preload
בס"ד
אפריל 14
חלק 1 מתוך 2. שיעור ו' ניסן תשע"ד

וידאו: 

"ארבעים ותשעה ימים של חסד" – צמצום הביקורת העצמית, אי הקבלה העצמית והרפלקסיה החונקת כתנאי ללידה של רובד קיומי חדש.

ובלשונו של האר"י: "כי כל כוונת ליל פסח הוא בבחינת רחל ולא בלאה, לפי שלאה מתבטלת בפסח ונכנסת בפנים כדי שלא יינקו החיצונים ממנה"

עיון בדרושי הפסח בשער הכוונות ובדרושי שמועה ד' וה' בשער ההקדמות. ("פרומו" של השיעור)

***

נפל לי אסימון השנה. אני די סגור על זה שליל הסדר אמור להיראות כמו ליל פורים.

נתחיל עם ארבע הכוסות של יין החזק [יין אדום ומשובח – על פי הירושלמי בפסחים פ"י ה"א והרמב"ן]. 

אגב, לדעת לא מעט מהראשונים יש מצווה לשתות גם כוס חמישית אחרי הברכה על ההלל הגדול [כך לפחות לשיטת ר"ח, הרי"ף והרמב"ם בפסחים קיח, א, על פי הברייתא: "חמישי (כלומר כוס חמישי) אומר עליו הלל הגדול. דברי ר' טרפון"]. איך אתם נראים אחרי חמש כוסות של יין בוטיק מהרי השומרון?

נמשיך עם המקובלים שמתארים את ליל הסדר כליל הלידה: גם של הקב"ה [זעיר אנפין] ושל עם ישראל. הלידה מתאפשרת רק לאחר סילוק "פרצוף לאה" שמסמל בין השאר את התביעות המוסריות של ה'סופר-אגו', הרוחניות הגבוהה והטהרנית, הרפלקסיה, המודעות העצמית העודפת, הביקורתיות [שער הכוונות לאר"י ז"ל, שער דרושי הפסח]. איך זה קורה? ברור – היין עושה את העבודה!
ונסיים בטקסטים של סוף ההגדה [שפוך חמתך וכולי], שדי ברור שנאמרים במצב לא הכי יציב.

יוצא לנו שכל הסדר הוא חגיגת חירות באווירה של "למעלה מטעם ודעת". 

אז אולי זהו למעשה הפורים הארץ-ישראלי התנ"כי המקורי, פורים של החירות, בניגוד לפורים הגלותי של חודש אדר?

שתו באחריות. חג שמח!  (מתוך הפייסבוק של יהודה יפרח ערב פסח תשע"ד)

***

דרושי הפסח יש הרבה מאד. בתוך דרושי הפסח אנו נלמד מה שרלבנטי למהלך שלנו, העיסוק בלאה. בשביל להגיע לזה אנו צריכים קצת להתקדם בשער ההקדמות

פרצוף לאה. קליפות צורך גבוה הן, רק שלא יינקו יותר מדאי

שער ההקדמות דף נט עמוד ב'

ועתה נבאר שאר השינוים. הנה יעקב ורחל נשארו למטה, מחצי ת"ת דז"א, כמבואר טעמו לעיל. ואמנם יעקב עמד בפני ז"א, לפי שהוא זכר. אבל רחל, לפי שהיא נקבה, עמדה אחורי ז"א. וגם טעם אחר, לפי שלא היה עדיין בה כח, לעמוד עתה פב"פ עם ז"א, כמו שנבאר עתה. ואמנם טעם היות אחורי דיעקב, כנגד פני ז"א, כבר נתבאר לעיל טעמו של דבר, והוא, כדי שיכפוף ז"א ראשו, ויאירו פניו בפני יעקב. ועוד טעם אחר, כי כן היתה עמידתו בראשונה, טרם תקון זו"ן:

ואמנם טעם היות רחל עומדת אחור באחור עם ז"א, ולאה, פנים באחור עם ז"א כנז"ל,

למה רחל היא אחור באחור, ולאה היא פנים. כלומר, מה היתרון, שיש ללאה?

