתה הן. כתוב שאסור לשתות יותר מארבע כוסיות, לפעמים כתוב שלש, אבל בפורים נתנהג ברחבות ונאמר ארבע, כוסיות (זה נקרא כוסית). ברוב השנים הרבי אמר שזה חל גם בפורים. אבל שוב, מי שרוצה להיות 'תמים', להיות תלמיד ישיבה של הרבי, שכל הרביים, אז יש עוד דרך – ביינה של תורה, שזה מה שאנחנו משתדלים לעשות. לעשות "עד דלא ידע" גם ביינה של תורה, עכשיו.

היות שיש פה שתי דרכים של "עד דלא ידע", שברוב השנים הרבי באמת בקש שמישהו מהקהל יתנדב לקיים את זה כפשוטו, ואותו מישהו בקהל לא שתה ארבע כוסיות כאלה, אלא חביות, וקיים זאת כפשוטו כמשמעו, והוא מסר את הנפש כדי להוציא את הצבור הקדוש, וזה רק אחד. עכשיו, יש עוד דרך איך לקיים זאת. מתוך ההשראה של שתי התשובות ושתי ההצעות האלה של הרבי, או לקיים את זה על ידי שאחד מתנדב – יכול להיות אחד במליון, אם כל עם ישראל ביחד יהודי אחד מוציא את כל עם ישראל ב"עד דלא ידע" – או שמקיימים את זה כולנו ביינה של תורה. נעשה הפסקה, ואז נציע עוד דרך איך לקיים את זה. לחיים לחיים.

אמרנו שיש עוד דרך לקיים "עד דלא ידע", על פי מה שכתוב במגלה "הימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור וגו'". ידוע מה שהאריז"ל אומר, וזה גם כתוב בשם הבעל שם טוב – כנראה שהבעל שם טוב חדש משהו בווארט המפורסם – שאם הימים האלה "נזכרים" כדבעי אז הם "נעשים", ומי שקרא את המגלה "למפרע", בהתייחסות שזה היה פעם, לא יצא, אלא שאקטואלי כל שנה יותר, יותר משנה שעברה וגם יותר מהשנה הראשונה שזה היה. אסור לקרוא את המגלה למפרע, זה ספור של עכשיו, של היום ממש, וככה – אם זוכרים אותו, ולא כזכרון של אי פעם, אלא זכרון של עכשיו, ברגע הזה – כשזוכרים אותו כדבעי הוא נעשה ממש, ביתר שאת ויתר עז, אפילו  יותר מבפעם הראשונה, וודאי יותר מאשר בשנה שעברה. זה "נזכרים ונעשים", ולומדים את זה לגבי כל הימים הטובים בכלל, לגבי כל דבר שבחיים.

לומדים ממגלת אסתר בנין אב לגבי הכל, כל היידישקייט שלנו. יש לנו מח הזכרון, ליהודי יש דעת. "אל אחר אסתריס ולא עביד פירין", לגוי אין דעת, הוא לא יכול לעשות מחדש דבר שהיה על ידי מח הזכרון שלו. אבל ליהודי יש דעת, יש לו כח כזה אדיר במח הזכרו ןשלו, שעל ידי ה"נזכרים" שלו הדבר נעשה מחדש, ממש ממש, ביתר שאת וביתר עז. מה זה אומר לנו לגבי גזרת המשקה ואיך לקיים את ה"עד דלא ידע" של פורים? פורים זה למעלה מהדעת, רדל"א, ולמעלה מהדעת זה גם למעלה מהזמן לגמרי, למעלה מהזמן ולמעלה מהמקום לגמרי. עולים לשם כדי לשכוח במדת מה ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן", אבל ברגע שחוזרים קצת לשכל ולהכרה דבר ראשון נכנס לראש ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן" וזה קצת מעמעם את עצמת השמחה, על כל פנים שאי אפשר לומר הלל בפורים בגלל מסכנות זו. רק מה, אם העם שהוא עני-מסכן יש לו מלך הכל בסדר, הכל שמח מאד, בלי לשתות. מה הווארט? שאם פעם אחת בחיים הייתי שיכור, ממש, בפורים, לפני עשרים שנה, לפני ארבעים שנה, אני הייתי שיכור ממש – ואז גם יצא ניגון שנגנו קודם, שזה הזכרון של "נזכרים" – אם פעם אחת היית שיכור בפורים מספיק על כל החיים.

אז מה זאת אומרת כהצעה למעשה? הרי "המעשה הוא העיקר". שמי שהיה פעם שיכור בפורים, מה טוב. מי שלא היה אף פעם בחיים שלו שיכור ממש בפורים, אז אולי יש בזה איזה היתר, איזו הצעה, שאולי כדאי פעם אחת. אלא אם כן יש מישהו שיוציא אותך ידי חובה ממש, עד כדי כך שאתה חווה אותו לגמרי, כמו שנסביר יותר בהמשך, כמו שהרבי אומר. רק צריך להיות יהודי, יהודי עם כח זכרון של "נזכרים ונעשים", שאם אני יכול לזכור איך פעם הייתי שיכור, הרי זה "עד דלא ידע", זה למעלה מהזמן, אז באותו רגע שאני זוכר – במיוחד זו סגולה של פורים – איך שפעם הייתי שיכור, פעם הייתי משוגע, אז מספיק שזוכרים את זה, זוכרים את זה בפורים זה נעשה מחדש, מחדש ממש, אפילו יותר משוגע מהפעם הקודמת. רק שמתעוררים מזה, כידוע שמתנגדים אחרי שלא מקיימים את ה"עד דלא ידע" – כדי לקיים את זה הולכים לישון – ואז באיזה שלב מתעוררים.

בכל אופן, משהו שותים. בשביל מה אני שותה קצת, טפה? כדי לעזור לי לזכור. אם לפני ארבעים שנה היתי שיכור ממש, והתגלגלתי על הרצפה וכו' וכו', אז ודאי זה כתוב אצלי בזכרון. הרי מה זה פורים? ספר הזכרונות. צריך לפתוח את ספר הזכרונות, לראות מה כתוב שם. הרי לכל אחד יש את ספר הזכרונות שלו. "בלילה ההוא נדדה שנת המלך", לא יכול לישון בלילה, אומר להביא את ספר הזכרונות – נראה מה כתוב שם, נראה מי הציל לי את החיים, איך שמרדכי היהודי הציל לי את החיים. בשביל זה שותים קצת. זה נקרא "די לחכימא ברמיזא", צריך רק להרמז. קצת משקה זה רמז בשביל חכם הרמז הזה מספיק טוב כדי לזכור לגמרי, עם כל התוקף, עם כל מח הזכרון – לזכור לגמרי איך שפעם הייתי שיכור ממש, ואז אני יוצא ידי חובת "עד דלא ידע" לכל הדעות, על הצד הטוב ביותר.

