preload
בס"ד
מרץ 10

הקלטה מהשיעור:

Download

וידאו:

צדיקים וחסידים – שתי גישות

[שאלה בקשר לשיעור משבוע שעבר. עשית דיכוטומיה, הצדיק הקבלי הסטנדרטי, שחי בתודעה יום יומית של זעיר אנפין, מול החסידים שהם חיים באקסטרים, במסירות נפש תמידית]

זה לא צדיק מול חסיד. זה שיטות. יש שתי שיטות שונות בעבודת ה'. זה לא קשור לצדיק מול חסידים.

[אך הצדיק הגדול שמגיע לדרגות של חיה ויחידה – הוא מתגבר על דיכוטומיה זו? הוא כבר הפנים את התודעות העליונות?]

יכול להיות. יכול להיות שלא.

[אם הוא הגיע לחיה ויחידה?]

יכול להיות מצב שהוא דילג על כל מיני שלבים בדרך. ואז יש קומות גבוהות… וקומות תחתונות ש…

[אבל גם אצל אר"י הדרגא של משיח זה הדרגות העליונות?]

אצל האר"י זה מהלך ארוך. לא ניכנס לזה עכשיו, אך בגדול זה שתי גישות. נכון שזה שלבים, נכון שמי שהשלים את תיקון הנפש הוא מגיע לרוח, מרוח לנשמה, חיה יחידה – זה יכול להיות שלבי. אך יש גישות שבאופן שיטתי מתעלמות מהצורך לעשות עבודה בנפש, ומבחינתם אפשר ישר לקפוץ למדרגות עליונות. והשיטה הקבלית היא לא כזאת.

פורים כהכנה לפסח

אנחנו נקרא כאן מליקוטי מוהר"ן. אחד מהדברים המוזרים אצל רבי נחמן מברסלב, היינו אולי מצפים יותר מכל צדיק חסידי אחר, שנמצא אצלו הרבה מאד נפח על פורים, ליקוטי מוהר"ן לכאורה אמור להיות ספר של פורים, אך באופן מפתיע דוקא ממש לא, והאיזכורים של פורים בליקוטי מוהר"ן הם דלים. א' בתורה זו, ועוד אחד בתורה אחרת, וגם הם מאד בנגיעה.

[האח שלי כתב ספר שמחבר את כל התורות של ליקוטי מוהר"ן לפורים]

ליקוטי מוהר"ן, נכון, הם פורים אחד גדול. אך באיתגליא ממש לא. ומה שקיצר רבי נחמן ואחרי זה רבי נתן התלמיד, בוא נקרא.

ספר ליקוטי מוהר"ן – מהדורא בתרא סימן עד

אַחַר פּוּרִים קוֹרִין פָּרָשַׁת פָּרָה, שֶׁהִיא הֲכָנָה לְפֶסַח. כִּי פָּרָשַׁת פָּרָה קוֹרִין, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נִזְהָרִין לִטָּהֵר מִטֻּמְאַת מֵת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ טְהוֹרִין לַעֲשֹוֹת הַפֶּסַח. וּבִתְחִלָּה הוּא בְּחִינַת פּוּר, כִּי פּוּרִים עַל שֵׁם הַפֻּר (אֶסְתֵּר ט וְעַיֵּן בְּכַוָּנוֹת הָאַרִיזַ"ל בְּסוֹד הִפִּיל פּוּר וּבְסוֹד פָּרָה אַדֻמָּה), וְאַחַר כָּךְ נַעֲשֶֹה פָּרָ"ה, כִּי גַּם פּוּרִים הוּא בְּוַדַּאי הִלּוּךְ וְדֶרֶךְ לְפֶסַח. וְזֶהוּ בְּחִינַת (שִׁיר הַשִּׁירִים ה):

"שִֹפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר". שִֹפְתוֹתָיו זֶה בְּחִינַת פֶּסַח פֶּה סָח (כַּמּוּבָא). שׁוֹשַׁנָּה הִיא אֶסְתֵּר, (כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ וּבְכִתְבֵי הָאֲרִיזַ"ל, וְשׁוֹשַׁנָּה גִּימַטְרִיָּא אֶסְתֵּר). נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר זֶה בְּחִינַת מָרְדֳּכַי מָר דְּרוֹר (חֻלִּין קלט:), לְשׁוֹן חֵרוּת, בְּחִינַת חֵרוּת שֶׁל פֶּסַח. וְעַל כֵּן צֵרוּף שֶׁל פּוּרִים מְרֻמָּז בְּפֶסַח, בַּפָּסוּק (שְׁמוֹת כ"ג): "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם". מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם רָאשֵׁי תֵבוֹת פּוּרִים, כִּי פּוּרִים הוּא דֶּרֶךְ לְפֶסַח, שֶׁיִּהְיוּ יְכוֹלִים לִהְיוֹת נִזְהָרִין מֵחָמֵץ: (וּפָסַק בְּאֶמְצַע הָעִנְיָן וְלֹא גִּלָּה יוֹתֵר):

 כִּי בַּתְּחִלָּה הָיוּ כָּל הַהַתְחָלוֹת מִפֶּסַח, וְעַל כֵּן כָּל הַמִּצְווֹת הֵם זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. וְעַכְשָׁו, (וְלֹא סִיֵּם):

מה יש לנו כאן? יש לנו כאן, שפורים הוא הכנה לפסח. ויש כאן איזה שהוא משחק בין הפור לפרה. פורים הוא על שם הפור, ופרה אדומה היא הכנה לפסח, כי אי אפשר להקריב את קרבן פסח למי שטמא טומאת מת, והטהרות מטומאת מת מותנית באפר פרה אדומה.

מה זה אומר שפורים הוא הכנה לפסח? רבי נחמן לא מפרט. הוא נותן רק רמז אחד – לשון חירות, בחינת חירות של פסח. הנקודה שבה פורים מכין את פסח היא הבחינה של החירות. פורים בונה את החירות לקראת פסח.

מעגל השנה – שתי רשתות קואורדינאטות – היסטורית וטבעית

לפני שניכנס לליקוטי הלכות, בוא ננסה לחשוב באיזה מובן פורים יכול להיות הכנה לפסח. אנו יודעים שמעגל השנה, הלוח העברי, החגים התנכיים, יש לנו שלושה חגים, פסח, שבועות וסוכות, לפני כל החגים ומועדים דרבנן. כאשר התורה מציגה את המודעים היא מציגה אותם בשתי רשתות קואורדינאטות שונות. יש לנו שתי מפות. צד אחד הוא הצד ההיסטורי. אנו חוגגים את הפסח כי זה יום יציאת מצרים, ביום הזה הוציא ה' את צבאותיכם מארץ מצרים, הוא ליל שימורים, הלילה הזה לה'. ואחרי זה פסח מצרים הופך להיות סימן לפסח דורות. שבועות זה שבעה שבועות אחרי פסח, שמצווים לספור שבעה שבועות, אחרי זה יש דיון בגמרא, לגבי יום מתן תורה, האם זה בדיוק סוף שבעה שבועות, וכל הדיונים על היחס בין חג השבועות לבין מתן תורה, הדיונים שמתפתחים אצל חז"ל. וסוכות גם – כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים. הקב"ה מושיב אותנו בסוכות. שלושת החגים הם איזה שהוא ציר של יציאת מצרים, קבלת התורה והתנועה לקראת ארץ ישראל, זו רשת אחד.

אבל יש רשת נוספת, יש מפה נוספת, וזה מעגל השנה החקלאי, מעגל השנה הטבעי. יש לנו חג הקציר, וחג האסיף, קציר שעורים, וקציר חטים, פסח קשור לקרבן העומר של קציר שעורים, ואחרי זה יש קציר חיטים, וקרבן של שתי הלחם, ושבועות, וחג האסיף, וסוכות. יש לנו מעגל שנה חקלאי, איזה שהיא תגובה לשינויים, למה שמתרחש בטבע. החגים הם עוקבים אחרי הטבע.