הטעם הוא כנז"ל, בענין תקון רחל, כי הנה רחל, היא ספירה הי', מי' ספירות שבכללות עולם האצילות, והיא פרצוף שלם, מבחי' פנימיות וחצונית, הנק' פנים ואחור, והיא נוק' דז"א דאצילות, פרצוף שלם ככל שאר ה' פרצופים שבעולם האצילות. משא"כ בלאה, שאינה רק אחורים בלבד, של הספירה השלישית דאצילות, הנק' אימא. ונמצא שאינה ספירה שלימה, כספירת רחל כנזכר. ולכן אם פני רחל פונים לאחורי ז"א, כדוגמת לאה, היה פגם גדול בעולם לפי שהנה רחל היא נוק', והיא דינא קשיא, אשר לכן הקלי' נאחזות בה יותר מן הזכר, שהוא רחמים. כי זהו סוד שנאמר בה, רגליה יורדות מות. ולא די שהיא נוק', אלא שהיא הספירה הי', היותר תחתונה שבכל י' ספירות דאצילות, ולכן הקלי' נאחזות בה יותר מדאי, ואם היתה פנים באחור היו אחורים שלה מגולים, והיו הקלי' נאחזים בה יותר מדאי, כי כל אחיזתם באחורים כנז"ל, ובפרט באחורים האלו דנוק' התחתונה כנזכר, ולכן היתה אחור באחור. אבל לאה, שאינה מכלל הי' ספירות דאצילות, רק אחורים דאימא, אין אנו חוששים כ"כ, אם יתאחזו בה הקלי', כמו שאנו חוששים ברחל, ולכן עומדת פניה באחור ז"א, ואחורים מגולות, אין אנו מקפידים לאחיזת הקלי' שם:

זה טעם אחד.

ולא עוד, אלא שעוד יש טעם אחר, כי לאה להיותה עומדת למעלה, בג' ראשונות דז"א, אין החצונים נאחזים בה שם, כמו שהיו נאחזים ברחל, העומדת למטה בז' תחתונות דז"א:

עוד טעם אחר, כי לאה היא אחורים דאימא וכבר ידעת, כי אין הקלי' נאחזים בג' עליונות, שהם, א"א, ואו"א, ואדרבה אימא דוחה את הקלי', בסוד כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף וגו', ולכן אין הקלי' נאחזים בלאה, אף בהיות אחורים מגולים. משא"כ ברחל, שהיה בה אחיזה גדולה כנזכר:

ולא עוד, אלא שאע"פ שהיו שתיהם שוות בענין אחיזת הקלי' בהם, אין אנו חוששים ומקפידים אם יתאחזו בלאה. כמו אם יתאחזו ברחל, לסבות הנו', כי רחל עקרת הבית נוק' דז"א, והיא ספירה שלימה, פנים ואחור שבי' ספירות דאצילות, והזיקה מרובה, מכאשר יתאחזו בלאה, שאינה רק אחור דספירה א' הג':

ואם תשאל, והרי אם לא יזיק יועיל, וכיון שכן שהוצרך להיות רחל עם ז"א אחור באחור שלא יתאחזו הקלי', א"כ ג"כ לאה תעמוד אחור באחור בז"א, שלא יתאחזו בה הקלי', אעפ"י שאין היזק שלה גדול כהיזק רחל. והתשובה בזה היא,

תחזיקו את הכיסאות…

כי נודע שהקלי' צורך גבוה היא,

רוצים את הקליפות

כמ"ש הז"ל על פסוק והנה טוב מאד, זה מלאך המות. והמאציל העליון ראה, כי הדבר מוכרח, להניח מקום אחיזה אל הקלי', שיינקו משם חיותם להתקיים. אלא שאם אחיזתם היתה באחור דרחל, היו יונקים שפע גדול מאד משם, לפי שיש בה בחי' פנים ואחור, והיתה הקלי' גוברת בעולם. ולכן נתן מקום אחיזתם באחור לאה, כי אינם יכולים ליינק משם רק דבר מועט, די חיותם המספיק להם בלבד. לפי שאין בה בחי' פנים, ושפעה והארתה מועטת, ועי"כ יתקיים רצונו ית' בב' הבחי', אם בעמידת הקלי' וקיומם. אם שלא יתאחזו וינקו יותר מדאי:

אנחנו ממשיכים את המהלך שראינו בשיעור הקודם. בוא ניזכר.

