preload
בס"ד
אפריל 16
חלק 2 מתוך 2. שיעור ו' ניסן תשע"ד

תיקון פרצוף לאה.

אנחנו רוצים לנסות להבין, מה זה פרצוף לאה. מה זה לתקן את פרצוף לאה. מה המופע שלה. מה המשמעות של פרצוף לאה. מה זה התיקון שלה. איך זה קשור לפסח?

כאשר אנחנו מסתכלים על משפחת יעקב, יש לנו שתי נשים: רחל ולאה.

[יש שתי פילגשים?]

שתי חוות – דאתכסיא ודאתגליא. חווה עמוקה

זה אחר כך. יש לנו עלמא דאיתכסיא ועלמא דאיתגליא. העולם המכוסה שזה לאה. והעולם המגולה שזה רחל. השורש של רחל ולאה, השורש בכלל של נוקבה, הנקבה הראשונה בתנ"ך היא חווה. תיאורטית, היו אמורות להיות שתי חוות. חווה של בחינת רחל, וחווה של בחינת לאה. אבל קרתה תקלה. האר"י מסביר, שבגלל הקילקול של אדם הראשון, נוצרה תקלה,  וחווה עמוקה, חווה עליונה, לא הצליחה להיוולד כמו שצריך, ויצאה בתור לילית. וחווה שיצאה – היא חוות רחל.

לילית הזאת יש לנו עליה הרבה מאד מדרשים. מי זאת הדמות הזאת של לילית? ומהן הקליפות שהיא עושה? מדרש אחד מספר עליה, שהיה ק"ל שנים, שבהם אדם הראשון פרש מאשתו, ובאותם שנים האשה שלו היתה לילית, והוא הוליד ממנה כל מיני רוחים, שדים וכו'. זה השורש של פגם הברית. אצל האר"י מופיע, שלילית הזאת, הבנים שלה הם עוזא ועזאל. הבאתי לכם סיפור של עוזא ועזאל, אנחנו נקרא אותו עוד מעט.

לילית זה כוח נשי, כוח נשי שיש לו .. מאד מאד חזקה, מאד עמוקה, עם המון אור והמון עוצמה. מצד שני זה כוח נשי הרסני. זה המכשפות שרודפות… זה כח נשי שיש בו איזה שהיא שלילה מאד עמוקה של העולם. שלילה מאד עמוקה של המציאות. בוא נעשה הפוך. נקרא את הסיפור על לילית, נקרא את הסיפור על הילדים של לילית, ומשם אנחנו נבין מי זאת היתה האימא שלהם, ואחרי זה ננסה להבין מה היא לילית, מה השורש שלה, ומה הנפילה שלה. ואחרי זה ניתן לכל זה הסבר בנפש.

מעשה עוזא ועזאל – הילדים של לילית

קראנו אצל האר"י שלאה, ממנה יש יניקה לקליפות. בהמשך נדבר למה מלאה יש יניקה לקליפות, ולכתחילה בתוך לאה צריכה להיות יניקה לקליפות. אנחנו יודעים מהזוהר על עוד איזה מעשה שנותן יניקה לקליפות, והוא שעיר לעזאזל. אני לא נכנס כאן עכשיו לשעיר לעזאזל, אולי בפעם אחרת נלמד את זה בצורה יותר רחבה את כל העומק של שעיר לעזאזל, אבל במסכת יומא (ס"ז, ב) אומרת הגמרא, תנא דבי רבי ישמעאל, עזאזל שמכפר על מעשה עוזא ועזאל. ורש"י אומר, עוזא ועזאל – מלאכי חבלה שירדו לארץ בימי נעמה אחות תובל קין ועליהם נאמר ויראו בני האלהים את בנות האדם (בראשית ו) כלומר, על העריות מכפר".

יש סיפור מפורסם, שאנו קוראים בסוף פרשת בראשית, על בני אלוקים, שיורדים לארץ ורואים את בנות האדם כי הן טובות, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. ואנחנו מבינים שיש שם איזה שהוא חטא סקסואלי. מה בדיוק החטא אנחנו לא יודעים.

ספר בראשית פרק ו

(א) וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם:

(ב) וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ:

(ג) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה:

(ד) הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם:

יש המון פרשנויות, מי אלה אותם בני אלוקים, שיורדים מן השמים ולוקחים את בנות האדם מכל אשר בחרו, ולמה בעקבות האירוע הזה נגזרה מיתה על העולם – לפני כן היו חיים אלף שנה, ופתאום נגזר "והיו ימיו מאה ועשרים שנה". רש"י רומז לנו שזה קשור לעריות. אבל מה זה החטא הזה – במקום שרש"י סתם, המדרש מרחיב, וכמובן גם הרבה דברים מופיעים בזוהר.

(1) ילקוט שמעוני בראשית – פרק ו – רמז מד

שאלו תלמידיו את רב יוסף מהו עזאל. א"ל כיון שעמדו דור המבול ועבדו עבודה זרה, היה הקב"ה מתעצב. מיד עמדו שני מלאכים שמחזאי ועזאל, ואמרו לפניו: רבונו של עולם! הלא אמרנו לפניך כשבראת את עולמך: מה אנוש כי תזכרנו. א"ל ועולם מה יהא עליו?

הם באים לקטרג, ולשאול את הקב"ה: אתה מתפלא על זה שדור המבול עבדו עבודה זרה? – הרי זה היה ברור. כיון שבראת את העולם, אמרנו לך, שהעולם הזה אין לו שום תכלית, ושום סיבה, שום צידוק. "מה אנוש כי תזכרנו". ואז הוא שואל אותם: בכל זאת, העולם מה יהיה עליו? בראתי את העולם, מה אני אעשה עם העולם?

א"ל רבונו של עולם היינו מסתפקין בו

כלומר, אנחנו לא בטוחים כלל שכדאי להחזיק אותו. אולי באמת כדאי למחות את העולם. ואז הקב"ה תוקף אותם:

א"ל גלוי וידוע לפני אם אתם שרויין בארץ, היה שולט בכם יצר הרע והייתם קשים מבני אדם.

כלומר, אתם המלאכים, חכמים גדולים. אתם נמצאים בלי גוף. בלי בשר. בלי תאוות. בלי יצרים. אם אתם הייתם בעולם, הייתם הרבה יותר גרועים מבני אדם.

א"ל: תן לנו רשות ונדור עם הבריות ותראה איך אנו מקדשין שמך!

התערבות… עשינו עסק.

א"ל רדו ותדורו עמהן.

סבבא. ירדו.

