ענווה עמוקה וענווה פסולה. יהודה יפרח ח' אדר ב' תשע"ד (ב)

ספר ליקוטי הלכות או"ח – הלכות תפילין הלכה ו

כג) וְזֶה בְּחִינַת פּוּרִים שֶׁהוּא לְהַכְנִיעַ וּלְהַפִּיל אֶת הָמָן הָרָשָׁע, יִמַּח שְׁמוֹ, כִּי הָמָן בְּחִינַת גֵּאוּת, כִּי הָיָה מִתְגָּאֶה מְאֹד וְרָצָה שֶׁהַכֹּל יִכְרְעוּ וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ וּבִשְׁבִיל זֶה התקנא בְּמָרְדְּכַי וְעַל כֵּן עָשָֹה עַצְמוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, כִּי גֵּאוּת הוּא עֲבוֹדָה זָרָה. וְעַל כֵּן בִּקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד וְכוּ', כִּי עִקַּר סִטְרָא דְּמוֹתָא נִמְשָׁךְ מִגֵּאוּת, שֶׁהִיא בְּחִינַת חֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִגְזַר מִיתָה עַל הָעוֹלָם. שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁךְ קְלִפַּת הָמָן, יִמַּח שְׁמוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חֻלִּין קל"ט), הָמָן מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר, "הֲמִן הָעֵץ וְכוּ'". וְעַל כֵּן עִקַּר הִתְגַּבְּרוּתוֹ הָיָה עַל יְדֵי שֶׁנֶּהֱנוּ מִסְּעֻדָּה שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע, (עַיֵּן מְגִלָּה י"ב) כִּי פְּגַם הָאֲכִילָה הוּא פְּגַם הַגֵּאוּת, שֶׁהוּא בְּחִינַת מוֹתָרוֹת וּפְסֹלֶת וְכַנַּ"ל. וְזֶהוּ עַל שֶׁהִשְׁתַּחֲוּוּ לַצֶּלֶם, שֶׁהוּא עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁהוּא גַּם כֵּן בְּחִינַת גֵּאוּת כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עַיֵּן מְגִלָּה ט"ו), בְּבָבֶל נִכְשְׁלוּ בְּנָשִׁים נָכְרִיּוֹת, דְּהַיְנוּ פְּגַם הַבְּרִית, כִּי אִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לַעֲנָוָה אֲמִתִּיִּית כִּי אִם עַל יְדֵי שֶׁמַּמְשִׁיכִין עַל עַצְמוֹ פְּרִישׁוּת וּקְדֻשַּׁת הַבְּרִית הַנִּמְשָׁךְ מִפְּרִישׁוּת וּקְדֻשַּׁת מֹשֶׁה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם, עַיֵּן שָׁם.

ועכשיו תראו את הפרשנות שהוא נותן לסיפור של שאול ואגג:

וְעִקַּר כֹּחַ הָמָן הָיָה שֶׁהָיָה מִזֶּרַע אֲגָג שֶׁהֶחֱיָה שָׁאוּל כִּי חָמַל עָלָיו, כִּי בָּזֶה פָּגַם שָׁאוּל בַּעֲנָוָה פְּסוּלָה, שֶׁבִּטֵּל אֶת עַצְמוֹ נֶגֶד עֲצַת דּוֹאֵג וְלֹא הִתְגַּבֵּר אֶת עַצְמוֹ כְּגִבּוֹר חַיִל לְקַיֵּם דִּבְרֵי שְׁמוּאֵל. וּבָזֶה פָּגַם בָּעֲנָוָה, דְּהַיְנוּ שֶׁהָיָה לוֹ עֲנָוָה פְּסוּלָה, כִּי פְּגַם עֲנָוָה פְּסוּלָה הוּא בְּחִינַת פְּגַם הַגֵּאוּת, כִּי עִקַּר הָעֲנָוָה לִזְכּוֹת לָעֲנָוָה שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁהִיא בְּחִינַת חַיִּים נִצְחִיִּים, בְּחִינַת הַחִיּוּת שֶׁל כָּל הָאֵבָרִים וְכוּ' וְכַנַּ"ל. כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ עֲנָוָה פְּסוּלָה נוֹתֵן כֹּחַ לְהַגֵּאוּת מֵאַחַר שֶׁמְּבַטֵּל עַצְמוֹ נֶגֶד הַבַּעֲלֵי גַּאֲוָה הָרוֹצִים לְהַרְחִיקוֹ מִדַּרְכֵי אֱמֶת וּמִצַּדִּיקֵי אֱמֶת כְּמוֹ שָׁאוּל שֶׁבִּטֵּל עַצְמוֹ נֶגֶד דַּעַת דּוֹאֵג לַעֲבֹר עַל דִּבְרֵי שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא וְהֶחֱיָה אֶת אֲגָג שֶׁמִּמֶּנּוּ יָצָא הָמָן, שֶׁהוּא בְּחִינַת גֵּאוּת. וְזֶה שֶׁאָמַר שְׁמוּאֵל לְשָׁאוּל כְּשֶׁהוֹכִיחוֹ עַל שֶׁהֶחֱיָה אֶת אֲגָג, "הֲלֹא אִם קָטָן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְרָאֵל אַתָּה" (שְׁמוּאֵל א' ט"ו), הַיְנוּ שֶׁהוֹכִיחוֹ וְאָמַר לוֹ שֶׁעִקַּר הַפְּגָם שֶׁלּוֹ בָּא עַל יְדֵי עֲנָוָה פְּסוּלָה שֶׁהִקְטִין אֶת עַצְמוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין צְרִיכִין לְהַקְטִין אֶת עַצְמוֹ וְכַנַּ"ל. וְכֵן בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ פָּגַם בָּזֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שָׁם א' י'), "ויבזוהו וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה וַיְהִי כמחריש". שֶׁעַל יְדֵי זֶה לֹא נִתְקַיְּמָה מַלְכוּתוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יוֹמָא כ"ב). וְעַל כֵּן לֹא רָצָה מָרְדְּכַי לְהִשְׁתַּחֲווֹת לְהָמָן, כִּי מָרְדְּכַי הָיָה עָנָיו בִּשְׁלֵמוּת, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה בִּבְחִינַת אֵין בְּעֵינֵי עַצְמוֹ, אַף עַל פִּי כֵן לֹא רָצָה לְהַכְנִיעַ אֶת עַצְמוֹ נֶגֶד הַבַּעֲלֵי גַּאֲוָה שֶׁהֵם בְּחִינַת הָמָן.

"המלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול"

מה היה הסיפור עם שאול? הוא היה "נחבא אל הכלים". שאול בן קיש. היה אדם שבאופן טבעי, הטבע הבסיסי שלו, הטבע היסודי שלו היה טבע של ענווה מאד עמוקה. היה אדם כזה – לא אחד בולט, לא אחד מתבלט. ואחרי זה הוא בא, פוגש את הרואה, וממנים אותו להיות מלך. ובזמניהם היה מקובל, שזה שמונה להיות מלך מגיעים אליו משלחות. כנראה הנציגות מכל שבט ושבט. ומה שהוא עושה – נותן לו מנחה. אבל, מספר התנ"ך, היו בני בליעל, שלא הביאו מנחה. ביזו אותו. "מי זה הבן אדם הזה – הוא מלך? – מה פתאום, מי שמו… היה איתנו שם… אנחנו מכירים אותו מהיסודי, היה ילד הכאפות, מי זה הבן אדם הזה, לאן הוא הגיע, מה קרה לו – יום אחד הוא החליט שהוא נביא ושהוא מלך?" לא הרגישו שהבן אדם הזה ראוי להיות מלך. ולא הביאו לו את המנחה. מה היתה התגובה שלו? "ויהי כמחריש". מה, יש לי אגו? איכפת לי נותנים לי מנחה או לא נותנים לי מנחה?

[ישמע בזיונו ידום וישתוק]

המנהיג צריך לדעת להיות משוגע, מטורף! אחרת – אין משילות ואין מנהיגות

ישמע בזיונו ידום וישתוק (ליקוטי מוהר"ן). אבל אומרים חז"ל "המלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול". אין דבר כזה. למה? כי כשאתה מלך – אתה לא יכול לשתוק ולהחריש. כשמשפילים אותך – אתה חייב להשתולל. אתה חייב לאבד את הבלמים. כי זה לא הכבוד שלך. זה הכבוד של המלכות. יום אחרי זה שאול צריך ללכת למלחמה, והוא קורא לכל שבטי ישראל, ולא כולם מגיעים. אם למלכות אין כבוד – זאת אומרת שגם אין כלפיה יראה. ואם אין כלפיה יראה – אין מנהיגות. אין מנהיגות – אין משילות. היום מדברים על חוקי המשילות השבוע. בלי מנהיגות אין מנהיגות. אין שום דבר! אי אפשר להזיז שום מהלך. ולכן כאשר שאול מרגיש ענווה עמוקה, ומרגיש שהוא לא כועס עליהם, ומוכן להכיל אותם ולקבל אותם וכו' – הוא פוגע פגיעה מאד עמוקה בכבוד שלו. כי יש צד מסוים, שכאשר אתה מנהיג – גם אם אתה בן אדם הכי מורכב, הכי מודע לעצמך ולרגשותיך, והכי מסוגל להכיל ולתפוס נקודות מבט שונות, וניואנסים שונים – אתה צריך לדעת לפעמים להיות משוגע! להיות מטורף!

כאשר יש לך רקטות מעזה על שדרות – אתה לא יכול להיות מכין ומבין כו'. אתה צריך להיות מטורף, להיות הבריון השכונתי, ולאבד את הברקסים ואת הבלמים, ובלי זה אין הרתעה, ואם אין הרתעה –  אתה תהיה כל הזמן  בתוך המלחמה.

אם לא תהיה לפעמים הכי קיצוני, והכי חסר שיקול דעת – חלק מהמנהיגות זה לדעת, ואפילו לביים, יציאה מהכלים. המנהיג צריך לדעת לביים את היציאה מן הכלים. הוא צריך להיפגע. הוא צריך לתבוע את עלבונו. לא בגלל שהוא באמת חסר בטחון עצמי, הוא שהוא בכלל עם פתיל קצר. אלא בגלל שזה חלק ממנהיגות, והמנהיגות חייבת להכיל את כולם, חייבת לקחת בחשבון את כל השחקנים. ואם אתה מואר, אך לא כל השחקנים מוארים – אתה תיפול נפילה חזקה מאד. אתה לא תצליח באמת לנהל פוליטיקה.