פרצופים שורשיים (זעיר ורחל) ופרצופי משנה (יעקב ולאה). הסבר של אורות והסבר של כלים

יש זעיר אנפין ונוק', ישראל ורחל, זכר ונקבה. הנקבה בהתחלה מגיעה רק עד החזה, ורק אחרי זה תושלם. ניסינו לברר מה הסיבה למיקומים. למה יעקב נמצא למטה, ולמה לאה נמצאת במקום הגבוה. דיברנו, שיש שני הסברים – הסבר א' מצד הכלים, והסבר שני מצד האורות.

מצד הכלים יעקב ולאה הם לא פרצופים שורשיים, הם באים מתוך נה"י דאבא, ונה"י דאימא שנפלו בשבירת הכלים. גם נה"י דאבא וגם נה"י דאימא נפלו עד למטה, נה"י דאבא הפכו להיות יעקב, נה"י דאימא הפכו להיות לאה, אבל לאה לא יכלה להיות למטה כי רחל כבר תפסה את המקום, לכן היא עלתה למעלה.

ההסבר השני הוא בגלל האורות. יעקב נוצר מאורות של אבא. והאורות של אבא לא יכולים להתגלות בתוך החלקים העליונים של זעיר, בגלל שהם מכוסים בשלושה לבושים. יש להם את הלבוש העצמי, את הלבוש של אימא, את הלבוש של ז"א עצמו, ובגלל שיסוד של אימא קצר והיא מסתיימת בחזה של זעיר, אז רק מתחתיו הנה"י של יעקב יכולים להתגלות, ואז נה"י של אבא יכולים ליצור את יעקב.

לעומת זאת, לאה שנוצרה מנה"י דאימא, היא כן יכולה להתגלות גם למעלה. יש לה פחות כיסויים, והיא יכולה להופיע גם למעלה. לכן היא מופיעה במקום גבוה.

אנחנו עכשיו מתחילים להיכנס לפרצופים הנשיים. דיברנו הרבה על זעיר, על אבא ואימא, אריך אנפין. ואנחנו עכשיו מתחילים לדבר על פרצופי המשנה. שאלו הן כל הדמויות שסובבות את זו"נ, למעשה, הם חלקים מורכבים שלו. כלומר, הם לא חלקים שורשיים שלו, זה לא אנרגיות הזכריות ואנרגיות הנקביות השורשיות שלו, אלא חלקים יותר מפותחים, פרצופי משנה שמתפתחים בשלבים יותר מאוחרים. אנחנו נראה גם, ששלבי ההתפתחות שלהם הם שלבים מאוחרים יחסית. לא השלבים של עיבור ושל יניקה, אלא שלבים יותר מאוחרים.

בוא נדבר על אנרגיות. מה זה יעקב ולאה? למה יש ביניהם הבדל, שא' נמצאת למעלה וא' נמצא למטה, מה המיקום שלהם בתהליך ההתפתחות? ואחרי זה מתוך המקום הזה אנחנו נגיע לדבר על ליל הסדר. מה קורה עם לאה בליל הסדר, ומה התפקיד שלה שמה.

כל תהליך רוחני הוא ממוקד בזעיר אנפין

דיברנו, שכל תהליך רוחני הוא ממוקד בזעיר אנפין, והוא מתחיל מזעיר אנפין, והוא מתחיל מהתיקון של הנפש והרוח, וכל תהליכי ההתפתחות צריכים להתחיל דוקא במקום הבסיסי של החוויה – בנפש וברוח. וכאשר יש דילוגים, כאשר יש תהליכים רוחניים שלא מתרחשים בסדר הנכון, הרבה פעמים הדילוגים הללו יוצרים כל מיני בעיות בשלבים מתקדמים.

המטרה היא לפתח פרצופי משנה

אבל ברור לגמרי, שהמטרה היא לא להישאר בזעיר אנפין. המטרה היא כן לפתח את פרצופי המשנה. המטרה של הנפש היא לא להישאר כל הזמן רק במקום הקטן, האוטונומי והמצומצם שלה. כן יש לה מטרה בסוף להתפתח למקומות גבוהים.

