במאמר השבוע, של הרבי הרש"ב, יש הרבה דברים פנימיים, וגם בפרק האחרון יש נושא שבמיוחד קשור לנושא שלנו של יחוד המדע והתורה. איני מכיר עוד מקור אצל הרבי רש"ב שכל כך מדבר על הענין ומדגיש אותו כמו המאמר שלנו השבוע.
הארת עצם הקו באו"א עילאין
נתחיל מההתחלה: ידוע שהקו אור-אין-סוף מאיר הארה בכל עולם האצילות, והקו עצמו הוא סך הכל הארה מהאין סוף. אחר כך, הארה דהארה דהארה מהקו עוברת לעולמות התחתונים, כמו שכתוב באגה"ק כ. כל החידוש של המאמר, שרוצה להסביר את הענין של אבא ואמא עילאין, כי במאמר הקודם הסביר מה הם ישסו"ת, שבכללות הם המשכת והטית השכל, והמשכה (שהרגע דברנו עליה) אינה הדבר עצמו, על כל פנים בעולם הזה, כמו שידוע בסוד הפסוק "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד", שלעתיד לבא ה-ו יהיה כמו ה-י. בעולם הזה ה-ו היא רק המשכה, רק הארה, ולא כמו ה-י. אם כן, כמה שהסביר שישסו"ת אינם ההתפעלות של השכל אלא מעצם השכל, אבל בהיותם המשכת והטית השכל אינם ממש עצם השכל. במאמר הזה רוצה להסביר לנו את הסוד של או"א עילאין, עצם השכל, ובפרט רוצה להסביר את הסוד של אמא עילאה, כי יותר קל לתפוס את המשמעות של אבא עילאה. באמת כתוב בכתבי האריז"ל ששרש אמא עילאה יותר גבוה – לא מביא במאמר, אך כתוב כך, ולמדנו כך אצל רבי לוי'ק לפני כמה שבועות. כל עולם האצילות הוא חכמה ביחס לעולמות, וכאן מחדש ביחס לחכמה דאצילות. אף שכתוב שיש רק הארה מהקו בכל האצילות, הוא מחדש – וצריך לחפש אם כתוב בספרי הקבלה – שבאבא עילאה מאיר עצם הקו. היות שהוא מקשר את כל מאמר השבוע למה שמהרח"ו כותב בשם האר"י, שהסוד של פנימיות אבא פנימיות עתיק ופנימיות אמא פנימיות עתיק יתגלה רק לעתיד לבא, ולכן כל המאמר הוא של לעתיד לבא, ולא פלא אם כמה דברים חשובים שכותב בו ספק אם מופיע באריז"ל.
הארת העצם בפנימיוות אבא, פנימיות הקו ופנימיות החכמה הגנוזה במאצילה
החידוש הראשון, שעצמיות הקו מאיר בפנימיות אבא, ורוצה שכך יאיר גם בפנימיות אמא. אמרנו שהקו בכללותו הוא רק הארה, אז הוא ממשיך את ההגיון ואומר שהכוונה בכך היא רק לחיצוניות הקו, אבל פנימיות הקו היא עצמות אור אין סוף. מוסבר בכמה מקומות בחסידות שפנימיות הקו כל כך עצמות אלקות שאפשר להתפלל אליו, לא כמו ספירות, לא כמו עולם האצילות, ואפילו לא כמו אדם קדמון (שעם כל הכבוד לו, אי אפשר להתפלל אליו). הוא כותב כאן, שפנימיות הקו – שהוא אלקות ממש – מאיר בפנימיות אבא עילאה, הפרצוף שמסביר כאן במאמר. עוד יותר, הוא חוזר למעלה מזה, ואומר שגם בעשר הספירות הגנוזות במאצילן – שהסביר עד כה באריכות מופלגה (שבקו הן מתגלות כל אחת בפני עצמה, נקודות-נקודות, ובמקורן הן יחד במציאות