preload
בס"ד
ינו 28
חלק 1 מתוך 4. שיעור יהודה יפרח כ"ה שבט תשע"ד

בס"ד

ירושלים, נחלת שבעה

נרשם ע"י התלמידים. לא מוגה.

(דף מקורות) קובץ אודיו להורדה

תורת העלאת מחשבות זרות עפ"י בעש"ט. "נפש אחת היא" (הרמב"ם) ולא "שתי נפשות" (כפי שמשמע לכאורה מתניא)

בשיעור האחרון לפני שבוע למדנו ב"בעל שם טוב על התורה" פסקאות שעוסקות בליבה של הרעיון של העלאת המחשבות הזרות. בעל שם טוב משרטט את מערכת היחסים להבחין בכל מחשבה, בכל כוח הנפש, בכל תנועה נפשית בין הגרעין המקורי של התנועה לבין הביטוי שלה. ויכול להיות פער מאד גדול.

כשבן אדם מתבונן על עצמו, ומזהה את כוחות הנפש שלו, ורואה את הערבוביה, מה שאדמו"ר הזקן מתאר כמאבק בין נפש אלוקית לנפש בהמית, זה יכול להטעות. זה יכול להיראות כמעט כצורה גנוסטית, כוח טוב מול כוח רע, כוחות חיוביים מול כוחות שליליים שמתגוששים ביניהם ורבים ביניהם וכל אחד רוצה את המלוכה על העיר קטנה וכו'[1].

לפי הבעל שם טוב הפיצול הזה לא קיים. זה פיצול חיצוני[2]. בפנים – נפש אדם היא אחת, כמו שכותב הרמב"ם בהקדמה ל"שמונה פרקים". אין כוחות טובים וכוחות רעים, אלא יש כוחות מקוריים ויש כוחות נפולים. הביטוי המקורי של הנפש, הצורה שבהם מופיעים בגרעין הפנימי שלה, מול הביטוי החיצוני של הכוחות. זה מה שראינו כשניסינו להתחקות אחר תהליך הנפילה. למה הם נופלים? איך הם נופלים? מה הדינאמיקה של הנפילה שלהם? דיברנו על זה הרבה מאד על כל ההיבטים האלה.

הסיבה שאנו נכנסים עכשו ללמוד ב"שער ההקדמות" של האר"י, כי "שער ההקדמות" נותן לנו את המפה הפנימית של אותם תהליכים שבעל שם טוב מדבר עליהם. בעל שם טוב מדבר בנפש, מה זה מחשבות הנפולות, מה זה כוחות הנפולים, והאר"י משרטט את היסודות של השבירה. מה גורם לשבירה.

ויש משהו בתמונה של האר"י, שמאד מאד מרחיב את היריעה. אני אדבר גם למה.

היתה מחלוקת מאד חריפה בדור השלישי של החסידות ביחס לתורת העלאת המחשבות הזרות[3]. רוב חסידויות דחו את התורה הזו, לא קיבלו אותה, בטח לא לפרקטיקה, אך גם כמעט דחו אותה לגמרי מן התורות. ראש המנגדים היה אולי אדמו"ר הזקן[4], ואחריו עוד הרבה אחרים. הם דחו את זה בצורה אלגנטית, הם אמרו, מה שאמר הבעל שם טוב זה שייך לצדיקים, שלא חטאו ולא יחטאו, וכל המחשבות הם לא המחשבות שלהם. זה צורה מאד אלגנטית לקחת את התורה כל כך יסודית וגדולה ולשים אותה בסוגריים ולעשות אותה לא רלבנטית למעשה. ומולם יש קבוצה של אדמו"רים, שבראשם אדמו"ר מקאמרנה, שנלחמו כן לשמר אותה.

זה לא היה סתם. כי העלאת מחשבות הזרות היא מורכבת לא רק בהיישום שלה, כי כשאתה מחטט בפצע אתה רק מגביר את הכאב. אלא יש פה משהו מעבר לזה. כי לאדם קשה מאד לתת אמון בהופעה של הנפש שלו, בכשלים שלה ובנפילות שלה. מאד קשה לתת אמון לעצמו, לנפש שלו. אני יכול להבין שכל התהליכים, כל ההרפתקאות שעוברות עלי, כמו שאומרת הגמרא, שהכל הוא משורש גבוה ועליון. אך לתת לזה אמון וללכת עם זה? – זה משהו מאד מאד קשה. יש לנו תחושה, שאם אנו יותר מדי נחטט בפצע, לא ייצא מזה טוב. מי שחופר, בסוף מגלה שהוא יצר קבר. אפשר ליפול לתוכו ח"ו.