ג. "'שכור' ו'זמור' בדבור אחד נאמרו"

אם כן, יש פה הצעה שלישית איך לקיים מדי שנה "עד דלא ידע": רק נדרוש זאת. השנה יש שנה מיוחדת, שפורים יוצא בסמיכות לשבת קדש. יש הרבה דרושים, גם אצלנו, על הקשר בין שבת קדש לפורים. בפורים צריך להגיע למצב של "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". יש הרבה הקשרים בתורה שיש שני דברים שנראים שונים ואחרים והפוכים אפילו, "ונהפוך הוא" (כמו שנסביר יותר בהמשך), ובכל אופן זה "עד דלא ידע". אחד מהם בשבת. כתוב "אחת דבר אלהים שתי זו שמעתי כי עז לאלהים", ומה חז"ל אומרים? "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו". בלוחות הראשונות, בפרשת יתרו, כתוב "זכור את יום השבת לקדשו". בפרשת ואתחנן, כשמשה רבינו חוזר. מה זו החזרה על עשרת הדברות בפרשת ואתחנן? "נזכרים ונעשים". זו הדוגמה העיקרית בכל התורה כולה, דווקא בעשרת הדברות ודווקא בשבת קדש, של "נזכרים ונעשים", ויש שם הבדל חשוב בין "זכור" ל"שמור", כמו איש ואשה, זכור-זכר ו"שמור לנוקבא", ובכל זאת זה "אחת דבר אלהים". זו שבת פורים.

מה קורה כשאדם קצת שותה בשבת פורים, ויש לו שמור–זכור – ז–ש הן מאותו מוצא, השינים בלשון הקדש, אז הוא נעשה שכור–זמור. מה זה "נזכרים ונעשים"? "נזכרים"-"נשכרים", לומדים שעיקר הזכרון בעולם זה לזכור שהיית שכור, בגלל שאלה אותיות מתחלפות. אז נעשה שכור-זמור – שכורים מזמרים. שכורים אוהבים לזמר. זמר זו חיה טהורה כנגד המלכות. החיה הטהורה האחרונה מבין שבע החיות הטהורות היא זמר. כנראה שהזמר הזה קצת שכור. רבינו סעדיה גאון אומר שזו ג'ירפה. בכל אופן, יש שכור-זמור בדבור אחד נאמרו. ודאי שזכור ושמור זה חרוז, שכור וזמור. זה הקשר בין שבת לפורים, זה השרש של פורים בשבת קדש. זה "הימים האלה נשכרים ונעשים בכל דר ודר". לחיים לחיים. זו עוד הצעה איך לקיים את ה"חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין זכור ושמור".

זכור כתוב בפרשת יתרו, גוי שמתגייר שאצלו מתקיים "יתרון האור מן החשך" (לכן נקרא יתרו), ו"ואתחנן" זה תחנונים של משה רבינו – מרדכי בדורו כמשה בדורו – שלא רוצה להשאר במצב של גלות, של "אכתי עבדי דאחשורוש אנן", רוצה להכנס ולהיות מלך בארץ ישראל, וה' לא נותן לו, אז עליו כתוב "תחנונים ידבר רש", עני-מסכן. אז מי זה העני-מסכן שלנו? משה רבינו, מרדכי בעצמו. כולם אביונים, פושטים את היד. זה אומר ש"יתרון החשך מן האור" יצא מתוך אותם "תחנונים ידבר רש", שזה ה"זמור", רק שה"זמור" לקח את ה- מה"זכור". הוא החליף, כמו שנסביר בהמשך, שצריך בחלקיקים בפיזיקה על ידי כח – יש חלקיק של כח וחלקיק של חומר – אז שני חלקיקי החומר צריכים לשדר אחד לשני, להחליף את חלקיקי הכח, ועל ידי כך קורית האינטרקציה שצריכה לקרות. בכל אופן, זו דוגמה בהרבה מקומות של "גורעין ומוסיפין ודורשין", שכל אחד צריך לתרום משהו משלו לשני – במיוחד דברים שונים, ז-ש שמתחלפים – ה"שמור" תורם ש ל"זכור" וה"זכור" תורם ל"שמור", ואז נעשה שכור-זמור.

ד. "כל אשר קרהו"

אמרנו ש"'שכור' ו'זמור' בדבור אחד נאמרו". ה"שכור" כנגד "ארור המן" וה"זמור" כנגד "ברוך מרדכי", עד דלא ידע. מרדכי בדורו כמשה בדורו, "תחנונים ידבר רש", ויתרו – "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק". הרבי בכה כאשר הוא הסביר את הנאמר במגלת אסתר "ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו". הרי הגזרה לא היתה נגד מרדכי, ומרדכי בעצם היה מחוסן – הוא ישב בשער המלך. גם הגזרה שהיתה בגלל שנהנו מסעודת אחשורוש – הוא ודאי לא השתתף, ודאי לא פגם בזה. אבל ברגע שיש גזרה נגד עם ישראל אצל מרדכי זה על בשרו הוא ממש, ש"ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו", שזה קרה לו ממש, כלומר שכל הגזרה היא עליו. המגלה מעידה שגם אצל המן נתפס ככה, שכל עם ישראל הם "עם מרדכי", וממילא זה "כל אשר קרהו".

יש פעם שהרבי גם דייק שבהמשך המגלה כתוב אותו לשון ממש – ידוע שיש הרבה לשונות במגלה שחוזרים על עצמם, וזה אחד הלשונות – "את כל אשר קרהו". פעם ראשונה כתוב "ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו" ופעם שניה כתוב אצל המן הרשע, "ויספר המן…", אחרי שבעל כרחו, בגזרת המלך, הוא היה צריך להרכיב את מרדכי על הסוס אשר רכב עליו המלך וכו', להלביש אותו בלבוש המלך ולהכריז "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו" – אחרי כל הספור הזה הוא אבל הביתה, ואז כתוב "ויספר המן לזרש אשתו וכל אהביו את כל אשר קרהו", בדיוק אותו לשון. כאן אני מבין, אין בזה חידוש, כי זה באמת קרה לו – "כל אשר קרהו" – אבל החידוש הוא במה שהקדים אותו מרדכי ואמר "את כל אשר קרהו" על דבר שהיה יכול לא להזדהות איתו עד הסוף, ואף על פי כן הוא הזדהה עד הסוף. הרבי בכה כשאמר זאת, שזה הסימן המובהק של מנהיג ישראל אמתי. כמעט כל שנה בפורים אנחנו מסבירים שמכל הדמויות בתנ"ך הדמות שהרבי הכי מזדהה איתו אישית זה מרדכי היהודי, גם במצב ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן", וכל מה שעובר על עם ישראל עובר עליו ממש. לכן, בדברים האלה שהרבי היה מזדהה איתם ביותר, היה בוכה, וגם כאן היה בוכה, "את כל אשר קרהו", שזה קורה לו ממש. ואז, אחרי שכתוב פעם שניה, אצל המן הרשע, "את כל אשר קרהו", ואז החכמים וזרש אשתו אומרים לו "אם מזרע היהודי מרדכי אשר החלות לפול לפניו נפל תפול לפניו". למה? הפירוש הוא שאם הוא מזרע היהודים, אם האיש הזה שייך ל"זרע היהודים" – מה הדיוק? שהוא מזוהה עם כל היהודים, הוא הוא "זרע היהודים", כמו שהמגלה מסיימת, "הכל הולך אחר החתום", "דובר שלום לכל זרעו", המלה האחרונה של המגלה "זרעו", של מי? של מרדכי. כלומר, שכל עם ישראל הם הזרע של מרדכי היהודי, "זרע היהודים". "אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו". זרש הבינה את זה, "זרש אשת מפחידי".