בלתי נמצאת), ואמר שאינן שרש הסובב אלא שרש הממלא – יש הארת עצמות אין סוף בפנימיות החכמה שלהן, כמו פנימיות הקו ופנימיות החכמה דאצילות. עד כה, בכל ההמשך, הסביר שאין בע"ס הגנוזות את עצם אור האין סוף – אלא רק שרש הממלא – אבל בפנימיות החכמה שלהן יש. זה החידוש הראשון במאמר, שיוצא ממנו י-ה-ו-ה של המשכת עצמות: מעצמות אוא"ס עובר לפנימיות החכמה דע"ס הגנוזות, משם לפנימיות הקו, משם לפנימיות החכמה דאצילות. הסימן הוא אין סוף-חכמה-קו-חכמה, וכל אחד המשכה פנימית עצמית. אם רוצים שוב, רק לצורך ההתבוננות, לעשות י-ה-ו-ה כך נעשה. שתי החכמות הן שתי ההין והקו הוא המשכה, ה-ו כפשוטו, ועצמות אור אין סוף היא ה-י כאן. מפנימיות עצמות אור אין סוף נמשך לפנימיות החכמה של ע"ס הגנוזות במאצילן, משם לוקחת פנימיות הקו – "אז יבקע כשחר אורך", שמפרט את הספירות – ומשם מעביר הלאה לפנימיות אבא:
י עצמות אור אין סוף
ה הארת העצמות בפנימיות החכמה הגנוזה
ו הארת העצמות בפנימיות הקו
ה הארת העצמות בפנימיות אבא
המשכת גילוי העצמות גם לפנימיות אמא עילאה – החידוש בהשגת המהות על ראית המהות
בסוף הפרק הראשון אומר את עיקר הווארט, שהוא שייך להמשך המאמר, שגילוי זה צריך להגיע גם לפנימיות אמא. מה ההבדל בין אבא לאמא? בין ראית המהות להשגה. מי שקורה טוב מבין שעיקר הקושיא של כל תורת החסידות היא איך יכול להיות שאפשר להשיג – השגה היא ממש שכל – עצמות. פחות בעיה איך אפשר לראות עצמות, לכן הוא כותב שראית המהות – כל הי-ה-ו-ה שכעת עשינו – היא באמת חידוש מופלג, אבל לא כמו האמירה שאותה גילוי מגיע לפנימיות ההשגה של אמא.
פנימיות וחיצוניות הקו
נחזור אחורה, להסביר היחס בין פנימיות וחיצוניות הקו במלים שאין במאמר: בדרך כלל כתוב שפנימיות הקו היא כח ההתכללות וחיצוניותו כח ההתחלקות. חיצוניות הקו היא כח מדידה, הקו הוא קו המדה. בשיעורים האחרונים שמנו גמד וזרת בחכמה – כח מדידה. לגבי כל השתלשלות העולמות הקו הוא כח מדידה – קו המדה וקנה המדה, שני סודות שלא נסביר ההבדל ביניהם כעת (יש גם חוט). מדידה כאן היא להוות, להאציל. כל ההתחלקות היא מחיצוניות הקו, אבל מפנימיות הקו – שכותב כאן שיש עצמות ממש, שעוברת לפנימיות אבא – יש כח התכללות. אחרי שהכל מחולק, ואיש על מקומו יבוא בשלום, פנימיות הקו נועדה לכלול אותם יחד, עיקר סוד התיקון, שגם שייך לחכמה. הרבה פעמים כתוב בחסידות – החל מהמאמר הראשון בתורת חיים של אדהאמ"צ, ומבואר באריכות במאמר הראשון של רבי הלל בפלח הרמון – על "חכמות בחוץ תרונה" שצריך שתי חכמות, חכמת הטבע שבוראת את המציאות וחכמת התורה שמתקנת אותה, וכשחכמת התורה בתוך חכמת ההתהוות, שתי "חכמות" יחד, אז "תרונה", יש רנה שעולה