אם אנחנו נלך אחרי מעגל השנה הטבעי, וננסה להתבונן בו, יש כאן איזה שהוא תהליך, שיכול להזכיר לנו את תהליכי עיבור יניקה ומוחין אצל האר"י:

חורף = מוות, עיבור

הימים הנוראים זה הסוף. זה הרגע שלפני המוות. יש התכנסות. חוזרים אל העיר. חוזרים מן השדה אל העיר. יש לנו חשבון נפש על השנה שחלפה, תכלה שנה וקיללותיה, תכל שנה וברכותיה, והולכים לקראת חורף. החורף כולו הוא תהליך… החורף זה המוות. זה מוות שבאיזה שהוא מקום הוא גם העיבור. אצל חז"ל אחד מהמילים הנרדפות למילה רחם זה קבר. עלי השלכת נושרים, הגשם מכנס את כל האנשים פנימה, לתוך הבתים, כל אחד לתוך המחילה והמערה שלו, הכל מתכנס, הכל מתכווץ, החורף כולו זמן שכלפי חוץ כל החיים כאילו פסקו. זה כמו הריון – כלפי חוץ לא רואים שום דבר, אין חיים, אין תנועה, אך בפנים יש איזה שהוא כוח חיים גרעיני, איזה שהוא ליבידו, שהולך ומתרומם. גם כאשר לא רואים כלפי חוץ, הפקעות של הפרחים יש להם תנועה מאד חזקה, השורשים של העצים אוגרים כוח. יש דינמיקה שמתרחשת בתוך הגזע – שום דבר מזה לא נראה כלפי חוץ.

חנוכה – שיא החושך. ט"ו בשבט – הקידמון הראשוני של לידה

וחנוכה שהוא שיא החושך – בשיא החושך אתה רואה איזה שהיא התחלה. יש מדרש מפורסם על אדם הראשון וחנוכה. שמה יש התחלה, יכולים כבר לראות את החיים החדשים שיתפתחו, והתחלה, הקדימון הראשוני אחרי חנוכה זה ט"ו בשבט, שחז"ל אומרים בט"ו בשבט "עלה השרף באילנות". מה זה השרף? השרף זה כוח החיים שעולה באילנות עוד לפני שיצא משהו, עוד לפני שהתפתח משהו, כוח החיים הראשוני שעולה מהאילנות, והוא מבשר את התהליך.

פסח – לידה

ומתי יש את הפריצה, מתי החיים מופיעים, מתי החיים מתגלים? ההתגלות החיים, הלידה של החיים זה פסח. פסח הוא חג הלידה. הוא חג האביב, חג הלידה, חג הנעורים. פסח אנו מצווים על קרבן פסח, קרבן פסח צולים אותו על ראשו וקרעיו וקרבו – אומר האר"י הקדוש, מה זה ראשו על קרעיו וקרבו? התנוחה הזאת מה היא מזכירה? היא מזכירה תנוחה עוברית, תנוחה של עובר ברחם שנולד החוצה. בפסח זעיר אנפין נולד. הזעיר אנפין, שהוא ג"כ שורש נשמות ישראל, הוא נולד החוצה, מתחיל להיוולד, ואז הוא מתפתח, ואז הוא מגיע לשבועות, ובשבועות הוא מקבל את המוחין, בשבועות הוא מקבל את התורה. בשבועות הוא מקבל בגרות, והופך להיות יצירה שלימה.

כלומר, יש לנו את מעגל השנה, והוא מעגל מחזורי, של עיבור ארוך, עד הלידה, ומן הלידה הצמיחה…

[למה לא מתעסקים בשכבות הגבוהות למעלה מזעיר אנפין?]