מיד קלקלו עם בנות האדם שהיו יפות, ולא יכלו לכבוש את יצרן. מיד ראה שמחזאי ריבה אחת ושמה איסטהר. נתן עיניו בה אמר השמעי לי א"ל איני שומעת לך עד שתלמדני שם המפורש שאתה עולה בו לרקיע בשעה שאתה זוכרהו.

היה להם חללית זמן כזאת, הם יורדים להיות בני אדם, וברגע שאומרים שם, הם ישר עפים, כי יש להם איזה מכונת שיגור. אז היא אמרה לו: אתה רוצה? – אין בעיה! אני יכולה לחגוג איתך הלילה. אבל בתמורה תלמד אותי את השם, שברגע שאתה מזכיר אותו אתה עולה למעלה.

למדה אותו. שם הזכירה אותו ועלתה לרקיע ולא קלקלה.

ישר הזכירה את השם, עפה למעלה, ולא קילקלה

 אמר הקב"ה: הואיל ופרשה עצמה מן העבירה, לכו וקבעוה בין שבעה כוכבים הללו, כדי שתזכו בהן לעולם, ונקבעה בכימה.

היא הפכה להיות מלאך, כוכב.

כיון שראו שמחזאי ועזאל כך, עמדו ונשאו נשים והולידו בנים: היווא והייא. ועזאל היה על מיני צבעונין ועל מיני תכשיטין של נשים שמפתים את בני אדם להרהור עבירה. מיד שגר מטטרון שליח לשמחזאי וא"ל: עתיד הקב"ה להחריב עולמו, ולהביא מבול לעולם. מיד עמד בבכי והיה מצטער על העולם ועל בניו מה יעשו בניו ממה יאכלו אם העולם חרב שכל אחד ואחד היה אוכל בכל יום אלף גמלים ואלף סוסים ואלף שורים.

בלילה ראו היווא והייא שניהם חלומות אחד מהן ראה אבן גדולה פרוסה על הארץ כשלחן והיתה הארץ חרותה וכתובה שיטות שיטות והיה מלאך יורד מן הרקיע ובידיו כמין סכין והיה גורר ומוחק כל אותן השיטות ולא היה משייר בה אלא ארבע תיבות.

והאחד ראה פרדס גדול משובח נטוע מכל מיני אילנות והיו בו מלאכים ובידן קרדומות והיו מקצצין כל האילנות ולא שיירו בו אלא אילן אחד של שלשה ענפים. כיון שננערו עמדו בבהלה ובאו אצל אביהם אמר להם עתיד הקב"ה להביא מבול ולא ישייר אלא נח ובניו. כיון ששמעו כך היו צועקין ובוכין. אמר להם אל תצטערו ששמותיכם לא יכלו מן הבריות. שכל זמן (נג) שגוזר גזירות או מעלין אבנים או ספינות שמותיכם הן מזכירין היווא והייא. מיד נתקררו דעתן.

שמחזאי חזר בתשובה ותלה עצמו בין שמים לארץ ראשו למטה ורגליו למעלה ועדיין הוא תלוי בתשובה. עזאל לא חזר בתשובה ועדיין הוא עומד בקלקולו להסית בני אדם לדבר עבירה בבגדי צבעונין של נשים. ולכך היו ישראל מקריבין קרבנות ביום הכפורים איל אחד לה' שיכפר על ישראל. ואיל אחד לעזאזל שיסבול עונותיהם של ישראל והוא עזאזל שבתורה:

בספר חנוך א' יש פירוט והרחבה של הסיפור הזה.

[ציטוט מספר חנוך חסר]

מיהם עוזא ועזאל? זה כוח מלאכי עם תביעה מוסרית מאד חזקה

יש כאן סיפור מיתולוגי די מטורף. אבל יש כאן נקודה מאד מעניינת. בוא ננסה להבין מה הגרעין של הסיפור הזה. מיהם עוזא ועזאל? הגרעין שלהם מאד ברור. זה כוח מלאכי עם תביעה מוסרית מאד חזקה. אותם עוזא ועזאל כאשר הם נמצאים למעלה, איך הם מתנהגים? – יש להם נקודה מאד חזקה של ביקורת. הם לא באמת מסוגלים לראות את העולם על הקילקולים שלו. העולם על הקלקולים שלו ממש פוגע בהם. הם מרגישים שלעולם הזה אין זכות קיום. הם מסתכלים על העולם הם מתמלאים בזעם. קשה להם לסבול את החולשה האנושית. קשה להם לסבול את המקום של החטא. קשה להם לסבול את הפערים בין הרצוי לבין המצוי. בין הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל, שחצובה ממקום עליון, לבין הגוף. הייתי פעם שיעור של אבי רן. ואז באמצע השיעור הוא החליט שהוא רוצה להדגים התבודדות. אז הוא התחיל לצעוק: הקב"ה, איך תקעת אותי בתוך 85 קילו של חומריות!!

זה מקום לֵאֳתִי[1] מאד חזק, מקום של ביקורת אמיתית, נוקבת, שחווה את המרחב הפנימי, את הגובה, את האין סוף, את עולם הערכים העמוק. והיא מסתכלת על העולם בחמת זעם, כי היא לא מסוגלת לראות את המקום הזה. הפער הוא בלתי נסבל. יש בה אנרגיה מאד ביקורתית.

לאה הנפולה – השורש שלה מלילית

אבל מה קורה לאותה לאה, לאה נפולה, שהשורש הקדום שלה הוא מאותה לילית, שמתבטאת בעוזא ועזאל? עוזא ועזאל הם כוחות מלאכיים, אך כאשר הם יורדים למטה, הם מתפרקים לחלוטין. יש בתוכם איזה שהוא התנקשות ציביליזציות בין המקום הגבוה לבין המקום הנמוך, אבל המתח הזה הוא לא המתח שבו הקדושה מנצחת. הם הופכים להיות אנוסים.

עשינו על זה כמה כתבות במאקו. כאשר הם נופלים, אז הם נולפים. האנוסים החרדים כשהם יורדים במורדון,  הם לא כמו חילונים. הם יורדים עד הקצה של הקצה. לקחת את כל הג'יפה עד השמרים למטה. זה מה שקורה לעוזא ועזאל, כשהם מתרסקים – הם מתרסקים עד הסוף.

האנרגיות של עזאל, מה הוא מייצר? – חרבות, מאכלות… מין ואלימות. המקום הכואב והמכאיב. גם המיניות היא באה מתוך זעם, מתוך המקום של "לקחו לי, אכלו לי", של זעם כלפי העולם שלא נתן לי מה שהיה צריך לתת לי. שלא נתן לי את החום, ואת האהבה. לא קיבל אותי. ועכשיו אני אקח בכוח את מה שלא קיבלתי.