פריצת הדרך של האר"י: כל הנפילות הם חלק בלתי נפרד מהתפתחות העולמות (והנפש)

פריצת הדרך המאד מאד גדולה של האר"י זה יכולת להבין את הדינאמיקה הפנימית של הנפש, שבעצם התהליכים שעוברים עלינו, תהליכי שבירה, תהליכי תיקון – הם לא איזה פלטה מקומית, הם לא איזה תקלות או תאונות, אלא הם מרכיב בלתי נפרד מהתפתחות של הנפש, מהצמיחה של הנפש. גם נפש פרטית, גם נפש כללית. ברגע שאתה לומד את זה איך זה בפנים, אתה מבין שבעצם אנחנו לא המצאנו שום דבר, זה חוקים בטבע ההויה. ברגע שאתה מסוגל להבין את החוקיות הזאת, את המקום של אחוריים, של הנפילה, של השבירה, להבין את זה בטבע הבריאה – זה נותן כוח אולי לדבר הכי הכי משמעותי שנדרש – לתת אמון, שאם אני נמצא במקום של שבירה – המקום הזה הוא מקום שיש ממנו תיקון, ויש מה לעשות איתו, הוא חלק מתהליך שאני צריך לעבור.

כל אחד חוטף משהו. וכל אחד עובר משהו. כל אחד והסיפור שלו.  והיכולת לקבל – הרב שג"ר קרא לזה יכולת לקבל את עצמך – זה דבר מאד מאד חשוב ויסודי.

"יכולת לקבל" זה ביטוי מטעה. זה יכול להתפרש בתור איזה שהוא ויתור. בן אדם מסוגל לומר לעצמו: "טוב, ממילא אין שום משמעות, זה המצב, ודאי, אין מה לעשות עם זה". כמו דוד המלך שאומר "כי בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אימי". הוא אומר להקב"ה – מה אתה רוצה? אני דפוק! אני דפוק בדנ"א! הבעיה לא התחילה עם בת שבע. הבעיה התחילה עוד לפני זה, ה"מערכת הפעלה" שלי דפוקה, בעוון חוללתי ובחטא ייחמתני אימי, עוד ההורים שלי – משם התחילה הבעיה. זאת לא הנקודה. הנקודה כאן שכשאדם מבין, שהריפוי והתיקון הם חלק מהויה – זה לא פותר אותו מאחריות, ממחויבות, אבל הוא מבין, שרופא כל בשר ומפליא לעשות ברא כאן את המערכת שיש לה את היכולת להרפא.  ואז הוא מבין מה התפקיד של השבירה, מה התפקיד של האחור,  מה המקום של מ"ז. מה המקום של כל המעכבים? האלו בנפש, מה הם נותנים. ואז יכולת האדם לקבל את התהליכים ולא להתייאש מהם, לא ליפול מהם, היא אחרת.

שער ההקדמות. שיטת ה"שמועות"

אנחנו באמצע של קטע ארוך בשער ההקדמות. ואני רוצה טיפה להרחיב. שער ההקדמות שייך בעיקרון לשמועה הרביעית. מה הם השמועות הללו?

כל מי שקורא את כתבי האר"י רואה כמות עצומה של סתירות. ולא רק סתירות. אתה מתחיל לקרוא את "עץ חיים" – לא הרבה קוראים, אבל נגיד, גם אלה שמתחילים ללמוד אוצרות חיים, ושער ההקדמות, ושער הכוונות, רואים המון המון סתירות בכתבי האר"י, ולא רק סתירות. יש דרושים שמתעסקים במשהו מסויים. פתאום דרוש במקום אחר באותו נושא – חצי מהפרטים פתאום לא מופיעים. יש הרבה מאד דרושים ש"עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר". ויש הרבה בלבול. מבחינה מטודולוגית לנסות ללמוד את כתבי האר"י על הסדר ולהבין תמונה שלימה של המערכת זה מאד קשה.

השיטה הזאת של השמועות – היא שיטה שגיבש אותה הרב יוסי אביבי. הוא ניתח במשך שלושים שנה את כל כתבי האר"י. הוא ניתח אותם לפי זמן הכתיבה שלהם. ואז הוא גילה – אמנם הוא לא מנסח את זה כך, אך אם אני לוקח את הדברים שלו, ולוקח איזה שהוא אקסטרה מיינד, הוא גילה שגם בתורת האר"י היתה התפתחות.