וכל העולם נעשה דירה לו יתברך. כך כאן, ביחס לפנימיות וחיצוניות הקו. כאן אומר שפנימיות הקו היא עצמות. אם מחפשים מקור יש ברש"ש – שהרבי הרש"ב היחיד שמצטט אותו, כלומר שהיה לו – שמחלק בין פנימיות וחיצוניות הקו, ואומר שפנימיות הקו היא סוד התורה. לא אומר עצמות, אבל "אורייתא וקוב"ה כולא חד". כבר אומר שפנימיות הקו היא חכמת התורה, שמתלבשת בחכמת מעשה בראשית, ששרשה בחיצוניות הקו. כל התורה באה לשם שלום – בפמליא של מעלה ופמליא של מטה – ושלום היינו התכללות (כמבואר בהרבה מאמרים של הרבי). התכללות כמובן גם בין אנשים, ש"כשם שאין פרצופיהם שוים כך אין דעותיהן שוות". מי שלומד את מאמר "בריש הורמנותא דמלכא" של רבי הלל רואה בצורה הכי מופלאה היחס בין חיצוניות ופנימיות הקו. בקיצור, חיצוניות הקו היא יסוד האש, "בוצינא דקרדוניתא" (סוד ה-ל או כל המלה "לי" כנ"ל, וגם זה לא זז לעולם), ופנימיות הקו היא ה"נביעו". כשרבי אמתי אומר דברי תורה יש "נביעת האין סוף" (כמו הסיפור שאדמו"ר האמצעי אמר שא-שא להשקיט נביעת האין סוף, "שככה"). הנביעו הוא יסוד המים, עיקר החכמה, שעושה את ההתכללות. האש עושה את ההתחלקות. מה שמחדש באותו מאמר, דבר שכאן לא כתוב כלל, שיש גם יסוד הרוח – סוד ההשראה. כלומר, במקום הגבוה ביותר הזה יש שרשי השתלשלות-התלבשות-השראה – ההשתלשלות היא חיצוניות הקו, ההתלבשות שעושה התכללות היא פנימיות הקו, ועל גבי שניהם יש גם השראה, דרך הבעל שם טוב. כאן יש רק פנימיות וחיצוניות, והרש"ש אומר בפירוש שהתורה היא פנימיות הקו. בבטוי קו וחוט לפעמים הקו הוא החיצוניות והחוט הפנימיות (לא תמיד). קו הוא סרגל כדי למדוד, אבל חוט נועד לתפור – התכללות.
ראית והשגת המהות
כל זה הפרק הראשון, שיש י-ה-ו-ה מעצמות אין סוף לפנימיות החכמה דע"ס הגנוזות (מקור הספירות, וכל מקור הוא אמא), פנימיות הקו ופנימיות החכמה. בסוף אומר שאו"א, שהן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", צריכים להיות יחד. בפרק הבא מתחיל שלא כל כך קשה איך יש ראית המהות, אך איך תתכן השגת המהות. כמובן, אין השגה בפני עצמה, אלא רק כאשר יש חבור – השגה מקבלת מראית המהות. קודם כל, אולי אמרנו גימטריא זו, שלאורך כל ההמשך חכמה ובינה הם ראיה והשגה. בדרך כלל המכלול (זוג מילים) הוא השכלה-השגה או ראיה-שמיעה, אבל כאן המכלול בדרך כלל הוא ראיה–השגה, שעולה 529, 23 ברבוע, תענוג. בסוף כותב בפירוש שתענוג עולם הבא הוא החבור, שמשיגים את הראיה. כלומר, אין תענוג מושלם בראיה אם אינך מבין – עיקר גילוי עתיקא הוא באמא. כתוב לפעמים שחוש התענוג הוא חוש הראיה, אבל שלמות התענוג של עולם הבא היא שאתה משיג אלקות, עצמות, וחייב ללכת ביחד עם ראיה.
