- י. יחוד התורה והמדע – הדרך להשגת מהות אלקות
- ט. "דרך קצרה" ו"לשון נקיה"
- ח. ד"ה "בהעלותך את הנרות" תער"ג
- ו. שך ו-פר דינים
- ה. זז ושער זב
- ד. "לשלמי נדרי יום יום" – הוספה בתורה בחדש אדר
- ג' אדר ע"ב – "בשעה שהקדימו" תער"ב מאמר לה – כפר חב"ד
http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5772/06/5772-06-03-1.flv
http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5772/06/5772-06-03-2.flv
http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5772/06/5772-06-03-3.flv
http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5772/06/5772-06-03-4.flv
http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5772/06/5772-06-03-5.flv
http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5772/06/5772-06-03-6.flv
http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5772/06/5772-06-03-1.mp3
http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5772/06/5772-06-03-2.mp3
http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5772/06/5772-06-03-3.mp3
http://jewish-education.info/uploads/rav_ginzburg/5772/06/5772-06-03-4.mp3
בע"ה
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]
לחיים לחיים, חדש שמח, פורים שמח!
א. שבעה דברים "לשמי" בפירוש רש"י
לכהן לי
לפני שבוע דברנו על "'לי' – לשמי", תחלת פרשת תרומה. על "ויקחו לי תרומה" אומר רש"י "'לי' לשמי" ואחר כך על "ועשו לי מקדש" הוא אומר "בית קדושה לשמי". גם בפרשתנו, תצוה, שעיקר הנושא הוא בגדי כהונה כתוב "וכהנו לי", "לכהנו לי" – כמה פעמים, שענין הבגדים הוא להכניס את אהרן ובניו בסוד הכהונה, שיהיו כהנים משרתים לא-ל עליון. לכן גם הזהר של פרשתנו – שנלמד עם הפירוש של רבי לוי'ק, אבא של הרבי – מדבר על המלה "לי", דווקא בפרשתנו, תצוה. כתוב שלש פעמים "לכהנו לי", פעם אחת "וכהנו לי", ועוד פעמיים "לכהן לי". בפרשת כי תשא יש עוד פעם אחת "לכהן לי". הצירוף הזה, שכל הכהונה הוא "לי", מתחיל מענין הבגדים וחוזר שבע פעמים, בצורה סימטרית – ג"פ "לכהנו לי", פעם אחת "וכהנו לי", ועוד ג"פ "לכהן לי". אם עושים את הגימטריא שבזכות תוספת ה-ו בג"פ "לכהנו לי" (שהאבן עזרא כותב שהוא כמו "חיתו יער", תוספת, סגנון של שירה; רש"י רומז, והרבי כותב בשיחה אחת, שהפירוש הוא "להכניסו לכהונה" ויש תפקיד ל-ו) יחד עם "וכהנו לי" יש ה"פ ו, בגימטריא ל. כלומר, ג"פ "לכהנו לי" ועוד פעם אחת "וכהנו לי" עולה ד"פ "לכהן לי", בסוף הכל נעשה "לכהן לי" (ס"ה שבע פעמים "לכהן לי").
דרשת הזהר על "לכהנו לי" – יחוד וה.
כאן רש"י לא כותב "'לי' לשמי" (רק על "בגדי קדש" כותב: "מתרומה המקודשת לשמי יעשו אותם", ה"לשמי" חוזר ל"'ויקחו לי תרומה'. לי – לשמי", וראה לקמן), אך הזהר כן דורש ש"לי" רומז למלכות, בחינת שמי. הזהר לא כותב "לשמי" אלא ש"לי" היינו אות ה תתאה של שם הוי', המלכות – חידוש. הזהר אומר ש"לכהנו לי" היינו יחוד של ו ו-ה תתאה, יחוד ה-ו, האות הנוספת של "לכהנו", עם "לי" (סוד השם לוי, על שם "הפעם ילוה אישי אלי" – ה-ו נכנסת לתוך ה"לי", ראה לקמן איך ש"לשמי" היינו כניסת ה"שם" לתוך ה"לי"), שהיא המלכות, השכינה הקדושה. זה ודאי רמז לפירוש "'לי' לשמי", היות ש"לשמי" היינו השכינה, המלכות. לכן, כמו שאמרנו, צריך להמשיך השבוע את ההתבוננות ב"'לי' לשמי".
שבע פעמים "לשמי" ברש"י עה"ת
רש"י כותב "'לי' לשמי" פעמיים בתחלת תרומה, על "ויקחו לי תרומה" ו"ועשו לי מקדש". עוד לפני כן, ביתרו, על "מזבח אדמה תעשה לי" כותב רש"י "לשמי" ("שתהא תחילת עשייתו לשמי" – מכאן שעיקר הכוונה "לשמי" הוא בתחילת קיום המצוה, וכמבואר בתניא לגבי עבודת הבינוני)[2]. אם כן, נשאלת השאלה, כמה פעמים בכל החומש כותב רש"י "לשמי" – רמז לכך שכשאשר יהודי עושה משהו צריך להיות לשם ה', "כל מעשיך יהיו לשם שמים". רש"י כותב זאת שבע פעמים בחומש ("כל השביעין חביבין") – כל פעם בנוגע למצוה אחרת. צריך להתבונן בשבע הפעמים, וכדרכנו לסדר במבנה על פי הסוד. נאמר כך:
כתר, דעת ומלכות: תרומה, מקדש ומזבח
ראוי ש"ויקחו לי תרומה", הכותרת של כל עבודת המשכן וכו', יהיה בכתר – תרומה היא בכתר. לפי הפשטנים תרומה לשון הרמה, "עומק רום", כתר עליון (בספר יצירה, לפי המפרשים הראשונים). גם, כאשר יהודי מגלה את נדבת לבו הוא בעצם מגלה את היחידה שבנפש, כך מבואר בחסידות. וכן, ה"לי" של "ויקחו לי תרומה" היינו "אותי אתם לוקחים" (כמבואר בתניא בשם הזהר) – את העצמות, חביון עז העצמות שמסתתר ברדל"א, פנימיות עתיק. אם כן, למרות ש"ויקחו לי תרומה" אינו הפעם הראשונה שרש"י כותב "לשמי", הוא הכתר. "מזבח אדמה תעשה לי", שקודם לו, שייך דווקא למלכות – כל ענין המזבח הוא מלכות, והלשון "מזבח אדמה" מדגיש את זה עוד יותר, כי אדמה היא המלכות. מה לגבי "ועשו לי מקדש"? מתאים שגם יהיה בקו האמצעי, בין הכתר והמלכות – נשים אותו בספירת הדעת. מתאים למה שהסברנו בשבוע שעבר על "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" – ה"דעה את הוי'" נמצאת בבית המקדש, "הר קדשי", ובו יש את הדעת, החבור וההתקשרות לה'. לשם מה באים לבית המקדש? כדי לדעת את ה'. "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" קורה קודם כל במקדש, ומשם מתפשט לכל ירושלים, לכל ארץ ישראל, לכל העולם.