אגב, בקרימינולוגיה, הרבה מאד עבריינים – זה המקום שלהם – תחושת הזעם, של לקחת בכוח מה שלא קיבלתי.

הצורך והחשיבות של אנרגיות של לאה בגיל ההתבגרות. הסכנה שבאנרגיות של לאה כשלא באות על הסדר המתוקן

אותה לאה היא מצד אחד היא האופק ההתפתחות של זעיר אנפין. בלעדיה הוא יישאר ילד. אי אפשר בלי לאה. בלי לאה זעיר אנפין יישאר ילד קטן. בגיל ההתבגרות הוא חייב לקבל את האורות הלאתיים, את האנרגיה הלאתית. אבל הוא צריך לקבל אותם בצורה מתוקנת. כי אם הוא מקבל אותם בצורה לא מתוקנת, היא תהפוך למשהו שרק מתרסק.

נקרא עכשיו את דרושי הפסח, וננסה להבין איפה צריך את לאה. איך צריך אותה, ואיך לא צריך אותה. מה המקומות שבהם היא מתקנת…

לפני שנתחיל בשער הכוונות, אני רוצה לתת עוד הקדמה קטנה על ההבדל בין לאה לרחל, למה רחל היא אחור באחור.

[זה לא קצת בעייתי ללמוד מחנוך?]

ספר חנוך מהי?

קודם כל חנוך זה ספר – אני יכול להפנות אותך לכמה מחקרים – שהשפיע השפעה דרמטית על קבלה הקדומה. אם אתה מסתכל על כל ספרות הקבלה של בית שני, ספרות ההיכלות… הקבלה הקדומה של בית שני.. העקרונות של ספר חנוך.. ספר יצירה מבוסס על ספר חנוך. המון מסורות נמצאים שם. חנוך זה ספר שלא נכנס לתנ"ך, אבל בתוך העולם הפנימיות הוא נכנס בגדול.

פעם נתתי קורס שנתי על קבלה קדומה, כל קבלת הבית השני. אי אפשר לקרוא לזה קבלה, קבלה זה יותר מאוחר. אך כל הספרות הסוד היהודית של הבית השני מבוסס חזק מאד על חנוך. וגם בחז"ל יש המון התייחסות לחנוך. לא כספר, אבל לעקרונות שלה וציטוטים אתה תמצא בלי סוף. והמדרשים מלאים מזה.

[מי זה חנוך? מי כתב את הספר?]

זה אדם שהפך להיות מלאך…[] אם פעם נלמד תורת סוד קדומה – אולי פעם נגיע לזה.

ההבדל בין רחל ולאה: רחל מסתירה את האחוריים. לאה מגלה את האחור. הסבר בנפש

אמרנו, מה ההבדל בין רחל ללאה? רחל היא עומדת אחור באחור עם זעיר אנפין. אבל לאה עומדת פנים באחור. ניסינו להסביר למה. אמרנו שהסיבה שרחל עומדת אחור באחור, היא בגלל פחד מיניקת הקליפות. אם רחל היתה פנים בפנים, אז היה בעיה קשה מאד של יניקת הקליפות. לעומת זאת אצל לאה יש פחות פחד מיניקת הקליפות, והסברנו למה יש פחות פחד, בגלל שלאה מגיעה מתיקון של אבא ואימא, ואבא ואימא תוקנו דרך תיקון עתיק, ושעתיק כל הג"ר שלו נתקנו בבת אחת, וזה גרם לאבא ואימא בתחילת תהליך התיקון, שיהיה פני אבא שמאירים את אחורי אימא.

בגלל שלאה באה מאחורי אימא, ואחורי אימא מתוקנות יחסית, אז לאה האחוריים שלה יותר חזקים. לכן היא יכולה לחשוף אותם.

היניקה שמהארת הפנים והיניקה שמאחוריים

בוא ננסה להסביר. דיברנו הרבה על פנים בפנים לפני הרבה שיעורים. ודיברנו על היניקה שבאה מתוך הארת הפנים. עכשיו אני רוצה לדבר על יניקת הקליפות שבאה מתוך האחור. אם זעיר אנפין ורחל היו פנים בפנים, הם היו חושפים כלפי חוץ את האחוריים שלהם. כאן הוא נותן הסבר אחר. שהיניקה באה דוקא מאחוריים שלהם. לא מהאור העצום שבא מהפנים, שהוא אור שיכול לדלוף. אלא דוקא היניקה שבאה מאחוריים שלהם. ורחל נותנת את האחור שלה, יש לה את הקשר של אחור, בשביל לא לחשוף את האחור. אני מדגיש, לפי ההסבר כאן. כי יש הסבר אחר.

ההסבר שלמדנו בדרושי התוהו, שאבא ואימא לפעמים לא מראים פנים, בשביל שלא יהיה אור חזק מדיי, שלא יהיה ממנו יניקה לקליפות. כאן הוא נותן הסבר הפוך. שרחל לא יכולה לחשוף את האחור שלה, כדי שלא יהיה יניקה לקליפות.

פנים = פרזנטציה. אחור = חולשות, קשיים, משברים. בדרך כלל מנסים לשמור את ה"אחור" במרחב מוגן

אפשר להסתכל על זה בדיוק הפוך מאיך שהסברנו את זה בפעם הקודמת. בכל מערכת יחסים יש את הפנים שלה, הפרזנטציה, הצורה שבה היא מגלה את עצמה לעולם. ויש לה את האחוריים. שאחוריים בהקשר הזה יכולים להיות כל החולשות, משברים, קשיים. כלל ראשון בזוגיות, שכביסה מלוכלכת לא מכבסים בחוץ. לכל בני זוג יש את האחוריים. אבל לא רבים ליד ילדים. למה לא רבים ליד ילדים? לא רבים ליד השכנים בטח. למה? לכאורה יש הרי מקומות שבהם אני מתעצבן, אני כועס, אין לי כוח, אני עייף, אני חלש – כל בן אדם, גם אם יש לו פנים הכי מושלמות שבעולם, יש לו מקומות של חולשה. מקומות של שבירה. למה המקומות הללו הם בדרך כלל נשארים צנועים? למה אדם לא מוציא אותם החוצה? – כי הם מקומות התורפה שלו. ובאופן טבעי הוא מנסה לשמור אותם בתוך מרחב מוגן. כי בתוך המרחב מוגן יש אפשרות להכיל.