התאמתות-הנחה-שכלי – חכמה-בינה-יסוד דאבא
כדי להסביר זאת יש כמה נקודות: נקודה אחת, הוא לוקח שלש מלים שכבר ראינו במאמרים קודמים, אך לא זהה אותן במאה אחוז – התאמתות, הנחה, שכלי. יש את התאמתות הענין – אם משהו התאמת אצלך, אתה קודם כל מיושב בדעתך, אבל אינך יכול להבין בכלל, עדיין רחוק מלהשיג אותו. זו האמת – וזהו זה. אפילו לא הנחה עדיין. הייתי יכול להבין את המלה 'הנחה', בז'רגון של החסידים, כהתאמתות – מונח אצלי שככה זה. אבל הוא אומר שהנחה היא ממוצע בין התאמתות לשכלי של החכמה. הכל מדברים בחכמה, לא בבינה עדיין, ומגיע בהמשך לכך שההתאמתות היא החכמה שבחכמה. אין התאמתות כמו ראיה – לראות זה להאמין, כמו שאומרים באנגלית. עצם הראיה היא לפני הנחה, ההתאמתות היא מחכמה שבחכמה. הנחה היא נוגע לשכל. התאמתות היא לא במח אלא בראיה – ראיתי, והתאמת אצלי שכך. הוא מסביר במאמר – דבר חשוב – שהנחה היא בינה דחכמה. מדברים בפרצופי או"א עילאין, עצם השכל. חלק השכלי – עליו למדנו בעבר, והסברנו כמו כאן – הוא הנקודה, הזרע, שעובר להשגת אמא עילאה, הוא יסוד אבא. מסביר שלש ספירות ב'חן' בתוך אבא, משולש, חכמה-בינה-יסוד – התאמתות-הנחה-שכלי. להנחה קורא בהמשך "הבן בחכמה", בלשון ספר יצירה, כי היא הבינה של אבא-חכמה. הבינה והיסוד הולכים יחד, כמו "שאול מרחובות הנהר", הכל בתוך אבא עילאה – אם יש הנחה, יש כבר ראשית השכלי.
לחזור להנחה כדי לשחזר את השכלי
הוא נותן משל מאד יפה (שצריך להבין את האידיש כדי להבין טוב): יש שמונחת אצל האדם אמת. זו לא רק התאמתות, שעדיין לא קשורה לשכל. הנחה היא כבר מקיף על השכל, בעוד השכל עצמו ביסוד אבא עילאה שעובר לאמא. הוא מתאר מצב מצוי – שהוא וכל חסיד שמתבונן וכל תלמיד חכם עובר (כך כל מה שמתאר) – שמבריק חידוש מופלא של שכל על הראש (יש לכך ביטוי בלועזית), וברגע ההברקה נדמה לו שגם השכל שבענין מיושב אצלו. ניתן דוגמה מחולין: מישהו לומד פיזיקה ויש לו בעיה, יושב עליה ימים ושבועות ושנים, ולפתע מבריק לו פתרון. באותו רגע נדמה לו שגם תפס אותו. מה שרק בחכמה ולא מגיע לבינה יכול מיד להתעלם מהשכל – כמו ברק שמבריק ונעלם – אך לא מדבר על כך. הוא אומר שהבריק ואני זוכר, אבל אחרי שאני חושב עוד כמה דקות – בהברקה היה מאה אחוז נכון, זה הפתרון, אבל כשאני שוהה וחושב עוד כמה דקות – פתאום לא מתיישב אצלי, או שיש לי קושיות. הוא כותב בסוגרים שלא מדברים על אנשים מוטעים ח"ו, שכל מה שהיה נדמה לו בהתחלה כי יש לו אגו, וממילא הוא מוטעה וחושב שפתר את הבעיה אבל הכל דמיון. מדברים על אמת, הבריק פתרון אמתי, אבל כאשר חשב עליו הבהירות הלכה לאיבוד. לא שהשכל נעלם, כנ"ל, רק שלא מתיישב. איך מסביר תופעה זו? שכח ההנחה גבר על השכלי. ענין מאד מיוחד. בפתרון יש הנחה וגם שכלי, וזו חויה אמתית לגמרי, אבל יתכן שכח ההנחה ("הבן בחכמה", בינה דאבא עילאה) גובר על השכלי (יסוד דאבא עילאה), וממילא לא מתיישב אצלו כשכל. מה העצה? צריך להתקשר בדעת, להתרכז, בהנחה. באמת הפתרון כמעט היה על הלשון, על העט שלי והניר, אבל פתאום לא מתיישב – לא שלא נכון, אך איני יודע להוכיח. אם רוצים לקחת דוגמה מהעולם החיצוני, כמו המשפט של פרמה, שכתב שיש לו פתרון יפהפה אבל אין לו מקום על הניר לכותבו כו'. אפשר לסמוך שהיה לו, אבל לא קיים. מישהו הוכיח היום, אבל לא שוה, כי הוכיח באלף עמודים – צריך הוכחה בדרך קצרה, כמו שפרמה כתב שיש לו. פרמה לא כתב על עצמו שפתאום לא התישב אצלו הפתרון, אבל לצורך ההסבר כאן נניח שכן. אז מה צריך לעשות? צריך להתרכז בהנחה, כי השכלי לא נשאר, הוא נעלם בתוך ההנחה (לא שנעלם לגמרי מן המודע). ככל שאני מתרכז בשכל בהנחה, לאט-לאט אני מגביר את השכלי (דווקא על ידי ההתקשרות להנחה), משחזר אותו.