חכמה, בינה ותפארת: שבת, קטרת וישראל
מה הן הפעמים הנוספות? רש"י כותב "לשמי" לגבי שבת ולגבי הקטרת, שניהם בפרשה הבאה. למה אמרנו קודם את שני אלה? כי הם כנגד חכמה ובינה. שבת בקבלה היא מוחין דאבא, חכמה, וקטרת היא מוחין דאמא. את ה"לשמי" של שבת נשים בחכמה ואת ה"לשמי" של הקטרת נשים בבינה. אחר כך יש אצל עם ישראל, כאשר ה' מבדיל אותנו מן העמים, רש"י כותב שה' לוקח אותנו אליו מכל עמי הארצות וכותב "לשמי" – שכל מה שעם ישראל עושה הוא "לשמי", זו המשמעות של הבדלת ישראל מהעמים. אומרים בהבדלה "המבדיל… בין ישראל לעמים", ומשמעות ההבדלה היא שאנחנו עושים הכל "לשמי". איפה מתאים להיות עם ישראל? בתפארת, "תפארת ישראל", תחת הכתר והדעת.
יסוד: בגדי כהונה – תיקון הברית
יש פעם אחת בפרשתנו בבגדי קדש, בגדי כהונה, שרש"י כותב "לשמי" כנ"ל. בחסידות מובא הפסוק "בכל עת יהיו בגדיך לבנים", שהפשט הוא שלא צריך להיות לכלוך על הבגדים, ובפרט רומז לבגדי הלבן עמם הכהן הגדול נכנס לפני ולפנים ביום כפור (שלכך יזכה כל יהודי "בכל עת") – כתוב שבגדי כהונה בכלל ובגדי הלבן בפרט (וכן "בגדיך" של כל יהודי בכל עת) הם תקון הברית. בגד הרי הוא תקון של בגידה (כפירש"י ל"בא גד" שהכתיב הוא "בגד"). בגידה היא פגם הברית ובגדי קדש הם תקון הברית (וכן הבגדים המקוריים של אדם וחוה באו לכסות בשר ערוה מפני הבושה כו', וכידוע ש"לבוש" היינו לא בוש). בלי בגדי הקדש הכהן אינו בכהונתו, אינו כהן כדי לעבוד את עבודתו במקדש. הכהן צריך להיות צדיק, ואיך נעשה צדיק? בזכות בגדי הקדש שלו. אם כן, את ה"לשמי" של בגדי קדש נשים ביסוד.
סיכום ורמזים
אם כן, יש לנו מבנה יפה: יש את כל ד' ראשונות – תרומה בכתר, שבת בחכמה, קטרת בבינה, מקדש בדעת. אחר כך יורדים דרך הקו האמצעי של הספירות – ישראל בתפארת, בגדי קדש ביסוד, מזבח אדמה במלכות:
| כתר
"ויקחו לי תרומה" |
|
| חכמה
שבת "קדש להוי'" |
בינה
קטרת "קדש תהיה לך להוי'" |
| דעת
"ועשו לי מקדש" |
|
| תפארת
ישראל "להיות לי" |
|
| יסוד
"ועשו בגדי קדש" |
|
| מלכות
"מזבח אדמה תעשה לי" |
|
והנה, סכום כל השבע: תרומה שבת קטרת מקדש ישראל בגדי קדש מזבח אדמה עולה 3577 = 7 ברבוע פעמים 73, חכמה[3]. וכן, סכום שבע הספירות: כתר חכמה בינה דעת תפארת יסוד מלכות עולה 2891 = 7 ברבוע פעמים 59, חומה[4]!