תארו לכם שראש ממשלה כל המריבות שלו עם רעייתו היו בערוץ 2. תוך רגע כל העסק היה מתפרק. האם זה אומר שראש ממשלה לא רב עם אשתו? אין כזה דבר שלא רב עם אשתו אף פעם. זה לא קורה. אולי פחות. אך גם אלה שיש להם זוגיות מצויינת, יש להם מתחים. ואם לא רבים – סימן שלא מדברים מספיק. אין זוג שמערכת היחסים שלהם מושלמת כל הזמן. אבל למה לא מוציאים את זה החוצה? לא מוציאים את זה החוצה בגלל שהאחוריים האלו הם מאד רגישים. כי את החולשות שלי אני מעדיף לחשוף בתוך מרחב מוגן.

כשבן אדם הולך לטיפול, הולך לפסיכולוג. או הולך לוידוי דברים בפני תלמיד חכם, כמו שאומר רבי נחמן. אז בתוך המקום הזה אתה יכול לחשוף את האחוריים שלך. למה? – כי יש בך איזה שהוא אמון, שאתה נמצא בתוך מרחב מוגן, שמגן עליך. המרחב המוגן הזה מאפשר לך לדבר מתוך הכאב, מאפשר לך לדבר מתוך המקומות הפצועים, מתוך המקומות הלא מבוררים שלך, מבלי החשש, שהמשכון שאתה נותן, אחרי זה יתהפך נגדך.

מצד שני, כשאתה הולך לרעיון עבודה. אז אם תספר במשך חמשת דקות הראשונות שלך את כל החסרונות שלך, ובמה אתה לא טוב – "אני שכחן…" – כי בראיון עבודה אתה אמור לתת הכי טוב שיש בך. התפקיד של המראיין הוא לחשוף את החולשות. אבל אוי ואבוי אם אתה תחשוף את החולשות.

חיבור של אחור באחור – חיבור של צרות משותפות בזוגיות בסיסית

מצד שני, כאשר רחל מתחברת ליעקב, זה חיבור של אחור. כלומר, בתוך מערכות יחסים זוגיות, האחור הופך להיות מקום לדבקות. כי הרבה פעמים מה מחבר את האנשים? במיוחד בזוגיות בסיסית, מה מחבר את האנשים? זוגיות, לפני שהתפתחה בכל הרמות? – מה שמחבר אותם זה בורות המשותפים.

[מה למשל?]

לי יש צרות. לך יש צרות. אז יאללה! יש לנו על מה לדבר! אם האחד מושלם, והשני אוכל את עצמו, אז הזוגיות היא לא שוויונית. הרבה פעמים מה שמחבר את האנשים זה עובדה, ששניהם מסכנים.

[הם עסוקים א' בהשני?]

שניהם עסוקים א' בהשני. לשניהם יש את הבורות משותפים, וזה מה שמייצר את החיבור. זה דבקות של אחור באחור. זה חסרון מול חסרון, וזה מה שיוצר את החיבור. וכל אחד שומר גב של השני. את לא מספרת עליי לחברות. ואני לא מספר עלייך לחברים. יש מין הסכם כזה רופף, של שמירה על הסודיות. ומה יוצא כלפי חוץ? – רק הפנים.

אצל לאה – אין פחד לגלות את החיסרון

זה נכון לרחל. לאה לא משחקת בחוקיות הזאת. לאה – אין לי פחד לגלות את החיסרון. כלומר, המקום המוסרי הגבוה, הוא מקום שמסוגל, לפעמים מתוך בטחון עצמי, עוד מעט נראה האם הוא מוצדק או לא – מתוך מקום מאד חזק ומגובש באישיות יש לו את היכולת לחשוף חסרונות. כלומר, כאשר האישיות היא אישיות לאתית, היא באה ממקום יותר גבוה, יש לה יכולת לחשוף חסרונות, מבלי לפחד שחשיפת חסרונות תיצור יניקה לחיצונים. וגם אם תהיה יניקה זאת תהיה יניקה נשלטת. תהיה יניקה חיובית, שמאתגרת את המערכת, ולא כזו שמפרקת אותה.

מי כל הזמן מדברים על צניעות? – הרבנים! למה? – זה המקום של לאה. כלומר, שיש יכולת להיות ביקורתי, לחשוף את החולשות…

[אתה יכול לחזור, רחל, מה היא מייצגת?]

רחל – נוקבא מקורית. קיום. אנרגיה נשית פשוטה

רחל היא הנוקבא המקורית. היא הנקבה המקורית. היא נפלה. רחל היא הקיום. היא האנרגיה נשית של הקיום, החיוניות, המיניות, הרגשות – היא האנרגיה הנשית הפשוטה. של הקבלה, של ההכלה, של הרגשות, של הנפש, זה המקום שלה.

[מה שכתוב ש"עיני לאה רכות" – שכולם ראו את החיסרון? שהחיסרון היה על הפנים שלה? ולא חששה לזה? החולשה שלה היא מצייגת אותה? זה השם שלה אפילו, החולשה]

לאה פחות חושבת במושגים של מערכות יחסים ויותר במושגים של תביעה מוסרית

היא לא חוששת, כי היא פחות חושבת במושגים של מערכות יחסים ושימור שלה. היא חושבת במושגים של תביעה מוסרית, ושל הפשטות. יש בה צד מאד ביקורתי. יש בה צד שלא מטייח את הבעיות. שלא מכבס את הכביסה מלוכלכת בבית. אלא מעמיד על המקום, שדורש תיקון. השורש שלה מאימא. יש איזה קטע בזוהר, לא זוכר בדיוק את הביטוי, שאדם שונא את ערוות אימו. מין מקום כזה שמזכיר לו את החסרונות שלו. יעקב ולאה מערכות יחסים שלהם לא פשוטות. עתה יאהבני אישי. עתה יילווה אישי אלי. מאד מאד קשה לו להתחבר לאנרגיות שלה. מצד אחד זה אנרגיות מאד ערכיות, אידיאליסטיות, שמעמידות אותו על מקומו. כי היא הכל – היא פמיניסטית, היא חכמה, היא דוקטורית, היא ערכית. אבל מול הגבר שלה היא מגיעה ממקום מאד מאיים. המפגש שלה עם גבר הוא מפגש מאיים. זה מפגש שיכול מאד להפרות את הגבר. אבל כאשר הוא מופיע אליו כשאין לו עדיין את הכלים, כשהוא מגיע לא מהמקום הנכון, המפגש הזה יכול להיות מאד מאיים. הוא מרגיש שהיא חונקת אותו, שלא נותנת לו את האפשרות להתפתח.

[למה רחל יותר חשובה מלאה?]