אני אחזור קודם כל ברמה בסיסית. אחרי זה אפשר לדבר על רזולוציות. מה הוא מקבל, איך הוא מקבל, אנחנו רואים את זה בסדר, איך הוא מקבל, מה הוא מקבל, יש המהלכים מאד קטנים, שקורים כל יום או כל שבוע, מהלכים שבועיים, מהלכים שנתיים, ויש מהלכים יותר ארוכים – מהלכים היסטוריים.

ואם זה ככה, אם התחלה של כוח החיים הוא ט"ו בשבט, ט"ו בשבט זה עלה השרף באילנות, אנרגיה ראשונית שמתעוררת, יש מושג הזה להבדיל בתורות המזרח, העלאת הקונדוליני, אנרגיית החיים הבסיסית, שמתחילה לעלות, מתחילה להתרומם, ופסח זה הלידה, אז מה קורה באמצע? מה יש בפורים? הוא אחרי ט"ו בשבט, אך עוד לא פסח. מה מתרחש בפורים?

פורים – משחק של פסח. משחק של ילד

באופן בסיסי אפשר להבין שפורים הוא קדימון לפסח, פורים הוא המשחק של פסח. מה זה התחפשות, המשחק של פורים? ילד קטן שרוצה להיות מנכ"ל, לפני שהוא נהיה מנכ"ל, לפני שהוא מתחיל לסחוב, לבקש פירוק מבית משפט, הקפאת הליכים, לפני שהוא מתחיל לשחק בכסף האמיתי, מה הוא עושה? כשהוא ילד קטן הוא משחק במונופול! הוא קונה רחובות, קונה מלון, קונה דירות להשכרה, גובה דמי שכירות, מחליף כסף, צובר נכסים, רב עם אח שלו, אני קניתי את הרחוב הרצל, מתחיל לשחק במונופול…

[הולך לכלא...]

הולך לכלא, יוצא החוצה, מקבל מעמד עד מדינה, מחכה שלוש תורות, מגיע להסדרי טיעון עם פרקליטות – כל משחקים האלו – הם איזה שהוא "פרומו". בלי משחק זה לא ילך.

הילדה שמשחקת באימא. עם עגלה, ובובה, ומוצץ וכו' – מה היא עושה? היא לוקחת מיומנויות שנמצאות כרגע בשלב חביון, ומתחילה לשחק איתם. זה לא עובד הפוך. אין הרבה בנים שמשחקים בבובות…

בפורים יש איזה שהוא משחק, שאנו לוקחים את האיכויות, את היכולות, את כוחות הנפש, ונותנים להם איזה שהוא ביטוי וגם הקצנה. שזה מאפשר לבחון אותם, ללוש אותם, לשחק איתם. לעשות איתם משהו.

המשחק הוא מרכיב דרמטי מכל לידה שהיא

וזה לא רק משחק של הילד שבוחן את הכוחות, את האיכויות, את הפוטנציאל שלו. המשחק הוא מרכיב דרמטי מכל לידה שהיא.  כל דבר שאני רוצה להוציא לאור באיזה שהיא צורה, הדבר הזה חייב לעבור שלב ראשוני של משחק. לעבור אפשרות לבחון אותו, ללוש אותו, לשחק איתו. ובמשחק תמיד יש משהוא מאד מוקצן. תמיד יש משהו שהולך עד הקצה. כי אם זה לא ילך עד הקצה אתה לא באמת תוכל לבחון את זה.

חיי החמצה, חיים בצד החיים

כמה וכמה אנשים מסתובבים בעולם – פוק חזי מאי עמך דבר – שהחיים שלהם, הם יכולים שנים לעבור בתחושת פיספוס והחמצה מאד עמוקים. יש להם מקצוע מסוים. יש להם משהו מסוים שהם עושים. וכל הזמן הם מרגישים, שמה שהם עושים זה לא אני. שהם חיים ליד החיים.

