- שער ההקדמות. פנים ואחור. יהודה יפרח, כ"ה שבט תשע"ד (א)
- שער ההקדמות. פנים ואחור. יהודה יפרח, כ"ה שבט תשע"ד (ב)
- שער ההקדמות. פנים ואחור. יהודה יפרח, כ"ה שבט תשע"ד (ג)
- שער ההקדמות. פנים ואחור. יהודה יפרח, כ"ה שבט תשע"ד (ד)
פנים בפנים – מצב "אוטופי". הבעייתיות של נכוחות חזקה. הצורך בבחינת אחוריים ואגו
אבל כאן, בשער ההקדמות, אנו מדברים על משהו אחר. אנו לא מדברים על הגוף, אנו מדברים על הראש. מדברים על הרצון. אם שם זה מבנה של הגוף (לא במובן הפיזי, במובן של המידות וכו'), וכאן מדברים על הרצון. שזה שכבה יותר נעלית. כאן זה תהליך שונה.
כאן מדובר – שימו לב לשלב שלפני האחרון:
למעלה מזה, הוא פנים באחור, פי', שהזכר יהפוך פניו כנגד אחורי הנקבה, ויאיר בה, וזו מעלה יתירה, כי האור של הפנים עצמם של הזכר, מאיר בנקבה, אלא שעדיין אין בה כ"כ כח, לקבלו דרך פנים, ולכן הופכת אחוריה,
יש כאן עוד איזה ביטוי, שנמצא בחלק הבא שלא מצולם אצלכם, כתוב שמה שתי פיסקאות אחרי זה:
והנה בהיותם או"א בבחי' אחור באחור, ולא היו יכולים לקבל אור העליון בהיותם אחור באחור, ואז אותם האחור שלהם, מבחי' הכלים שלהם, הם הנקרא מלכים דאו"א, שלא יכלו לסבול ולקיים לקבל האור העליון, נתבטלו, וירדו מגדולתם למטה
פנים בפנים – זה המצב האידיאלי. זה מצב של רצון, של זרימה, של חופש. הייתי קורה לו המצב המואר, המצב האוטופי, האידילי שאותו אפשר לדמיין. אבל באיזה שהוא מקום עמוק זה מצב כמעט בלתי נסבל. למה זה בלבי נסבל? כי כשאני מסתכל לך בעיניים – זה לא קל. למה לא קל? כי אם אני מתסכל בך חזק חזק – אני בעצם מוחק אותך באיזה שהוא מקום. אני מביא את עצמי ברמה כזאת של אינטנסיביות, ברמה כזאת חזקה, שאתה מרגיש שהמחרב הפרטי שלך הולך ונמחק. הָסֵבִּי עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי שֶׁהֵם הִרְהִיבֻנִי – אומר הדוד לרעיה בשיר השירים. לא יכולים להסתכל בעיניים. החיבור הכי גדול הוא חיבור מאד מאד קשה להכלה.
יש לי חבר, כשהייתי בן עשרים, הוא הביא לי מתנה ליום הולדת. הוא לקח את הציור של מיכלאנג'לו, "בריאת אדם", הדפיס את זה על איזה בד ענקי, וכתב שמה איזה משפט דזן. במשפט הוא כתב ככה: "כל כך הרבה חשבתי עליך עד שנהפכתי להיות אתה ממש. אתה מתקרב אלי בהדרגה. והדרגה אני גווע". משפט עצמותי. אני הייתי יושב במדיטציות מול התמונה הזאת.
יש משהו ב"פנים בפנים", שהוא כל כך אינטנסיבי, זה כמו להסתכל בשמש. מישהו שנכנס לך לתוך הנשמה – לא מתוך מקום של סימביוזה, גם אם זה ממקום של אהבה חופשית. זה זרימה, אני כאילו נמחק…
[הכי נעים להסתכל לעיניים של תינוק? ילדים קטנים?]
הילדים הקטנים יש להם את היכולת… אתכם מכירים את הילד הזה שבא עם האבא שלו לבית כנסת, ואז הוא כזה נעמד ומסתכל עליך ככה – חצי שעה… ונעים להסתכל – כי אין את הפחד הזה כי אולי מה, אולי מה הוא רואה. מה הפרשנות? כי כשמישהו מסתכל לך בעיניים מה אתה אומר? אהה, הוא רואה משהו. הוא מזהה משהו! כי פנים בפנים זה לא פשוט. פנים בפנים זה נוכחות מאד חזקה, להסתכל בפנים זה משהו מאד מאד לא קל.