מהטמה גנדי מול הנאצים

[ברק אובמה?]

ברק אובמה. מהטמה גנדי מול הנאצים. נכון. מהטמה גנדי, מי שמכיר – היה לו הישג אדיר מול הבריטים בשיחרור הודו, מסע המרד שלו היה לקחת אנשים לאורך שלוש מאות קילומטר, הוא ניצח דרך אהימסא, סהתיגארה אי צמידות ואי אלימות, להוביל מהלך אדיר. אבל זה כל עוד היה מדובר בתרבות, שזה היה חלק ממנה. הוא עשה את זה אצל עם … וגם הוא – מול המוסלמים הוא לא כ"כ הצליח. אחרי שהוא מת היו שמה התכתשויות איומות.

אבל בשנות השלושים הוא מפרסם מאמר, שבו הוא תוקף את הציונים, שהם מנסים להיאבק במאבקים דיפלומטיים נגד היטלר, במקום לפעול מולו דרך אהימסא, סהתיגארה באי צמידות ואי אלימות. במקום לעשות מדיטציה, לחייך ולהקרין עליו שלום. ואז יהודה לייב מגנס, המייסד של אוניברסיטה העברית, ומרטין בובר, שניהם היו מגוש שלום, מברית שלום, משמאל הכי קיצוני של המפה, אפילו היו אנטי ציונים ברמה מסוימת, לא האמינו בהקמת המדינה וכו'. והם כל הזמן חיפשו דיאלוגים עם ערבים וכו'. הם נבהלו ואמרו לו, תשמע!  שלחו לו מכתב כזה מלא ביטויי הערכה וכבוד וכו', תשמע, אתה צודק, אנחנו מעריצים אותך, אבל הנאצים הם לא בריטים, יש הבדל!

יש מאבקים שאתה יכול לבוא עם "האהבה תנצח". ויש מאבקים שעם אהבה לא תנצח. אבל הוא לא קיבל את זה.

יש מקומות שהמנהיגות צריכה, גם כשיש בה נקודה מאד עמוקה של ענוה, היא צריכה גאווה. היא צריכה להיות בדיוק להיפך. וזה התבונה הפוליטית להפריד בין התובנות פנימיות, להיות מסוגל לעשות את ההפרדה בין האצילות לבין העולם העשייה. את ההפרדה בין התהליכים הפנימיים שלפעמים הם מקדימים את זמנם.

הפוליטית של הרב פרומן – שבתאות פוליטית

אני חושב על זה בהקשר של המשנה הפוליטית של הרב פרומן. המשנה הפוליטית של הרב פרומן היא כל כולה אמת צרופה. באצילות. היא באמת אמת צרופה. באצילות היא עומק מאד מאד גדול. אך לקחת את זה לפוליטיקה הריאלית, מול הפלסטינים – אללה יסתור, ה' ירחם! – זה הפקרות מוחלטת, זה התאבדות. עכשיו זה קצת יותר מורכב. עכשיו יש שמה איזה שהוא מרכיב של… טוב, נשאיר את זה למאמר של מוסף שבת… הייתי קורא לזה שבתאות מדינית. יש ספר שלו, שיוצא עוד כחודשיים. ספר מאמרים של הרב פרומן. יש שמה כמה דברים מאד מעניינים. כשייצא אני אעשה על זה אם ירצה ה' איזה שהיא סקירה. אם יהיה במקור ראשון…

אחרי זה גם שאול מקבל את מצווה להכרית את זרע עמלק. והוא מרחם על אגג, על הנשים, על הצאן והבקר. ואומר רבי נתן, שהוא פגם פגם עמוק בענווה פסולה. זה פגם הגאות. כִּי עִקַּר הָעֲנָוָה לִזְכּוֹת לָעֲנָוָה שֶׁל מֹשֶׁה. שימו לב מה הוא אומר:

כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ עֲנָוָה פְּסוּלָה נוֹתֵן כֹּחַ לְהַגֵּאוּת מֵאַחַר שֶׁמְּבַטֵּל עַצְמוֹ נֶגֶד הַבַּעֲלֵי גַּאֲוָה. וְעַל כֵּן לֹא רָצָה מָרְדְּכַי לְהִשְׁתַּחֲווֹת לְהָמָן, כִּי מָרְדְּכַי הָיָה עָנָיו בִּשְׁלֵמוּת, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה בִּבְחִינַת אֵין בְּעֵינֵי עַצְמוֹ, אַף עַל פִּי כֵן לֹא רָצָה לְהַכְנִיעַ אֶת עַצְמוֹ נֶגֶד הַבַּעֲלֵי גַּאֲוָה שֶׁהֵם בְּחִינַת הָמָן.

אני מדלג טיפה.