לא בטוח שרחל יותר חשובה מלאה. לאה יש לה תפקיד קריטי בהתפתחות. בוא נקרא את דרשות הפסח, ואז נראה מתי צריך אותה ומתי…

שער הכוונות – דרושי הפסח דרוש ד

יבאר ענין החמץ והשאור מה עניינם בפסח. הדרוש הוא מלוקט הנה כתוב בתורה כמה שנוים ושמות מחולפים כי כתיב לא יאכל חמץ וכתיב כל מחמצת לא תאכלו וכתיב שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב משארותם צרורות בשתלותם כו'

עכשיו הוא יסביר לנו, מה הבדל בין חמץ, לבין מחמצת, ושאור, וכל ההיבטים האלו.

והענין הוא זה דע כי בז"א יש ב' בחי' מוחין א' צלם דאי' וא' צלם דאבא ושניהם זה בתוך זה כנודע אבל אני מסופק במה ששמעתי אם שמעתי שהוא בבחינ' מוחין דקטנות דגדלות ויש פנים לכאן ולכאן ואין בידי להכריע ולכן אכתוב את כל הדרוש בבחי' מוחין סתם ולא אזכיר אם הם דקטנות או דגדלות. והנה בחי' שם חמץ הוא במוחין דמצד אבא ושם שאור הוא במוחין דמצד אי' כי דינים דאי' הם יותר תקיפין על של אבא כדמיון השאור שכחו חזק מן החמץ כי השאור מחמיץ לאחרים ולסיב' יותר אחיזה אל החיצונים בשאור שהם מוחין דאי' מדאבא שהוא חמץ. והנה שם שאור הוא חסר ו' כנודע והנה הש' הוא כנגד המוח דחכמה דאי' שהוא שם אלהים דידוין העולה בגימ' ש' ואת הר' היא כנגד המוח דבי' מצד אי' והוא אלהים פשוט בריבועו שהוא עולה ר' ולפי שמוח הבינה הוא יותר דין ממוח החכמ' לכן הוא בסו' האחורי' דאלהי' ואות א' הוא מוח הדעת דמצד אי' שהוא שם אלהים במילוי אלפין ולכן א' זו רומזת על היות מילויו באלפין אבל לפי שמוח הזה הוא גרוע וקטן מב' המוחין האחרים לכן אין ניכר בו חשבון מילויו רק הוראת מילויו שהוא באלפין כנז' ונמצא כי מלת שאר היא כללות ג' מוחין דז"א מצד אי'. והנה מזה נראה כי אלו המוחין הן מן הקטנות וחמץ הוא במוחין דמצד אבא וכבר הודעתיך ענין עץ הדעת טו"ר שהוא בחי' היסוד דאימא שבדעת דז"א אשר נפסק בחזה ושם הוא מתגל' ואז יש מקום אחיזה אל החיצו' והנה נמצא כי חמץ ושאור הם זכרים כי הם מוחין דז"א מצד אבא ומצד אי' ובהיותם עדיין בתוכו יש קצת אחיזה אל הדינין ואמנם מחמצת ומשארת הם בחי' אלו בהיות' בסוד הנקבה והענין הוא כי הנה לאה עומדת ממש באחורי המוחין דז"א ויונקת משם ונעשים בה בחי' מוחין שבה ובחינ' הארה היוצאת ממוחין דאבא אל לאה נקר' מחמצת נוקבא והארה היוצאת ממוחין דאי' אל לאה נק' משארת נוקב' ומלת מחמצת נגזר מן חמץ ומשארת מן שאור והנה מחמצת הוא אותיות חמץ תם וכן משארת הוא שאר תם. וזה יובן במה שהודעתיך בפסוק ויעקב איש תם ר"ל בעלה דמטרונית' לאה הנק' תם בסוד ומדת ימי מה היא מדת ת"ם ד' ור"ל המוחין של חמץ המאירין בלאה הנק' ת"ם נק' מחמצת והמוחין של שא"ר המאירין בלאה הנקרא' ת"ם נק' משארת. והרי נתבאר ענין הלאוין שבתור' קצתם בדכורא והם לא יאכל חמץ שאור לא ימצא בבתיכם וקצתם בנוקבא כמו כל מחמצת לא תאכלו:[2]

ונרחיב הענין בביאור יותר הנה הודעתיך בענין כל המהלך ד' אמות בא"י כו' והוא בשער ג' בשער מאמרי רז"ל בד' ו' וע"ש כי ד' בחי' הם וכולם נק' לאה, ב' מצד מוחין דאבא וב' מצד מוחין דאי'.

יש לנו ד' בחינות של לאה. יש לנו שתי לאות מצד מוחין דאבא, ושתי לאות מצד מוחין דאימא. אנחנו … עכשיו לא בכל ד', רק בא' מהן.

גם נתבאר בדרוש הי"ח נשי' שהמלך מותר בהם

ברמה יותר עמוקה יש לנו י"ח לאות, 18 נשים שהמלך מותר בהם.

וע"ש. ושם נתבאר כי הב' דמצד אבא הא' מהם נדבקת ביסוד דאבא שבתוך דעת ז"א והאחרת היא נדבקת ביסוד דאימא שבתוך דעת דז"א. והב' דמצד אימא

שתי הלאות שמצד אימא

הא' מהם נדבקת ביסוד דאי' והאחרת עומדת בחוץ באחורי ז"א מן החזה ולמעל' עד כנגד מות הדעת דז"א ונמצא כי הג' בחי' דלאה הם בפנים תוך ז"א ובחי' הד' היא בחוץ לז"א ולכן בזו הד' העומדת בחוץ אפשר שיתאחזו בה החיצו' ולכן נק' זאת החיצונים משארת ר"ל שאר תם כי היא לאה הנמשכת ממוחי' דאי' הנק' שאר כנז'

זאת אומרת, יש לנו ד' לאות, אבל מה שמעניין אותנו הוא רק הלאה האחרונה. כי ג' לאות הן לאות מוגנות, שאין להן יניקה לחיצונים, הן נמצאות בתוך היסוד. ורק הלאה החיצונית היא הלאה הרביעית.

ויש בה דינים רבים לב' סבות אם להיות' ממוחין דאימ'

סיבה א' שיש בה דינים, בגלל שהיא באה מאנרגיה נקבית, מאנרגיה של אימא שקשורה לדינים.