באיזה שהוא מקום יותר נוח לנו, יותר קל לנו לקבל את האור של אחור. את האור הדינים. כי האור של האחור הוא מצומצם. לא טוטלי כל כך.
שימו לב מה קורה כאן. למה הנוקבה מפנה את האחוריים שלה אל הזכר? מפני שאין בה כל כך כוח לקבל את אור הפנים. כלומר יש לה תחושה של חוסר נעימות, תחושה של חדירה לתוך הפרטיות. כשמישהו מסתכל עלי הוא נכנס לאיזה שהוא מקום שאני לא בטוח שאני רוצה לתת את זה.
לכן המצב של פנים בפנים הוא דורש רמה מאד גבוהה של חירות. אוטונומיה מאד חזקה, כאדם מסוגל להגיע למקום שהוא משתחרר מהפחד מאור הפנים. כי אור הפנים הוא לא אור שקל לאיכול. אהבה ללא תנאי זה פחד מוות!
[אז פעם זה פנים באחור, ופעם זה פנים בפנים, לסירוגין?]
זה מה שקורה כאן. כי פנים בפנים – באיזה שהוא מקום זה מבטל אותנו. מוחק אותנו. לכן אנו מחפשים – באיזה שהוא מקום – את הצידוק. כמו במלאכי: "אהבתי אתכם אמר ה' – ואמרתם במה אהבתנו". מה זה "למה אתה אוהב אותי"? – כי אתה גבוה, כי אתה חתיך, כי יש לך אחלא תלוש משכורת, אתה תוכל לפרנס אותי כמו שצריך, תוכל להוציא אותי לחו"ל פעם בשנה. אבל עם ישראל לא מוכן לקבל את "אהבתי אתכם אמר ה'". "ואמרתם במה אהבתנו – הלא אח עשו ליעקב". יעקב ועשו הם אותו דבר, שני אחים, למה אתה אוהב דוקא אותנו? קשה לנו. אהבה ללא תנאי היא אהבה מאד קשה. גם יש בה משהו, שהצד של האחור, הצד של האגו לא מסוגל לתת בה אמון.
אתם מכירים את הבדיחה על הקומונה של הסיקסטיז? יש איזה קומונה, רק אהבה חופשית, ונלחמים נגד ויטנם, וכל הרעים זה הממשל והסיסטם, והמערכת, והמדינה וכו', ורק אהבה חופשית, וכולנו שוים, ואילן גינזברג? וכו'. ואז בא' הקומונות היא שואלת את החבר שלה: do you love me Jonny? והוא אומר לה: of course I love you. I love everybody! אז בא לה להעיף לו ככה…
הוא יושב במדיטציה. מואר. אז הוא אוהב את כל העולם! גם אותך אני אוהב. גם את חלק מהבורא!
[כל האהבה רומנטית יש בה תביעה כלפיך: אני עכשיו צריכה אותך!]
נכון. וקשה לו אפילו להסביר את זה. אם מישהו יגיד לי – אם מישהו אוהב אותי, והוא באמת אוהב – עד הסוף, הוא אדם של אהבה, אהבה כמו של שלמה קרליבך. אך זה לא מספיק. הנפש הבהמית רוצה סיבה אישית. אני רוצה אינטרס אישי. תגיד לי למה. תגיד לי שאתה נהנה מזה. תגיד לי שזה נותן לך משהו.
אם מישהו אומר למישהי אני אוהב אותך ואני רוצה להמשיך. למה אתה רוצה להמשיך בקשר? כי אני חושב שאני יכול לתרום לך הרבה…. יש לי הרבה מה לתת לך. הוא אלטרואיסט! תראו איזה צדיק! לא בשביל עצמו. הוא לא צריך את זה הוא באמת רוצה לתת, למה לא? אז למה בא לה להעיף לו ככה? כי הנפש צריכה את האחור! היא צריכה להחזיק משהו. זה אגו. באמת זה בלתי נסבל. העולם שהוא בלי אגו הוא מאד מאד קשה. כשהוא אומר – כמו מגיד ממז'ריץ, שהוא אוהב את אשתו כמו שהוא אוהב את התפילין. כי זה מצוה. זה נשמע מזעזע! אתה אוהב את אשתך כמו שאתה אוהב את התפילין? זה נשמע מזעזע!