בכל אופן, מה זה "קרהו"? כתוב בהרבה מקומות ש"קרהו" לשון קרי. זה ששייך להמן אני מבין, שמסתמא זה ממש קרה לו – כל הספור הזה, שהיה צריך להרכיב את מרדכי הסוס, להלביש אותו לבוש המלך וכו', ולקרוא לפניו "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו", אז הוא ראה קרי, טומאה, הוא טמא אז הוא נטמא. הרי כל החיים שלו זה מקרה אחד רע. הרי הוא עמלק, והיום קראנו בתורה – כששבת ופורים סמוכים ורצופים, כמו בשנה זו, אז תיכף לפרשת "זכור" (פרשת "שכור") חג פורים שמח – "אשר קרך בדרך". אז כמו שהוא טמא את עם ישראל, "קרך" בטומאת קרי, אז ככה "כל אשר קרהו" – גם לו היה קרי. "קרהו" = איש, וחז"ל דורשים "כרצון איש ואיש" על מרדכי והמן. המצוה שלפני מתנות לאביונים היא "משלוח מנות איש לרעהו" – איש = לרעהו. אז יש "איש ואיש" ויש "איש לרעהו" ויש קרהו–קרהו. לכל איש יש את ה"קרהו" שלו. אז ה"קרהו" של המן זה קרי, טומאה, כמו שגם רש"י מביא בשם חז"ל, במלה הראשונה של חומש ויקרא, שאצל משה – מרדכי בדורו כמשה בדורו – יש "ויקרא" עם א, לשון חבה, ואצל בלעם, שהוא גם בחינת עמלק (כתוב בכתבי האריז"ל) כתוב "ויקר", לשון קרי וטומאה.

בכל אופן, גם אצל מרדכי כתוב "קרהו", איך נסביר את זה? אם "קרהו" זה קרי, איך נסביר זאת אצל מרדכי?! הרי יש דמיון. כתוב שיש דמיון בין הקליפה והפרי, בין הקליפה והקדושה, רק שהדמיון הוא בחיצוניות, וכל ה"פורים פורים פורים לנו ברוך ה' בחר בנו" (שעוד לא שרנו) זה שמצד הגופים יש שוויון – נראים אותו דבר ממש – אבל הקב"ה בוחר בנו ויש הבדל מהותי. בהשקפה ראשונה לא רואים את ההבדל המהותי, וה' לא רוצה שנראה, וככה בהשקפה ראשונה עכ"פ לא רואים את ההבדל בין ה"קרהו" של מרדכי ל"קרהו" של המן. רק שיש ספר "שבילי אמונה", שמצוטט אפילו בחסידות, שאצל הצדיק הקרי הוא פשוט הפרשת פסולת. ויש אצל הנעם אלימלך, שהוא קדש קדשים, שאומר שהקרי של הצדיק הוא כדי לפעול אצלו שפלות. כך ב"קרהו" של מרדכי יש שתי בחינות אלה. כנראה שמרוב הצער שלו גם היה אצלו "קרהו", היה קרי, "ויגד מרדכי את כל אשר קרהו", אבל מה זה היה אצלו? כמו שני פירושים אלה, גם הפרשת פסולת, שזה ראשית הגאולה, שהצדיק מפריש את הפסולת ואז הוא נשאר טהור, נקי, קדוש – זה גופא ראשית הגאולה – ודבר שני, כדי לפעול אצלו שפלות.

כאן הוא כבר היה בשפלות, שהוא לבש שק ואפר. יש על זה שיחה של הרבי, שמה עושים היום פוליטיקאים שיש גזרה? משתדלים, עושים השתדלות. מי כמו מרדכי שמסוגל לעשות השתדלות, הוא שר במדינה, הוא יכול להכנס לפני ולפנים ולהשתדל לבטל את הגזרה. והנה, הוא לא פועל כדרך הפוליטיקאים, גם הדוסים-החרדים, שעושים השתדלות. התגובה הראשונה שלו אינה שום השתדלות אלא "וילבש שק ואפר", שאי אפשר לבוא לשער המלך לבוש שק. למה? בגלל ש"קרהו". האבל הוא ממש אבל שלו, הוא עכשיו לא בשביל השתדלות. כדי שבאמת יזכה לפעול ולבטל את הגזרה על "עם מרדכי", העם שלו ממש, הואצריך להגיע עוד יותר – לתכלית השפלות. ואיך הוא מגיע לתכלית השפלות בעצמו? שרק מתוך תכלית השפלות, העומק תחת, הוא יכול להגיע לרדל"א ומשם להמשיך את גאולת פורים. איך זה נעשה? הקב"ה עוזר לו, "כל אשר קרהו". שוב, הקרי שלו זה גם הפרשת פסולת וגם שפלות עצומה, וזה המפתח של הגאולה. לעומת זה ה"קרהו" של המן זה גם על פי פשט, באמת קרהו, וזה לשון טומאה מתחלתו ועד סופו.

נחזור להתחלה: למה פורים זה חג של poor, של מסכנים? בגלל שהגאולה תבוא רק מעומק תחת, לא מעומק רום. כתוב שמשיח צריך גבירים, צריך רצים – שהריצ'ים יוצאים מבוהלים. הריצ'ים הטובים יוצאים  לא סתם דחופים אלא "מבוהלים ודחופים בדבר המלך". הריצ'ים מבינים שהמלך רוצה שירוצו מהר מהר לפזר את כל ההון שלהם להביא את הגאולה. אבל אף על פי כן, הגאולה זה לא הם. הגאולה זה הפורים. למה? כי הפורים הם במצב של עומק תחת, ועומק תחת מגיע יותר גבוה מעומק רום. עומק רום מגיע רק לתענוג של הכתר, הראש השני של הכתר, אבל עומק תחת מגיע לרדל"א. ומה זה רדל"א? "עד דלא ידע", "רישא דלא ידע ולא אתידע". לכן חייבים להיות פורים בפורים, זה התיקון של "אכתי עבדי אחשורוש אנן", שכולם אביונים, פושטים יד ומבקשים משיח. דווקא בפורים, אם אנחנו פורים שמחים, ה' נותן לנו את המשיח.

כל המהפכות בעולם, דווקא בדור האחרון – מי עשה מהפכה ברוסיה? הפורים. כל המהפכות בדורנו זה הפורים נגד הריצ'ים. זו ההתעוררות של העמך הכי מסכן, שלא מסוגל לחיות ככה, והפורים מתעוררים ומחוללים את המהפכה. מהפכה זה פורים, חג של "ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים הם בשונאיהם", ומי יכול לחולל את המהפכה? רק פורים. אם כולנו מספיק פורים אנחנו  יכולים לקום ולהתקומם, לעשות "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", ועד כדי כך ש"רבים מעמי הארץ מתייהדים כי נפל פחד היהודים עליהם". "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר. ורבים מעמי הארץ מתייהדים כי נפל פחד היהודים עליהם", ואחר כך יש גם "פחד מרדכי". הכל בגלל הפורים, שעמדו בתנועה של מסירות נפש. כמו שכתוב בחסידות, החל מאדה"ז, שכל השנה כולה עמדו במסירות נפש ממש ואף אחד לא העלה בדעתו להמיר את הדת – שאם מישהו היה ממיר את הדת היה פטור מגזרת המן – זה הכל הנהגה של פורים. ריצ'ים בדרך כלל משתפים פעולה עם הממסד. בגלל שאם הריצ'ים לא ילכו ביחד עם הממסד יכולים להפסיק להיות ריצ'ים. לכן הריצ'ים יודעים טוב טוב שכדי להשאר את הריצ'יות שלהם הם צריכים לשתף פעולה עם השלטון. אבל הפורים – אין להם מה להפסיד, כי הם כבר פורים. ולהיפך, יש להם הכל להרויח. בפורים, אם אנחנו מספיק פורים, אפשר להרויח את כל הקופה. רק מה? שצריך להתעורר, כל הפורים לעמוד בתנועה של מסירות נפש ולהתעורר, לבקש מלך, לפשוט את היד, ואז הקב"ה נותן  לפורים. אז מה אמרנו עכשיו? הסברנו מה זה ה"קרהו" של מרדכי לעומת ה"קרהו" של המן.