למה? כי יש כוחות שנמצאים בפנים. והכוחות הללו מאיזה שהיא סיבה מעולם לא יצאו החוצה, מעולם לא נוסו. מעולם לא בחנו אותם. כל מיני סיבות. מסיבות משפחתיות. מסיבות סוציולוגיות, מסיבות שלא חשבו שזה מתאים להם, או שלא האמינו בעצמם, ופחדים וחרדות כאלו ואחרים – מכל מיני סיבות יש שם איזה שהם כוחות נפש שנמצאים בפנים, והכוחות האלו אף פעם לא יצאו החוצה.

פורים – לתת צ'אנס לכוחות רדומים ועצמיים

הרעיון של פורים הוא לקחת את אותם כוחות, ולתת להם פעם אחת שיחרור עם קצת פחות כללים וטאבואים, ואיסורים, ואסור ומותר. יש דעה בהלכה, יש דעה בפוסקים אם האדם בפורים הזיק או שבר איזה משהו יש דעות שהוא פטור. למה? כי יש כאן איזה שהיא הבנה, שבפורים בהגדרה, אם אני רוצה לקחת פורים כחג שמאפשר את הלידה של פסח, שמאפשר למשהו לצאת לאור, אני חייב בפורים קצת פחות לעמעם, להרגיע, למתן את הטאבואים והמגבלות, ואת ההגדרות החברתיות החזקות, לתת אפשרות, עם קצת פחות סדר וכללים, לתת אפשרות לכוחות הפנימיים הנמצאים בתוך המקום הזה, כי אם הם לא ייצאו החוצה בתוך המסגרת של פורים – יכול להיות שהם לא ייצאו החוצה בכלל.

חופש מה היא?

בוא ננסה לחשוב על הציר הזה. אומר רבי נחמן, שמה שפורים אמור לפתח, מה שפורים אמור להגדיל – זאת הנקודה של החירות. מה זה אומר לפתח את הנקודה של החירות? מה זה חירות? מה זה חופש? חופש – אם נשאל אדם מהרחוב – חופש זה לעשות מה שבא לי.   אין מי יאמר לו מה תעשה, ואין מי יאמר לו מה תפעל כי הכל מעשה ידיו. אני רוצה להיות במצב, שאין מי יאמר לי מה תעשה. הרצון הזה לעשות כל מה שבא לי – הוא היצר הכי קמאי, הכי ראשוני, שנמצא אצל כל אחד. שאף אחד לא יגיד לו מה לעשות. מה חוסם את היצר הזה? – החברה! החברה לא נותנת לך לעשות כל מה שבא לך, כי אם כל אחד יעשה כל מה שבא לו יהיה כל כך הרבה התנקשויות בין אינטרסים, "התפללו לשלומה של מלכות, כי אילמלי מוראה איש את רעהו חיים בלעו". כי באמת יהיה אדם לאדם זאב, ואין אפשרות לעשות מה שבא לו. ולכן כל אחד יש לו מצד אחד שהוא רוצה לעשות את מה שבא לו, ומצד שני יש לו כל מיני מגבלות.

יכול להיות מגבלות חברתיות, יכולים להיות מגבלות דתיות, כאלו ואחרות, שכל הזמן אומרות לו: אתה לא עושה כל מה שבא לך. אתה מגביל את עצמך ואתה חוסם את עצמך. ואז הוא מרגיש שהוא נמצא בחופש על תנאי. שיש לו גבולות גזרה, וכל הזמן הוא כמובן מנסה למתוח אותם, מה אפשר יותר ומה אפשר פחות. ובסופו של דבר, יש לו מסגרת החוק.

מה זה ה"מה שבא לי"

אני מנסה לחשוב, מה זה ה"מה שבא לי" הזה. מה זה הדבר הזה שהייתי רוצה לעשות אם הייתה לי חירות מוחלטת. המה שבא לי הזה הרבה פעמים הוא לא באמת חירות. למה? כי הדחפים שאני מרגיש, הם לא איזה שהוא מימוש של גרעין איכותי, של איזה שהוא מרכיב נפשי, רוחני או אישיותי, גרעיני, שורשי, שנמצא בתוכי, אלא המה שבא לי הזה הוא בעצמו פיצוי על חוסר.