מה בעצם כאן אומר האר"י? הוא אומר: חבר'ה, אחור באחור, והפנים באחור, וכל המצבי ביניים – זה חלק מהעסק! אם אתם עפים על איזה שהיא אוטופיה הוליבודית, של פנים בפנים, והכל זרימה אין סופית, והוא כמו הבודדה מתחת לעץ, ופרחים נופלים לו על הראש, ויש פס קול כזה ברקע, עם הפסנתר… יש משהו מאד מפתה בעולם האוטופי וההרמוני שבו הכל זורם, והאהבה אין לה תנאים, ואין לה גבולות וכו'.
אבל בריאל טיים, במציאות, בממשות, אפילו במציאות האלוקית, אפילו באצילות – אין מערכת יחסים בלי משחקים של אחור בפנים. אין, כי אנחנו צריכים להחזיק משהו. זה ארבע מצבים שהם משתנים כל הזמן, אבל משתנים בספירליות.
[למה בספירל, למה לא רצוא ושוב?]
רצוא ושוב, ספיראלה – איך שתקרא לזה. למה זה ספיראלה? מסיבה פשוטה שאחרי פנים בפנים (זה מה ששאלתם בשיעור הקודם בנושא של אהבה או השגה, התפשטות הגשמיות). אם אדם לא חי בהתפשטות הגשמיות, נגיד שאדם היה לו פעם אחת חויה מטורפת של התפשטות הגשמיות. אבל הוא איבד את החויה הזאת. פעם אחת זכית להארה. עכשיו אתה לא בהארה. פעם אחת היית בפורים, זכית להארה. או בראש השנה. זכית להארה.
[אבל אפשר לשחזר את זה?]
אי אפשר לשחזר את החוויות. זה תורת הר"נ. לא מאמין בזה. אין דבר כזה לשחזר חוויות. זה כשל בסיסי. נון. נכשל במבחן. אם אתה כותב כזה דבר במגן אתה מקבל אפס במגן. אין דבר כזה לשחזר חוויות. אין דבר כזה לשחזר תחושות. אין! תברח מזה! יכול להיות שאתה מגיע להויה נכונה, שממילא תבוא התחושה. איזה תחושה תבוא אנחנו לא יודעים. ואיזה חויה תבוא עליך אנחנו גם לא יודעים. יש להיות בהויה. יש להיות במצב שהנפש יכולה להכנס להמצב של פנים בפנים. האם זה יפתח לה את השערים העליונים, האם זה יביא אותה להארה או לא יביא אותה להארה – כשאתה בהתבוננות אתה לא מחכה לחויה שתבוא, כי אם תחכה לה היא לא תבוא. כי כשאתה יושב בהתבוננות אתה יושב בהתבוננות. ואם זה בא – זה בא.
מה עם דביקות? אדם שעבר פעם טלטלה של דבקות? אחרי הדבר הזה העולם נראה אחרת. גם כשהוא נופל העולם נראה אחרת. יש לו פרופורציות בחיים.
[זה הישגים]
זה לא הישגים! להיפך, זה לא הישגים. זה היפך מהישגים. כי דבקות זה לא אתה. לא "ראית". נעלמת! זה לא אתה. זה משהו ששופע כשאתה לא יודע. כשלא היית כאן משהו הופיע. אתה – זה משהו אחר.
אבל, גם כשאדם לאחרי זה יהיה בשיא הביצה, יש לו קואורדינאטות אחרות. יש לו מערכת התמצאות אחרת. כמו נווטור?. הנווטור כמה שהוא מתדרדר?… הוא כבר יודע. הוא יודע מה זה לחזור. הוא יודע מה זה חידוש קשר. לחדש את הקשר עם ה'. זה דברים שצרובים בו. וממילא כשהוא רואה יש איזה שכבה בתוכו, שזוכרת מרחבים אחרים. כשהיא זוכרת מרחבים אחרים – גם הקטנות שלו נראה אחרת לגמרי. זה לא אומר שהוא לא יפול, זה לא אומר שהוא לא יתרסק. זה לא אומר שהוא לא ימצא את עצמו בדיוטה התחתונה. זה אומר, שכן יש לו תמונה אחרת.
אם ננסה לקחת את המושגים של הרב קוק, אז האור של האחור שייך לטבע, והפנים שייך יותר לרצון. הטבע מול הרצון.