נעשה עוד דיוק חשוב מאד: אצל מרדכי כתוב כתוב "ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו" ואצל המן כתוב "ויספר המן את כל אשר קרהו". מה ההבדל? למה אצל מרדכי "ויגד" ואצל המן "ויספר"? לכאורה לספר ספורים זה נחמד מאד, ספורי מעשיות, אבל זה לספר רק דבר שהיה. אפילו ספורי מעשיות משנים קדמוניות, זה לספר סיפור. אפילו שכתוב בתניא שהספורים של התורה באים ממקום מאד גבוה, מחכמה עילאה וחכמה סתימאה, זה לספר סיפור שהיה. "ויגד" זה כמו "כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל", דברים קשים כגידים שאומרים לגברים דווקא. הרבי אומר בשיחה שאם מרדכי היה רוצה גם היה יכול להנצל, היות שהוא מחוסן – הוא שר במדינה, יושב בשער המלך, יכול להנצל אם היה רוצה – אבל "קרהו" בעצמו. הווארט של הרבי מפורש במגלה, כי מה שהוא אומר הוא יכול לומר גם לאחרים. הוא אומר לאסתר "אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך מכל היהודים". איך הוא יכול לומר "אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך"? כי קודם מקיים בעצמו. "הוכח תוכיח". אצלו פשוט. גם מרדכי יכול להמלט אם היה רוצה, אבל לא עולה על דעתו, ולכן גם יכול לומר לה "אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך" וככה הוא פועל. בכלל, "כאשר היתה באמנה איתו", הוא חנך אותה? למה חינך אותו? להיות גבר! לא ל"כה תאמר לבית יעקב" אלא ל"תגד לבני ישראל", דברים קשים כגידים, "ויגד מרדכי".

לעומת "ויספר", "ויגד" זה תכל'ס, מצוה. הוא לא מספר סיפור, הוא לא בכיין. ידוע מהרבי הקודם לגבי ראש השנה, שכאשר תוקעים בשופר – יש בזה בכי, אבל לא בכי של לילל על דבר שהיה, אלא בכי של תקוה וגם בכי של פעולה, מחשבה. כשיהודי בוכה הוא מתכנן משהו, יש תכל'ס. הוא לא בוכה על המצב. אנחנו אמנם עניים-מסכנים, אבל לא בכיינים. לא מתבכיינים על המצב. כשלהמן קורה איזו צרה הוא מתבכיין, "ויספר" מתוך בכיינות "את כל אשר קרהו". מרדכי, שאומר מה קרהו, "ויגד מרדכי את כל אשר קרהו". מה זה "ויגד"? זה בשביל תכל'ס. בשביל מה הוא אומר לה? כי מתכנן מה היא צריכה לעשות, יש לו תכנית בראש. כשיש צרה ויהודי בוכה הוא גם יודע שהכל תלוי בה', ויחד עם זה יש לו "ויגד", משהו להגיד, משהו לעשות. יש לו תחבולה, תכסיס. לא כן המן. המן הוא גם מתוחכם, הוא עמלק, אבל ברגע שקורה לו אסון הוא מתבכיין וזה הכל. "ויספר" סיפור "את כל קרהו". אבל מרדכי "ויגד מרדכי את כל אשר קרהו".

עד כאן הסברנו מה זה קרהו-קרהו, "איש ואיש", "איש לרעהו". זה גם חוזר ליתרו-ואתחנן, שהוא שכור-זמור. לחיים לחיים.

לא שרנו עדיין "פורים פורים פורים לנו".

ה. "ונהפוך הוא" בין רופא וחולה

בפורים כתוב "ונהפוך הוא". בפורים צריך להתהפך, לכן מתחפשים בפורים. מי מתחפש? עניים, שאין להם מה להפסיד בכלל, "ולרש אין כל", "תחנונים ידבר רש", אז ממילא הוא מתחפש לעשיר, כולי האי ואולי. אולי זה יעזור למשהו. לבושים פועלים הרבה. כמו שהעני בפורים הוא שמח, הוא מתחפש לעשיר, הוא שמח והוא מבקש מלך, הוא מאמין בקב"ה שאם הוא פושט יד הקב"ה נותן לו, ואין שמחה כשמחת המלך והעם. אבל יש עוד כמה דברים שמתחפשים. כל ההתחפשות של פורים, כמו שלמדנו הרבה פעמים, "להתחפש" זה שאדם מחפש את עצמו. הוא אבד את עצמו. "אם מזרע היהודים מרדכי", הזרע של יהודים הוא אחרת מהזרע של גוים, הזרע של גוים הוא זרע לבטלה, קרי לבטלה, אבל הזרע של יהודים הוא משהו אחר, משהו אחר לגמרי, כמו שאמרנו קודם. "דובר שלום לכל זרעו". אחד מהדברים שמתחפשים, שזו גם הצעה מעשית לשנה הזו – יש עדיין שלמות היממה של פורים להתחפש – כמו שאמרנו קודם בשם רבינו אביגדור, שיש אחד שמזמין את כולם, משקה את כולם, כולם משתכרים והוא יושב וצוחק. גם לגבי תחפושת, יש אחד שרק מציע לכולם להתחפש והוא מסתכל נהנה עד הגג. לכן ההצעה של השנה הזו היא להתחפש לרופאים. יש כל מיני אביזרים של רופאים, גם תחפושת של רופאים.

נסביר למה ההצעה הזו, שהשנה כדאי להתחפש לרופא: כל השנה, כמו שיש אחד שהוא מסכן כל השנה – אמרנו שמסכן לא רק בכסף, אלא פור-גיי, גם חולים הם אנשים פורים, מסכנים. איך אני יודע שיש קשר מיוחד בין פורים לרופאים וחולים? פורים מתחיל פור, אותיות רופא, ויש גם ים. על עץ גבוה חמשים אמה הרבה דרושים מסבירים ש-חולה בגימטריא מט, שחסר לו שער הנון, וזה קשור לעץ גבוה חמשים אמה שבסוף תולים שם את המן. את שער הנון בקדושה יורש מרדכי, ובכך שהוא יורש את שער הנון – שהמן חשב שלמרדכי וליהודים אין גישה עד לשער הנון, לכן משם יכול להפיל אותם, אבל דא עקא להמן הרשע שליהודים כן יש גישה לשער הנון – "וקבל היהודים", כל יהודי שמקבל את התורה, במיוחד שמקבל מחדש, יש לו גישה לשער הנון, מה שחסר לחולה. שוב, כל הדרושים שה-חולה חסר לו שער אחד הם דרושי פורים בחסידות. יוצא לנו שפורים זה פור – רופא חסר א – ו-ים, חמישים. אז לפי הכלל שאמרנו קודם ש"גורעין ומוסיפין ודורשין", שזו מדה שהתורה נדרשת בה לפי חז"ל, אני גורע א מה-ים ומוסיף ל-רופ ואז יש לי רופא ונשאר חולה. כלומר שפורים זה בעצם רופא–חולה. אז אין משחק יותר מתאים לפורים מאשר לשחק רופא-חולה.