התנהגויות של פיצוי על חוסר. בטחון עצמי מוחצן כחיפוי על חוסר ביטחון עצמי

הרבה מאד מהתנהגויות שלנו הם התנהגויות של פיצוי על חוסר. כשאנחנו אומרים על מישהו שבן אדם הזה הוא בעל הגאוה. אדם שהוא שחצן. מה זה שחצן? מאיפה מגיעה השחצנות? – ברוב המקרים שחצנות הוא עודף בטחון עצמי מוחצן. למה יש לבן אדם צורך להחצין את הבטחון העצמי שלו? – כמעט תמיד הוא חיפוי על חוסר בטחון עצמי. האדם שמרגיש שהוא נבהל, מכל… , שהוא מרגיש פחד וחרדה, ותחושה חריפה מאד שאוטוטו הוא נכשל, ושום דבר לא עובד, ושאין לו סיכוי, ושלא מעריכים אותו – בדרך כלל הדחף האינטואיטיבי הלא מודע שלו הוא לפצות את זה בעודף בטחון עצמי. להיות כמה שיותר אסרטיבי. וכל אחד מכיר את זה. מי שהיה בטירונות, מכיר את המפקדים שיש להם מנהיגות טבעית, ואת המפקדים שהם כל הזמן צריכים להראות לך שהם מפקדים. כמו שאומר שיר של פלוגה למ"ד: אני עברתי קורס קשה מאד, לכן אתם תתנו לי את הכבוד…

הוא ישר מפעיל הרבה מאד כוחות וכלים ויכולות שיש לו וסמכויות שניתנו לו במסגרת החוק, אך הסמכויות האלו לא באים מתוך מנהיגות אמיתית, אלא מתוך חוסר.

לכן הרבה פעמים הצורך שלי לאמץ איזה שהיא תכונה מסוימת, לעשות משהו מסוים, הוא לא בא מתוך שזה הנקודה שלי, אלא בדיוק מהנקודה ההופכית, שאני נמצא באיזה שהוא בור, ואין לי שום בטחון עצמי, ומתוך המקום הזה אני צריך לצעוק. כשאתה נמצא בפרלמנט, ויש לך דעה, והעמדה שלך לא כל כך משכנעת – תצעק אותה! מי אמר את זה? – מאיר ווילנר. תפגין יותר בטחון עצמי.

חלק מהדחפים אינם מימוש אלא בריחה

הרבה פעמים חלק גדול מהחשקים, או חלק גדול מהדחפים הם כולם כיסוי לבורות, הם לא באמת מימוש. הם לא חלק מהמימוש אלא חלק מהבריחה. כשאנחנו מדברים על רצון, אנחנו רוצים להפריד בין רצון שהוא חלק מהמימוש, של הגרעין האמיתי של מה שאני רוצה להביא לעולם ולממש בעולם, לבין כל מיני דברים שהייתי מאד רוצה לעשות אך הם לא חלק מהמימוש של השליחות והייעוד שלי, אלא הם בעצם פיצוי על חסכים ובריחה מבעיות. אני מרגיש שאם אני אעשה אותם – אולי יהיה בסדר.

אם אני אקבל את הריגוש הזה. אקבל את הסיפוק המיידי הזה – אולי זה ייתן לי קצת פחות תחושת כאב. אני אשתה עוד קצת, קצת פחות לשכוח.

החופש הזה שהוא כ"כ משאת נפש, הרבה פעמים החופש הזה הוא הכלא הכי גדול. זה חופש לממש כל מיני חשקים ומאוויים ורצונות, וכל החשקים האלו הם כולם מנוסה אחת אין סופית ממה שאני אמור לעשות. או ממה שאני אמור לממש, או ממה שאני באמת רוצה.