ב. מעלת "לי" ("בכל דרכיך דעהו") על "לשמי" ("על מעשיך יהיו לשם שמים")
"למה זה תשאל לשמי"
עד כאן נושא אחד, פשוט, של שבע פעמים "לשמי" שרש"י כותב בחומש. אם כבר מדברים, האם המלה "לשמי" מופיעה במקרא? האם בחמשה חומשי תורה יש את המלה "לשמי"? יש פעם אחת, "למה זה תשאל לשמי", אבל לא במשמעות של "לשם שמים". אחרי שיעקב אבינו נאבק ומנצח את המלאך, שרו של עשו הרשע – מתאים לפורים, שמפילים את המן ותולים אותו על עץ גבוה חמשים אמה – המלאך משתחרר. הוא צריך ללכת לומר שירה, "עד עלות השחר" – כעת יש לו תיקון. מששת ימי בראשית, כעת הגיע זמנו לומר שירה – בזכות שהוא מנוצח. כאשר מנצחים את האויב עושים לו טובה, לשר שלו בשרש. הטובה הכי גדולה היא שמנצחים אותו, כי זהו תיקונו, ואז זוכה לומר שירה לה'. יעקב מבקש שיברך אותו, ומברך אותו בעל כרחו שיקרא ישראל ("כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל"), ובסוף יעקב שואל אותו איך קוראים לו, והוא אומר "למה זה תשאל לשמי". זו ההופעה היחידה של "לשמי" בתורה, אם כי במשמעות אחרת. מה לגבי הנ"ך? הפעם הבאה שיש "לשמי" היא בדיוק באותו ביטוי – "למה זה תשאל לשמי והוא פלאי" (יש לנו פה אחד בשם זה, כנראה שהוא בא לבשר לנו אודות לידת שמשון הגבור להצילנו מיד פלשתים). גם שם המלאך אומר זאת, למנוח, אבי שמשון הגבור שעתיד להוולד בזכות הספור. אחרי שהמלאך עושה פלאים שואל מנוח את המלאך לשמו, והוא עונה בדיוק כמו שרו של עשו – לא יתכן שהוא אותו מלאך, זה מישהו אחר, אבל כנראה מלאכים אוהבים לומר את הבטוי הזה – "למה זה תשאל לשמי". בתורה לא כתוב המלים "והוא פלאי", והמלאך של מנוח מוסיף אותן. אם כן, הפעמיים הראשונות שיש "לשמי" בתנ"ך הן באותו ביטוי, אותו לשון ממש[5].
יג פעמים "לשמי" בקשר למקדש
האם יש "לשמי" כמו שאנחנו מחפשים, "'לי' לשמי"? כן, אבל מתחיל אחר כך, כאשר שלמה בונה את בית מקדש. בתורה כתוב "ועשו לי מקדש". דברנו בשבוע שעבר על היחס בין המשכן והמקדש, ועל המעלה של כל אחד ביחס לשני. המשכן הוא מעשה ידי משה, שהם נצחיים – משה בנצח. המקדש אמנם חרב, אבל הוא דירת קבע ולא דירת עראי. לכן שמירת המקדש מאמא עילאה ושמירת המשכן רק מהנער, היסוד. בכל אופן, לגבי המשכן כתוב "ועשו לי מקדש", אבל לגבי המקדש כתוב כמה פעמים "הוא יבנה [ה]בית לשמי". דוד לא זוכה – הוא רוצה, מכין את כל החומרים (הזהב והבסף והנחשת, וגם את הברזל למקדש העתיד, כשיחת הרבי), אבל לא זוכה לבנות את הבית בעצמו. מי כן זוכה? שלמה בנך, הוא יבנה בית לשמי, לא "לי" אלא "לשמי". חוץ מההקשר של המקדש ועבודתו אין עוד "לשמי" בתנ"ך (במובן הזה, בנוסף לשני ה"למה זה תשאל לשמי"). כמה פעמים כתוב "לשמי" במובן זה שאנחנו מחפשים? לא פחות ולא יותר מ-13 פעמים. יג פעמים "לשמי" – הכל בקשר למקדש. מבנה שרומז ל-יג מדות הרחמים, שלפניהן יש "הוי' הוי'" – גם כאן יש שני "לשמי" בשאלות המלאך ("למה זה תשאל לשמי", רמז לשם הוי' ב"ה ככתבו, שם המפורש, עליו נאמר "זה שמי לעלם", להעלים, וממילא "למה זה תשאל לשמי והוא פלאי"), ו-יג פעמים "לשמי" במקדש.
"'לי' אינו זז לעולם" ו"לשמי" משתלח מעל פני ה'
חוץ מהיפי של מספר הפעמים והמבנה, מה אפשר ללמוד מזה? במשכן כתוב "לי", "אותי אתם לוקחים", עצמות. "לשמי" היינו שם, לא עצמות – ענין של גילוי אור, כפי שתמיד מדגיש הרבי. איך בא לידי ביטוי ההבדל ביניהם? בלשון חז"ל "כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא". אם כתוב "לי" – ה' אומר שהדבר הזה הוא "לי", וחז"ל אומרים שאם ה' מעיד שהדבר הוא "לי", שלי, ממילא כמו ש"אני הוי' לא שניתי" כך הדבר לא זז לעולם, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא. מה לגבי "לשמי"? האם "לשמי" יכול לזוז? לא כתוב ש"לשמי" לא זז, אלא רק ש"לי" לא זז. אמרנו שכל יג הפעמים שכתוב "לשמי" במובן של לשם שמים הן בהקשר של בית המקדש, כמו "הוא יבנה בית לשמי". אבל כאשר עם ישראל חוטאים הם עושים שהמקדש יחרב, ואז כתוב "הבית אשר הקדשתי לשמי אשלח מעל פני". ה' אומר – זו אחת מ-יג הפעמים, ויש פעמיים באותו הקשר – שאותו בית שעשיתי לשמי "אשלח מעל פני". מזה לומדים ש"לשמי" כן זז. כמו שאמרנו קודם, מעלת המשכן לגבי המקדש, שהוא מעשי ידי משה – מספירת הנצח, ולכן כל מעשי ידיו נצחיים – לא זז. המקדש הוא שלמה המלך, שאינו משה רבינו. שלמה המלך בחנוכת בית המקדש התנהג שלא כדבעי, שנשא בת פרעה עם כל מה שיצא מכך – החל וקלקל את העבודה ביום הראשון, שעל כן "על אפי ועל חמתי וגו'". הבית ש"לשמי" ה' מעיד שמשלח מעל פניו.