המקור של לאה – מאימא

הסדר של התיקון הוא, שיש לנו בהתחלה את זעיר אנפין, שהוא – עם הנוקבה שלו – קומת הנפש והרוח. ואחרי זה מתפתחת לאה. לאה – מה השורש של לאה, מאיפה לאה? – לאה באה מאימא. המקור שלה זה אימא. היא לא פרצוף גרעיני, פרצוף שורשי, אלא המקור שלה בא מאימא.

אימא – עולם הבא. ערכים גבוהים. תביעה מוסרית

אימא מה היא? אימא זה פרצוף שנוצר מספירת הבינה. ספירת הבינה שמזוהה עם עולם הבא, השם א-ה-י-ה, מזוהה עם הערכים גבוהים מאד. החלקים הגבוהים של אימא שמתגלמים בפרצוף לאה, הם כל התביעה המוסרית, התביעה נשמתית, התביעה אידיאולוגית, התביעה ערכית, שיש בנפש.

אם אני מנסה להמשיל את זה לתהליכים של פסיכולוגיה התפתחותית. הילד הקטן – כל עוד הוא ילד קטן – מה הדבר היחיד שמעניין אותו? – הדבר היחיד שמעניין אותו זה הוא עצמו. זה המקום הקטן שלו. הוא רב עם האחים, רב על ממתקים, נלחם על משאבים, משאבים של תשומת לב, הצעצועים – הוא נמצא לגמרי בתוך עצמו.

מה קורה כשהוא מגיע לגיל ההתבגרות? – הוא מתחיל ללכת לבני עקיבא, מגיע אחרי זה לתיכון… מה מתחיל להתרחש בגיל ההתבגרות? – הוא פתאום מתחיל להיפתח לחשיבה מופשטת. הוא יכול להתעניין בדברים שהם מערב לביצה הקטנה שלו. בדרך כלל זה המקום שבו מתחילה להתפתח התביעה המוסרית. פתאום מאד מעניין אותו התביעה המוסרית, הערכים, העקרונות, האידיאולוגיות. הוא הופך להיות נער גבעות. הוא הולך להילחם ביסמניקים, הוא הולך להפגנות. הוא צועק יחי אדונינו. כל אחד לפום מגזר דיליה. פתאום מאד מעניין אותו כל מיני ערכים מוחלטים, ערכים אידיאולוגיים, ערכים מוסריים, ערכים נשמתיים, שהם הנקודה הלאתית, הנקודה שהשורש שלה היא פרצוף לאה. אבל עדיין זה בתוך החוויה שלו, בתוך המקום שלו.

אימא – עדיין הפרט הוא במרכז. אבא – ערכים כלליים

בשלב יותר מתקדם הוא אמור להיפתח לאבא. עם אימא היא עדיין ערכים, שבמרכזם נמצא עדיין הפרט, "אם הבנים", ערכים שהם מאד מציאותיים, מאד מתייחסים לפעולות במציאות, מה לעשות, לאן ללכת. זה עדיין שלב מאד אופרטיבי. אך לאבא יש כבר את הערכים המופשטים, הערכים הכוללנים.

התורה של הרב קוק – תורת הכלל, בחי' יסוד אבא

כל התורה של הרב קוק, התורה של הרב קוק היא תורת הכלל, היא קרואה כולה "אורות הקודש".  מה זה קודש? קודש מילא בגרמי'ה. קודש זה השם הנרדף של אבא.

[אחרי החסידות שדיברה על הפרט, הגיע הרב קוק שדיבר על הכלל?]

הרצי"ה: חסידות – תורת הפרט. הרב קוק – תורת הכלל

כאשר הרב צבי יהודה מנגיד בין החסידות שמדברת על פרט, להרב קוק שמדבר על הכלל, הרב קוק באופן כללי שייך ליסוד אבא. גם יסוד אבא גם יסוד אימא יכולים להיות במצב מתוקן, אך יכולים להיות במצב מאד נפול.