יש כל מיני משחקים של פורים. אפשר לשחק מלך ועבד, זה כבר נדוש. לא רק שזה נדוש, המשחקים שמתחלפים. כמו שיש רב של פורים. כל השנה אני הולך לרב לשאול שאלות, ובפורים עושים "ונהפוך הוא", שהשואל של כל השנה, היהודי הפשוט, נעשה הרב של פורים, ורק השאלה אם היהודי מסכים להיות היהודי הפשוט. כדי שיעבוד צריך שיתוף פעולה, "כל ישראל ערבים", שפשוט יתהפכו בתפקידים. אם אני נעשה הרב – הרב צריך להיות היהודי הפשוט שבא לשאול שאלה. הרב הגדול צריך לדפוק במלוא ההכנעה, להכנס ולבקש מהיהודי שיפסוק הלכה. זה ה"ונהפוך הוא", המשחק של פורים. אבל כל ההתחלפויות של התפקידים, אין לך משהו יותר קשה לבצע, ויותר אמתי בנפש, להתהפך לגמרי – שיש רופא בקליניקה שלו, שיושב על כסא רם ונשא אפילו יותר מהרב, וזה שנכנס לפרופסור המסכן הוא יותר מסכן מהיהודי שבא לשאול פסק הלכה מהרב. לכן לצייר פסיכולוגית, אין לך התהפכות פסיכולוגית יותר – בשביל זה צריך קצת לשתות – שהרופא הכי מוכשר, המנתח הכי מפורסם, יהיה חולה בפורים, ושהחולה יהיה הרופא המנתח. קצת מזכיר את רבה ורבי זירא. בכל אופן, זה הענין של פורים. היות שפורים שוה רופא-חולה, ולא סתם, אלא כמו שאמרנו הרופא והחולה יוצאים בצורה הכי מובהקת מהמלה פורים גופא, רק שצריך לקחת את ה-א מה-ים ולצרף ל-פור, ואז יוצא רופא–חולה.

דרך אגב, זה גם רעיון שקשור לבעלי תשובה וצדיקים גדולים, שגם צריכים נהפוך הוא. צריכים איזה אדרבא בחג פורים, שהבעל תשובה הפשוט, המסכן הזה – מי הכי מסכן היום? בעלי תשובה, הכי מסכנים בדרך כלל – שהבעל תשובה הופך להיות הרב הגדול. יש ביטוי, לא כל כך בחב"ד, 'גדולים'. יש בעלי תשובה שהם קטנים, אז יש קטנים ויש גדולים, ומה זה "ונהפוך הוא"? שלפחות יום אחד נשחק הפוך, שהגדולים נעשו הכי קטנים. מי שיש לו קשר בפנימיות התורה הוא יודע שזו האמת לאמתה, כי כתוב בזהר "מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר". מי שכל השנה מהגדולים בפורים הופך להיות קטנצ'יק ומי שהוא קטן כל השנה נעשה גדול בישראל, כך בפורים ו"א גאנץ יאר פורים". אבל מכל הציורים אין יותר קשה לבצע מרופא וחולה, אפילו יותר מצדיק ובעל תשובה. וזה רמוז במלה פורים, ממש כתוב שם, שיש רופא ויש חולה, רק שצריך להתהפך.

אם רוצים להפשיט עד הקצה האחרון, אז הקב"ה הוא "רופא כל בשר ומפליא לעשות" ואנחנו עם ישראל, אנחנו השכינה הקדושה, וכל זמן שאנחנו בגלות כתוב "שכינתא מרעא בגלותא", השכינה הקדושה חולה בגלות, כמו שאדה"ז מסביר בסוף התניא. כלומר, שהזוג הזה של הרופא והחולה זה לא סתם זוג. הרופא והחולה בשרש העליון זה קוב"ה ושכניתיה עכשיו, בזמן הגלות, שהקב"ה הוא ה"רופא כל בשר ומפליא לעשות" והשכינה הקדושה, שזה בעצם כולנו, ה"שכינתא מרעא בגלותא" כתוב בזהר הקדוש שהיא החולה, כולנו  חולים. כמו שאמרנו שפורים הוא חג של פורים, עניים מסכנים, זה חולים. בפורים אנחנו שכינתא ממש, רק כמו שאמרנו קודם, דווקא מרדכי שהוא אומן את הדסה, מחנך אותה להיות גבר, "ויגד מרדכי", לא להיות רכה. בכל אופן, אנחנו ה"שכינתא בגלותא".

מה ההבדל בין הרופא לבין החולה? כתוב שכל רופא – לא הקב"ה, סתם רופא, רופא מומחה, הרבי אמר שאם אתה חולה תחפש את הרופא הכי מומחה בשטח שאתה צריך ולך אליו, ואם יש שאלה, צריך ניתוח או משהו מסוכן, צריך להתייעץ עם כמה מומחים הכי גדולים שלא קשורים אחד לשני, לפחות שנים, ולעשות לפי ההכרעה שלהם – מי זה רופא גדול? יש ווארט שעם כל רופא הולך המלאך רפאל. רפאל = איש = קרהו = לרעהו. עם כל רופא הולך המלאך רפאל, אבל כתוב שאם אתה רופא גדול יש לך מלאך רפאל גדול ואם אתה רופא קטן אז יש לך מלאך רפאל קטן. אז הרופא יש לו את המלאך רפאל שהולך איתו. מה לגבי החולה? כתוב שלמראשותיו של החולה נמצאת השכינה, כמו שכתוב אצל יעקב אבינו. השכינה הקדושה, שהיא מרעא בגלותא, עומדת על ראשו של החולה. אז בעצם מי יותר גדול בסתם רופא וחולה? עם הרופא יש מלאך, זה הכח של הרופא, המלאך רפאל, אבל לחולה יש את השכינה איתו. השכינה נמצאת על הראש של החולה. בפורים, שהמשחק של פורים, ואמרנו שהתחפושת של פורים זה להתחלף, "ונהפוך הוא", שהרופא יהיה החולה והחולה יהיה הרופא, ואז יש סיכוי שכולם יתרפאו בשנה הבאה.