הדוגמה של שחצנות ועודף בטחון עצמי כפיצוי על בור בבטחון עצמי, ועל בהלה וחרדה הוא דוגמה הכי קלסית, אבל אפשר לקחת את זה לכל תחום אחר.

המיניות יכולה להיות פיצוי על חסך עצום באינטימיות

כמו שמיניות יכולה להיות פיצוי על חסך עצום באינטימיות, באהבה, בתחושת שייכות. לכל בור יש פיצוי. והנפש היא מאד מתוחכמת בלייצר מערך שלם של מסכים והסוואות לצרכים ולבורות, ולהציג אותם בצורה של צורך ממשי.

לכן החברה והחוק והמצפון והמוסר וההלכה יוצרים מערך שלם של הגנות וחסמים, כדי שהאדם לא יברח מעצמו עד אין קץ, וגם לא יפגע בזולתו.

מגבלות יתר

אבל אחרי כל זה יש הרבה מאד מגבלות שאנחנו שמים על עצמינו, הרבה מאד טאבואים ואיסורים, או דברים שנתפסים כלא נורמטיביים, שהם לא באמת באים להגן עלינו או להגן על החברה.

יש הרבה פעמים החלטות שהאדם צריך לקבל בחיים. וההחלטה הזאת היא החלטה שהמשמעות שלה לא יצר הרע, או ללכת אחרי הנפש הבהמית, אלא שבאמת יש לו גרעין מאד עמוק של משהו שזה הוא. והוא במשך הרבה מאד זמן בורח מזה. ויש לו מתנה אמיתית שהוא אמור לתת לעולם. ומכל מיני סיבות הוא בורח ממנה. בגלל שעכשיו אין לו כסף. או שלא נותנים לו לעשות הסבה מקצועית. או שנראה לו שזה לא כלכלי. או שנראה לו שלא יקבלו את זה. או שהוא לא יצליח.

יש בן אדם שהוא יכול להיות זוכה פרס ספיר הבא, ויש לו איזה רומן מדהים שיכול לגרום לאנשים לשנות את החיים שלהם, ולהוציא איזה תובנות עמוקות על הנפש. אך הוא לא מרגיש שהוא מוכן עכשיו לפנות זמן ולשבת ולכתוב.

זה נראה לו לא הגיוני, זה נראה לו שיש לו דברים יותר דחופים, יותר בוערים, או שיש לו משימות, או שהוא מרגיש כלכלית שאינו יכול לעשות את זה.

ללכת עם האמת שלך עד הסוף

ולפעמים הוא מצליח לקחת, להוציא מתוכו כוחות עצומים, והרבה מאד אומץ, ללכת עם האמת שלו עד הסוף. להתאבד עליה. להתפרע עליה. ולהוציא משהו מן הכוח אל הפועל.

ולכן בפורים האינטואיציה הזאת של להתחפש למשהו היא מאד חשובה. היא הרבה פעמים הזדמנות לאדם לקחת את המאוויים העמוקים שלו, לא רק את מאוויים המפצים, לקחת את המאוויים העמוקים שלו עד הקצה. וכולי האי ואולי הוא יגלה משהו חדש. כולי האי ואולי הוא יצליח לאסוף משהו אמיתי ומשהו משמעותי.

תוהו-תיקון-שליחות (המהלך הגינזבורגי)

אפשר להציג את זה כסולם של שלושה שלבים. יש לנו את החופש הראשון – הוא חופש של עולם התוהו. זה החופש לעשות מה שבא לך, והוא חופש לא מבורר. ואין בו שום מודעות והבחנה האם באמת הדבר שאני רוצה לעשות קשור לגרעין שלי או לא.

אחרי עולם התוהו יש לנו עולם תיקון. שזה עולם ששם גבולות. וכללים. וטאבואים. ומסגרות. ומגביל את החופש התוהי האין סופי. מצד אחד יש לו אפקט מגביל. אך מאידך יש לו אפקט מסרס חזק מאד.