ההכרח בחיבור ה"לשמי" ל"לי" – שלא יפרד המשל מהנמשל
אם כן, יש למוד גדול, שאם ה"לשמי" לא מחובר ל"לי" הוא לא יציב, לא נצחי. לכן חייבים לחבר את ה"לשמי" אל ה"לי", כמו ה"לכהנו לי" בפרשה, בזכות הכהנים ובגדי הקדש ותיקון הברית שלהם. צריך לחבר את קוב"ה ושכינתיה. כאן הזהר אומר ש"לי" היינו ה-ה, אבל ברגע שה"לי" הופך להיות "לשמי", רק ה-ה של שם הוי', הוא חייב את החבור ל-ו, לקוב"ה, לסוכ"ע. אחרת ה-ה, הממלא, השכינה בלי היחוד עם הז"א, יורדת לגלות בעולמות התחתונים, ושמה "אשלח מעל פני" (על דרך "אסתר מן התורה מנין שנאמר 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא'") – ירידת השכינה מעולם האצילות לגלות בעולמות התחתונים. "הבית אשר הקדשתי לשמי אשלח מעל פני והיה ישראל למשל ולשנינה" – גם לשלוח את השכינה וגם עם ישראל יורד להיות משל ושנינה לגריעותא. יש פה רמז שקשור למאמר מע"ב שנלמד בהמשך, שקודם עם ישראל היה בבחינת נמשל, וכאשר יש גלות הוא יורד לתוך המשל, והנמשל מתפרק ונפרד מהמשל. צריך להיות חבור, כמו שהרבי הרש"ב כותב חזק השבוע, שהמשל והנמשל הם אחד ממש. אם הגלות היא "והיה ישראל למשל", סימן שירידת השכינה ו"אשלח מעל פני" את המקדש היינו שיורדים רק להשקע במשל, בלי קשר ובלי גילוי של הנמשל. כך נפרש גם "לכהנו לי", חיבור ה-ו וה-ה, כחבור המשל והנמשל.
"לשם שמים" בלי "בכל דרכיך דעהו" עלול לנפילה
בכל אופן, ראינו שיש יג פעמים "לשמי" בקשר למקדש, אך הוא לא נצחי כמו עצם ה"לי", והראיה שהוא זז – "הבית אשר הקדשתי לשמי אשלח מעל פני". אפשר אפילו לומר שאם יש עבודת ה' של "כל מעשיך יהיו לשם שמים", אבל בלי עבודה של החסידות, שהיא "בכל דרכיך דעהו", גם ה"לשמי" של "לשם שמים", שאדם חושב שכל מה שאני עושה הוא "לשם שמים" – אוכל כדי ללמוד, להתפלל, בשביל העתיד – אבל "בכל דרכיך דעהו" היינו להתחבר לה' בהוה, לא שאני אוכל כדי ללמוד, אלא שבאכילה עצמה אני יודע את ה'. אפשר לומר שאם יש חשיבה של "לשמי", בלי עצם הדבקות בה' בהוה, גם עתיד להשתלח מעל פני, על דרך "הבית אשר הקדשתי לשמי אשלח מעל פני", עצם ה"לשמי" נשלח מעל פני.
"לי" – "לפני הוי'"
העבודה של "בכל דרכיך דעהו" היא להיות תמיד "לפני הוי'", על דרך פירוש אדמו"ר הזקן למאמר דוד מלכא משיחא "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים" ("לפני הוי'" = דוד ברבוע שעולה יעקב דוד, היחוד של "לכהנו לי"). במהלך החיים (בארץ החיים, ארץ ישראל, וגם בחו"ל כאשר זוכים ל"מאך דא ארץ ישראל"[6]) יש כל פעם עליות וירידות, הן בגשמיות והן ברוחניות, ובכולם אני נשאר תמיד "לפני הוי'", מקיים תמיד את המקרא-קצר הכולל את כל התורה כולה (ראה לקמן בענין "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה") "בכל דרכיך דעהו"[7], לחבר (לדעת) את ה-ה תתאה ל-ו (סוד "לכהנו לי"). והנה, הביטוי העיקרי בתנ"ך שהר"ת שלו הוא "לי" הוא "לפני י-הוה", ביטוי המופיע יד פעמים ("לפני הוי'" = יד ברבוע[8]) בפרשת תצוה (פעם ראשונה בתחלת הפרשה, במנורה: "… מערב עד בקר לפני הוי'"[9], שש פעמים בבגדי כהונה ועוד שבע פעמים במעשה הקרבנות שבהמשך הפרשה[10]). "לפני הוי'" הוא ענין היחס והיחוד הפנימי והעצמי בין הרב והתלמיד שיתבאר לקמן, יחוד פנים בפנים. מי שזוכה ליחוד זה ומתמיד בו (בבחינת "אתהלך וגו'" תמיד) גם זוכה ל"לפני הוי'" במובן של "התהלך לפני וגו'" (הנאמר לאברהם אבינו בתחלת פרשת ברית מילה), שהוא "מוביל" כביכול את ה' (בחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", עבודת "נצח ישראל" כמבואר במ"א), כלומר שהפנים הגלויות של ה' מאחוריו אך הוא פונה לפנימיות עצמותו יתברך ממש (האומר בחיוך "נצחוני בני נצחוני"), וד"ל.