השגת המהות בנקודת התמצית
יוצא מהמאמר שהתהליך מחויב המציאות, ובזכות שאבדתי את השכלי אני מחויב להתקשר להנחה כדי לחזק את השכלי, שתפקידו לעבור להשגה, לאמא. כך קורה – על ידי ההתקשרות החזקה להנחה אני מגביר את השכלי ואז עובר להשגה של בינה. בהשגה של בינה עדיין איני משיג את העצמות, את ראית החכמה. בהשגה צריך לקחת את הנקודה ולפרט, להוכיח הכל וכו'. מתי יש השגת המהות? אין בעולם הזה, לכן כמעט אי אפשר להבין, אך לאחר שהשכלי עבר לבינה והיא עבדה כל מה שהיא יכולה, מגיעים שוב לנקודה. חידוש איך מסביר כאן. מגיע לנקודת התמצית (מלה שהיו לנו שיעורים עליה). הוא מגדיר שנקודת התמצית היא האין של בינה. בדרך כלל היחס בין חכמה לבינה הוא אין ויש. כאן אומר שתכלית ההשגה היא נקודת התמצית, האין של הבינה. מה מעורר אצלי? מה שהדרדקי דרשו במסכת שבת – "אלף-בית, אלף בינה". בפסוק כתוב "אאלפך חכמה" – מהכתר יש שני אלפים ("נצר חסד לאלפים"), "אאלפך חכמה" בפסוק ו"אאלפך בינה" בדרשת הדרדקי (הילדים שלנו בחדר), שגם היא נקודת אין.
"הבן בחכמה" ו"חכם בבינה" – נקודת השכלי ונקודת התמצית
יש נקודת תמצית, האין של הבינה, והיא "חכם בבינה". אומר שיש יחוד בין נקודת השכלי של החכמה לנקודת התמצית של הבינה ("חכם בבינה"), והוא סוד "נקודה בהיכלא" – סוד ה-ב רבתי של בראשית בזהר. כמו שהבן בחכמה היינו ההנחה של החכמה, בינה דחכמה, כך נקודת האין של הבינה היא "חכם בבינה". מי שרואה זאת מיד קופץ, כי תמיד כתוב ש"הבן בחכמה" אינה בינה דאבא, אלא או"א עילאין יחד, ו"חכם בבינה" היינו ישסו"ת. כאן אומר משהו אחר – יותר עמוק, והרבה יותר מתישב במילים (מוכיח שאמתי לחלוטין), אך לא כמו שמסבירים תמיד. הוא אומר ש"חכם בבינה" הוא שרש אמא עילאה שכלולה באבא, וצריך לומר – מה שלא אומר – ששרש נעלם של ישסו"ת (כמו שהרבי תמיד אומר ששני פירושים במשהו אחד קשורים). שוב, בדרך כלל "הבן בחכמה" היינו אמא עילאה שכלולה באבא עילאה – וכאן היינו בינה דאבא עילאה. עיקר החידוש כאן לגבי "חכם בבינה", שמפרש כאין של אמא. קודם נעשה גימטריא: "חכם בבינה" שוה 137, קבלה וכו' ("שמע בקלה", זו עיקר המעלה של שרה, ה"חכם בבינה" שלה, סוד "בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש"), כאשר חכם עולה 68 ו-בבינה 69, כמו שראינו קודם, שני המספרים הכי קרובים לחצי, כאשר בבינה היא הנקודה האמצעית של קבלה. לפי זה יש שתי קבלות, אפילו שלש. כמובן, "הבן בחכמה" לא עולה 137 (אלא 132 = קבל – 'איהו קבל [הבן בחכמה] איהי קבלה [חכם בבינה]' – על אברהם, אבא עילאה, לקבל, "שמע [בקלה]" את הקבלה של שרה, אמא עילאה) – עיקר הקבלה היא "חכם בבינה", שכאן מסביר כחכמה של אמא עילאה, הגם שבכל מקום מוסבר שהוא ישסו"ת.