וְעִקַּר הַפְּגָם הָיָה בָּעִנְיָן הַנַּ"ל בְּעִנְיַן פְּגַם עֲנָוָה פְּסוּלָה, כִּי יֵשׁ בְּעִנְיָן זֶה מִשְׁקָל גָּדוֹל וְדַק מְאֹד שֶׁצְּרִיכִין לִהְיוֹת עָנָיו מְאֹד לִהְיוֹת בִּבְחִינַת מַה וְאֵין מַמָּשׁ. וְאַף עַל פִּי כֵן יִהְיֶה גִּבּוֹר חַיִל וְחָזָק מְאֹד נֶגֶד כָּל הָרְשָׁעִים וְהַמּוֹנְעִים. וְעַל כֵּן דָּוִד זָכָה לִמְלוּכָה אַחַר שָׁאוּל, כִּי זָכָה לַעֲנָוָה בִּשְׁלֵמוּת, כִּי הָיָה עדני' הָעֶצְנִי כְּשֶׁהָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה הָיָה מִתְקַשֵּׁר כְּתוֹלַעַת וּכְשֶׁיָּצָא לְמִלְחָמָה הָיָה מִתְקַשֶּׁה כְּעֵץ, הַיְנוּ עַזּוּת דִּקְדֻשָּׁה וַעֲנָוָה, שֶׁזֶּה עִקַּר הַשְּׁלֵמוּת.

הטבע המתעתע של המידות הטובות

זאת אומרת, יש משהו במידות מאד מתעתע. אנחנו רגילים, שמה זה המידות הטובות? כאשר בן אדם פותח מסילת ישרים, ומסילת ישרים מדבר על יראת שמים, וענווה, והכנעה, וקבלת עול… כל המידות הטובות הן כולן מידות של צד השמאל, של צימצום, – ובקלות המידות הללו יכולות להיות ביטוי מאד עמוק לדיכאון. לרפיסות. לחוסר ביטחון עצמי. לחוסר אחריות.

יש כאן קו מאד דק בין היכולת של האדם להיות אלטרואיסט, מתחשב, קשוב, פתוח, מכיל את האחר, לבין המקום שבו אדם לאט לאט ממוסס את הגבולות של עצמו…

צדיק אמיתי או "אישה מוכה"?

תחשבו על המודל של האישה המוכה. היא לא עונה, והיא ממשיכה לספוג שנה אחרי שנה.

או איזה שהוא רב שכולאים אותו במשך שלוש שנים. שלוש שנים כולאים אותו בדירה בטבריה. לכאורה תגידו – איזה צדיק! הוא לא מרגיש את הצורך הזה… אבל איך מתנהלת הפסיכולוגיה של בן אדם שבמשך שלוש שנים נמצא בתוך דירה, ולא עושה שום דבר. לא מנסה בכלל לצאת… האם זאת ענווה? האם זה מקום עמוק של ביטול ושל יראת שמים? או שזה פגם מאד מאד עמוק לא רק בשיקול דעת, אלא ביסודות הכי בסיסיים של הנפש. של האיזון הנפשי. איפה עובר בדיוק הגבול בין ענווה אמיתית לבין ענווה פסולה?

וְעַל כֵּן נִקְרָא פּוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר שֶׁהוּא הַגּוֹרָל. וְאִיתָא שֶׁפּוּרִים בִּבְחִינַת יוֹם כִּפּוּרִים. כִּי הָמָן רָצָה לִפְגֹּם בְּהַגּוֹרָל שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁאָז נִכְנַס הַכֹּהֵן גָּדוֹל לִפְנַי וְלִפְנִים שֶׁשָּׁם עִקַּר הַבִּטּוּל…

וְזֶהוּ בְּחִינַת הַגּוֹרָל שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְהַטִּיל עַל שְׁנֵי הַשְֹּעִירֵי עִזִּים שֶׁהֵם שְׁנֵי מִינֵי עַזּוּת,

מה זה שני שעירים? שני שעירי עיזים נראים בדיוק אותו דבר.

עַזּוּת דִּקְדֻשָּׁה הָעוֹלָה לַה', בְּחִינַת גּוֹרָל אֶחָד לַה'. וְעַזּוּת דְּסִטְרָא אַחֲרָא, שֶׁהוּא בְּחִינַת גֵּאוּת עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁמִּשָּׁם כָּל הָעֲוֹנוֹת שֶׁצְּרִיכִין לְטָרְדוֹ וּלְגָרְשׁוֹ לַעֲזָאזֵל, בְּחִינַת וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְכַוֵּן נְקֻדַּת אֱמֶת בָּזֶה כִּי אִם עַל יְדֵי גּוֹרָל שֶׁהוּא מֵאֵת ה' לְבַד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "אַתָּה תומיך גורלי". כִּי רַק הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּעֶזְרוֹ לְכַוֵּן בָּזֶה נְקֻדַּת הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ וְכַמְבֹאָר בְּהַתּוֹרָה הַנַּ"ל שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ זַ"ל שֶׁצְּרִיכִין רַק לְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לִזְכּוֹת לַעֲנָוָה אֲמִתִּיִּית וְכוּ', עַיֵּן שָׁם. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יוֹמָא ס"ב), שְׁנֵי שְֹעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים שָׁוִין בְּקוֹמָתָן וְכוּ'. הַיְנוּ שֶׁשְּׁנֵי מִינֵי עַזּוּת הַנַּ"ל שְׁנֵיהֶם נִרְאִין כְּשָׁוִין בְּכָל הַבְּחִינוֹת, אַךְ זֶה לַה' וְזֶה לַעֲזָאזֵל, כִּי זֶה כַּוָּנָתוֹ בְּעַזּוּתוֹ לַה' וְזֶה לְהֵפֶךְ. וּצְרִיכִין לְבַקֵּשׁ הַרְבֵּה מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיְּזַכֵּהוּ לְכַוֵּן הָאֱמֶת בָּזֶה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת גּוֹרָל שֶׁהוּא מֵאֵת ה' לְבַד.