ג. "כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם" (והזהר עם ביאור רבי לוי-יצחק על הפרשה)
יג דוגמאות ל"כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם"
נתבונן הלאה: אמרנו שחז"ל אומרים במדרש – מדרש רבה בתחלת ויקרא – שאם כתוב "לי" אינו זז לעולם. כמה דוגמאות חז"ל מביאים לתופעה זו? גם, למרבית הפלא, חז"ל מציינים בדיוק שלש עשרה דוגמאות בתנ"ך שכתוב "לי" והכוונה היא שהדבר נצחי, "לא זז לעולם". אפשר לומר שמביאים יג דוגמאות של "לי" כנגד יג פעמים "לשמי" שלא בדיוק כך (שכן יכול לזוז כנ"ל) – יכול להיות כך (שגם ה"לשמי" לא יזוז), אבל רק אם מחובר ל"לי". אם יש שלשה עשר דברים של "לי" ש"לא זז לעולם" צריך לתת מבנה. יתכן שכבר למדנו פעם, אך נעשה חזרה. קודם כל, איך נסדר? לא כמו בדרך כלל, שיש שלש מדרגות בכתר ואחר כך עשר ספירות, חב"ד-חג"ת-נהי"ם, אלא מבנה קצת אחר:
כתר וחכמה – "ויקחו לי תרומה", "שמן משחת קדש יהיה זה לי"
בכתר נשים את התרומה, כמו שלמדנו קודם, שראוי ש"ויקחו לי תרומה" יהיה בכתר עליון – הדוגמה הראשונה של "לי" ש"אינו זז לעולם". נסדר לא לפי סדר המדרש אלא לפי סדר הספירות, כדרכנו. הדבר השני הוא "שמן משחת קדש יהיה זה לי" (בפרשה הבאה). שמן המשחה הוא דבר שלא זז לעולם ("כולו קיים לעתיד לבוא"). בשמן המשחה יש גם את הרמז של "מרדכי מן התורה מנין?", בו כתוב "מר דרור" שמתורגם "מירא דכיא", ובהמשך כתוב "שמן משחת קדש יהיה זה לי". אמרנו שרש"י מביא "לשמי" על שבת וכו' – לא אותו מבנה, יש דברים חופפים, אך לא אותם דברים. התרומה אותו דבר, בכתר. ה"שמן משחת קדש" – כלל גדול בחסידות שהוא בחכמה, שמן בחכמה (הרומז לרזין דרזין דאורייתא, תורת החסידות).
בינה – "תשמרו להקריב לי"
מה לגבי בינה? בינה היא קרבנות – "תשמרו להקריב לי". למה נשים את הקרבנות בבינה? כי כתוב ש"רזא דקורבנא עולה עד רזא לאין סוף", וכל עבודה שעולה ממטה למעלה עד אין סוף היא בראש קו שמאל, כמו "ועבד הלוי הוא". לכן כתוב הרבה פעמים שמה שאור אין סוף הוא "למעלה עד אין קץ" שייך לפנימיות אמא. הקרבנות, "אדם כי יקריב מכם", שאדם מקריב מעצמו, שייכים לאמא. גם "תשמרו" – שמירה – שייך לאמא.
דעת – "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל"
הדעת היא הסנהדרין – "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל", הדעת של עם ישראל, "עיני העדה" (עדה אותיות דעה). יש בו "עדה מצלת" ו"עדה שופטת" כנגד ב' העטרין שבדעת, ה חסדים ו-ה גבורות. ה"שבעים איש" מקבלים מ"שבעים פנים לתורה", השרש של הדעות הרבות והמגוונות שבעם ישראל ("כשם שאין פרצופיהם דומים וכו'"). תחתם באים החג"ת (כללות נשמות עם ישראל כולן, כנגד שלשת אבות האומה, אברהם יצחק ויעקב) – כהן-לוי-ישראל, כמו שיתבאר.
חג"ת – "וכהנו לי", "והיו לי הלוים", "כי לי בני ישראל"
בעצם המדרש מתחיל מ"וכהנו לי", שהכהנים נקראו "לי". יש בעם ישראל כהנים-לוים-ישראלים, ר"ת כלי, ועל כל אחד מהם בפני עצמו כתוב "לי" ו"אינו זז לעולם". דבר פשוט שכהן-לוי-ישראל היינו חג"ת. על הכהנים כתוב "וכהנו לי", על הלוים "והיו לי הלוים", ועל ישראל "כי לי בני ישראל".
נו"ה – "העיר אשר בחרתי לי", "ועשו לי מקדש"
חז"ל אומרים "'והנצח' זו ירושלים, 'וההוד' זה בית המקדש". קודם שמנו את המקדש בדעת, אבל כאן יש גם ירושלים וגם המקדש, וחז"ל מפרשים שהיחס ביניהם הוא נצח-הוד. על ירושלים כתוב "העיר אשר בחרתי לי" ועל המקדש "ועשו לי מקדש". לפי המשקל של הפרצוף שעושים כעת ראוי לשים את ירושלים בנצח ואת המקדש בהוד – ההוד של עם ישראל, ההוד של הקב"ה.
יסוד – "כי לי כל בכור"
כמו שיש כהן-לוי-ישראל יש גם בכורות – "כי לי כל בכור". הבכור הוא לפעמים בדעת, "ברא בוכרא", ולפעמים בספירת היסוד. במיוחד אם יש כהן-לוי-ישראל-בכור, ראוי שיהיה חסד-גבורה-תפארת-יסוד – הוא ממשיך מהדעת, אבל הבכור הזה, "ראשית אונו" של האב, עצם הזרע של האבא, מתאים שישתייך לספירת היסוד, "כי לי כל בכור".