השלב הראשון, ה"שמועה ראשונה" – זה כתבי יד של האר"י עצמו. בעיקר זה מה שהוא כתב במצרים. במקומות שהרב חיים ויטאל מביא אותם הוא כותב "כתב יד מורי". בעיקר זה פירושים על זוהר, על אידרות. מה שמעניין בדרושים הללו הוא שהאר"י הרבה פעמים לא כל כך בטוח בעצמו. בכל מיני דברים הוא מחכה לגילוי אליהו, "עד יערה לנו רוח ממרום". ויש כל מיני דברים שהוא אומר ולא אומר עד הסוף. יש שמה דברים יחסית מאד מאד יסודיים.

אחרי זה, ובעצם, עיקר הנפח, הוא השמועה השניה. השמועה השניה היא בעיקר הדברים שכותב הרב חיים וויטאל בקבלת האר"י, אבל הדברים בשלב הראשון. עיקר השמועה השניה עוסקת בעבודת הבירורים. הרב יצחק גינזבורג הרחיב על זה פעם הרבה, מה ההבדל בין עבודת הבירורים לעבודת הייחודים. מצד אחד זה מערכת מאד בסיסית. שמה בעצם הוא מתחיל לתאר את מבנה של עולם האצילות. בשמועה השניה יש חלוקה לחמישה פרצופים בסיסיים. אריך אנפין, אבא ואימא, ז"א והנקבה. אבל אין חלוקה של תתי פרצופים. אין כפילויות של המוחין. לדוגמה לא מופיע חב"ד אבא וחב"ד אימא. ואין ישראל סבא בתבונה. כל התתי פרצופים, פרצופים אלכסוניים כולם לא מופיעים. אלא יש רק את החלוקה הבסיסית של חמשת הפרצופים. וזה בעצם עיקר עבודת הבירורים. עיקר מה שמופיע הוא היחס בין הקודש לבין החול. היחס בין העולם האלוקי, העולם של הקדושה, שזה עולם האצילות, לבין העולמות הנמוכים, העולמות התחתונים, הבי"ע, עולמות שבהם יש קליפות. יש שמה מהלך. אבל מהלך מאד בסיסי, יסודי בלי מורכבות.

השמועה השלישית רק דרוש אחד ונדלג על זה.

השמועה הרביעית התמונה מתחילה להיות הרבה יותר מורכבת. פתאום מתחילים להופיע תתי פרצופים. ישראל סבא בתבונה, ישראל ויעקב, רחל ולאה. הוא מתחיל לדבר לא רק על ה"בעיות" בין האצילות לבין הבי"ע, אלא כל מיני שבירות ותהליכים שקורים, כביכול כל מיני "פגמים", כל הנפילות שיש בתוך האצילות עצמה. או שרשים של שבירה שיש בתוך האצילות. כלומר, "הבעיות מתחילות בפנים", הבעיות מתחילות בבית, לא רק בחוץ. ועדיין בדרושים הללו אין אדם קדמון. אין את השורש המופשט לגמרי שקודם לאצילות.

השמועה החמישית הוא נכנס לשורש של השורש, זה דרושי אדם קדמון, שזה כל המרחב שמעל האצילות. את החלק הזה הוא לימד ממש ממש בסוף ימיו. זה דרושים אחרונים. כי כל הדורשים האחרים – בכלל – האדם קדמון לא מופיע בכל הדורשים האחרים.

אפשר לראות בזה איזה שהוא סוג של מהלך. זאת אומרת, כשאר"י מגיע לארץ ישראל, הוא מביא איתו את תורת מצרים, שמה עדיין יש בירורים, קודש מול חול, חרדים מול חילונים, העולם מאד דיכוטומי, עולם של קצוות וכו'. ואחרי זה מתחילים בירורים יותר עדינים – בתוך האלוקות, בתוך העולם הקודש (אצילות). כלומר, מה התיקונים שהעולם הדתי בעצמו צריך לעבור. ואחרי זה – עולמות המופשטים, כמו שהרב שג"ר אמר, העולמות הרבה יותר "פוסט מודרניים", של אצילות מול אדם קדמון, שבהם השפה כבר מתמוססת, וכל ההגדרות והגדרים הרבה יותר עדינים…

[איפה נכנסים הדרושים על גילגולים וכו'?]

זה חלוקה לדרושים, זה לא ספרים כאלו ואחרים.

מה שאנחנו לומדים כאן – זה שייך לשמועה הרביעית והחמישית. למה זה חשוב? כי הרבה פעמים אנו לומדים משהו, ומישהו נזכר באיזה שהוא מודל שהוא למד באוצרות, או במקום אחר, אם מישהו עולה על סתירות – אז זה לגיטימי. יש סתירות.