רבי נחמן: המדות הטובות זה לא איך שהדברים נראים

רבי נחמן אומר כאן משהו מאד רדיקלי. המדות הטובות זה לא איך שהדברים נראים. מי שנראה צדיק זה לא אומר שהוא צדיק! יכול להיות שאותו אחד שאתה רואה אותו צדיק, רואה אותו פרוש, וקדוש והכל, זה בן אדם עם בעיות אישיות מאד מאד קשות. בעיות של הפרעת אישיות… יכול להיות שבן אדם שאתה רואה אותו פרוש מן העולם ונזיר וכל כולו כלפי מעלה, זה יכול להיות אדם שמה שמניע אותו זה הפרעה סוציאלית, הפרעה חברתית מאד קשה. שיש לו נכות עמוקה בתקשורת עם הזולת ועם אחרים, והוא לא מסוגל להיות חלק מהחברה.

הרב קוק: לפעמים לימוד פנימיות התורה היא בריחה מהתמודדות עם המציאות

גם הרב קוק כותב על זה באורות הקודש. יש אנשים שאצלם העולם של הסוד, הרזים, למה הם מתחילים ללמוד קבלה ונכנסים לרזים? בגלל שהם בורחים מהתביעות של החיים. בורחים מן החיים. הם לא מסוגלים להתמודד עם החיים. ואצלם הפנימיות היא מפלט, זה החור שאליו העכבר בורח. הפנימיות היא מפלט מהדרישות של החיים. הם לא מסוגלים להתמודד.

זה לא העמקה, וגדילה, ופתיחה של המציאות למרחבים חדשים. זה לא אדם שגדל, מוחין דגדלות, ובשביל לפתח את הקומה שלו ולהידבק בהקב"ה ולגדול ולהיות בעצמו יוצר ופורה, ולגלות את שם ה' בעולם, אלא שזה איזה שהוא פתרון אישי של הימלטות ושל בריחה. והוא נראה צדיק! הוא נראה קדוש קדוש קדוש. הוא נראה בן אדם פרוש וכו'. אך כל הפרישות שלו זה הפרעה אישיותית אחת גדולה.

ובפנים הוא אדם … רעל, הוא כל הזמן בתוך העסק הזה… אתם לא מכירים ישיבה-בחורים, לא בגלל שבאמת נפשם קוראת להם וכו'. אלא מפני שאין להם משהו אחר לעשות! כי הם מתים מפחד, ממה יקרה כשהם ייצאו החוצה.

הכוללניק דלית ברירה

אני הייתי הרבה שנים כוללניק. באחד השנים שהייתי כוללניק, יום אחד קיבלתי איזה מלגה לכולל בריסק. שנה אחת הייתי בכולל בריסק בירושלים. קודם כל זה היה מרתק. היו שמה המוחות – אתה מקבל את כל המוחות הליטאים – זה כל יום כמו בגרות למתמטיקה 5 יחידות  – אתה צריך להחזיק ראש מאד חזק בשביל לשרוד. היו שמה בריסקרים הכבדים, אלה שבאים ולומדים – ר' שמואל, ר' שמעון שקאפ, ולומדים וכו'. אבל אתה רואה שיש שמה קבוצה כזאת של כוללניקים נצחיים. כאלה שמשנה לשנה עוברים מכולל לכולל לפי המלגה. הם מחפשים איזה מלגה יש, מנסים להתקבל… הם נראים 35… הם מגיעים. מתים מעייפות. פותחים את הגמרא. כשאתה מדבר איתו… יום אחד שאלתי את אחד מהם – תגיד לי מה אתה עושה כאן? – תשמע! אני בן 35. יש לי 5 ילדים. ר"מ בישיבה גבוהה או ישיבת הסדר אף א' לא יקח אותי. כי אני לא באמת יודע להעביר שיעור כמו שצריך. אני מסכם וזהו, אני לא באמת יכול… רב במכינה הוא לא יקח אותי, כי אני עשיתי שירות צבאי שלב ב', לא הייתי לא קצין, לא כלום, וגם אין לי כריזמה, אף א' לא ייקח אותי.. ישיבה תיכונית – אני והמשמעת זה לא עובד! להחזיק כיתה – ניסיתי פעם, הלכתי למות. בית ספר יסודי – עוד יותר גרוע. הילדים עושים ממני כרכס. אמרתי לו ומה עם לעשות איזה קורס במכון לב, תלמד איזה מקצוע? – מה, עכשיו עם חמישה ילדים אני אלך למכון לב? מאיפה אני אשלם את שכר לימוד? אז ככה משנה לשנה…

הוא "צדיק"! לומד "תיירע"! כל יום! מגיע, יושב… וכל החיים שלו זה … אחת מתמשכת. הוא צריך איזה יאיר לפיד שיעיף אותו, שישלול את כל הקצבאות, שיציל אותו! כי הוא מסכן! רחמנות! צריך מישהו שיבעט אותו החוצה.