אחרי זה יש שלב שני, נקרא לזה "אורות דתוהו בכלים דתיקון" – המושג של הרבי מליובאוויטש. מה זה חופש של "אורות דתוהו בכלים דתיקון"? זה לחזור לעוצמה של התוהו, לחופש לפרוץ מסגרת. היכולת למתוח את הגבולות עד הקצה. אך מתוך תודעה עמוקה של שליחות. מתוך תודעה עמוקה שהקב"ה ברא אותי כבריאה חד-פעמית, וייחודית. אני יוניק. אין כמוני בעולם. בשבילי נברא העולם. ויש לי שליחות פנימית, שרק אני יכול לדעת מהי. ויש לי מחויבות עמוקה להוציא אותה לאור. ולגלות אותה לעולם. ולכן בפורים אני לוקח אותה עד הקצה.

לכן ההתחפשות דפורים, והשיכרון דפורים הם מרכיבים מאד חשובים.

למה רמי"ם סרוגים מתחפשים לרבנים חרדיים?

אחד הדברים ששמתי לב בישיבות, והייתי בכמה ישיבות, ראשי ישיבות קבוע מתחפשים לרבנים חרדים. קבוע! הרב דרוקמן… בהרבה הרבה מקומות כל ראשי הישיבות המזרוחניקים מתחפשים לרבנים חרדים. למה? לפחות שתי אפשרויות. אפשרות אחת שהם מרגישים רגשי נחיתות. "אנחנו לא באמת רבנים. אנחנו רעבעלאך. הרבנים החרדים אלה הם הרבנים, נתחפש להם, אולי פעם אחת ". זה אפשרות אחת.

[למה כל הרבנים החרדים שמים תרבוש?]

[כולם צוחקים]

יש לי קרובת משפחה באחת הישובים, שנחרדה כשכל תלמידי כיתה ז' התחפשו לטנקיסטים. אם כל הנוער רוצה להיות טנקיסט, מה קורה שם? בלי תיאום. כך כולם הגיעו. או שכן היה ביניהם תיאום…

התחפושת יכולה בקלות להפוך לאיזה שהוא עדר – כולם עם התרבוש האדום, או כולם … אבל תחפושת זה משהו שצריך להתפרע עליו! צריך לחשוב עליו, להשקיע!

גם אם זה לא תחפושת פיזית, גם אם התחפושת בתודעה, צריך לחשוב – מה הקומה הבאה? מה התכונה שאני רוצה לבדוק עד הסוף. שאני רוצה לממש עד הסוף. מה אני רוצה להקצין בשנה זו. עם מה אני רוצה ללכת.

[מה אני מחפש]

מה אני מחפש בתחפושת. איזה חוויות יש לי בתוך הדמות הזאת. מה יש לי שם שאין לי פה. להסתובב כמה שעות עם הדבר הזה – תחפושת זה גם התבוננות, העיקר אתה מתבונן, מה אני, איך אני בתוך הדמות הזאת. מישהו יתחפש לאישה. הרי מותר על פי הלכה (לפי הרמ"א). הגבר שיתחפש לאישה. אולי זה ההזדמנות לחפש את האישה שבתוכו. את האישה האבודה. את הקומה הנשית. אולי הנוקבא שלו מודחקת הרבה מאד שנים. אין לו נוקבא. בגלל זה הוא גם לא מצליח למצוא אותה בחוץ, כי היא לא נמצאת בפנים – אז גם לא בחוץ. אם יש לו בעיה עם הנוקבא. יש לו בעיה עם המלכות. אולי אם הוא פעם אחת יתחפש לאישה הוא יתחיל לחשוב מה זה אומר להיות נוקבא. מה זה לפגוש את הנוקבא. יש כאן דברים מאד משמעותיים שאמורים להיות חלק…

Series Navigationענווה עמוקה וענווה פסולה. יהודה יפרח ח' אדר ב' תשע"ד (ב)