מה שהם עשו כל הזמן זה בעצם בריסק. כמו גמרא. לומדות כזה שנותן לך כל מיני פתרונות מקומיים, אבל אתה מרגיש שזה לא סתם, שאם האר"י לא דיבר על זה בשלב מסויים אז יש לזה סיבה.

[הם לא היו אנשים שהיו להם גילוים של ממש, נוסח הרמח"ל שכן עסקו בדקדוקים האלו?]

לא סותר. יש גילוי בהמון רמות.

[אבל אם זה לא אמיתי – זה לא אמיתי?]

למה? יש גילוים בהמון רמות. כרבי חיים ויטאל מדבר על המגידים. הוא אומר על המגידים תזהר כי הם משקרים. אבל זה מגיד. זה גילוי. זה גילוי מיסטי.

לדוגמה, אני מרים טלפון לאיזה "סבא". הוא לא באמת יודע מה קורה במשא ומתן עם … הוא אומר אמת. הוא יודע – ברמה מסויימת. אבל מי באמת יודע מה קורה? ארבעה. עורך דין אחד וביבי, ולבני, ובוגי. כל השאר – מספרים לך סיפורים. יהיה. לא יהיה. הסדר ביניים. או לא יהיה הסדר ביניים. הם לא משקרים. הם באמת אומרים המון דברים.

החלומות שלך – משקרים או לא משקרים?

[לפעמים כן לפעמים לא]

לא משקרים.

[לפני יומיים חלמתי חלום איך שניסו לרצוח אותי. אני מקווה שזה לא אמיתי]

החלום לא משקר! החלום בא לבטא משהו מאד מאד עמוק ואמיתי. השאלה מה הוא בא לבטא? באיזה רמה הוא בא לבטא. ברמת נפש? ברמת רוח? ברמת נשמה? האם זה משהו פסיכולוגי נפשי שאתה צריך להתמודד איתו? חרדה מאתמול? או שזה תובנה שאמורה לדבר על היעוד שלך בחיים, או שזה מדבר בכלל על המהלך הגאולה הגדול. מי יודע. הכל יכול לקרות. יש הרבה רמות.

[שאלה אחרונה. כל הישיבות של מקובלים – לכאורה כל העיסוק שלהם בבריסקאות הזאת?]

לא יודע. כל אחד בעניינו. לא מכיר מספיק את הפוליטיקה של הארץ. סתם. נהרא נהרא ופשטיה.

[הרב אביבי – הוא לפי הרש"ש מסביר את האר"י?]

הוא מסביר את האר"י לפי האר"י. הוא עשה עבודה מאד יסודית, אני לא חושב שיש מישהו שעשה עבודה כזו. שלושים שנה, כל כתבי יד שקיימים עלי אדמות, אין משהו שהוא לא סרק. הוא נסע לחו"ל, ישב באוניברסיטאות, כתב יד קמברידז', וכתב יד זה וכתב יד זה… תראה את הכרכים שלו – זה לא מישהו שבא לשמוע שיעור עם ארבעס והקוגל, עשה כמה תיקוני חצות… זה מפעל החיים שלו – זה מה שהוא עשה. מרא דאתרא של הקורפוס הזה. אותי הוא שיכנע. אבל יכולים להיות גם דרכים אחרים.



 [1] לשון תניא פרק יב

[2]  אולי בגלל שהתניא היא ספר "תשובות ביחידות" הנכתב עבור "פשוטי עמך" – ממילא אדמ"ר הזקן משמיט ממנה את התורות שלא כ"כ שייכות לרוב העם, ומכניס כמה בחינות "אחוריים" כגון המלחמה בין טוב לרע המוזכרת כאן (י.ר.)

[3] כאמור, ניתן להניח שזה בגלל שהחסידות הפכה מתנועה אליטיסטית לתנועה עממית (י.ר.)

[4] וגם אל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המדות של המחשבה זרה כנודע, כי לא נאמרו דברים ההם אלא לצדיקים, שאין נופלים להם מחשבות זרות שלהם, כי אם משל אחרים. אבל מי שנופל לו משלו, מבחינת הרע שבלבו בחלל השמאלי, איך יעלהו למעלה והוא עצמו מקושר למטה?! (תניא פרק כ"ח)

Series Navigationשער ההקדמות. פנים ואחור. יהודה יפרח, כ"ה שבט תשע"ד (ב)

הוסף תגובה