איך באמת לדייק

הרבה פעמים המידות הטובות הן באות מתוך מקום מאד קשה. איך באמת לדייק? איפה המידה הזאת היא באה מתוך מקום אמיתי ונכון ומדוייק? ואיפה היא באה מתוך מקום של פיצוי ושל חסך ושל חוסר?

[הוא בעצמו יודע את זה או שהוא לא יודע את זה?]

יש כל מיני רמות. אין לו כח הרצון האמיתי לקום ולהתנער כו'

אז איפה באמת נמצאות המידות הטובות? איפה הענווה העמוקה, הענווה האמיתית? איך באמת להיות אין, אדם שכל כולו צינור לאור ה'. אך צינור לאור ה' מתוך הכלים שלו, מתוך פיתוח הכלים שלו, מתוך פיתוח הזעיר אנפין שלו. ואיפה הצדיקות שהיא כל כולה מפלט מתמשך מהחיים? מנוסה שלא נגמרת?

אומר כאן רבי נתן, שכלפי חוץ אתה לא יכול לאבחן את זה. רק "לב יודע מרת נפשו". אין איזה שהוא מדד, שאתה יכול לשים את הצדיקים, ואת הבינונים ואת הרשעים, למקם אותם לפי המידות הרעות והטובות. זה לא פקטוריאלי. לא כולם מתרגזים לא בגור, ולא בברסלב, ולא בחב"ד, לא בישיבות הקו ולא בישיבות לא הקו, ישיבות העיגול… אין איזה סקטור שבו אתה יכול למצוא את המכוונים. בסופו של דבר זה לב יודע מרת נפשו. האם באמת אלו מידות המתוקנות, זה החירות וזה החופש. או שאנחנו נמצאים באיזה שהוא שבי, לכודים, כמו איזה כלב שרודף אחרי הזנב של עצמו.

ויש כאן באמת משהו מאד לא פשוט.

כח) וְזֶה בְּחִינַת שִֹמְחַת פּוּרִים. וְזֶה בְּחִינַת (מְגִלָּה ז') חַיָּב אִינָש לִבְסוּמֵי בְּפוּרַיָּא עַד דְּלָא יָדַע בֵּין אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדְּכַי, כִּי בְּפוּרִים שֶׁמַּפִּילִין וּמְבַטְּלִין אֶת הַגֵּאוּת, שֶׁהוּא בְּחִינַת קְלִפַּת הָמָן עֲמָלֵק. וְאָז נִחְיֶה הַשִּׁפְלוּת שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁבְּכָל אֵבֶר, שֶׁהוּא בְּחִינַת קְדֻשַּׁת מָרְדְּכַי שֶׁנִּתְגַּלָּה אָז בְּהֶאָרָה גְּדוֹלָה וַעֲצוּמָה מְאֹד אֲפִלּוּ בְּתֹקֶף הָעֲשִֹיָּה, שֶׁעַל יְדֵי זֶה עִקַּר תֹּקֶף הַנֵּס, כִּי אִם לָאו הָיָה כְּלָיָה, ח"ו, כַּמְבֹאָר בְּכִתְבֵי האריז"ל, הַיְנוּ בְּחִינַת הֶאָרַת קְדֻשַּׁת אוֹר פְּנֵי הַצַּדִּיק שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִמְשָׁךְ בְּחִינַת עֲנָוָה, בְּחִינַת חַיִּים נִצְחִיִּים שֶׁמְּבַטֵּל הַגֵּאוּת, שֶׁהוּא בְּחִינַת הָמָן, שֶׁהוּא בְּחִינַת סִטְרָא דְּמוֹתָא כַּנַּ"ל. וְעַל כֵּן אָז הַשִֹּמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד בִּבְחִינַת שֹבַע שְֹמָחוֹת, בְּחִינַת (תְּהִלִּים ט"ז) תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שֹבַע שְֹמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ, כִּי חַיִּים נִצְחִיִּים הַנַּ"ל הֵם עֶצֶם הַשִֹּמְחָה נִפְלָאָה וְכַנַּ"ל. וְעִקַּר הָעֲנָוָה הוּא לִזְכּוֹת לְתַכְלִית הַבִּטּוּל בֶּאֱמֶת לִבְחִינַת עֲנָוָה שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁהוּא בְּחִינַת חַיִּים שֶׁל כָּל אֵבֶר עַד שֶׁיּוּכַל לְהַגְבִּיהַּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה' וְאַף עַל פִּי כֵן יִהְיֶה עָנָיו בֶּאֱמֶת כַּנַּ"ל,

שימו לב להגדרה זאת, ההגדרה הזאת היא פלאי פלאים, הגדרה פנטסטית. מה זה "ענווה של משה"? – חיים נצחיים של כל איבר, שיוכל להגביה לבו בדרכי ה', ואף על פי כן יהיה ענו באמת.