זה כמו שאמרנו קודם, ששני חלקיקי חומר צריכים להתחלף או להעביר איזה מסר, איזו אנרגיה אחד לשני, צריכים להחליף חלקיקי כח. כידוע שההבדל בין חלקיקי חומר לחלקיקי כח שלראשונים יש ספין חצי ולאחרונים ספין מלא. כלומר, חלקיק של כח מתהפך לגמרי וחלקיק של חומר מתהפך חצי. כמובן זה בלשון מליצה למי שמבין טיפה בפיזיקה. ספין חצי זה חלקיק של חומר וחלקיק של כח זה ספין מלא, וכדי לעשות איזה אינטרקציה בין חלקיקי החומר זה על ידי שמחליפים את חלקיקי הכח שלהם, שכל אחד מסוגל להתהפך לגמרי, יש לו ספין מלא. מה זאת אומרת? שכדי לשחק את המשחק הזה בפורים, של רופא-חולה בגימטריא פורים, צריך שמי שהיה רופא עד עכשיו ישדר לחולה – מי שהיה חולה עד עכשיו – את המלאך רפאל שלו. הרופא הוא חומר וגם החולה הוא חומר, אבל האנרגיה של המלאך רפאל זה חלקיק כח וגם השכינה שעומדת על ראש החולה זה גם חלקיק כח, וכדי להחליף ביניהם, שזה המשחק של פורים, ו"ונהפוך הוא" של פורים, צריכים להתחלף בחלקיקי הכח שלהם. כלומר, הרופא צריך לשדר לחולה את המלאך רפאל שלו – לתת לו במתנה. התחלפות חלקיקי הכח היא סוד "משלוח מנות איש לרעהו". מחר, כשנקיים מצוה זו, צריך להבין שסוד מצוה זו הוא שאנחנו מתכללים על ידי שמתחלפים במשלוח מנות, וכל אחד נשאר חומר – ישות – אבל מהוא משדר לשני זה חלקיק כח שיש אצלו. על ידי שאני משדר את חלקיק הכח, הבוזון בפיזיקה, ואתה שולח לי את הבוזון שלך, ככה אנחנו מתחלפים. זה משלוח מנות. שוב, מה שצריך להיות – צריך להתחלף בין הרופא והחולה, כלומר שהרופא צריך לשלוח לחולה את המלאך רפאל והחולה צריך לשלוח לרופא את השכינה, וככה מתחלפים. זו הצעה של התחפושת של פורים.

עכשיו, בעצם אפשר אפילו להעמיק בזה עוד יותר. אמרנו שהרופא והחולה זה הקב"ה והשכינה, והם משחקים אותו משחק – הקב"ה בפורים נעשה חולה. איך אני יודע? כי "אכתי עבדי אחשורוש אנן". על "רחמיך רבים הוי'" דרש אדמו"ר הזקן – ה', עליך בעצמך הרחמנות הכי גדולה. לא רק השכינה, יש לקב"ה תכנית, ברא את העולם בשביל דירה בתחתונים, וכל זמן שזה לא מתקיים אין רחמנות יותר מאשר על ה' עצמו. אז בכך שאנחנו משדרים את השכינה שלנו לקב"ה, ואז הקב"ה גם ישדר את הרפאל שלו לנו, לשכינה, ואז יהיה כח – כמו אצל אדה"ז גופא – כח לנו, לשכינה, לרפא את הקב"ה. לחיים לחיים.

לחיים לחיים.

ו. תיקון דוד המלך בפורים ובמלוה מלכה

"דא היא סעודתא דדוד מלכא משיחא".  חוץ מפורים עכשיו גם מוצאי שבת, ואנחנו סועדים מלוה מלכה, שהיא הסעודה של דוד מלכא משיחא. אנחנו יוצאים משבת לפורים. כתוב שפורים קשור ליום כפור, יום כפורים, שבת שבתון, והיות ש"יום כפורים" זה רק "כפורים" ב-כ הדמיון סימן שפורים זה הרבה יותר מיום כפורים. יום כפורים, כשמו כן הוא, יום של כפרה – שה' מכפר לנו על כל העוונות שלנו. גם בפורים הקב"ה מכפר, ביתר שאת ויתר עז, על כל העוונות. ביום כפור צריכים לעשות תשובה, לכאורה. בפורים, אם עושים את המצוות של פורים כנראה שזה גופא תשובה, שזה ממשיך את הכפרה. צריך להיות "נזכרים ונעשים", כמו שאמרנו קודם שרק צריך להפעיל את עצם היהודי, את מח הזכרון שאין אצל גוי, ש"אל אחר אסתריס ולא עביד פירין". על ידי גופא, וכל שכן אם הוא זכור-שכור, זה יותר מתשובה עילאה, זה ממשיך בדרך ממילא מרישא דלא ידע ולא אתידע מה דהוה בהאי רישא, את הכפרה על כל העוונות. יש עבירות כלליות, כמו חטא העגל של עם ישראל, או קודם חטא אדם הראשון. יש עוד חטא כללי שכולל את כל החטאים, חטא דוד ובת שבע, וחז"ל אומרים שלא היה דוד ראוי לאותו חטא אלא בשביל להורות תשובה ליחיד. כלומר, שהקב"ה עשה זאת בכוונה, "נורא עלילה על בני אדם", כדי שכולנו נדע שאחרי כל חטא יש תשובה ואין דבר העומד בפני התשובה. בשביל זה הקב"ה הכשיל, במדה מסוימת, את דוד המלך. כמו שקראנו בפרשה הקודמת "אשר נשיא יחטא", אשרי הדור שהנשיא חוטא ונותן לבו להביא קרבן על חטאו. זה דוד, "אשר נשיא יחטא", ובתשובתו מתקן גם את חטא אדה"ר. זה חלק מהמשמעות של סעודת מלוה מלכה כל שבוע, זה הכל תיקון החטא, שעל ידי תיקון החטא בא מלך המשיח בחסד וברחמים, גם לפי החסידות חלק גדול מתיקון החטא זה העסק ברזין דאורייתא, להשתכר מיינה ושמנה של תורה, רזין דרזין דאורייתא, שהרבי אמר שזה עיקר ה"חייב איניש לבסומי בפורים" – בסומי לשון המתקה, גם לשון רפואה, קשור גם לרופא וחולה. להיות חולה זה חמוץ ורפואה זה מתוק, זה מיניה וביה, כי חל יכול להיות גם מתוק לשון ארמית. לבסומי זה המתקה, רפואה. בכל מקרה, הרפואה זה "ולבבו יבין ושב ורפא לו". הרפואה היא תשובה, וזה קשור לפורים, שהוא תיקון החטא – בעיקר חטא דוד ובת שבע. איך יודעים? כי כתוב שמרדכי ואסתר הם התיקון שלהם, וגם התיקון של אדם וחוה. אדם וחוה מתגלגלים בדוד ובת שבע ודוד ובת שבע מתגלגלים במרדכי ואסתר. זה הכל תיקון אחד, ענין אחד. כל שנה מכוונים שמרדכי ואסתר הם התיקון של אדם וחוה בגן עדן מקדם, אבל בקביעות שנה זו שפורים במוצאי שבת מכוונים בפרט שהקשר בין מרדכי ואסתר – אף על פי שהם משבט בנימין, משאול המלך – מצד נשמתם הם שייכים לבת שבע והם עושים את התיקון.

כתוב בפי"ט בתהלים, דוד המלך אומר בסוף הפרק – "שגיאות מי יבין מנסתרות נקני. גם מזדים חשוך עבדך אל ימשלו בי אז איתם ונקיתי מפשע רב. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך הוי' צורי וגואלי". אלה שלשת הפסוקים האחרונים, אחרי שהוא משבח את הקב"ה בכל שבחי הבריאה, ואחר כך ששה לשונות שבח על התורה כנגד ששה סדרי משנה, ואחר כל זה – הכל הקדמה והכנה בלבד לסיום הפרק – מגיע לבקשה מהקב"ה שימחל לו על חטא בת שבע (כך חז"ל אומרים). כל הפרק הזה, שאומרים כל שבת בבקר, פרק חביב, ואת סיום הפרק אומרים בסיום כל תפלה – "יהיו לרצון וגו'" (סיום תפלת שמו"ע, ובתחלה הפרק היה פרק שמו"ע, כמו שכתוב בחז"ל). כל הפרק הנורא למעליותא הוא בשביל שלשת הפסוקים בסוף, "שגיאות מי יבין מנסתרות נקני. גם מזדים חשוך עבדך אל ימשלו בי אז איתם ונקיתי מפשע רב. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך הוי' צורי וגואלי".