כשהקב"ה מאיר לנו בפנים, הוא בעצם מאיר לנו את הרצון. וכשאנו מחפשים לזה מימד סיבתי, אנו כאילו מנסים למצוא את זה בתוך הטבע. כשאנו מנסים לשוות לזה מימד טבעי-סיבתי.
כמו שיש את כל הדיונים בראשונים, וגם רז"ל על טעמי הבריאה. למה הקב"ה ברא את העולם? בגלל ש"טבע הטוב להיטיב". בגלל ש"איוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". ברא את העולם בגלל ש"אין מלך בלא עם". אחרי זה הרב יצחק גינזבורג עשה מזה פרצוף שלם של טעמי הבריאה. אבל כל זה.. אין טעם לרצון. כתר כל הכתרים. "כך עלה במחשבה לפניי". באמת, למה הוא ברא את העולם? כי הוא ברא את העולם.
[אבל זה חוקים רוחניים?]
זה חוקים רוחניים, אבל זה אחור. לכן באיזה שהוא מקום יש משהו בפילוסופיה אקזיסטנציאליסטית, שהוא מאד גבוה. אולי אפילו פוסט מודרניסטי, אחרי אקזיסטנציאליזם, שבא ואומר, אתה באמת לא יכול למצוא סיבה. אל תחפש סיבה, כי באמת אין סיבה. כל "סיבה" זה נסיון לתפוס דברים בשכבת ה"אחור". אני רוצה "להחזיק" את זה – אז אני אומר – ואללה, יש סיבה!
… מה חווית? שכבה מאד נמוכה. חווית מפגש של האחור. אני מחפש… "אם אתם לא מאמינים באלוקים, אז בשביל מה אתם חיים? מה תכלית החיים? מה זה "תכלית חיים"?! "תכלית חיים" זה שאלה של אחור! שאלה ששואלים בסמינריונים של "שורשים": "מה תכלית החיים"? – "מה תכלית החיים" זה שאלה של אחוריים. בפנים – אין תכלית חיים! החיים עצמם – זה הדבר. לא "תכלית". זה לא איזה פונקציה שנועדה… זה לא איזה "גלגל שיניים" במכונה שנועדה בשביל משהו אחר. כמו אצל הרב אמנון יצחק, ש"מכונת כביסה" צריך להפעיל אותה לפי "הוראות היצרן" – זה לא "מכונת כביסה" ואין "הוראות יצרן", ואין "תכלית". אין מטרה. אין מכונת כביסה.
[אפשר לומר שהתכלית הוא להפגש, להיות שם?]
זה המשגה. איך אומר "ספר יצירה"? "ולפני חד מה אתה סופר"? ה' אחד ושמו אחד. מה זה ה' אחד? – לפני אחד מה אתה סופר? אבל הקיום הטהור בשבילנו הוא בלתי נסבל. לבסוף אני תפרנס מהרצאות לסמינריונים לאולפנה? צריך לתת להם סיבות, למה אתם דתיות. צריך להחזיק את זה במשהו. בשביל זה יש אחוריים.
אגרת רמח"ל נ"ב. ההבדל בין הנביאים לאנשי כנסת הגדולה – פנים ואחור
ב"אגרות רמח"ל" אגרת נ"ב יש משהו מאד יפה. זה גמרא מפורסמת, "אמר רבי יהושע בן לוי, למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה, שהחזירו את העטרה ליושנה. אתא משה אמר הא-ל הגדול הגיבור והנורא. אתא ירמיהו אמר נוכרים מכרכרים בהיכלו – איה נוראותיו? לא אמר "נורא" (הוריד את המילה מהברכה). אתא דניאל אמר נוכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר "גיבור". אתו אינהו ואמרו, אדרבה, זהו גבורתו שכובש את יצרו שנותן ארך אפיים לרשעים. ואלו הם נוראותיו, שאלמלא מוראו של הקב"ה איך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות?
ורבנן. היכי עבדי דמעקרי תקנתא דמשה (ביטלו את הברכה של משה, "הא-ל הגדול הגיבור והנורא", איך הם העיזו)? אמר רבי אלעזר, מתוך שיודעים בהקב"ה שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו. זאת אומרת יש כאן איזה שהוא פער בין הנביאים, דניאל וירמיה, שדניאל וירמיה לא מוכנים לזייף. אם רואים גלות הם אומרים – מה זה הא-ל הגדול הגיבור והנורא? איזה "גיבור"? לא "גיבור" ולא "נורא". אז הורידו את זה מהברכה. אנחנו לא ניתן שבח לאלוקות שלא מתגלה. אם היא לא מתגלה – אי אפשר להגיד גיבור ונורא.