אבא מתוקן ואבא נפול. תורת הכלל – לא על חשבון המקום הפרטי

רוב המקרים שאנו מכירים הם מקרים נפולים. האדם שמעניין אותו מאד תהליכים גלובליים, עם ישראל, ארץ ישראל וכו'. אך לפעמים זה תוך הזנחה קשה ואפילו פושעת של המקום הפרטי. וגם הרבה פעמים זה מלאכותי. יסוד אבא במצב המתוקן שלו, זה התעוררות למרכיב של הכלל, אבל היא לא התעוררות אידיאולוגית אל הכלל, אלא התעוררות של חיים.

ר' שלמה קארליבך: דוגמה של חוויית הכלל כחוויית חיים

אם ניקח דוגמה ליסוד אבא שבא בצורה רוחנית. אולי ר' שלמה קארליבך. כלומר, אדם שמצד אחד יש לו זיקה מאד עמוקה לכל יהודי, אבל זה לא בא מתוך שזה הדגל שלו, זה אידיאולוגיה שלו, זה מה שהוא מאמין שצריך לעשות. אלא החיים שלו הם חיים כלליים. בתוך החוויה הכי אינטואיטיבית שלו הוא חווה כל יהודי. הוא חווה את הכלל. הוא חווה את הכלל כחוויית חיים. זה מאד עדין ההבדלה בין חוויית הכלל שהיא חוויה מוכתבת, מונחתת מלמעלה למטה, בגלל שאין את כל הכלים.

אבא נפול: "מנחית" את האידיאולוגיה של הכלל – מתי שאין כלים

מתי צריך "להנחית" את חוויית הכלל? – כאשר אין את הכלים! כאשר הכלים שבורים! אין את הכלים של הנפש ושל הרוח, אז חווית הכלל צריכה לבוא כתכתיב. כשיעור. כמוסר.

התיקון של לאה הוא תיקון יחסית מאוחר. הוא לא תיקון ראשוני. עוד מעט נראה בתהליך הלידה, מה השלב שבו לאה נכנסת. זה לא שלב ראשוני. בשלב ראשוני יש זעיר אנפין וכו'. אבל לאה לא קיימת.

[מה הוסיפה לאה כשלעצמה?]

לאה – התיווך של אימא לעולם של זעיר

היא התיווך של אימא לעולם של זעיר אנפין. אימא זה עולם הבא. נה"י דאימא זה התבונה. מה שקראנו כאן עכשיו זה מסביר, מה יתרונות של יעקב ולאה. יעקב יש לו יתרונות. הוא פרצוף שלם שמורכב מעשר ספירות. לעומת לאה שנבנתה רק מספירה אחת. נה"י של אבא הפכו לעשר ספירות שלימות, לעומת לאה שהיא באה רק מהמלכות של אימא. כלומר, נה"י של אימא שעוברים דרך המלכות.

ההתפתחות שמצד האורות –התפתחות של ערכים ואידיאולוגיה. אך הכלים הנפשיים הרבה פעמים מפורקים לגמרי

דיברנו, שאפשר לראות את התהליך של … גם במהלך של כלים, וגם במהלך של אורות. למה יש לנו כזאת בעיה עם סדר הופעת האורות? – כי בסדר הופעת האורות זה קורה הפוך. האורות קודם כל נכנסים לפלג גוף העליון. הילד בתיכון שמתחיל להתפתח – גיל ההתבגרות היא תחילת התפתחות – היא קודם כל התפתחות של ערכים ושל אידיאולוגיה. הוא רץ על צבא, והוא מתרגש מכתובת אש, והוא מזיל דמעה בסוף מסע כומתה, והשבעה, כשהוא עומד עם הכוונות של הנשק מול העיניים. יש לו המון ערכים גדולים שמניעים אותו, שהוא רץ עליהם. אבל הרבה פעמים הכלים הנפשיים שלו, הכלים הנמוכים – הם מפורקים לגמרי. כלומר, אין לו באמת את היכולת אמיתית וממשית לקחת את האנרגיות שלו וליצור איתם תהליכים, ליצור איתם בניין ממשי בתוך החיים. הוא יכול לעוף מאד חזק, ולהתלהב מאד מכל מיני רעיונות, ובהחלטה של שניה הוא מחליט ללכת לשל"ח, ולהיות שמיניסט בעיירות פיתוח, והוא רץ על הישיבה, ואחרי זה הוא מתגייס ליחידה מובחרת – הוא כל הזמן עף ממשימה למשימה, וכל הזמן יש לו דברים מאד גדולים שמניעים אותו, אבל היכולת של בניית הכלים שלו היא מאד מוגבלת. כי סדר האורות שלו בא מלמעלה מלטה, במקום להתפתח מלמטה למעלה.