בנין קו הימין וקו השמאל של המלכות – "לאפתחא ארחין" ו"לאנהרא שבילין"
אחר כך, במלכות, יש שלשה דברים שונים – קשור גם למה שנלמד בזהר. כבר נאמר את הווארט: למה הזהר כותב ש"לי" היינו האות ה של שם הוי', והכל הוא מלכות? מה שרבי לוי'ק מסביר בקטע הזה של הזהר, שמביא את הפסוק מתחלת פרשת תצוה "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי", שבבנין המלכות שני הקוים ימין ושמאל נבנו על ידי הנצח וההוד של זעיר אנפין והקו האמצעי על ידי היסוד, הכל בסוד "מתוך בני ישראל"[11] – "בני ישראל" היינו נו"ה, הבנים של ישראל, תפארת, ואילו "מתוך" היינו היסוד (ומסביר רבי לויק שהיחוד השלם של ה-ו וה-ה – "לכהנו לי" – נעשה דווקא על ידי הספירות נה"י שבין התפארת, ו, למלכות, ה, שבעבודה היינו ענין הבטחון והתמימות והאמת שבין הרחמים לשפלות, ודוק). בלשון הזהר יש לשון איך בונים את קו ימין של המלכות ואיך בונים את קו שמאל שלה. בנין קו הימין נקרא "לאפתחא ארחין" – לפתוח דרכים. קודם כל, מי היא המלכות? אנחנו, עם ישראל, כנסת ישראל. לבנות את קו הימין (החסד) שלנו, של המלכות, נקרא 'לפתוח דרך' כאן בסגנון הזהר. איזו דרך? אולי "דרך ארץ קדמה לתורה", אולי דרך אחרת ("דרך חיים"). על אברהם איש החסד נאמר "כי ידעתיו וגו' ושמרו דרך הוי' וגו'". שוב, כדי לבנות את קו ימין של המלכות צריך לפתוח דרך. כדי לבנות את קו שמאל של המלכות, שלנו, צריך "לאנהרא שבילין" – להאיר שבילים. מה בין אורחין לשבילין? אורח יותר רחב (קו ימין, חסד) ושביל יותר צר, אבל גם מאד חשוב (סוד "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת" כידוע פירוש "בשביל" ממורנו הבעל שם טוב זי"ע, והוא סוד "שלחן בצפון", מזוני, קו שמאל, וגם מה שחנינא בני די לו בקב חרובין היינו עבודת האתכפיא והצמצום השייכת לקו שמאל). אז כתוב שבנין קו הימין של המלכות הוא לפתוח אורח, שיותר דומה לדרך, ובנין קו שמאל של המלכות הוא להאיר שבילים (בהארה מן האור הגנוז לצדיקים לע"ל).
בנין הקו האמצעי של המלכות – "לאדלקא בוצינין" – סוד "לי"
כנראה שבעם ישראל יש דרכים ושבילים – צריך לפתוח את הדרכים ולהאיר את השבילים. אבל כל זה עדיין לא העיקר, כי העיקר הוא בנין הקו האמצעי, שנקרא "לאדלקא בוצינין" – להדליק נרות. זה מסביר למה הזהר מפרש על "לכהנו לי", שבא בהמשך לתחלת פרשת תצוה, שם כתוב "להעלות נר תמיד". שני הפסוקים הראשונים של הפרשה הם על המנורה. תרומה התחיל "ויקחו לי", ותצוה מתחיל "ויקחו אליך שמן זית זך וגו'"[12]. בדרך כלל הדלקת אש היא גבורה, ולמה כאן בונה את הקו האמצעי של המלכות? כתוב כלל גדול בכתבי האריז"ל, שעיקר בנין המלכות – כנסת ישראל – הוא הקו האמצעי שלה, והוא נעשה מהגבורות שביסוד ז"א. בנין הקו הימני הוא מנצח דז"א, בנין הקו השמאלי הוא מהוד דז"א, ובנין הקו האמצעי – שמתחיל מיסוד הנוק', הרחם, אבל עולה עד הכתר – הוא בעיקר מהגבורות שביסוד ז"א, שכנגד הקו האמצעי של המלכות. הגבורות שביסוד ז"א מקבלים מהגבורות שבטפה שנמשכת מיסוד אבא, הארוך, שבוקע את יסוד אמא בתפארת ז"א ומגיע עד יסוד ז"א, וכחו שם הוא ה-י, כמו שנסביר בהמשך. הקו האמצעי של המלכות שנבנה מה-י הוא סוד האות ל. האות ל מקבלת מהאות י, וזה סוד המלה "לי". ל היא "מגדל הפורח באויר". ידוע שבצורות האותיות ל ו-י הן הגדולה והקטנה שבאותיות, אבל הצורה שלהן מאד דומה. כל כך דומה, עד שכתוב בשו"ע שאם כותבים י קצת מדי גדולה היא נדמית ל-ל, ולכן צריך להביא תינוק שיודע ולא יודע לקרוא כדי שיבחין אם זו י או ל. כלומר, המיקרו, הכי קטן, בדיוק משקף ודומה למקרו. כלל גדול בכל התורה, וגם באיך שה' ברא את העולם, והוא סוד האות י לעומת האות ל. ה-ל מקבלת מה-י, כפי שנסביר יותר – ה-ל היא "מגדל הפורח באויר", קודם בונה את יסוד המלכות, אבל ה-ל היא כמו טיל (כמו שמבואר אצלנו במקום אחר), שעולה לשמים, האות ל עולה מהיסוד שבמלכות, לאורך כל הקו האמצעי של המלכות, עד הכתר של המלכות, התכלית. בתחלת אצילות המלכות יש רשימו של כתר, אבל לבנות לגמרי את הכתר – שאצלנו היינו קיום מצות "שום תשים עליך מלך" – היא התכלית שבסוף. סוד ה"לי" הוא שה-ל תעלה בכל הקו האמצעי של המלכות, עד לכתר, ותתקן בשלמות את כתר המלכות.