התקשרות פנימית של הרב והתלמיד הופכת את הרב "דומה למלאך"
עוד דבר, שמסביר זאת כסוד מצרים (= ליובאוויטש) – מצר–ים או מצר–מי, ים החכמה ו-מי בבינה. מהו המצר? אומר שחבור החכמה והבינה הוא חבור מצר-ים, שהוא כאן ה"הבן בחכמה", להתקשר חזק להנחה על מנת לחזק את השכלי ולהעבירו לבינה, שהחכמה שלה היא מצר-מי. הזווג הוא בין מצר-ים למצר-מי. למה הכל רומז למצרים? מה רוצים? עברנו לפרק השלישי. אומר משהו מאד יסודי, שקשור לכל תורת הבעל שם טוב על "אם הרב דומה למלאך הוי' צבאות יבקשו תורה מפיהו וכו'", ש-מלאך אותיות כאלם, ואם מקיים סוד החשמל – שותק (עושה עצמו כאלם) לפני שמדבר – דומה למלאך וסימן שאפשר ללמוד תורה מפיהו. כאן פרק שלם, שכמובן לא מזכיר זאת בו, שיוצא ממנו שכל הענין הזה הוא דווקא בין רב לתלמיד שיש ביניהם קשר פנימי, ששניהם בכיווץ – הרב במצר-ים והתלמיד במצר-מי, ואז יש את סוד החשמל. גם כאן מתאר תהליך, כמו בפרק על ההנחה והשכלי וכו'. אומר שאם יש תלמיד (גם לפני שבוע דברנו על יחס רב ותלמיד), שלא מענין אותו עצם נקודת הפנימיות (יתכן שאינו יודע שקיים כזה דבר), אלא רק השכל. הדוגמה שהתלמיד חייב לעבור בגרות, או משהו אחר, ולכן צריך להיות בקי בחומר ויושב ולומד בכתה – אז לגמרי "לא לשמה". יכול להיות יותר פנימי, שבאמת חושב שהוא לומד תורה לשמה, אבל חושב שהתורה היא שכל. אם מענין אותו רק מה יש לך לומר בשכל, אף פעם לא יקבל את הנקודה הפנימית של הרב – כי הוא "אחור באחור" איתו, לא מענין אותו הרב עצמו (סוד מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, גם לתורה הקדומה) אלא רק השכל. הדבר מתבטא בכך שהרב לא מלאך, לא שותק לפני שמדבר. התלמיד שואל שאלה והרב עונה ישר מהמותן – אם את התלמיד לא מענין הנקודה הפנימית גם את הרב לא. התלמיד לא יודע שלא מענין אותו, חושב שהוא התלמיד הכי טוב. אבל אם התלמיד שואל ממקום חיצוני הרב עונה לו ממקום חיצוני – מהמותן, מהבטן, מה שנקרא "השקפה ראשונה" או "השכלה ראשונה" (שני ביטויים שלו). אבל אם התלמיד אמתי, רוצה להגיע לאמת הכי פנימית שיש לרב למסור לו (גם שכל וגם מעבר לשכל במובן הפשוט כנ"ל), השאלה שלו תהיה אחרת לגמרי, ו"כמים הפנים לפנים" גם הרב לא יענה מהר. יענה כמו הבעל שם טוב – יהפוך להיות מלאך אותיות כאלם. יוצא שכל תורת הבעל שם טוב, אם הרב כמלאך או לא, תלוי גם ובעיקר בתלמיד. אם אתה בא ממקום חיצוני אתה עושה שהראשונים כבני אדם ואנחנו (אתה) כחמורים, אבל אם אתה בא ממקום פנימי אתה עושה את הראשונים – הרב שלך – כמלאך, ואתה כבן אדם. כמו "'מצא' או 'מוצא'" ששואלים תחת החופה – תלוי בך (החתן). כאן התלמיד "מוצא" או "מצא" (הרב הוא הכלה נאה וחסודה באמת, סוד השבת ביחס לימות החול). אם מצאת רב שדומה למלאך או סתם בן אדם – תלוי בך. פרק שלם מאד יפה.