ואם להיותה בחוץ ולכן יש פחד שלא יתאחזו בה חיצונים וצריכה שימור גדול מן החיצו' ולכן יש ב' בחי' הא' היא נק' מצה שמור' והא' מצה שאינה שמורה כי לאה ב' של אבא העומדת בפנים תמיד היא שמורה מן החיצונים ואינה מחמצת כי אין החיצוני' יכולים ליגע בה אבל לאה הב' של אימא העומדת חוץ לז"א נק' מצה שאינה שמורה מעצמה להיותה בחוץ ולכן צריך ליזהר בה שלא תחמיץ ויתאחזו בה החיצו' ומה היתה נק' תם תחזור ח"ו להתהפך לאותיות מ"ת המורות על אחיזת החיצו' הנק' מות כנודע. וענין השימור הוא שתחזור הארותיה ליכנס בפנים תוך ז"א ולא תשאר בחוץ כל ז' ימי הפסח.

שימו לב מה קורה כאן. כל פסח אין לאה. לאה נעלמת. אין תיקון לאה כל פסח.

ובזה תבין מ"ש לעיל בדרוש הא' וגם בענין החרוסת כי כל כונת ליל פסח הוא בבחי' רחל ולא בלאה לפי שלאה מתבטלת בפסח ונכנסת בפנים כדי שלא יינקו החיצו' ממנה. והנה כיון שנעשה השימור הזה בז' ימי הפסח ונתבטלה אחיזת החיצו' בלאה היא נשמרת מאליה מכאן ואילך כל ימות השנה ואין חשש בעמדה בחוץ כנודע ולכן לא נצטוינו על אכילת חמץ או שאור אלא בז' ימי הפסח וזו היא התשובה שהשיבו רשב"י לר"א בנו בס"ה בפ' אמור כששאל לו למה לא נצטוינו כל ימות השנה על איסור חמץ והשאור יע"ש:

פסח – הפוך מימים נוראים. לאה – ה"כוכב" של ר"ה. רחל – ה"כוכב" של פסח

המהלך של פסח הוא בדיוק הפוך ממהלך של ימים נוראים. מי היה הכוכב של ראש השנה? לאה! לאה מתתקנת מיד בראש השנה. ורחל ננסרת, ואחרי זה היא עוברת את כל התהליכים עד שהיא מתתקנת, עשרה ימי תשובה, וכו'. יוצאת הנשמה עד שהיא מגיעה לזיווג בשמיני עצרת. למה? – כי ראש השנה הוא המקום של לאה. "צדיקים נחתמים לאלתר". לאה היא דיכוטומית. יש לה עולם הערכים של שחור ולבן. רשעים גם לאלתר. לאה יש בה צד ביקורתי כלפי המציאות. היא דינא קשיא. זה יום הראשון של ראש השנה. לכן היא ישר מופיעה. כי כל ראש השנה, שהוא יום של המלכה, יום שבו אנו ממליכים את הקב"ה על העולם, אנחנו עומדים מול ערכים מוחלטים. עומדים מול האמת. מול הדין. והאמת היא הופעה מאד חזקה של לאה. הופעה דינית. ראש השנה הוא יום דין. יש את הרטט ואת הזיע של יום דין. לכן בראש השנה הייחודים הם ייחודים של לאה ויעקב. ורחל היא לאט לאט, בתהליך.

אבל בפסח המצב בדיוק הפוך. בפסח לאה לא קיימת, נעלמת כל ימי הפסח. היא מוחבאת בתוך זעיר אנפין. למה? כי פסח זה יום הלידה. קרבן הפסח צולים אותו ראשו על כרעיו על קרבו, ואומר האריז"ל, זאת תנוחה של עובר. תנוחה של הלידה.

בשלב הלידה – אין מקום לביקורת ושלילה. פסח – לידה. תמימות. סילוק המודעות.

כאשר אתה רוצה להוליד משהו חדש, אתה לא יכול להוליד שום דבר עם לאה. כשאתה רוצה ליצור משהו חדש מאפס, אתה חייב לסגת מהביקורת. האנרגיות החזקות, החותכות, והגבוהות והאמיתות המוחלטות של לאה לא יכולות להיות קיימות בשלב של הלידה של משהו חדש. במשהו חדש אתה צריך להיות בלי מוחין, ארבע כוסות, טיפה טישטוש, בלי מקום ביקורתי חזק. אלא משהו הרבה יותר רך, הרבה יותר מקבל.

הסתרה של לאה היא אימוץ של איזה שהיא עמדה של תמימות. של סילוק הדעת ממודעות. כי ביציאת מצרים אתה לא צריך מודעות. כשאתה רוצה לצאת ממצרים, לעשות שינוי חריף בחיים, להוליד משהו חדש, להשתנות באמת, כמו, לדוגמה, להתחתן, אתה לא יכול להיות במודעות של ביקורת. אתה לא יכול כל הזמן לראות את כל הפגמים עד הסוף. בHD. כשאתה רואה בHigh Definition  את כל הכתמים – אתה מזדעזע. אתה בורח.

המקום של לאה, שרואה את האמת, שמגלה את האמת הנוקבת, הוא מקום מאד חשוב, בלעדיו לא תהיה התפתחות אחר כך. זה המקום שיגדיל את הזעיר אנפין. אבל בשלב הלידה זעיר אנפין לא יכול להיות עם לאה. לאה חייבת להסתלק. זה בדיוק הפוך, ממש הפוך ממהלך של ימים נוראים.

לאה – השאיפות הגבוהות בחיים

לאה היא נותנת את השאיפות הגבוהות בחיים. היא נותנת לנו את האופק, את היכולת באמת לצאת מתוך עצמך ולשאוף שאיפות רחוקות וגבוהות. אבל יש שלבים בחיים, שבהם השאיפות הגבוהות הן לא במקום. אומר המדרש, שלילית ממיתה את התינוקות בעריסתן. לילית היא לאה הנפולה. מה היא עושה? – ממיתה את התינוקות בעריסתן. היא הורגת ילדים קטנים.

זה בדיוק הנקודה הזאת. אתה רוצה להוליד משהו? אתה רוצה עכשיו ליצור שינוי? ואת השינוי הזה אתה לא מסוגל לעשות. יש כאן למישהו באפליקציה רבי צדוק מליובלין? צדקת הצדיק פיסקא מ'. יש לו שם פיסקא מופלאה מה זה יציאת מצרים. שממש מתאימה למהלך הזה כאן של האר"י.

לאה ולילית

מדרש אחר אומר על לילית, שאדם הראשון רדף אחריה, והיא הפכה מאישה לשד, והמלאכים מצאו אותה בתוך המים העזים שבהם עתיד הקב"ה להטביע את המצרים במצרים.