כלומר האדם נותן מקום לחיים נצחיים, נותן מקום אין סופי לכוחות החיים שלו. ליכולות שלו. לכשרונות שלו. לפוטנציאל שלו. חיים נצחיים – כלומר מבטא את זה עד הסוף! להגביה לבו בדרכי ה'. הוא מגביה את זה. הוא מעצים את זה! הוא מעצים את הכוחות שלו! הוא מעצים את הביטוי שלו! הוא מעצים את ההופעה שלו! ואף על פי כן זה לא מתוך מקום של אגו, זה לא מתוך מקום של אני ואפסי, זה לא מתוך מקום של להתנשא על האחרים, אלא אף על פי כן יהיה ענו באמת.

 כִּי שָׁם הַכֹּל אֶחָד בִּבְחִינַת בִּמְקוֹם גְּדֻלָּתוֹ שָׁם אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ. וְזֶה בְּחִינַת חַיָּב אִינָש לִבְסוּמֵי בְּפוּרַיָּא עַד דְּלָא יָדַע בֵּין אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדְּכַי. עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְבִטּוּל כָּזֶה שֶׁשָּׁם אֵין חִלּוּק בֵּין עֲנָוָה לְגַדְלוּת, כִּי שְׁנֵיהֶם אֶחָד בְּחִינַת בִּמְקוֹם גְּדֻלָּתוֹ שָׁם אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ כַּנַּ"ל, כִּי אָרוּר הָמָן זֶה בְּחִינַת בִּטּוּל הַגֵּאוּת, שֶׁהוּא בְּחִינַת הָמָן כַּנַּ"ל. וּבָרוּךְ מָרְדְּכַי זֶה בְּחִינַת לְבָרֵךְ וּלְהָאִיר מִדַּת הָעֲנָוָה שֶׁהוּא בְּחִינַת מָרְדְּכַי הַצַּדִּיק, שֶׁהוּא בְּחִינַת מֹשֶׁה וּצְרִיכִין בְּפוּרִים לְהִתְבַּסֵּם כָּל כַּךְ עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְשִֹמְחָה כָּזֹאת שֶׁהוּא בְּחִינַת חַיִּים נִצְחִיִּים הַנַּ"ל, שֶׁהוּא בְּחִינַת תַּכְלִית הַבִּטּוּל שֶׁשָּׁם הַגַּדְלוּת וְהָעֲנָוָה שְׁנֵיהֶם אֶחָד בְּחִינַת בִּמְקוֹם גְּדֻלָּתוֹ וְכוּ' כַּנַּ"ל.

זאת אומרת, המקום הזה, של להגביה לבו בדרכי ה', שבן אדם מגלה את עצמו, מוציא את עצמו לאור, מגלה את עצמו עד הקצה, וכל הגילוי הזה כל כולו בדרכי ה'. הוא לא מתוך מקום של לרמוס אחרים, או להקטין אחרים, או מתוך המקום של השואה האם אני יותר גבוה ממישהו אחר. אלא מתוך מקום של בדרכי ה'. המתנה הייחודית שלי, מה שהקב"ה נתן לי זה עכשיו מה שיוצא החוצה! זה מה שיוצא לאור.

זה הנקודה של פורים. ולכן שם היחס בין הענווה לבין שפלות הוא יחס מאד עדין. כלפי חוץ קשה מאד להבחין האם זה ענווה או שפלות. האם זה בא מתוך מקום אמיתי של אדם שעכשיו ממש את השליחות שהקב"ה שלח אותו לעולם, והוא מוציא את זה בכל הכוח, ועד הסוף, ובגדלות וברחבות, ואף על פי כן עושה את זה מתוך מקום של ענווה עמוקה. לא מתוך מקום של "נעשה לנו שם" של דור הפלגה, אלא מתוך מקום אמיתי שזה הדרך שלו לעשות להקב"ה דירה בתחתונים.

[רוצה לומר שהביטול האמיתי זה זרימה, זה לא חסימה]

נכון. שאת אומרת בביטול אמיתי האדם נותן מקום לאור לעבור דרכו. לא חוסם את האור.

[בעצם הענווה שהוא דיבר עליה, זה שתי אפשרויות – או שאתה מקשיב לשמואל, או שאתה מקשיב להמן. אין כאן מימוש עצמי. השאלה למי אני מקשיב]

אירן זה כאן – בתוך הנפש שלך!

טוב ששאלת את השאלה, אפשר לקחת גם את זה לפרשנות נפשית. הוא תיאר מה קורה ברמה סוציאולוגית. כאשר אדם בעל ענוה, שאול, שהיה לו ענוה, וזה התבטא בחמלה על אגג, או על אותם בני בליעל שלא הביאו לו מנחה – התוצאה היא שהוא כירסם את המלכות שלו. הוא נותן מקום לבעלי הגאווה, הוא נותן מקום לרשעים לפעול בעולם.