ואחרי זה מגיעים אנשי כנסת הגדולה ומחזירים, אומרים, שהגבורה שלו שהוא כובש את יצרו, שהוא נותן בחירה חופשית בעולם. שהקב"ה נותן לנוכרים לכרכר בהיכלו זה הגבורה. כאילו הטבע שלו היה להשמיד אותם, והוא נותן להם מקום – זה הגבורה שלו. ונוראותיו – איך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות. זאת אומרת, שאנו רואים את הנס הפנימי, שעם ישראל לא מתבטל, שעם ישראל אומה אחת מתקיימת בין האומות, עם כל הצרות וכו' – זה כוח של הקב"ה. לכן אמרו – למרות שכלפי חוץ אנו רואים הסתר פנים, כלפי חוץ הכל לא טוב, שום דבר לא מסתדר, אנחנו אומרים הגדול הגיבור והנורא, כי אנחנו מאמינים באמונה פנימית שככה זה עובד.
יש פה משהו מרתק. מה הרמח"ל אומר נראה לכם? רמח"ל אומר דבר כזה: מה ההבדל בין הנביאים לאנשי כנסת הגדולה. הנביאים נמצאים במצב של התגלות האלוקית, במצב של פנים. אנשי כנסת הגדולה נמצאים במצב של אחור. כאן אפשר לראות את היכולות המיוחדות של אחור. מצב של פנים הוא מצב שהסטנדרט הוא כל כך גבוה שאין זיופים. הסטנדרט הוא עצום לכן אין מקום לזיופים.
הילד שלא מסתדר בחמש יחידות? הוא לא מסדר. מקבל שבע במבחן. פעם מקבל 85, 82, ונמאס לו… ואז הוא יורד לשלוש יחידות. פתאם הכל 100, 100, 100… הכל בסדר!
כלומר, כשאתה יורד רמה, מאד קל להיות באיפוריה. הנה, הכל 100! אם נשארת שנה, הועדה פידגוגית החליטה לא להעלות אותך מכיתה ה' לכיתה ו'. אתה תהיה הילד הכי טוב בכיתה ה'.
אתה יכול להיות זנב לאריות, או ראש לשועלים. כשאתה נמצא במצב של ראש לשועלים, אתה נמצא ברמה נמוכה, ורף הציפיות שלך הוא מאד נמוך. אתה לא מצפה להתגלות מטורפת. אתה לא ממצפה לפנים בפנים. ולכן אתה מסוגל לפרש את המציאות, לתת לה כתוביות, להגיד, הנה, מה שאתם רואים? – מאמר הדור[1]. אתם רואים חילונים, קיבוצניקים, שמוצניקים וכו', מחללים שבת, אתם אומרים ברנר, אתם אומרים אפיקורסים – אז אתה אומר פרשנות. שמעו, הכל, בעצם העלאת ניצוצות, בעצם זה תהליך… זה פרשנות שבאה ממצב של אחור, סטנדרט נמוך. אבל מי שחי בעולם של הנביאים, שהסטנדרט שלו מאד מאד גבוה, עולם של פנים – אז הפנים הוא דבר מאד תובעני!
אתם מבינים את ה"הפוך על הפוך" שעושה הרמח"ל? הגמרא מעצימה את אנשי כנסת הגדולה. היא אומרת, הנה, אנשי כנסת הגדולה הם החזירו את העטרה ליושנה. גילו לנו את האמונה בתוך החושך. אבל הרמח"ל מראה את הצד ההפוך: שהם ויתרו על הפנים!
[אני לא הבנתי, איך רואים שהם ויתרו על הפנים?]
"ויתרו על הפנים" הכוונה, שבעצם הוא חי בעולם של אחור. בעולם של הסתר פנים. ואז ממילא מסוגלים לראות את הנחמה בתוך ההסתר. לראות שגם בתוך ההסתר יש גילוי אלוקות. אנחנו תמיד רואים את זה כגדולה. היכולת לראות את הקב"ה בתוך ההסתר וכו'. אבל הרמח"ל מראה כאן את הצד השני. שזה מצב שאין פנים. כשאין פנים אז רוצים גילוי.
[1] אני אישית חושב שמאמר הדור הוא התגלות מאד מאד עוצמתית. כך הרגשתי כשקראתיו בפעם הראשונה, וזה עדיין חי בי. (י.ר.)