הרבה פעמים הסדר הורדת האורות לא מתאים לתהליך שבו נבנים הכלים. הוא יכול לדבר רק מהראש, ורק בשלב הרבה יותר מאוחר, הכלים מתחילים להבנות מתוך התובנות של המציאות.

התנקשות חריפה בין הערכים והתובנות והמוסר, ובין היכולת של האדם בכלל לזוז ולנוע

למה העובדה הזאת שאין תמיד התאמה בין האורות לבין הכלים היא עובדה בעייתית? – השאלה היא מה קורה כאשר האדם מגיע לגיל 35, והוא מאד מפותח מבחינה קוגניטיבית, מבחינה הגותית, מבחינת עולם הערכים שלו. הוא מיושר על אמיתות ותובנות מאד עמוקות. מצד שני הוא דילג לפעמים דילוג אכזרי מאד על שלבים התפתחותיים קדומים. ואין לו כלים של הנפש, ובסופו של דבר נוצר קלאש, נוצרת התנקשות מאד חריפה בין הערכים והתובנות והמוסר, ובין היכולת של האדם בכלל לזוז ולנוע, ולנהל את עצמו בהיום יום. לפעמים יש תחושה שאת הבר מצוה היו צריכים להזיז לגיל 28. זה השלב שבו האנשים מתחילים לקבל …

לפעמים יש מצב שבן אדם מתפתח, ובגיל שלושים הוא מוצא את עצמו שהוא עדיין תקוע ברוחניות של אימא. ישנם כאלה גם בגיל 50-60. כלומר, הוא כל הזמן מתעסק בנפש. הוא פתאום מגלה שהיה לו איזה פער, שמשהו שמה לא נבנה בצורה נכונה, והוא עף קדימה, ולמד הרבה תורה, ולמד פילוסופיה, והתקדם, וקרא בספרים על התפתחות אישית. אבל הכלים של הנפש שלו הם כלים מפורקים. הוא לא מצליח להכיל אתה רגשות. הוא לא מצליח להתמודד עם הדיכאונות ועם משברים בחיים. לא מצליח לייצר מערכות יחסים נורמאליות. לא מצליח לייצר מערכות יחסים יציבות. לא מצליח בכלל לנהל את הרגשות. ובשביל לתקן את זה הוא נכנס חזק מאד לעיסוק בתוך התפתחות אישית, וטיפולים וכו'. הוא נכנס מאד חזק לרוחניות דאימא. ואין לו איזוו של אבא. הוא לגמרי מאבד עניין בעולם.

[מה זה האיזון של אבא?]

האיזון של אבא – יכולת לצאת מהפרט ולהתעסק בהכלל

זה יכולת לצאת מהפרט ולהתעסק בהכלל. פוליטיקה. להתעסק בדברים שהם לא הקישקע שלי. תיקון עולם. כאשר רשב"י יוצא מהמערה. היציאה הראשונה שלו היא מאד הרסנית. הוא יוצא עם אורות מאד חזקים, ושורף את כל מה שנמצא, שורף את כל השדות. "אפשר אדם חורש בשעת חריש, וקוצר בשעת קציר, התורה מה תהא עליה". ואז הוא נותן עיניו, והופך גל של עצמות… רק אחרי זה כשהוא יוצא הוא פתאום הבין, שיש לו גם משהו לתקן בעולם. ואז נותנים לו טבריה, את בית הקברות, שהסימן שלו אבד, והכהנים לא יכולים לעבור בדרך. היכולת שלו בכלל להתעסק בצרכי ציבור, היכולת להתפנות לצרכי ציבור ולא להיות קבור כל הזמן בתוך הנפש. זה יכולה להיות קללה איומה, מי שכל הזמן עסוק רק ברוחניות דאימא. אימא ואבא צריכים להיות באיזון ביניהם. חלק מהתיקון הוא לפעמים להשתחרר מהביצה הפרטית, ומהמצוקות שלי, וממה שכואב לי או לא כואב לי. ולקחת פרוייקטים, שמתקנים את העולם.