חז"ל דורשים זאת בפרק חלק בסנהדרין, שיש כאן ששה לשונות של בקשת מחילה. שוב, היום של המחילה של דוד המלך הוא עכשיו, לכן אנחנו מכוונים זאת עכשיו. זה גם רמוז במגלה, כמו שנסביר. יש פה ששה לשונות, כנגד ששת קצוות הלב. קודם כל יש לשונות של דברים שלכאורה לא ידועים לי, "שגיאות מי יבין", שגגה, ואחר כך "מנסתרות נקני". מה זה "מנסתרות"? רש"י מסביר בגמרא שזה לא דבר נסתר ממני, אלא שאני עושה זאת במזיד אבל בסתר, נסתר מעיני בני אדם. זה חטא במזיד שאדם עושה בצנעה, ככה רש"י מסביר בגמרא. על כל דבר הקב"ה מגיב לדוד המלך. דוד אומר "שגיאות מי יבין" והקב"ה אומר "שביקי לך" – מחול לך. שגיאות זה שוגג, שלא ידעתי מה אני עושה. אחר כך הוא ממשיך לבקש. חז"ל אומרים שדוד המלך כאן דומה לסוחר כותי, שקודם הוא שם סחורה זולה, כדי לפתות את האנשים, ואחרי שקונים משהו בזול הוא מוציא משהו יותר יקר, ואומר שאם קנית את זה אולי אתה רוצה את זה, יותר יקר, ואחר כך מוציא משהו יותר יקר. במקום אחר בחז"ל כתוב שהכותי הזה זה בעצם אביון, אז כבר קשור לחג פורים, שקודם הוא דופק בדלת ואומר שאני צריך כוס מים – תן לי כוס מים בבקשה, אני מת מצמא. בעל הבית מרחם עליו ומוציא לו כוס מים. אחר כך הוא אומר – אולי יש לך קצת בצל בבית? קצת בצל הוא מוציא לו. אבל אי אפשר לאכול בצל בלי פת – אולי יש לך לחם גם כן. ככה הכותי עובד. והרמז, לפי אותו מדרש של חז"ל, מבקש מים–בצל–פת = שבת. צריך להתבונן מה הסוד של המים והבצל והפת בשבת. בכל אופן, כך הוא עובד. ככה עובד גם דוד, "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי", כמו סוחר.

לא תסלח לי על שגגות?! ה' אומר – ודאי אסלח. אז מבקש גם "מנסתרות נקני". יש מי שמסביר שזה מחשבות רעות, אולי תת-מודע, אבל ברש"י בגמרא אומר שזה זדונות שלא נתפרסמו – אתה יכול לסלוח. ה' אומר "שביקי לך". זה מזכיר אחד מניגוני רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שהצדיק אומר וה' עונה. אחר כך אומר "גם מזדים חשוך עבדך", הפסוק הבא. בפסוק הראשון רק שני דברים, "שגיאות מי יבין" ו"מנסתרות נקני". אחר כך "גם מזדים חשוך עבדך" – זדונות בפהרסיא, שיש בזה גם חילול ה', בפרט אם דוד המלך עשה זאת. אומר שיש גם זדים שעשיתי בפהרסיא, וה' אומר "שביקי לך". "אל ימשלו לי" – שלא ידרשו רבנן בחטא שלי, שלא יספרו על זה בתקשורת, שהסיפור שלי ירד מהכותרות – "שביקי לך", לא יספרו, אני אדאג לכך שתהיינה חדשות אחרות. אחר כך מבקש "אז איתם", שסורחני לא יכתב בכלל – הרי כל זמן שזה כתוב בתנ"ך זו בעיה בשבילי. גם שחז"ל אומרים "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" לא מספיק, הרי כל אחד קורא את התנ"ך – ורואה שכן חטא. על הבקשה הזו אנחנו יודעים את תשובת ה', כי אם ה' היה מסכים לא היינו  יודעים מכל הסיפור. ארבע פעמים הראשונות ה' עונה לדוד המלך "שביקי לך", אבל על "אז איתם" אי אפשר – עד כאן. אפילו את ה-י של שרי שלקחתי וחלקתי בין שרה לאברהם עדיין עומדת וצועקת במרומים מה איתי, למה לקחת אותי, עד שהייתי צריך לתת את ה-י ליהושע. כל הזמן ה-י הזו צווחה. אז אם אפילו ה-י של שרי עומדת וצווחת, פרשה שלמה בתורה כל שכן, לא שייך להוציא מהתנ"ך, חייב להיות כתוב.

אם כן, רואים שבקשת "אז איתם" לא התקבלה. ארבע הבקשות הראשונות של דוד המלך התקבלו, "שגיאות מי יבין מנסתרות נקני. גם מזדים חשוך עבדך אל ימשלו לי", אבל "אז איתם" אי אפשר. אבל יש עוד בקשה – "ונקיתי מפשע רב". דוד המלך אומר שאף על פי שכתוב, אני מבקש שתמחול לי את העון כולו. שזה יהיה מחול לגמרי. הגם שזה יהי הכתוב בתורה, שזה יהיה מחול לגמרי. גם כאן הקב"ה אומר "כבר [לשון מאד מענינת] שלמה בנך עתיד לומר בספר משלי בחכמתו" – כבר, אף על פי שעוד לא היה, כבר היה אצל הקב"ה – "היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה. אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה. כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנגע בה". האם יתכן שאיש ישים אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה?! אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה, כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה, אז איני יכול למחול לך לגמרי. באמת כל האומר שדוד חטא כמו שמשמע מהקריאה השטחית בתנ"ך אינו אלא טועה, אבל למחול לך לגמרי איני יכול, כמו ששלמה אמר "לא ינקה כל הנגע בה". אמר דוד המלך, אם כן אין תקוה לאותו גבר – אני מקרה אבוד – והקב"ה אומר לו לא, אם אתה מוכן לקבל יסורים יש לך תקנה. אז הוא קבל על עצמו יסורים ונצטרע ששה חדשים, ועוד דברים קשים שקרהו ממש, ובכך העון התכפר לו. אבל בכל אופן, הרושם נשאר, וזה מה שמתקנים בחג פורים, במיוחד חג פורים כמו שנה זו, שחל במוצאי שבת, שכעת יושבים בסעודת דוד מלכא משיחא. זה תיקון של משיח. הרי דוד תיקן חצי ויותר מחטא אדה"ר. איך? שהוא חטא, אבל הוא חטא והודה. אדם הראשון האשים את האשה, הוא לא הודה, לא הרים ידים. דוד המלך, שנתן הנביא בא ואומר לו את החטא מרים ידיו ואומר "חטאתי להוי'", ומודה ועוזב ירוחם. בכך שמודה מתקן את עיקר החטא, אבל בכל אופן נשאר רושם, וכידוע שאומרים "דידן נצח" כאשר הרושם האחרון גם מתבטל – אז יש את ה"דידן נצח" האמתי, וזה פורים, ועל זה אומרים "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך הוי' צורי וגואלי".