כאשר אתה מרגיש שבא לך להכיל את רוחאני ואת האירנים. אתה מרגיש שאתה מכיל – מדיניות של אובמה. אך בכך אתה נותן לציר הרשע לצבור כוח, לצבור עוצמה. בסופו של דבר התוצאה מזה יהיה מלחמת עולם שלישית הרבה יותר אכזרית, ממלחמת עולם שלישית שיכולה להיות בלי נשק להשמדה המונית. עדיף שיהיה מלחמת עולם בלי נשק להשמדה המונית, מאשר מלחמת עולם עם נשק להשמדה המונית.

אלימות כלפי עצמו

אתה נותן מקום לרשעים. אך מה זה המקום בנפש? המקום בנפש זה כאשר אדם מאמץ כלים של ענוה פסולה המשמעות היא שהוא מעמיק בתוכו את העיוותים, את הבריחה, את המידות הרעות, את כל המקומות של הפחדים והחרדות והתיסכולים. והמקומות האלו הם מאד אלימים הרבה פעמים. אלימים כלפי עצמו, ואלימים כלפי אנשים אחרים.

כשאתם רואים בן אדם פרוש, קדוש עליון, איך הוא .. מה שיוצא בשבועות אחרונים מאחורי הקלעים, מה קורה בינו לבין אשתו – אתה אומר לעצמך – הבן אדם שנמצא בתוך הענווה אין סופית, אך הענווה הזאת לפעמים יוצרת מצב של עיוותים איומים שהם סוג של אלימות. שבסוף הם פוגעים ומחריבים את העולם. בסוף הם יוצרים נזק עצום!

זה לא רק לתת מקום לאנשים אחרים, לרוע של אנשים אחרים, כמו שאול שנתן מקום לרוע של בני הבליעל, או של עמלק. זה לתת מקום לרוע שבתוכי, חס ושלום. כאשר אני ענו במקום הלא נכון, כאשר אני חוסם את עצמי במקום שאני לא אמור לחסום את עצמי – אני נותן מקום למדות שליליות בתוכי.

יש לפעמים צדיקות שהצדיקות הזאת מכרסמת את הנפש. אוכלת את הנפש. פוגעת בנפש. ענוותנותו של זכריה בן אבקולס החריבה את מקדשנו. יש ענווה שיוצרת נזק. זה לא רק נזק חיצוני, זה גם נזק פנימי. זה כאילו ענווה. בעצם זה לא ענווה. בעצם זה דיכוי מאד מאד עמוק.

[להקשיב לשמואל]

נכון. להקשיב לקול ה'. ואם שמואל אומר לך אתה עכשיו צריך להתנשא, לפעול במידה של תקיפות, ולהכרית את זרעו של עמלק – זה מה שצריך לעשות. ולא ללכת אחרי המידה הטבעית.

[שאול המלך בהמשך מגיע לרוח רעה ולכל הדיכאון וכו']

דיכאון וכו' זה ממש זה. כל התנהלות של שאול מול דוד היא כולה התנהלות של רוח רעה. מרה שחורה, שלמעשה אותה מרה שחורה כנראה… כל התנהלות שלו מול דוד היא התנהלות דכאונית וקפריזית, ויום אחד הוא קורא לבנו יונתן שיקרא לדוד, וכמעט מחסל אותו בסעודת החודש. מה אנחנו מבינים? שאותה מרה שחורה, ואותה עצבות, זה לא רק רוח ה' שפתאום נפלה עליו. היא תמיד הייתה שם.

[רק להתבטל לרצון ה' ולהיות צינור זה לא טוב. תמיד להשאיר את האני]

ברור שאין חיים דתיים ללא מרכיב של קבלת עול טרנסצדנטית. לא אוכלים בשר וחלב – לא משנה מה אני מרגיש. זה בסיס, בלי זה אין חיים דתיים. חיים דתיים זה אומר שקודם כל יש מרכיב של קבלת עול. אני לא שואל שאלות. יכול להיות שלדעתי זה כן בריא, או לא בריא – הרחמנא אמר לא אוכלים בשר וחלב – אז לא אוכלים בשר וחלב. למה? ככה! ברור שיש מרכיב של הכנעה.

אבל בדקות, כשאנו מדברים על עבודה פנימית, ההכנעה המשמעות שלה הוא לתת מקום לזרימה. לזרימה של עתיק, אריך, אבא ואימא, זעיר. לזרימה הפנימית של כוחות הנפש. לתת מקום לביטוי של כוחות הנפש.

[לעודד, לא לחסום!]

[לתת מקום לזרימה של משהו שמחוץ אלי]

הוא מתחיל מהשראה. … צומח בתוכי.

[להגיד שאני רק צינור – אני לפעמים חווה משהו אלים. אל תחשוב יותר מדיי, תהיה צינור למה שיבוא אליך מלמעלה]

המקום הזה הוא מאד רגיש

[זה נושא של השיעור הקודם]

לפעמים האנשים הכי מפחידים הם אנשים שבאים בשם איזה שהיא אמת גדולה, ודורסים עליך…

Series Navigation

המשחק של פורים. יהודה יפרח ח' אדר ב' תשע"ד (א)המרחב המיסטי. יהודה יפרח ח' אדר ב' תשע"ד (ג)