המדרשים הללו מתארים את הצד השולל. מצד אחד הוא מתאר עומק, מרחב, מקום, שמחבר את האדם לעולם הבא. כי מקום של לאה היא מאימא, ואימא זה עולם הבא. אימא זה בינה. אימא זה כל שאיפת העתיד. כל הא-ה-י-ה, כל מה שעוד לא קיים. כל הפוטנציאל שקיים במציאות.

ספר צדקת הצדיק – אות א

ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחפזון, כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחפזון ולא פסח דורות. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאוות עולם הזה שהוא מקושר בהם צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה' ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם אולי יוכל. ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט כדין פסח דורות:

זאת אומרת, ליצור את השינוי הזה לצאת ממצרים, אתה חייב לעוף. בספרינט. בלי לחשוב. יש לי גיס שרץ מרתון, דיברנו על מרתון בתל אביב, שהאנשים נפצעו. אז אמרתי לו: האנשים צריכים להקשיב לגוף שלהם. אמר לי: מי שמקשיב לגוף שלו במרתון, בחיים לא יצליח. כשאתה צריך לתת עכשיו את הקצה – אתה לא מקשיב לגוף שלך. להקשיב לגוף – זה כבר לאה. במרתון אתה רץ. אם הגוף לא מסוגל – זה בעיה.

כך היציאה ממצרים צריכה להיות באמת בחיפזון, צריך להיות בה משהו מאד קיצוני, בשביל להצליח.

רחל – בית. לאה – עור, קשר של תפילין. "עור בעד עור…"

מה ההבדל בין רחל ולבין לאה? יש להם עוד הבדל. רחל – היא באמת בית. רחל היא הבית של התפילין. אבל לאה היא העור, קשר תפילין. עוד מעט נסביר את הקשר בין לאה לבין פרעה, למה שניהם קשורים א' להשני. אבל לפני זה – זה הבדל מאד משמעותי. לאדם שיש לו שאיפות רוחניות, יש לו בהתחלה איזה שהיא נטיה לזלזל ברחל. לזלזל בהצד הפשוט. אבל רחל היא באמת הבית. ליצור מרחבים של חיים זה רק עם רחל. כי חיים אנושיים הם לא אידיאולוגיות. כל הרבנים שמסבירים לחבר'ה בשיעור ה': אתה לא מתחתן עם חברותא. בסופו של דבר הערכים המופשטים והכל – הם כולם עור. אין בהם עומק.

יש פסוק באיוב: "עור בעד עוד וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו". "עור בעד עור" – זה לאה, אומר האר"י. ו"כל אשר לאיש יתן בעד נפשו" – זה רחל. עור זה נחמד. עור – יש בו תובנות, הוא מצמיח, יש בו דברים מאד משמעותיים, בקשר תפילין. אבל הבית, המרחב, הקיום הממשי, הקיום בתכלית של המציאות – זה קיום של רחל.

[אבל אתה חי בשביל משהו? בשביל הרעיונות?]

אחרי תהליך הלידה, כשאתה רוצה ליצור משהו חדש, ולצאת ממצרים. יש שמה עוד בעיה. לאה יושבת על קשר תפילין, וקשר תפילין הוא העורף, ששם יושב גם פרעה. אם לאה תהיה גלויה – היא תאפשר יניקה לחיצונים ויניקה לפרעה, אז היא לא תאפשר את הזרימה של המוחין מלמעלה למטה. לכן אנחנו צריכים להחביא את לאה. זה גם אחת הסיבות שלא מניחים תפילין בחול המועד. כי אנחנו צריכים להחביא את לאה.

[למה היא לא תאפשר את זרימת המוחין?]

לאה – יניקה של פרעה

כי ברגע שהיא נגלית, פרעה יונק ממנה. פרעה שגם נמצא על העורף. אז הוא יונק ממנה.

הרעיון כאן, שהיכולת לצאת ממיצר, היכולת להיוולד לתוך מרחב חדש, להתחיל איזה שהוא מהלך חדש, דורש לפעמים מצב, שאתה קצת שוכח מהערכים הגבוהים שלך, קצת שוכח מהמקום הביקורתי, ומסוגל להחביא את זה, לשים את זה בצד, אבל לא לזמן. המטרה של זה – לאפשר את הלידה, לאפשר את התהליכים הראשונים, כי בסופו של דבר לאה תחזור ובגדול. היא כן תופיע.

רחל היא עקרת הבית. כי הבנייה היסודית של החיים היא בניית רחל. זה בניה עם האישה נגלית, לא עם האישה נסתרת.

אך אנחנו לומדים כאן, שיש ערך עצום ללאה. כי לאה היא זאת שמגדלת, היא זאת שנותנת להאדם בסוף את המרחב שלו.

האר"י רק משנה את הסדר

אבל מה שהאר"י עושה – זה משהו שמדהים בכלל בכל כתבי האר"י. האר"י הוא לא נוגע בחומרי הגלם היסודיים. הוא פשוט משנה את הסדר. אחד הדברים הכי יסודיים בהאר"י זה סדר ירידת האורות. כי הסדר הוא מאד מאד חשוב. תהליכי התפתחות הם תהליכים שאי אפשר להקדים בהם מוקדם ומאוחר. כל דבר נבנה על גבי דבר. יש לפעמים מצבים של דילוגים וקפיצות. אך כל דבר שדילגת אתה צריך לחזור ולתקן אותו. כל דבר שהדחקת, פגעת, יצאת…

לאה – החמצה ותיסכול. שבירת כלים טוטאלית

מה קורה אם אנחנו אוכלים חמץ? אם אנחנו לא שומרים על המצה? אם אין לנו מצה שמורה. אנחנו מחמיצים את הדברים מה קורה? – מה שקורה זה עוזא ועזאל. שעוזא ועזאל זה אומר, שיש לך שאיפות מאד חזקות, אתה חווה תיסכול עמוק מן החיים, תיסכול עמוק מחוסר יכולת לממש אותם. והתיסכול הזה יוצר שבירת כלים מוחלטת. יוצר מצב כזה של "אי הכי לא בעינא". שאני לא מסוגל. שאני אומר לעצמי – שאם זה המצב, שאם זו.. אני לא רוצה אותה. ואז היא שבירת כלים מוחלטת. וזה בא דוקא מתוך תביעה אמיתית, תביעה מוסרית.