כתר-יסוד-מלכות דמלכות – "כי ראיתיו בבניו לי מלך", "מזבח אדמה תעשה לי", "כי לי כל הארץ"
הכל היה הקדמה לשלשת ה"לי" שנשים במלכות: הראשון – מלכות בית דוד, הדבר השני מזבח אדמה, והשלישי ארץ ישראל. על מלכות בית דוד נאמר "כי ראיתי בבניו לי מלך" – ה' אומר לשמואל שראה בבני ישי "לי מלך". מהרגע הראשון, ששמואל הולך למשוח את דוד למלך, "רמה קרני בהוי'", משיחה בקרן, ה' כבר מעיד שהוא "לי", שאינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא. את ה"לי" של מלכות בית דוד ראוי לשים בכתר מלכות, תכלית הסוד של "לי". כאן מכל יג הדברים שכתוב בהם "לי" עושים פרצוף גדול, אבל בכל אופן ה"לי" הזה הוא התכלית. בזהר ה"לי" היינו תיקון הקו האמצעי של המלכות בפרט, שצריך לחבר עם ה-ו של "לכהנו לי". על ה"לי" כתוב "לאדלקא בוצינין ולקרבא כולא לעילא". אחרי שמדליקים את הנרות, "להעלות נר תמיד", להתחיל לבנות את הקו האמצעי מלמטה, מהיסוד, מקרבים הכל שיעלה עד לכתר, כמו ה-ל שעולה עד לכתר. זה מלכות בית דוד, "כי ראיתי בבניו לי מלך". את "מזבח אדמה תעשה לי" מתאים לשים ביסוד המלכות. בפירוש כתוב בקבלה ש"מזבח אדמה" – מזבח הנחשת, המזבח החיצון – הוא היסוד של הנוקבא שמעלה מ"נ. מצד אחד אמרנו ששרש הקרבנות ב-ה עילאה, ש"רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף", אבל המזבח הוא היסוד של המלכות – היסוד שלנו, הרחם שלנו – עליו מקריבים את הקרבנות, והוא כל הזמן "ואל אישך תשוקתך", מעלה מ"נ. אחר כך יש את ארץ ישראל, "כי לי כל הארץ" – דווקא מפסוק זה לומדים חז"ל על ארץ ישראל, מה שלא הייתי יודע. כלומר, כל הארץ, כל העולם, מרוכז בארץ ישראל. מהי ארץ ישראל? "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות". ארץ ישראל היא המלכות של המלכות. הייתי חושב ש"לי כל הארץ" מתייחס לכל העולם, ודאי המלכות של המלכות, שמתפשט בכל העולם. היחס בין המזבח שבמקדש לכל ארץ ישראל הוא היסוד ביחס למלכות. יש את כל ארץ ישראל, ובתוך אדמת הקדש יש את המזבח-אדמה. אדם הראשון נברא "עפר מן האדמה", מ"מזבח אדמה". כך חז"ל אומרים, שאדם הראשון נברא מהאדמה שתחת המזבח – נקודה פנימית, מרכזית, של כל ארץ ישראל. ולסיכום:
| כתר
תרומה |
||
| חכמה
שמן המשחה |
בינה
קרבנות |
|
| דעת
סנהדרין |
||
| חסד
כהנים |
גבורה
לויים |
|
| תפארת
ישראלים |
||
| נצח
ירושלים |
הוד
בית המקדש |
|
| יסוד
בכורות |
||
| מלכות
מלכות בית דוד מזבח אדמה ארץ ישראל |
||
"לשמי" – ל ועוד י ו-ל כפול י בתוך לי
נעשה גימטריא מאד יפה: כשדורשים "'לי' לשמי" מה בעצם עושים? לוקחים את האותיות ל–י (שהתחלנו להסביר, ונסביר עוד הרבה יותר) – זוג של אותיות לפי ציורן (כמו א-צ, ב-כ, ג-נ וכו'), הגדולה והקטנה – ופותחים את המלה "לי" ושמים באמצע את האותיות ש–מ. הרבה ממה שאומרים הוא בשביל ילדים בחיידר, לצייר זאת. אני לוקח את ה"לי" ומכניס לתוכה "שם". אם אני דורש "לי" לא חייב לדרוש כך – משהו מיוחד. איך שתי האותיות שם שייכות ל-לי? ה-מ היא בגימטריא לי, וה-ש היא ל פעמים י. אז בעצם שמתי בתוך ה"לי" שתי בחינות של לי – ל פעמים י ו-ל פלוס י.
רמזי הפסוקים – לי בהכאה פעמים לי בחבור
כעת באה הגימטריא המופלאה ביותר: את כל יג ה"לי" ש"אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא", דורשים חז"ל על עוד פסוק שלא נכלל ב-יג – על הפסוק "הבן יקיר לי אפרים". מי זה אפרים? חוץ מאפרים בן יוסף, אפרים בפסוק הוא משיח, ולא רק משיח בן יוסף – במדרש משמע שאפרים הוא גם שמו של משיח בן דוד (אחד משמותיו של משיח בן דוד). "ילד שעשועים" ממשיך את מה שלמדנו לפני שבוע על "נער ישראל ואהבהו". משיח אפרים הוא "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים". מה הוא "ילד שעשועים"? שקשור תמיד ל"שעשועים יום יום" (רזין דאורייתא) וגם "ושעשע יונק על חור פתן" – גם משתעשע בנחשים וגם ברזין דרזין דאורייתא (וכידוע מהרבי הרש"ב שעל ידי ההתעמקות בתורת החסידות, רזין דאורייתא, נעשה תיקון הברית, גילוי שלמות הנפש, שאז אפשר לשעשע על חור פתן, וד"ל). יש קשר ביניהם, הרי נחש בגימטריא משיח. בכל אופן, כל המדרש הוא על הפסוק "הבן יקיר לי אפרים". אחר כך המדרש מביא שלש עשרה דוגמאות, וכלל לא כולל את "הבן יקיר לי אפרים" בתוכן. מה הגימטריא המופלאה? אם לוקחים את כל לשונות הפסוקים – "ויקחו לי תרומה" "שמן משחת קדש יהיה זה לי" "תשמרו להקריב לי" "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" "וכהנו לי" "והיו לי הלוים" "כי לי בני ישראל" "העיר אשר בחרתי לי" "ועשו לי מקדש" "כי לי כל בכור" "כי ראיתי בבניו לי מלך" "מזבח אדמה תעשה לי" "כי לי כל הארץ" – בדיוק מה שהמדרש מצטט, עם "הבן יקיר לי אפרים", הכל עולה 12000 בדיוק[13]! זה תרגיל לחיידר. לכתוב נכון את כל הפסוקים ולעשות את הגימטריא הכוללת. מה זה 12000? ש פעמים ם. כלומר, לי בהכאה כפול לי בחבור. הכל הוא "לי", אבל מחבר את ה"לי" עם ה"לשמי" – שזה "יחודא שלים".