היכולת להתעסק בתיקון עולם במובן יותר רחב, היכולת להתעסק בצרכים של עם ישראל, של חברה, בביעור השחיתות – כל מה שקשור לתיקון החברה – אלה דברים שקשורים ליסוד אבא.

המבנה של האר"י – להיות מסונכרנים

בסופו של דבר המבנה של האר"י – האר"י .. לנו איך לשים את כל הדברים בצורה שהכל מסונכרן. זאת אומרת, שיש כלים. זעיר אנפין חזק. יעקב ורחל בריאים. בדרך כלל כל הבעיות בנפש – הן בפרט והן בכלל, מתחילים מחוסר איזון בין התיקונים.

[מישהו שהוא בחור פשוט, הוא לא מגיע למקומות האלה, מה לו ולכל התהליכים האלה]

הבחור הפשוט צריך להתנדב בקהילה פעם בשבוע? לעזור לאיזה ילד מסכן עם דיסלקציה שלא יודע לקרוא? למה הוא צריך לעשות את זה? למה באמת עושים פרוייקט פרח? למה זה חשוב? – זה חשוב, שכל אחד ייצא מהביצה של עצמו.

יש יוצאי דופן. יש את הינוקא בזוהר. ינוקא בזוהר זה מודל של נשמות חריגות, שמסוגלות לעבור תהליכים בצורה מאד מהירה. מה שלאנשים אחרים לוקח פרק חיים שלם לעבור ולתקן, הם מסוגלים לעבור בפרק זמן מאד קצר. יש כאלה שיש להם יכולת מפותחת יותר. אבל אצל רוב האנשים צריך להיות תהליך מדורג.

מי שמסתכל על התורה של הרב קוק – עיקר החידוש בה הוא הנושא של "מוחין דאבא". הוא כותב שאחרי ארבע גלויות כבר מפסיקים להתייחס אל הנפש רק כאל נפש פרטית. יש את הקול הנשמתי הכללי שפורם. שיש לו הרבה מופעים. לכן גם התיקון צריך להיות כללי, יותר הוליסטי. החיים הכלליים זה אחוריים של אבא – זה המקור של החיים הכלליים. אך צריכים להבין, שהאסון הכי גדול הוא כאשר אבא מונחת על המציאות מבחוץ. מה שישיבות מסוימות אוהבות לעשות. לקחת את התובנות של אבא, ולהנחית אותם כתכתיב, כעשרת הדברות, ולא כהתפתחות. הרי גם אבא הוא התפתחות פנימית. התודעה של אבא זה לא יכול להיות משהו שהלכת ולמדת נצח, תפארת, מהר"ל, כוזרי, וישבת ועשית את כל הסדרה של השיעורים, סיימת שיעור א' בהר המור, ושמעת את כל השיעורים מהרבנים, ואחרי זה אתה רץ.. זה לא באמת הופך אותך להיות "כללי". גם התובנות הכלליות הן צריכות להיות משהו של נביעה, של משהו שמגיע מבפנים.

עיקר התיקון של כל השבירות בדרך כלל מגיע מאבא. אך לא כאידיאולוגיה, אלא כמופע של חיים

מה היתרון של אבא על אימא? – היתרון של אבא על אימא, כי בסופו של דבר התיקונים של שבירות, הם בדרך כלל מגיעים מאבא. אך הם לא מגיעות כאידיאולוגיה, הם צריכים להיות כמופע של חיים. זה – ימות המשיח. אך עיקר העבודה שמה, מה שאומר האריז"ל, שעיקר העבודה שלנו לאורך הגלויות, היא לתקן את פרצוף לאה.

אנחנו רוצים לנסות להבין, מה זה פרצוף לאה.

Series Navigationצמצום הביקורת העצמית, אי הקבלה העצמית והרפלקסיה החונקת כתנאי ללידה של רובד קיומי חדש. יהודה יפרח ו' ניסן תשע"ד (ב)