איך מכוונים שלבים אלה כנגד המדות? ארבע הבקשות הראשונות הכל התקבל, "שביקי לך". החמישי לא התקבל בכלל, איני יכול להוציא מהתנ"ך, אומר הקב"ה. הבקשה הששית – איני יכול לסלוח לך ככה, במחיקה, כי כבר אמר בנך שלמה "היחתה איש וגו' לא ינקה כל הנוגע בה". אלא מה, אם תקבל על עצמך יסורים אז יש לך תקוה, וכך הוה. איך זה הולך, בקיצור נמרץ, לפי סדר הספירות? "שגיאות מי יבין" על דרך "באהבתה תשגה תמיד", שגיאה שבאה מתוך אהבה – אהבה רעה, אבל שגיאה שהיא תוצאת האהבה, זה חסד. נסתרות לפי רש"י זה מזיד בצנעה, שייך לגבורה. זה עדיין חסדים וגבורות מכוסים בלשון הקבלה. כלומר ,זה משהו, זה נסתר, זה גם מצומצם, בצנעה. ברגע שזה מתגלה קבל עם ועדה זה נקרא חסדים מגולים, זה בתפארת, זה "גם מזדים חסוך עבדך". זה שרבנן לא ישתעו בי, לא יספרו, שלא יהיה בכותרות – זה הנצח.

ארבעת הראשונים התקבלו. החמישי, "אז איתם", בתמימות – לא התקבל. להיות תמים, זה בכלל לא התקבל. למה? כי כבר עלה בדעתי להכתב בתנ"ך, בתורה שבכתב, וברגע שעלה בדעתי לכתוב את הסיפור שלך בתנ"ך איני יכול לחזור בי. מה זה מזכיר? את מגלת אסתר, שהמלך של מגלת אסתר – אחשורוש, אבל דורשים בכתבי האריז"ל לפי מדרש שזה קאי אל מלך שאחרית וראשית שלו, וודאי כך "המלך" לפי המדרש הפשוט – כתוב בו "כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב". ידוע שפורים כנגד הוד, היהודים, וזה כנגד הבקשה של "אז איתם" – תמחק, תוציא את הסיפור הזה מהתנ"ך, ועל זה אומר הקב"ה "אין להשיב". זה ממש הסיפור של המגלה. מכאן גם אפשר להבין מה ההבדל בין כתיבה לחתימה. הרי בר"ה ויו"כ יש כתיבה וחתימה. גם במגלת אסתר יש כתיבה וחתימה, "כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב". רש"י אומר בפשט שברגע שעברת את העברה, עשית מה שעשית עם בת שבע, כבר כתבתי ו"אין להשיב" – אינך יכול להיות תם, בהוד, כי ברגע שעשית כתבתי. מה זה כתיבה וחתימה? צריך לומר – מה כתבת? כתבת באותו רגע, אבל תחזור אחורנית, היה זמן לפני שכתבת. פורים זה למעלה מהזמן, תחזור אחורה. התשובה לזה "ונחתום בטבעת המלך". חתימה אומרת שלא רק שכתבתי את זה, אלא שעלה ברצוני ודעתי מאז ומתמיד. "נורא עלילה על בני אדם", לא כתבתי את זה רק בשעה שקרה, כבר תכננתי את זה לפני מעשה בראשית – את החטא שלך. זה ההבדל בין כתיבה לבין חתימה. "כי כתב אשר נכתב בשם המלך", אין הכי נמי, ברגע שדוד המלך עשה הוא כתב. אבל אם אתה אומר – תעשה לי טובה רבונו של עולם, תמחק – אי אפשר, זה גם חתום. מה חתום יותר מכתב? צריך לומר שכתב זה באמת מוחין, זה ראש, שכל שעשית וכתבתי באותו רגע, אבל תלך אחורה, אני מבקש ממך תעשה טובה, תתעלה יותר מזה, לא רק מבחינה של זמן אלא מבחינה של שכל. עשיתי משהו, כתבת, תעלה יותר גבוה. הקב"ה אומר – איני יכול, כמה שאני עולה גבוה החטא שלך נמצא שם, רשום שם, גם לפני הצמצום. זה "נורא עלילה על בני אדם". אין כאן "איתם". מי שמבין את זה לעומק אז הוא מבין שזה ממש "ונהפוך הוא", שזה גופא התמימות של דוד המלך, ה"אשר נשיא יחטא". זה שזה "ונחתום בטבעת המלך אין להשיב", שזה סימן ש"נורא עלילה על בני אדם" גם לפני מעשה בראשית, אין לך תמימות, שלמות, גם בחטא גופא יותר מזה. כאן אין חזרה, אין גם תיקון.

בדבר הששי, כנגד היסוד-הברית, "ונקיתי מפשע רב", גם ה' אומר לו – לא יכול, הרי כתוב "לא ינקה כל הנוגע בה", לא יכול למחול לך לגמרי ככה. אחר כך, כשדוד מתחנן – אני  מקרה אבוד?! ה' אומר יש לך תקנה, תקבל יסורים. זה עצם פגם הברית, שיש תקנה. לפעמים התקנה היא משהו קשה, אבל יש תקנה, יש תיקון – יש פגם ויש תיקון. זה "ונקיתי מפשע רב". זה כנגד האות ברית קדש. אחר כך, בסוף, אחרי שדוד מקבל יסורים – בגמרא הסוף שדוד אומר "עשה עמי אות לטובה". ש"יראו שונאי ויבושו", ואז ידעו ש"אתה הוי' עזרתני ונחמתני", הפסוק האחרון של פרק פ"ו. עד כאן דברנו על פרק י"ט. מה זה "עשה עמי אות לטובה"? זה כבר מלכות. כמו שה' לא קבל את בקשת היסוד, בגלל מה ששלמה כתב בספר משלי, כאן חז"ל מסיימים שבימיך איני יכול לעשות לך אות לטובה שמחלתי לך, אבל בימי בנך, אותו שלמה המלך בחנוכת בית המקדש, שהשערים ננעלו ולא היו מוכנים להפתח, רק כשהוזכר דוד המלך, ואז פני כל שונאי דוד נפלו. זה היה בפרהסיא לגמרי, מלכות לגמרי, שרק בזכות דוד המלך השערים נפתחו ואפשר להכניס את ארון הקדש לבית המקדש. בזה התקיים "עשה עמי אות לטובה, בסוף. שאותו "עשה עמי אות לטובה" זה כנגד המלכות. לפי זה באותה סוגיה של הגמרא יש משהו יפהפה בז"ת. עכשיו, בפורים, עוברים הכל בקיצור. מגיעים לסוף – עברנו הכל, גם את היסורים, עם ישראל כולו – וכעת נשארה רק פתיחת השערים, "עשה עמי אות לטובה", וכמו שאומרים בלשון רבים "עשה עמנו אות לטובה", שהקב"ה יעשה עמנו את האות לטובה, שדוד יתוקן לגמרי.

נסיים בגימטריא: כתוב (פעמיים) "אשר קרהו" = חטא דוד ובת שבע = דוד פעמים חן. זה התיקון שלנו עכשיו. החטא היה בגלל "שקר החן והבל היפי", אבל התיקון הוא "אשה יראת הוי' היא תתהלל" בחן אמת. החטא נשאר אצל "אשר קרהו" של המן, לשון קרי, והתיקון הוא "אשר קרהו" של מרדכי היהודי, שהוא מזרע היהודי, שהוא דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו. לחיים לחיים, פורים שמח, יחד עם דוד מלכא משיחא, משיח בפועל ממש.

---

[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה מאד.