מעשה בבן מלך שהוחלף כמשל של שבירה ותיסכול

איפה רואים דוגמה יפה מאד? – אצל רבי נחמן מברסלב. זה מעשה בבן מלך ושפחה שהתחלפו. אז בן השפחה, שהגיע לבית המלך, הוא לא מצליח להיות מלך, אבל בסדר. אך מה קורה לבן המלך שמגיע להיות בן שפחה, שנפל ממקומו? – הוא כל כך מתוסכל, כל כך לא יכול לשאת את הפער המטורף בין העוצמות שיש בתוכו, לבין האפשרויות שהעולם מזמן לו, שהוא ישר בורח אל בית השתיה ואל בית הזונות. למה הוא מגיע דוקא למקומות אלו? למה הוא שוגה באלכוהול ונכנס לתוך מקום של …? – זה בדיוק האחוריים של לאה שנופלים. שיש לו תביעות מוסריות ואין לו דרך להכיל אותם. הוא לא מקבל אותם בשלב הנכון.

בתהליך ירידת האורות יש דילוג. לפעמים בן אדם מתפתח והוא קופץ שלבים. אבל בסופו של דבר, בשביל לבנות תהליך רוחני אמיתי, תהליך רוחני אמיתי חייב להיות שלאה היא שלב שני. אחרי תיקון זעיר, יש תיקון זו"נ, אחרי זה תיקון לאה, ואחרי זה הארה של המוחין עצמן, של המוחין בעצם, של המוחין דאבא והמוחין דאימא.

פסח זה אקט של הולדה. פסח זה ראשו על כרעיו וקרבו – זה להוליד משהו חדש. יש על זה גם דרוש מאד יפה של אדמו"ר הצמח צדק בדרך מצוותיך.

[כמו רחם?]

היציאה מן הרחם. רגע הלידה זה חצות הלילה. מתי אוכלים את קרבן הפסח? – קצת לפני חצות. ואז יש את הרגע שעולים לשיר את ההלל, שזה הרגע של הלידה, שעולים על הגגות של ירושלים, וכל עם ישראל, "כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא". כלומר השמחה העצומה שיש באירוע הזה, של לחגוג קרבן פסח, וכל עם ישראל, וכולם מטפסים על הגגות, וכולם שרים את ההלל, "בצאת ישראל ממצרים" – כולם ביחד – זה הרגע שבו משהו נולד, וזה הרגע – אחרי ארבע כוסות, אחרי בשר טוב, אחרי קורבן שלמים…

[אז מה התפקיד של ליל הסדר?]

תפקיד של ליל הסדר? – תקרא את כל הדרושים.. אנחנו כן מתעסקים בלאה, כי לאה היא מרור, לאה היא המרירות.

**

רבי נחמן אומר, שבהתחלה כל ההתחלות היו מפסח, ועכשיו כל ההתחלות הן מפורים. חג הפסח יש בו איזה שהוא המשך פורימי. יש בו גם צד של מוחין דקטנות, כמו בפורים. פסח זה לא למעלה מטעם ודעת כמו פורים לגמרי, אבל ארבע כוסות, לילה מאוחר, שעון קיץ – יש בפסח מרכיב מסוים של מוחין דקטנות, שמזכיר קצת את פורים.

ההארות של לאה מגיעות דרך רחל

בסופו של דבר ההארות של לאה הן מגיעות דרך רחל. לכן מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים. אבל מה זה סיפור יציאת מצרים? סיפור יציאת מצרים זה סיפור בגוף ראשון. חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. זה לא תיאולוגיה. אלא זה החוויה שלך, סיפור נרטיבי, סיפור קיומי, סיפור שאדם מספר לעצמו. זה הסיפור של פסח.

לכן בפסח גם הסיפור של האמונה, פסח זה חג האמונה התמימה, למה אוכלים את המצה? – כולם מכירים את הדרשה של אדמו"ר הזקן, שמחבר את הגמרא שאומרת אין התינוק קורא אבא עד שטועם טעם דגן. הילד הקטן, מתי השלב הראשון שהוא מתחיל להגיד אבא אימא, אחרי כמה חדשים? – בערך בגיל שהוא מתחיל לאכול לחם. כי טעם דגן, אומר אדמו"ר הזקן, זה מה שמאיר את אור החכמה.

אבל אנחנו מדברים על אמונה מאד ראשונית. על אמון מאד ראשוני. אמונה פשוטה. היציאה ממצרים, הסיפור שהוא סיפור סובייקטיבי. המוקד של ליל הסדר זה הילדים, ומי שאין לו ילדים צריך לספר לעצמו כאילו הוא בעצמו ילד. לעורר את הילד הפנימי שבתוכו. כי אנחנו חוזרים אל המקום של עיבור יניקה, חוזרים אל הילדות. חוזרים אל רגעי לידה. רגעי לידה של עם ישראל.

ולכן כל התובנות העמוקות, שמהם נגזרת גם הביקורת העמוקה, על החיסרון של המציאות, אנחנו כרגע מחביאים.

תהליך של לידה במבט של לאה ובמבט של רחל. דוגמה – יחס למדינה

כל תהליך של לידה אפשר להסתכל עליו בשני מבטים. במבט רחל ובמבט לאה. רוצים עוד דוגמה? – יום העצמאות.

יום העצמאות – אם אתה מסתכל עליו במבט של לאה: ציונים! כופרים! זה עבודה זרה! מה הם עשו! יש לך מקום מאד מאד ביקורתי על ה"תועבה" שנעשתה. "ויואל משה". ו"עלו בחומה" וכו'. כי אתה מסתכל על הלידה של משהו חדש ממקום לאתי, שהוא מקום ביקורתי מאד חזק.

אבל אם אתה מסתכל על יום העצמאות מנקודת מבט של רחל. אז נולד כאן משהו חדש. אני כרגע את כל הביקורת שם אותה בצד, לא שאין דברים ואין פה ושם… ונותן לרך הנולד הזה להתחיל ללכת, ואחרי זה אני מתפלל שייכנסו בו מוחין ושהוא יתפתח למקום חדש. אבל יש איזה שהוא רגע, שלב הלידה, שבו אני מעלים את הביקורת הלאתית. היא קיימת, זה לא שהיא לא קיימת. ולהיפך, אם לאה לא תופיע בשלב שני, תהיה כאן בעיה רצינית מאד. היא גם כן צריכה להופיע. אבל היכולת בשלב של הלידה לשחרר קצת, ולתת לתינוק לזחול, לתת לו לצייר מבלי לבדוק האם הוא … בשלבים של העיבור והיניקה זה מאד חשוב, זה בעצם חלק מהארה של ליל הסדר.



[1]  לֵאֳתִִי. רוצה לומר "של לאה"

[2]  הפונט הקטן לא הוקרא בתוך השיעור

Series Navigationצמצום הביקורת העצמית, אי הקבלה העצמית והרפלקסיה החונקת כתנאי ללידה של רובד קיומי חדש. יהודה יפרח ו' ניסן תשע"ד (א)