לי במשולש – יג פעמים "לי"
נאמר עוד רמז: רק המלה "לי" במשולש (סכום כל המספרים מ-1 עד אותו מספר) – ל במשולש עולה 465 ו-י 55 (לא להתבלבל עם מספר קדמי, בו ל עולה 105, כל האותיות מ-א עד ל) – עולה 520. אין שום סבה שהמשולש צריך להיות כפולה של לי, אך הוא כן כפולה. ב-לי במשולש יש יג פעמים "לי" – בדיוק מה שחז"ל אומרים שיש שלש עשרה דברים עליהם נאמר "לי" ש"אינו זז לעולם". גם משהו נחמד מאד.
[1] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.
[2] נמצא ששלש הפעמים הראשונות שלרש"י כותב "לשמי" הם (עם הפועל הסמוך ל"לי") "[מזבח אדמה] תעשה לי" "ויקחו לי [תרומה]" "ועשו לי [מקדש]" = ג פעמים 469 (ז פעמים זין), מספר התבות של מעשה בראשית, מספר השבת השביעי – כך ברא ה' את עולמו, להיות לו בית מקדש (סוד ה-ב רבתי של בראשית). "מזבח אדמה [תעשה לי]" "[ויקחו לי] תרומה" "[ועשו לי] מקדש" = "בראשית ברא אלהים"!
[3] תרומה שבת קטרת מקדש, כנגד כחב"ד, המוחין, עולה 2506 = 7 פעמים משיח; ישראל בגדי קדש מזבח אדמה, כנגד תי"מ בקו האמצעי, עולה 1071 = 7 פעמים בצלאל, טוב במשולש.
[4] כתר חכמה = 7 פעמים 99; בינה דעת תפארת יסוד מלכות = 7 פעמים שדי, מספר ההופעות של האות ז בכל התורה כולה.
[5] "למה זה תשאל לשמי" "למה זה תשאל לשמי והוא פלאי" = 2535 = 15 פעמים 13 ברבוע – רמז מובהק לכל הופעות "לשמי" בתנ"ך: יה פעמים סך הכל, כאשר לאחר הפעמיים הראשונות הנ"ל יש עוד יג פעמים "לשמי" במובן של לשל שמים (שכל אחד כולל את כולם, סוד ההתכללות המאפיין את העבודה "לשמי")!
והנה, שני השואלים הם יעקב מנוח – יעקב = ז פעמים הוי' ומנוח = ד פעמים הוי'. שני המלאכים (ב פעמים מלאך) = יעקב, עוד ז פעמים הוי', ס"ה חי פעמים הוי', ודוק.
[6] להעיר ש"ארצות החיים" = 770. "בארצות החיים" = תשעב, סימן השנה הזאת. "אתהלך" = ג תמוז, סוד "אנכי הלך בדרך כל הארץ" שאמר דוד מלכא משיחא לשלמה בנו, ואדמו"ר הצ"צ מפרש על פי זה את מאמר חז"ל "דרך ארץ קדמה לתורה", ודוק. "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים" = 1424 – אלף אורות (נשמת ישראל בעל שם טוב) הניתנים למשיח בן דוד.
[7] "לפני הוי'"(196) הוא הנקודה האמצעית של "בכל דרכיך דעהו" (391)!
[8] נמצא ש-יד פעמים "לפני הוי'" = יד בחזקת ג, סוד ג ידות – יד הגדלה יד החזקה יד רמה, שהן גם ג ידות של מעשה בראשית (סוד שם מב של מעשה בראשית), וד"ל.
[9] "מערב עד בקר לפני הוי'" = לד פעמים הוי', חיים פעמים אחד–אהבה.
[10] יד = אלהים במספר קטן. 1 6 7 ברבוע = אלהים (1 6 7 במשולש = 50, חמשים שערי בינה).
[11] כאן מופיע הלשון "מתוך בני ישראל" פעם ראשונה בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה". אין עוד "מתוך בני ישראל" עד חומש במדבר, שם נאמר ז פעמים "מתוך בני ישראל", הכל בסוד "אז", א (דכאן, הבדלת אהרן ובניו על ידי בגדי הקדש "לכבוד ולתפארת") למעלה מ-ז, ודוק.
[12] "ויקחו אליך" משלים את "ויקחו לי" ל-361, הרבוע של 19. יש כאן 16 אותיות, הרבוע של 4. האלכסון של הרבוע של 16 אותיות ויקחו לי ויקחו אליך = 64, הרבוע של 8 (שתי האותיות הראשונות של האלכסון, ול = המשולש של 8 ואילו שתי האותיות האחרונות, חך = המשולש של 7, כידוע הכלל בזה), כאשר הערך הממוצע של כל אות = 16, הרבוע של 4, מספר האותיות של רבוע שני הלשונות.
[13] יש כאן יד "לי" ועוד 11440 = 8 פעמים 1430 – הכל פעמים הוי' (יש כאן ס"ה הכל תבות, י במשולש).